אלא שעצ"ע כאמור לעיל, מה הכריח את אדה"ז ללמוד כן בדעת הסמ"ג והרמב"ם.

בשוע"ר סי' תקכט ס"ו כותב: "שכל ז' ימי הפסח וח' ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב . . ושמחה זו מצות עשה מן התורה, שנאמר ושמחת בחגך וגו'". והוא מהרמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ז.

והנה בספר השיחות תשכ"ד ליל שמח"ת ס"ג, מדייק כ"ק אדמו"ר מתוספת תיבת "כל" על לשון הרמב"ם שהעתיק אדה"ז, שרוצה לרמז בזה, שגם בליל יו"ט חייב אדם להיות בשמחה מן התורה, ודלא כ'שאגת אריה' סי' סח שכתב שבלילי יו"ט הוא רק מדרבנן. ועפ"ז חזר בו כ"ק אדמו"ר ממה שכתב הוא עצמו בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ד"ה מוציא מצה, שהעתיק בפשיטות את דברי ה'שאגת אריה' מבלי חולק.

וכן מוכח דעת המ"א בסי' תקמו סק"ד, שאסר לעשות סעודת נישואין בליל יו"ט א' למי שנשא אשה בערב יו"ט, מצד שאין מערבין שמחה בשמחה, ושאיסורו הוא מן התורה. ע"ש.

וכן יש להוכיח לדעת אדה"ז, שס"ל שאין לעשות נישואין בליל יו"ט, וממילא זוהי הוכחה נוספת לכך שס"ל לאדה"ז שגם בליל יו"ט חובת השמחה היא מן התורה, והוא מדיוק לשונו בסי' תרלט ס"י, שכתב: "הנושא בתולה שנים או שלשה ימים קודם החג, בענין שנמשכו שבעת ימי המשתה שלו בתוך החג", והוסיף בסוגריים: "דאלו בחג עצמו אין נושאין נשים כמ"ש בסי' תקמו". ומקור דבריו הוא בגמרא סוכה כה, ב ורש"י שם ד"ה תרתי. ושם ברש"י הלשון הוא "ערב הרגל", וכן העתיק המ"א בסי' תרמ סקי"א. ואילו אדה"ז דייק להעתיק "שנים או שלשה ימים קודם הרגל", ומשמע מזה שבערב יו"ט ממש אין לישא אשה לדעתו, מפני ששמחת יו"ט מתחילה כבר מהלילה, וכמו שכתב המ"א עצמו בסי' תקמו. וכנראה שאדה"ז כתב הלכה זו במפורש בסי' תקמו, כמו שמציין לשם, אלא שסי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, כידוע.

כתב אדה"ז בסי' תקפה ס"ב וזלה"ק: "השומעין התקיעות אע"פ שעדיין לא יצאו ידי חובתן, אף על פי כן אינן צריכין לעמוד". עכלה"ק.

ובהוצאה החדשה העיר הרב המהדיר אמש"כ אע"פ שעדיין לא יצאו יד"ח, "היינו כשלא שמע בתפילת מעומד, ועתה בא לשמוע. ראה לבוש ס"א. כנה"ג הגה"ט. מ"א סוף סק"א".

ולכאורה כוונת דבריו הוא, דהנה המג"א מביא הרדב"ז, שאם יחיד בא לשמוע רק השלושים קולות שלא על סדר התפילה, הנה אז אף השומע צריך לעמוד, ולא רק התוקע, ואח"כ מביא המ"א הכה"ג שכתב ומנא לי' הא, וממשמעות המ"א שהכה"ג חולק על הרדב"ז, וס"ל דאין השומע צריך לעמוד.

ולכן פוסק אדמו"ר הזקן כהכה"ג הנ"ל. ומציין להלבוש בס"א שכתב [ועיין בס"ג שם באריכות], שעיקר מצות תק"ש בתקיעות דמעומד על סדר התפילה דייקא, ומה שתוקעין במיושב, אינו כלל לקיים מצות תקיעת ר"ה. עיי"ש. ולכאורה הכוונה בציון זה, שזה הביאור למה פסק אדה"ז דלא כהרדב"ז אלא כהכה"ג.

