1) תודתי נתונה לידידי הרב חיים שי' רפופורט על הפניותיו, הערותיו והארותיו שהשלימו מאמר זה. בכמה פרטים מהבא לקמן דן באריכות נפלאה הרב יוסף ישעי' ברוין באחד הקובצים עמ' 266-291. אינני מסכים עם הרבה ממסקנותיו, חלק מהם ציינתי לקמן בהערות.

2) מדות פ"ב מ"ה.

3) הרב אליעזר לוי בספרו 'יסודות התפילה' מדור יט (עמ' 78 במהדורת תשנ"ג) מציין: גם במקדש שבנה הורדוס מחדש ברוב פאר היה מקום מיוחד לנשים בצורה אחרת, לא בגזוזטרא אלא למטה. ועל זה כתב יוסיפוס [ב'מלחמת היהודים' ה, ה, ב], שמקום הנשים היה מסויג ושם היו שלשה שערים לכניסתן ואסור היה להן להכנס לעזרת נשים דרך שער אחר. ודברי יוסיפוס אינם תח"י לבדוק אותם בפנים. ולהעיר מ'אגרות קודש' אדמו"ר זי"ע חט"ו עמ' רסז: "ובענין ס' היוסיפון – ידוע שכמה שינויים (וגם זיופים) הוכנסו לתוכו. ועניניו דורשים בקורת מומחה במקצוע". וראה 'לקוטי שיחות' חכ"ג עמ' 345: "...בנוגע לסמכות היוסיפון ודייקנותו בכיו"ב – שרבים ערערו ע"ז, אף "שיש בו עניני מוסר ויר"ש" (שו"ע אדה"ז סש"ז ס"ל) – כן לא ראיתיו מוזכר בתואר רבי יוסף...".

4) דברי הימים א כח, יט.

5) זכריה יב, יב.

6) כ"ה בדפוס ווילנא, אבל בדפוס ראשון (וכ"ה ברש"י לפנינו): שעסוקין.

7) יחזקאל לו, כו.

8) כמבואר במשנה מדות פ"ב מ"ג. רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ה ה"ה.

9) שהרי "כל הפתחים שהיו שם היו להן דלתות", כמבואר במשנה מדות שם. והרי הדלתות היו נסגרות, ראה מדות פ"א מ"ט: הגיע זמן הנעילה. ובן גבר היה ממונה על נעילת שערים (שקלים פ"ה מ"א), ופיה"מ שם אומר הרמב"ם: "בן גבר היה מכריז בעת השקיעה לנעילת שערים ונועלין שערי המקדש". ופתיחת הדלתות רק מעכב רק את הקרבת הקרבנות (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ה ה"ה), ולא את שמחת בית השואבה. ואולי לא רצו לסגור הדלתות כדי שהנשים יוכלו לראות את שמחת בית השואבה. ומסתבר שבימי שמחת בית השואבה אכן לא נסגרו הדלתות בעת השקיעה כדי שיוכלו לראת, וגם כדי שיוכלו ליכנס ולצאת. ולהעיר שלפי דברי הרמב"ם בפיה"מ (ראה לקמן ליד הערה 13) ש"מקום הנשים למעלה על מקום האנשים", הרי בין כך לא יכלו הנשים לראות את הריקודים.

10) ומפורש עד"ז ב'פסקי הרי"ד' עמ"ס סוכה, שם: "בראשונה היו אנשים מפנים ונשים מבחוץ, והיו באין לידי קלות ראש. פי' שהיו האנשים נכנסין ויוצאין על הנשים". העירני לזה הרב חיים רפופורט.

11) וכפי שנאמר בברייתא שם: בראשונה היו נשים מבפנים וכו', התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ וכו'.

12) ועפ"ז יומתק מה שהועתק לעיל (הערה 3) שבמקדש שבנה הורדוס כששוב פעם ירדו הנשים למטה התקינו שלא יכנסו ויצאו רק בכניסה צדדית.

13) פ"ה מ"ב ע"פ תרגום הרב קאפח. בתרגום הנפוץ אין הכוונה כ"כ ברורה, אבל ניתן להבין כן מתוך דיוק אריכות לשונו, ראה שו"ת 'בית הילל', של רבי הלל ליכטנשטיין מקולומיאה, סי' קד.

14) ולפ"ז גם הנשים לא יכלו לראות את האנשים. ונשאלת השאלה: איך לקחו חלק בשמחת בית השואבה, ולמה הגיעו להר הבית? ואולי ההשתתפות שלהן היתה ע"י שהקשיבו לשירה והריקודים. ועצ"ע.

15) פ"ב מ"ה.

16) אמנם בתרגום הנפוץ נאמר: "…ומיראה שמא יתערבו הנשים בין האנשים הקיפו אותה בשקופין אטומים ועשו בהם כמין מעלות כדי שיביטו מהן הנשים...", והנה המושג "שקופים אטומים" (שמקורו ממלכים א ו, ד, ומנחות פו, ב) הם ודאי רמז לחלונות שדרכם א"א לאנשים שעמדו למטה לראות את הנשים שמלמעלה. וא"כ גם כאן כוונת הרמב"ם שעשו את העזרת נשים באופן שלא יוכלו לראות את הנשים. אמנם הרב קאפח שם הערה 23 דוחה תרגום זה ואומר: "ואיני מבין מה נדמה לו". וראה 'אגרות משה' או"ח ח"א סי' לט לקראת סוף הסימן.