והנה צע"ג לפרש דברי אדה"ז הכי: א. אין זה ממשמעות דבריו כלל, ואם אדה"ז נחית לדין זה, הי' מאריך יותר קצת ומפרש דבריו. ב. אינו ברור כלל אם מה שהביא המ"א בסוף מהכה"ג דמנא לי' הא קאי על הרדב"ז. עיין ב'לבושי שרד' ועיין ב'יד אפרים' על המ"א, ומ"מ הוא בעצמו במט"א בס"ה פסק כהרדב"ז. ג. הרי ברור מכ"מ ובעיקר מדברי אדה"ז בסי' תקצב ס"ז, דס"ל שהתקיעות דמיושב הן הן העיקר, ולא התקיעות דמעומד, ודלא כהלבוש [וראה מה שכתב בזה בס' 'הליכות עולם' [להגרז"ד סלונים] בסי' תקפה. ב'פתחי עולם' אות לט, [ולהעיר שלא מצאתי בההוצאה חדשה שיציינו לס' זה, אף דשקו"ט כ"פ בדברי אדה"ז]. ויש להוסיף על דבריו עוד ראיות, ולדוגמא ראה במג"א סוף סי' תקצ מש"כ במי שטועה בתקיעות דמיושב ומעומד, ואדה"ז השמיט בענין התקיעות דמעומד והוסיף בהתקיעות דמיושב שלא יהא ברכתו לבטלה ודו"ק ואכמ"ל].

וא"כ, אי אפשר לומר אשר אדה"ז ס"ל שאין צריכים לעמוד במיושב, כי עיקר החיוב במעומד [וגם לכאורה א"א לומר הטעם בכלל למה יושבים בתקיעות דמיושב, דסומכין על המעומד, ע"ד מש"כ ה'יד אפרים' והמט"א הנ"ל, דהרי כנ"ל לדעת אדה"ז העיקר הוא המיושב].

ובפשטות דברי אדה"ז הוא ע"ד מה שהקשה הלבו"ש על אתר, ובריש סי' תקצב [שאכן העיר ע"ז במ"מ וציונים], דלכאורה גם השומעים צריכים לעמוד כמו התוקע, ושיעור דברי אדה"ז בפשטות הוא, שבס"א כתב שהתוקע צריך לעמוד, ובס"ב כתב שהשומעים אע"פ שלכאורה הם בדיוק כמו התוקע, שיוצאים עתה ידי חובתן בהמצוה, ולכן לכאורה היו צריכים לעמוד, אעפ"כ א"צ לעמוד.

ואם דין זה הוא דוקא כשישמע במאוחר תקיעות דמעומד, או גם ביחיד שלא ישמע כלל רק הל' קולות, לא ביאר להדיא, וגם אם התוקע כבר יצא יד"ח, אם יכול לישב, גם לא ביאר להדיא, ובכה"ח מביא שיכול לישב, והרי מעשים בכל ר"ה במבצע שופר שהתוקע יצא יד"ח, והשומע לא ישמע על סדר התפילה, ותוקעים לו רק הל' קולות, ויכול להיות דמדינא יכול התוקע לישב והשומע יצטרך לעמוד. וצ"ע.

בקיצור הלכות משו"ע אדה"ז (מכון 'אהלי שם') בסי' רעא סעי' נא כותב: "צריך ליזהר לכתחילה לשתות שיעור השתי' (של קידוש שהוא כמלא לוגמיו) בבת-אחת. דהיינו שישתה אותו בשתי' אחת ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד אפי' הפסיק כמה פעמים באמצע - יצא, והוא שלא ישהה מתחלת השתי' עד סופה יותר מכדי אכילת פרס, ואם שהה יותר מכא"פ - לא יצא".

ובהערות מציין: ע"פ שו"ע אדה"ז סי' תעב, סעי' כ. קצוה"ש סי' עט ס"ק יז.