17) פ"ח הי"ב.

18) פ"ה ה"ט.

19) וכן מפורש ברש"י סוכה שם: "מסדרין שם גזוזטראות… כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות…".

20) הנ"ל הערה 16, ראה שם בארוכה.

21) "כדאיתא בשבת דף צ"ב עיין ברש"י ותוס' שם…" ('אגרות משה' שם, וראה עוד או"ח ח"ד סי' לא). ח"י טפחים הם לפי שיעורו של הרא"ח נאה: 1.44 מטר [בערך 57 אינצ'ס, 4.9 רגל], ולפי ה'חזון איש': 1.728 מטר [68 אינצ'עס, 5.8 רגל]. אמנם לפי שיטת 'אגרות משה' במק"א (או"ח ח"א סי' קלו ויו"ד ח"ג סי' סו ס"א) שאמה היא 21 אינטשעס ורביע, הרי ח"י טפחים יוצא בערך ל-64 אינצ'עס, 5.4 רגל = 1.62 מטר*. אמנם באו"ח ח"ג סי' כד כתב ה'אגרות משה': "אמרתי בטעלעפאן שיש להקל בששים אינטשעס, מאחר שחזינן בדורותינו שנשים בינוניות הוא בחמשה פוט שהם ששים אינטשעס עד אחר הכתפים, ואולי כפי שאמרו אחדים הוא בערך נ"ח אינטשעס, אבל בפחות מזה אין להקל". וראה או"ח ח"ד סי' כט-לא. וכ"ז רק לפלפולא, כי לפועל גובה המחיצה משתנה לפי גובה הנשים, ראה הערה 53.

---------------

* אמנם ראה שם באו"ח שאומר: "ויש אולי להחמיר במקום שהוא לחומרא עד כ"ג אינטשעס האמה, ועל יותר לע"ד אין מקום להחמיר", וביו"ד שם הוא אומר: "אבל מספק קצת יש לנו להחמיר במקוה עד כ"ד אינטשעס האמה, אף שלדעתי היא חומרא יתירה, כי יותר מכ"ג לא מצאתי איש שיש להחשיבו לבינוני…".

22) "והמחמירין להגביה המחיצה עד שלא יתראו גם ראשיהן תבוא עליהן ברכה. ובפרט שהרבה נשים במדינה זו אינן נזהרות בכסוי הראש. אבל לדינא יש להתיר גם בגבוהה רק י"ח טפחים…" ('אגרות משה' שם).

23) או"ח ח"א שם סי' מג.

24) צע"ק לפי שיטתו של ה'אגרות משה' מה החילוק בין אם רק שליש העליון של המחיצה הוא מזכוכית או אם כל המחיצה הוא מזכוכית. ואולי כשכל המחיצה מזכוכית יותר קל לבוא לידי קלות ראש.

25) "אבל מצד אחר שאולי ילכו בלבושי פריצות שנראה בשרן… וא"כ יהיה אסור להמתפללין כשפניהן לצד עזרת הנשים להתפלל ולומר דברי תורה… דרק בשערות המגולות שנתפרצו רוב הנשים בעוה"ר אין לאסור לקרות ק"ש כנגדן… אבל אם נראה בשרן במקום שצריך להיות מכוסה… יש לאסור מלקרות ק"ש ואמירת ד"ת כנגדן… ושמעתי כי יש זכוכית שרק מצד אחד יכולין לראות וטוב לעשות בזכוכית כזו שהנשים יוכלו לראות והאנשים לא יוכלו לראות" ( 'אגרות משה' שם).

26) שם סי' מא.

27) שם סי' לט. ולפי זה כשהרמב"ם אומר: "כדי שלא יתערבו אלו עם אלו", "כדי שלא יהיו מעורבבין", אין הכוונה שמספיק מחיצה קטנה שיעכב את העירבוב, אלא הכוונה בעיקר שצריך להפריד כדי שלא יבואו לקלות ראש.

28) או"ח ח"א שם סי' מ.

29) בספר 'מפניני הרב' (להרב צבי שכטר, ירושלים תשנ"ה) עמ' מו מובא שכך היתה דעתו של הגריד"ס, אבל משמע שהתיר את זה (ע"ד היתר שבשעת הדחק) רק כדי שיוכלו לקרב את בני הקהילה לתורה, שהרי אומר שמה: "הני מילי ברב שבדעתו להיות שמה משך כל השנה, ולהטיף דברי מוסר להבעה"ב, ולהשפיע עליהם, אבל שאחד ילך לשם רק על כמה ימים, ולא יוכל להשפיע עליהם כל כך, וגם שאין לו שום דוחק פרנסה, שהרי בחור היה וגר בבית הוריו, בודאי אינו מן הנכון". והנה שם מבואר "שמספיק למחיצה שתהיה בת יו"ד טפחים, והיינו ל"ו אינטשעס", ולכאורה החשבון אינו מדויק, שהרי לפי הרא"ח נאה יו"ד טפחים הם 31 וחצי אינטשעס ולפי החזון איש הוא כמעט 38 אינטשעס.

30) שו"ת 'מהר"ם שיק' או"ח סי' עז; שו"ת 'בית הילל' דלעיל הערה 13; שו"ת 'ציץ אליעזר' ח"ז סי' ח; שו"ת 'דברי יואל' ח"א סי' י (ואינו תח"י כעת) ועוד.

ומעניין להעתיק מכרוז 'פסק-בית-דין' רבני הונגריה נגד הרפורמים שמשנים מנהגי ישראל "להתדמות ולהתחבר ולהתערב לשאר נימוסי דתות אוה"ע ולהחליש ולעקור ר"ל דת יהדות", שנחתם במיכאלוביץ בשנת תרכ"ו, כותבים הם באות ה: "אסור לעשות המחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים באופן שיוכלו להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג מימי קדם. וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה".

הכרוז נדפס גם בספרו של הרה"ח בן ציון יאקאבאוויטש 'זכור ימות עולם' ח"א עמ' עו-עט, וצילום מס' 11 בסוף הספר ובספרו של פרופ' יעקב כ"ץ 'הקרע שלא נתאחה' עמ' 94.

31) ומפורש כן בדברי אחד הראשונים, ב'פסקי הרי"ד' שם: "התקינו שיהו אנשים מבחוץ ונשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש. פי' שהיו מסתכלין אילו באילו וקורצין בעיניהן".

32) 'תפארת ישראל' סימני צורת הר הבית אות א: כל החומות מסביב להמקדש היו גבוהות הרבה מאד יותר מכ' אמה של גובה השערים שבחומות. וראה שם שמביא מקור חיצוני שה"חומות גבוהות יתר על שבעים אמה".

33) לשון הגמ' סוכה ב, א.

34) ע"ד לשון חז"ל (שבת כ, א ובכ"מ): כהנים זריזין הן. ולהעיר מפרש"י שם: "משום דכהנים זריזין הם, שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים".

35) שוב ראיתי מש"כ ב'פסקי הרי"ד' שם: "והאנשים יעמדו למטה בעזרה ולא יוכלו האנשים להביט בנשים, שהיו לה מחיצות סביב ועשויות כמין סריגי חלונות, שהנשים בפנים רואות מבחוץ ושבחוץ לא יוכלו לראות מבפנים".

36) 'אגרות קודש' חי"ט עמ' עד.

37) וכשיטת ה'אגרות משה', ראה לעיל ליד הערה 23.

38) אולי בהמשך לזה דיבר הרבי באותו שנה בשיחת י"ב תמוז ('שיחות קודש' תשכ"ד עמ' 451) בנוגע לתפקידים שאחריותם על הרב, ואמר בין השאר: "…און אז דער שול זאל האבן א כשר'ע מחיצה, אז אנשים זאלן ניט זען די נשים. ווארום דאס איז ניט דער דין פון א מחיצה פון ג' טפחים אז ציגן זאלן ניט קאנען דורכגיין, א מחיצה איז דאס ניט צוליב ציגן, נאר צוליב אנשים ונשים וכדי שלא יראו". [והוא ע"פ לשון חז"ל במס' שבת צז, א בנוגע למחיצה שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים שהיא פסולה: "משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה".]

39) 'אגרות קודש' חכ"ג עמ' קנו ובשוה"ג.

40) = 1.83 מטר.

41) מענה זה נדפס גם שם חי"ד עמ' רכח בשוה"ג (ע"פ 'לקוטי שיחות' חט"ז עמ' 615) בקשר לאגרת משנת תשי"ז. אמנם כאן מתברר שרק המערכת 'לקוטי שיחות' צירפו מענה זה משנת תשכ"ד לאגרת משנת תשי"ז, ומקומו רק כאן באגרות שנת תשכ"ד. וכבר העיר ע"ז הרש"פ ב'תשורה' (דלקמן הערה 49) עמ' 29.

42) זַכָּה, כלומר בהירה, צלולה. מלשון: שמן זית זך (תצוה כז, כ).

43) ולהעיר מדברי רבא בגמ' ברכות כה, ב: צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה – דצואה בכסוי תליא מילתא, והא מיכסיא; ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה – ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא (תצא כג, טו), והא קמיתחזיא.

44) ולהעיר מ'אגרות קודש' ח"ז עמ' שט שם מציין הרבי כמה מקורות שמשם "משמע שצריכה להיות המחיצה באופן שלא יוכלו להסתכל" [ומוסיף לצטט הנאמר בענין זה: "פשוט הדבר שכל זה נאמר אפילו אם כל הנשים נזהרין בכיסוי ראש ובטפח מגולה, מכש"כ עאכו"כ אם הן הולכות פרועות ראש וזרועות מגולות, יש איסור כפול"], וראה גם בשיחה שנעתקה לעיל בהערה 38: "א מחיצה איז… נאר צוליב אנשים ונשים וכדי שלא יראו".

45) 'אגרות קודש' חי"ד עמ' רכח.