ויש להוסיף, שבשו"ע אדה"ז (שם) הביא עוד דיעה להחמיר לשתות בכדי שתיית רביעית, וכן מסיק להחמיר (וכן בסי' תריב סעי' טו). אמנם בהסידור (סדר ברה"נ פ"ח ה"ו) הכריע שהעיקר הוא כהדיעה ששיעור שתי' הוא בכדי אכילת פרס (ובפנים נכתב כפי הכרעתו בסידור).

אמנם במחכ"ת אשתמיט להו ביאור אדה"ז לפסקו בסידור (ב'שארית יהודא' או"ח סי' טו, מודפס בסוף שו"ע אדה"ז או"ח ח"א ע' 356), שמבאר שם שאין זה שבשו"ע החמיר אדה"ז כב' השיטות. [שיטת הרמב"ם - דשיעור השתי' הוא בכדי שתיית רביעית, ושיטת הראב"ד - דהוא בכא"פ].

ובסידור נוקט כדיעה אחת [שיטת הראב"ד - דהוא בכדי אכ"פ], ובמילא סובר אדה"ז בכ"מ דשיעור השתי' הוא בכא"פ. ולכאורה כך סבר ולמד העורך קיצור הלכות הנ"ל.

ובאמת לא כך הוא, אלא דגם בהסידור מחמיר אדה"ז כב' השיטות, אלא שמחלק וסובר דבשיעור רביעית לא פליגי, וכו"ע מודו דשיעורו בכא"פ, ופליגי רק כשהשיעור הוא פחות מרביעית (כמלא לוגמא - לקידוש, לד' כוסות, לעינוי יוה"כ). אבל כשהשיעור הוא רביעית, כו"ע יודו דהוא בכא"פ, (דאין סברא כ"כ לשער שתיית רביעית שבמהרה בכדי שתיית רביעית בשתיי' בינונית), ובמילא חוזר רק בברכת הנהנין וכיו"ב, ולא בשאר דברים, ע"כ בקיצור נמרץ תוכן דברי המהרי"ל.

עכ"פ יוצא דגם לפי הסידור, עדיין עומד במקומו פסק אדה"ז בשולחנו (הל' פסח ויוה"כ) להחמיר כב' השיטות בקידוש. וא"כ נסתרו דברי המערכת הנ"ל בהערה, והו"ל להביא פסק אדה"ז - דכששהה יותר מכדי שתיית רביעית צריך לחזור ולשתות הכוס. (דא"ג: מה שציין העורך לקצוה"ש, קצת פלא, דבכלל אינו הולך בשיטתו, ויל"ע).

וראה זה פלא, דטעות זו נשתרבבה גם בהעבודה הנפלאה דשו"ע אדה"ז הוצאה חדשה, דכותב (בסי' תעב, סעי' כ. אות קנז): "ובסדר ברה"נ שהעיקר כדיעה הא'".

וכנראה דגם להם אשתמיט ה'שארית יהודא' הנ"ל (הגם שבסדר ברה"נ שם מעירים ומציינים לשאר"י), שמסביר בשם אחיו אדה"ז, דמ"ש בהסידור דהשיעור לברכה אחרונה על שתיית רביעית משקים, הוא בכא"פ (ודלא כהמג"א שמחמיר לשיטת הרמב"ם), איננו קשור להלכות קידוש, פסח, ויוה"כ, דשם יודה אדה"ז דצריך להחמיר כב' השיטות, וממילא אין מקום לכתוב בהל' פסח דבהסידור כותב אדה"ז דהעיקר כדיעה הא', דלעולם בהל' פסח מודה אדה"ז דצריך להחמיר כב' השיטות.

[ויש להוסיף, דהמקור לביאור אדה"ז כהרמב"ם, בשונה כהמג"א וכל האחרונים, נתגלה כעת, דנמצא בראשונים והוא ברבינו מנוח על הרמב"ם].

ועוד, דלכאורה ביאור וחילוק זה כבר רמז אדה"ז בשולחנו סי' תריב, דבסעי' ד מדבר אדה"ז לגבי כל התורה, ובסעי' טו מדבר אדה"ז דוקא ביוה"כ. דרמז חידושו, דפלוגתא זו איננה שייכת בכל התורה כולה, דכשהשיעור הוא רביעית כו"ע יודו, ואכ"מ.