46) דעתו של הרבי הוא שא"א "לוותר מעט בענין המחיצות בביהכנ"ס וכדומה, אבל בינתיים יבואו עוד יהודים רבים לביהכנ"ס, ויתקרבו ליהדות" ('לקוטי שיחות' ח"א עמ' 100, 'תורת מנחם' תשי"ד ח"ב עמ' 190).

47) והיה אפשר לדחוק ולומר שלמרות שהרבי לא חושב שמספיק להלכה מחיצה שאינה גבוה למעלה מקומת איש, ועדיין אסור להתפלל בביהכ"נ כזה, בכל זאת הרי זה השתפרות בבחינת "הרע במיעוטו" לגבי ביהכ"נ שהיו מתפללים שם בלי הפרדה כלל. אמנם אין זה פשטות משמעות האגרת.

48) 'מקדש מלך' ח"ג עמ' ס.

49) צילום אגרת הדו"ח שלו וצילום גוכתי"ק מענת הרבי אליו נתפרסמו ב'תשורה' שיצא לאור לרגל חתונת בתו ה' אדר תשנ"ט עמ' 29-32.

50) = 76 ס"מ. בהמשך המכתב: "והתפללו כאן כמה גדולים כמו הקאוונא רב זצ"ל [הרב אברהם דובער כהנא שפירא, בעל שו"ת 'דבר אברהם', שביקר בארה"ב בשנת תרפ"ד], הרב לעווינסאן [הרב דוב אריה לעווינטאהל?], הרב גלדבערגער [הרב ישראל ראזענבערג?] זצ"ל שהי' מקודם נשיא אגו[דת] הר[בנים] ועוד כמה גדולים, וכולם לא אמרו מאומה". [עפ"ז מתברר שפסקו של ה'אגרות משה' שמחיצה צריך להיות עד לגובה הכתפיים לא בא להקל ולהוריד את המחיצות, אלא אדרבה בא לתקן את בתי כנסת האורתודוכסיים ברחבי ארה"ב שהמחיצה שבהם היה י' טפחים וכיו"ב. ואכמ"ל.]

51) = כ-1.68 מטר.

52) ע"פ צילום גוכתי"ק מתברר שכאן היתה תחילת המענה, ובטעות הוסיפו עורכי ה'לקוטי שיחות' (ונמשך אחריהם עורך ה'אגרות קודש') שלש נקודות, כאילו שזה רק קטע מתוך מכתב יותר ארוך.

53) ולהעיר שגם לפי ה'אגרות משה' משמע ששיעור המחיצה של ח"י טפחים משתנה לפי גובה הנשים, וכן כתב באו"ח ח"א סי' מב: "כבר בארתי… שצריכה להיות גבוהה עד אחר הכתפים שהוא לבינוניות ערך ח"י טפחים…".

54) וטעה בזה גם הרב ברוין (במאמרו שבהערה 1) עמ' 291 סעיף 10 "להלכה ולא למעשה".

55) וזה הוכחה נוספת עד כמה צריך להיזהר בלאסוקי הלכתא מתוך המבואר ב'אגרות קודש', שהרי ברוב המקרים אין בידינו המכתבים שנשלחו אל הרבי שרק ע"פ תיאור הדברים המבואר בהם ניתן להבין בוודאות את דעתו של הרבי. ואכמ"ל.

56) = 1.22 מטר. מחיצה זו הנו 40 ס"מ (או ה' טפחים) נמוך יותר משיעור המחיצה של ה'אגרות משה'.

57) 'אגרות קודש' חכ"ג עמ' רנד.

58) וראה מש"כ הרב ברוין (במאמרו שבהערה 1) עמ' 274 שוה"ג הראשון, עמ' 282 בסוף שוה"ג הראשון, עמ' 291 סעיף 10.

59) ראה דברי הרבי באגרת זו עצמה: "מזה מובן שכל אלה המאמינים בתורה מן השמים (היפך הקונסרוטיבים) עליהם להלחם בעד המחיצה וכו'". וראה 'אגרות קודש' חי"ג עמ' קפח-קפט; חי"ט עמ' שה-שו; 'אגרות משה' או"ח ח"ד סי' צא אות ו ובכ"מ.

60) וע"ד ערקתא דמסאנא בסנהדרין עד, ב.

61) חלק ח"י עמ' שצד.

62) כוונתו לומר שזה נגד הוראת ההלכה וכמבואר במס' סוכה כנ"ל, למרות שבשו"ע זה לא מוזכר.

63) תהלים קג, יג.

המייחד את קשר תפלין ש"י לשיטת רבינו הזקן לעומת הקשר הנהוג בעלמא, הוא שלשיטת רבינו הרצועה המהדקת את התפילין על היד עוברת בתוך הקשר (כלשונו ב'דיני תפילין' שבסידור: "יהדק הרצועה בתוך הקשר . . שהרי הידוק זה על היד נעשה עם הקשר), משא"כ לשאר המנהגים – אשכנזים וחסידים – ההידוק על היד נעשה ברצועה העוברת בתוך לולאה המרוחקת מרחק רב מן הקשר (למעלה מ20- ס"מ או 9 אינטשעס), ולדידהו הרצועה שבתוך הקשר קבועה ועומדת ואינה זזה ממקומה לעולם.