הגם שבלוח ברכת הנהנין (פ"ב ה"ז) הולך אדה"ז בשיטת המג"א.

בגליון תתסב (עמ' 62) דן הראי"ה סילבערבערג בנוגע כניסה ל"טעמפל" רפורמי, ודן בזה ע"פ דברי אדה"ז בשו"ע סי' רמד סי"ד: "שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין", א"כ במקרה של הפסד המשפחה יש ג"כ מקום לומר שאין חוששין למראית העין בכניסה לטעמפעל.

הוא יוצא מתוך הנחה שאיסור הכניסה לטעמפעל קונסרבטיבי או רפורמי אינו רק מפני מראית עין, ומביא עד"ז משו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ב סי' מ, בלשונו של הראי"ה: "שיאמרו שהוא נכנס להתפלל במקום שאינו כשר".

רבני הונגריה: טעמפעל נחשב כ"בית אפיקורסות"

אמנם ליכנס לטעמפעל ישנו עוד סיבה לאיסור. בכרוז 'פסק-בית-דין' רבני הונגריה נגד הרפורמים שמשנים מנהגי ישראל "להתדמות ולהתחבר ולהתערב לשאר נימוסי דתות אוה"ע ולהחליש ולעקור ר"ל דת יהדות", שנחתם במיכאלוביץ בשנת תרכ"ו1, כותבים הם באות ז: "בתי כנסיות הנקראים קאהר שוהל2, מאחר שהוא בית אפיקורסות אסור לכנוס לתוכם כדאיתא במס' שבת דך קט"ז ע"א א"ר טרפון וכו' שאפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע"ז ואינו נכנס לבתיהם של אלו וכו' . . אלו בתי כנסיות אשר כתבנו שאסור לכנוס לתוכם אין חילוק בין שאר ימים לשבת ור"ה ויו"כ, ואף אם צריך להתפלל עי"כ ביחידות".

מהר"ם שיק: איסור הכניסה מפני "דנטפל לעוברי עבירה"

אמנם הגאון מהר"ם שיק לא הסכים עם ההגדרה והאיסור הנ"ל, וכך הוא כתב3:

"...מה שכתב . . שבה"כ הנקראין קאהרשולען יש להם דין בית ע"ז, אני לא אדע איך אפשר לומר כן, וכי משום שהם משווים ומדמים נעשה מעשה ואין הקדש לע"ז, ואיך אפשר לומר בית שנעשה באיסור לשם ד' להתפלל לשם ד' נהי שאופן העשי' הוא איסור, וכי לשום כך נקרא בית ע"ז חלילה, לא ניחא למרי' לומר כן. ואם אמר אדם כן כדי להרחיק מהם, וכי היכא דלא לגררי בתריי' כעין דאמרי' בברכות ס"ג, וזה מותר רק לשעה, אבל לקבוע דין שאינו אמת אפי' לנביא מוחזק אין לשמוע, דלעמוד בפרץ ע"י דבר שאינו אמת אין לו קיום דשיקרא לא קאי.

ובע"ז נ"ב וברמב"ם בפ"ט מביאת מקדש קייל" דחוניו לאו בית ע"ז ואע"ג שבנאו באיסור להקריב בו קדשים בחוץ שעוברין עליו בכמה לאוין...

וגם הא דדהו4 בקאהרשוהלען שחוטאין לד' בברכותיהם ותפילותיהם, אפ"ה לדעתי הברכה ברכה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה5...

ונראה פשוט בשעה שמתפללין שם עם הקאהר ומעשים שלהם, בוודאי אסור לילך לשם, אע"ג דנראה דאיש ההוא אינו עובר על הלאווין, דלא מכווין ולא אפשר שרי, מ"מ אסור מה"ת להיות נטפל לעוברי עבירה, כדילפינן במכות ה, ע"ב דנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה.

ואפי' אם כבר התפלל ואינו הולך אלא לראות מעשיהם, נראה דאסור מה"ת, דכשם שברוב עם העובדים ד' הדרת מלך, ואי' ביומא דף עי"ן דאפי' בראי' בעלמא איכא משום ברוב עם הדרת מלך, הה"ד אם ברוב עם עושין עבירה איכא חילול השם טפי . . וכ"ש במקום שיש לחוש למראית עין או שאחרים ילמדו ממנו...