וכתב הרמב"ם (בפ"ג מתפילין הי"ג): "ותהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר, כדי שירחיב ויקצר בעת שירצה לקשור על ידו". עכ"ל. ולכאורה מפורש בדבריו ממש כשיטת רבינו.

וראה במשנה מקוואות (פ"י, ג-ד) ובמפרשים שם לענין רצועה העולה ויורדת בתפלין ש"י, ובפי' מלאכת שלמה דמהתם מוכח דלא כשיטת רבינו אליהו שהצריך לעשות קשר של תפלין בכל יום, שהרי מוכח מהמשנה שאפשר שיהי' קשר של קיימא שהרצועה שבו אינה ניתרת לעולם.

אך רבינו בסידורו לא משום שיטת רבינו אליהו נגע ביה (שלדידיה צריכים לעשות גם את הקשר ש"ר בכל יום), אלא כדי שההידוק על היד ייעשה באמצעות הקשר (ולא ע"י הלולאה כמנהג העולם), ובזה מקיימים בכל יום מצות "וקשרתם לאות על ידיך".

והעירני הרה"ח רלוי"צ ראסקין שי', שבפי' המשניות שם ובפ"ג ממקוואות הכ"ג פירש הרמב"ם את המשנה בצורה שונה, יעו"ש.

ונראה לענ"ד שהרמב"ם אזיל לשיטתו במעשה הקשר ש"י, שהרצועה שבו צריכה להיות באופן דעולה ויורדת, לפיכך פירש בהל' מקוואות שאין מדובר ברצועה העולה ויורדת בתוך הקשר (שהרי – לשיטתו – תמיד הקשר הוא באופן שהרצועה עולה ויורדת בו, ואין מציאות אחרת), אלא מדובר בבית, שדינו משתנה בהתאם לאופן קביעות הרצועה במעברתא שלו, ואינו ענין לקשר כלל.

בסדר הכנסת שבת (בסידור של כ"ק אדה"ז) כתוב וז"ל: "אעפ"י שאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאוד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו משום איסור סקילה וכרת ח"ו". עכ"ל.

ולכאורה הי' לו לומר משום חשש איסור סקילה וכרת ח"ו, דהא בשו"ע שלו סשי"ח ס"ט כתב דאפי' בדבר לח "יש אומרים שאפילו נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו". – וא"כ אינו לכל הדיעות איסור סקילה וכרת ח"ו. ויש נפקותא גדולה בדיעבד ראה סרנ"ג סכ"ד.

עוד יש לעיין מש"כ בשו"ע שלו בסרנ"ג סי"ט וז"ל: "אבל אם הוא חם קצת אף על פי שאין היד סולדת בו מותר להחזירו אם הוא בענין שאין בו משום איסור בישול כגון שהוא יבש . . ואפילו אם יש בו מרק שיש בו משום בישול אם נצטנן לגמרי (הערה: זהו לפי המנהג בסשי”ח ס"ט הנ"ל, אבל לפי הפוסקים שהובאו שם אין בו משום בישול. ע"כ) מכל מקום כשלא נצטנן לגמרי נוהגים להקל לענין לסומכו כנגד המדורה כמו שיתבאר שם . . ולכן מותר להחזירה אם הוסקה בקש וגבבא או שהיא גרופה או קטומה והתבשיל נתבשל כל צרכו ולא נצטנן לגמרי". עכ"ל. – נראה דלפי מש"כ כ"ק אדה"ז בסידור הנ"ל "אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי אם היד סולדת בו" (- דהיינו דמחמיר שיש בישול אחר בישול בדבר לח), יש כאן החזרה ויש לאסור אם אין היד סולדת בו במה שמחזיר להכירה (וכיוצא בה). דהדין כאן הוא תלוי בהדין בסי' שיח כמבואר במגן אברהם סרנ"ג סקי"ט.

וכן מש"כ כ"ק אדה"ז בסידור "וכן שלא לשפוך בכלי ראשון שהיד סולדת בו על סוקער כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול" – יש חזרה ממ"ש בסשי”ח סי"א "תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו ואפילו נצטנן לגמרי ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח".

בשנים האחרונות התפשט בין רבים מאנ"ש הדרים בחו"ל ושוהים באה"ק בימי יו"ט, לנהוג רק יום אחד יו"ט כבני א"י. כן נהגו לאחרונה גם הרבה תלמידים ותלמידות הלומדים בא"י ועדיין תלויים בדעת הוריהם הדרים בחו"ל ובדעתם שבניהם יחזרו אליהם חו"ל בתום זמן הלימוד.

כ"כ בהתקשרות גליון תפא, במדור 'הלכות ומנהגי חב"ד מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג' בזה"ל: "לענין בן חו"ל הנמצא בארה"ק, רבים מרבני אנ"ש בארה"ק פוסקים לנהוג תמיד יום א', גם כשחוזרים לחו"ל באמצע החג, וזאת ע"פ סתימת שו"ע אדמה"ז בסו"ס תצו (ראה שדי-חמד כללי הפוסקים סי' יג אותיות ח-יב [שם כ' דכשיש שתי סברות בשו"ע, אשר סברא אחת באה כסתם, ואח"כ באה סברא שני' והיא במחלוקת בלשון יש אומרים – הנה הלכה כסתם]), ודברי הרבי ב'המלך במסיבו' ח"ב עמ' רה, שיכולים לבחור את הרב בעל 'שער הכולל' כהרב הפוסק בזה".

היינו דמבסס הנהגה זו על שני יסודות: יסוד אחד הוא מכך דאע"פ שבשו"ע אדמה"ז סי' תצו לענין אורח הבא מא"י לחו"ל ודעתו לחזור, סותם וכותב שדינו בעצם כבן-א"י (ולא מנדין אותו באם עשה מלאכה, אלא שאסור במלאכה כי א"א שתיעשה בצנעה), מ"מ לענין בן חו"ל הבא לא"י מביא שתי דעות, והדעה שמביא ראשונה בסתם, דאע"פ שדעתו לחזור דינו כבן א"י, ורק אח"כ מביא את הדעה השני' - דדינו כמקום שבא משם חו"ל – ומביא זה בשם "ויש חולקין". ומכיון שדיעה הראשונה לענין הנוסע לא"י מביא בסתם הנה זה סימן שכך היא ההלכה.

ויסוד שני הוא המובא ב"המלך במסיבו" כרך ב' יום ב' דחגה"ס תשל"א, בזה"ל: "שאלה: בענין הנהגת בני א"י הבאים להכא ביום טוב שני של גלויות, הרי כאשר שואלים מכ"ק אדמו"ר שליט"א כיצד לנהוג בפועל הוא מפנה את השואלים לרבנים. לכאורה, הרי ישנם דברים מפורשים שכתב זקנו של כ"ק אדמו"ר שליט"א הרה"ג הרה"ח וכו' רא"ד לאוואוט ב"שער הכולל" [פ"א ס"ב] שעליהם לנהוג כבני חו"ל וכו'?!

כ"ק אדמו"ר שליט"א: הרי לא אמרתי איזה רב, יכולים לבחור את הרב בעל "שער הכולל", שהרי הוא היה רב". עכלה"ק.

דהיינו שבשאלת האורחים מא"י שבאו לחו"ל, אף שהרבנים שאליהם היה כ"ק אדמו"ר שולח להם לפסוק בזה, היו פוסקים כדעת הרדב"ז, הפר"ח, המג"א, ואדמה"ז בשו"ע מהד"ק דדינם כבני א"י, מ"מ נתן מקום - ואולי גם היה ניחא לי' יותר - לפסוק כדעת שער הכולל הפוסק לפמ"ש בשו"ע מהד"ת (וכ"ה דעת החכם צבי והיעב"ץ) דדין האורחים כדין המקום שנסעו שם. וא"כ כמו"כ הוא הדין להמתארח בא"י.

גם בספר שערי הלכה ומנהג ח"ב אות ק"פ נותן יסוד להנהגה זו עפמ"ש באג"ק של כ"ק אדמו"ר כרך יז (אגרת ו'קצג) בתאריך כ"ד ניסן תשי"ח, וזהל"ק: "במענה למכתבו . . בו כותב . . בן ארץ ישראל שנסע עם ב"ב לחו"ל, איך ינהג בהנוגע ליו"ט שני של גלויות . . מנהגנו בפועל וגם בפשיטות שינהג כמנהג המקום שבא לשם ובפרט שבא עם ב"ב, וה"ה להיפך בן חו"ל שנסע עם ב"ב לאה"ק ת"ו נוהג כמנהג ארץ ישראל, ומובן שהנ"ל הוא אפילו באם קס"ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם (כי באם נסע ע"מ להשתקע, הנה מאי קמ"ל). ע"כ.

בשערי הלכה ומנהג שם מעתיק אגרת זו, ומעיר: "ראה מש"כ בזה במכ' משנים קודמות (אג"ק ח"ד עמ' רמד, וח"ז עמ' קסט). ומכ' זה (לפי סדר השנים) הוא בבחי' משנה אחרונה, וראה גם דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א שהובאו ב"כפר חב"ד" גליון 543 ריש עמ' 9" ז.א. דמפרש אגרת זו, דגם אורח שדעתו לחזור למקומו הראשון, דינו כמקום שנסע שם. ואף שישנן אגרות כ"ק אדמו"ר המורים להיפך מזה, צ"ל שאגרת זו היא חזרה ו"משנתו האחרונה" של כ"ק אדמו"ר.

אמנם לפה"נ שכ"ז - הנהגה האמורה, וה"יסודות" שנבנתה עליהן - בטעות יסודה, והנהגה זו אינה כפי דעת כ"ק אדמו"ר שגילה להדיא בכ"מ, הנה הרבה מקורות ישנן דלמרות מ"ש בשו"ע אדמה"ז מהדורא בתרא סי' ב' ס"ק ח' – דהוא היסוד לפס"ד של שער הכולל דהנוסע ממקום למקום נוהג יו"ט כהמקום שנסע לשם - למרות זאת הורו רבותינו לפועל דמי שדעתו לחזור למקומו לא ינהוג כן כ"א שינהוג כמקום שבא משם:

1] באג"ק לכ"ק אדמו"ר הרש"ב כרך ב' (שכ"ח) מועתק שם בנידון דיו"ט שני: "בתחילת שנת תרע"ב שלח אדמו"ר מרש"ב שבעה בחורים לעיר חברון לייסד ישיבת תורת אמת, ואתם שלח ר"ז האוולין כמשפיע. מוצש"ק כ"א אדר תער"ב כ' אליו בזה"ל: לידידי הר"ז שי'. בדבר הנהגת יו"ט הבע"ל לפ"ד הבחורים יחיו באשר דעתם לחזור אי"ה, יתנהגו בכל דבר כבני חו"ל, ואתה באשר אתה עם ב"ב יחיו תתנהג כבני א"י, והיינו בהנחת תפילין ותפלה, אך לענין אכילת חמץ ביו"ט אחרון ש"פ (הגם כי אינני מסכים עם אומרך במכתבך שזהו דבר שא"א כו', כי הלא נתונים נתונים אנחנו לרצונו ית' בתוה"ק כו') הנה באשר קביעותך באה"ק עוד בספיקות אצלך כדאי להיות נזהר בזה.

2] באג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיאנו כרך ד (תתקעג), י"א ניסן ה'תיש"א, כ' בזה"ל: "קבלתי המברקה שלו ששואל בענין התנהגות ביו"ט שני של גלויות. ולפלא קצת, שהרי שאלה היא למורה הוראה, אבל מכיון ששאל אשיב לו כי ראיתי נוהגים כמו בן א"י, כיון שב"ב נמצאים בארה"ק וא"כ דעתו לחזור, אבל צריך להיזהר שלא יהי' בפרהסיא, והוא דלא כמכ"כ בשער הכולל בתחילתו. וזא[ת] למודעי שלא שמעתו הוראה זו בפירוש מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל ראיתי כמה אנשים מאה"ק הבאים לחצרות קדשו שנהגו כן והי' זה בידיעתו.

3] באג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיאנו כרך ז (ב'כט), תאריך אדר"ח אדר, תשי"ג, כ' בזה"ל:

"בשאלתו בבני חו"ל הבאים לאה"ק ת"ו ודעתם לחזור איך ינהגו ביו"ט שני, ושהוא הורה להם שינהגו כמנהג מקומם עתה, היינו כבני אה"ק ת"ו ע"פ המבואר בשו"ע רבינו מהדו"ת סי' א' סעיף ח', ודלא כמ"ש במשמרת שלום סי' לב – להרה"צ מקיידאנוב – ומציין ג"כ למ"ש בשער הכולל פרק א'.

"הנה אנו אין לנו אלא הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצקוללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר הורה לכמה מבני ארץ ישראל שבאו לכן ודעתם היתה לחזור, שינהגו כמנהג בני ארץ ישראל ומובן אשר במילא כן הוא הדין ג"כ להיפך.

4] באג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיאנו כרך ז (ב'פט), תאריך כ"ז ניסן תשי"ג, ממשיך לכתוב לאותו שכ' אגרת הנ"ל – שאותו השואל רצה לחלק בין מי שנוסע מא"י לחו"ל, דאז ינהג כמקום שבא משם, כסתימת אדמה"ז בשו"ע מהדו"ק סי' תצו, ובין מי שנוסע מחו"ל לא"י דאז מביא אדמה"ז שם את הדיעה הראשונה בסתמא לנהוג כמקום שנסע לשם דהיינו כבני א"י - רק יום אחד. וע"ז כותב כ"ק אדמו"ר נשיאנו בזה"ל: "במה שרוצה לחלק בענין יו"ט שני של גלויות בין אותם העולים לאה"ק או להיפך, הנה בענינים הנוגעים בדין, ואפי' במה שתלוי בחומרי מנהג המקום שמחלקים בפסחים מי כייף למי, הנה לא שייך זה בנדון דידן כמובן. ומה שמעורר ומדייק בלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו סוף סי' תצו מהשינוי שבין סעיף ז' לסעיף יא', ע"כ צ"ל שבסעיף ז' סומך על האמור בסעיף יא' שמוכיח על תחלתו שבמחלוקת תלוי הדבר, והוא עפ"י דרך רבינו הזקן בכ"מ בשו"ע שלו, להעתיק הדינים באופן ובמציאות שמצאם בהספרים והפוסקים שקדמו לו, וע"ד כלל הרמב"ם בכגון דא.

הרי כאן עלה על דעת השואל לפרש דעת אדמה"ז בשו"ע לחלק בין הנוסע מא"י לחו"ל, דשם מביא אדמה"ז להלכה רק את הדיעה דעיקר דינו כמקום שבא משם, לבין הנוסע מחו"ל לא"י, דמביא אדמה"ז שתי דיעות: דעת ה"ויש חולקין" שחייב בשני יו"ט, ואת הדיעה הראשונה שמביא בסתם דדינו כבין א"י ששומר רק יום אחד. והיה ס"ל להשואל דטעם חילוק זה הוא מפני, כי אף אם אורח מא"י הבא לחו"ל דינו כמקום שבא משם, אבל אורח מחו"ל הבא לא"י דינו כמקום שנסע לשם. שזוהי ממש אותה הסברא שכתב ב'התקשרות' שהו"ד לעיל.