אמנם בשעה שמתפללין שם כמנהגי ישראל, אי רשאין אז להתפלל שם יש לדון. בוודאי היכא דמסייע עוברי עבירה בשום אופן או שיש בו מראית עין בוודאי אסור...

ולכנוס שם שלא לצורך תפלה עיי' בא"ח סי' רמ"ד סעי' ג' וסי' תקמ"ג דבית שנבנה באיסור בשבת או בחה"מ, נכון שלא יכנס אדם לשם, וא"כ הה"ד כאן שנבנה באיסור…"6.

'אגרות משה': גם על טעמפעל נאמר והרחק מעליה [ממינות] דרכה

והגאון ר"מ פיינשטיין כתב בזה דברים ברורים במקו"א7: "...ביהכ"נ של קאנסערוואטיוון לא יעשו מנין אף בחדר אחר, מכיון שפרסמו שהם חבורה שכופרים בכמה דיני התורה, והרחק מעליה דרכה נאמר במינים ומינות בע"ז דף י"ז ע"א, כי גם הכופרים בדבר אחד מן התורה נחשבו כופרים בתורה כדאיתא ברמב"ם פ"ג מתשובה ה"ל ודינם כמינים כדאיתא שם בה"ו...". ומשמע שאינו מקבל את דברי המהר"ם שיק האמורים, כי במקרה שמדובר שם, אינו מדובר בקבוצה שהכריזו על עצמם שכופרים בתורה, אלא ששינו מהמסורה כדי להדמות לעכו"ם8, אבל הקונסרבטיבים שנחשבים ככופרים שאינם מאמינים בתורה מן השמים וכו', בתי כנסיות שלהם נחשבים כבית של מינות שאסור ליכנס לשמה אפילו בנחש רץ להכישו, וכנ"ל.

ומה שהביא הראי"ה משו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ב סי' מ, שכל עיקר האיסור הוא רק: "שיאמרו שהוא נכנס להתפלל במקום שאינו כשר", הנה עיינתי שם ואין הנדון דומה לראיה. הרי שם אין הנידון על התפילה בביהכ"נ הקונסרבטיבי, וז"ל שם: "בדבר להתפלל בביהכ"נ שעיקרו נעשה שלא כדין, שהוא בלא מחיצה בין האנשים לנשים, אך יש באותו הבנין איזה חדר שייחדו עבור אלו שאין רוצים להתפלל שם שיתפללו בחדר ההוא שמתנהגין שם כדין אם רשאין לילך להתפלל שם", הרי מפורש שהשאלה היתה רק על תפילה בחדר הסמוך, וגם את זה הוא רוצה לאסור מדין מראית העין וחשד9, אבל תפילה בטעמפעל עצמו מאן דכר שמיה. וכיון שאיסור התפילה בטעמפעל אינו רק מפני מראית העין אלא מפני שהוא כבית מינות, א"כ ודאי שאין להתיר מפני הפסד המשפחה.

דין "בית אפיקורסות" רק בשעת התפילה

ומעניין שגם לשיטתו, הרי שלא בשעת התפילה יש מקום להתיר, וכך הוא כתב10: "ובדבר חתונה שתהיה בקאנסערוואטיווי טעמפל . . אם רב כשר יסדר הקידושין כדין התורה, אזי כיון שהחתונה היא אינה בזמן שבאים להתפלל שם ליכא איסור מדינא, שהרי אין מקום לחשוד שהולכין להתפלל שם, אבל לאדם חשוב אין לו לילך לשם אף באופן זה רק כשהוא צורך גדול ורק דרך מקרה שנזדמן כן". ביאור דבריו לכאורה: דין בית מינות חל על המקום רק בשעה שמשתמשים בו כבית של תפילה, אבל כשמשתמשים בו כאולם חתונות אין דינו רק כבית פשוט, וע"כ באמצע החתונה שאז הרי "אין מקום לחשוד שהולכין להתפלל שם" בעצם מותר להיות שמה באופן אקראי.