וסברא זו שולל כ"ק רבינו באגרת זו! וכותב ד"מסוגיות בש"ס מובן שאין לחלק בזה כו'", והשינוי שמצא בשו"ע אדמה"ז אין בו מה לדייק, כי כ"ה דרך אדמה"ז לכתוב הדינים כמו שנמצאים בפוסקים שמהם מעתיק את דבריהם, וסברא זו היא דעת החכ"צ סי' קסז הדן שם לענין בני חו"ל שנתארחו בא"י, לכן הביא אדמה"ז סברתו לענין זה, אף שקיימת אותה סברא גם לענין בן א"י המתארח בחו"ל. אבל לדינא, כמו שסותם אדמה"ז לענין אורח מא"י בחו"ל דדינו כמקום שבא משם, כ"ה באורח מחו"ל הנמצא בא"י דדינו כמקום שבא משם שהוא חו"ל ועליו לשמור יו"ט שני ש"ג.

5] באג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיאנו כרך י' (ג'שמח), ט"ז אדר תשט"ו, כותב למי שנסע מאה"ק לעבודת השחיטה בחו"ל ובני ביתו נשארו באה"ק, וזה"ל: "מ"ש אודות הנהגתו בנוגע ליו"ט שני של גלויות, צריך לנהוג ע"פ המובא בשו"ע, ומ"ש בשער הכולל הוא בנוגע לפרסום בהדבר שיעשו כל הענינים רק בצנעה..."

6] באג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיאנו כרך יא (ג'תשעג), י"ד אלול תשט"ו, כ' בזה"ל: "במ"ש אודות הנהגתו ביו"ט שני הבע"ל, הרי כיון שהוא וכל ב"ב שיחי' נמצאים בחו"ל איני רואה בזה מקום לספק, ויחוג את המועדים הבאים לקראתנו לשלום ביום הראשון וביום השני".

7] בהיכל מנחם ח"ג עמ' נד מעתיק אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיאנו מתאריך ער"ח ניסן תש"כ להנהלת צא"ח באה"ק, ותוכנו שיזהרו שלא לקבוע ארוע באה"ק ביום א' דחוה"מ, וזה"ל: "כפי הנראה מהזמנתכם קבעתם את הכינוס ארצי ליום הרביעי ט"ז ניסן, אשר באה"ק ת"ו הוא יום א' דחוהמ"פ ובחו"ל הוא ב' דחג הפסח. ובזה הננו לעורר את תשומת לבבכם כי באם בתוך המזומנים והבאים לכינוס זה ימצאו גם אורחים מחו"ל הנמצאים כעת באה"ק ת"ו, יש לחוש שמשום טעות וכדומה עלולים הם לנסוע להכינוס באותו היום אשר עליהם כתושבי חו"ל לשמור את החג. אשר לכן, אם אמנם ישנה האפשרות שיבואו אורחים כנ"ל ועדיין לא שלחתם את ההזמנות, הי' כדאי - כדי להרים מכשול - לאחר את הכינוס ליום אחד, ולתכלית זו לשנות בהזמנות מ"ט"ז ל"טו"ב".

[דרך אגב יש להעיר מאגרת זו האחרונה לאלו המזמינים לסעודת ש"ק אנשים שאינם שומרי שבת שידוע שיסעו לשם, דמאגרת זו רואים עד כמה הזהיר כ"ק אדמו"ר שלא לארגן ארוע בא' דחוה"מ מחשש דאולי יסעו לשם מבני חו"ל].

מכל ציטוטים אלו ברורה הוראת כ"ק אדמו"ר כו"כ פעמים, דמי שדעתו לחזור למקומו עליו לשמור יו"ט כמקומו הראשון שבא משם – גם הנוסע מחו"ל לא"י.

ומה שכתבו המערכת בשולי הגליון של שערי הלכה ומנהג ח"ב אות ק"פ, המועתק בתחילת דברנו, שכה"ל הוא רק משנתו הראשונה של כ"ק אדמו"ר אבל משנתו האחרונה (באג"ק כרך יז ו'קצג מתאריך כ"ד ניסן תשי"ח) היא דגם מי שדעתו לחזור למקומו ינהג יו"ט כמקום שבא לשם, הערה זו היא טעות דמוכח! כדמוכח מכמה טעמים:

א. משנה "אחרונה" זו היא משנת תשי"ח. אמנם מובא לעיל גם משנת תש"כ – כמה שנים לאח"ז – שכ"ק אדמו"ר המשיך להורות כן.

ב. יתר מכן: באגרת ההיא מזהיר כ"ק אדמו"ר שלא לארגן ארוע בראשון דחוה"מ בא"י, "כי באם בתוך הזומנים והבאים לכינוס זה ימצאו גם אורחים מחו"ל הנמצאים כעת באה"ק ת"ו, יש לחוש שמשום טעות וכדומה עלולים הם לנסוע להכינוס באותו היום אשר עליהם כתושבי חו"ל לשמור את החג". והרי לפי פירוש הנ"ל שהרי הנהגה זו היא משנתו האחרונה של כ"ק אדמו"ר עצמו, ועל אנ"ש המתארחים בא"י לנהוג יום שני כחול, מאי איכפת לי'!

ג. אי אפשר לפרש את דברי כ"ק אדמו"ר באגרת משנת תשי"ח "מנהגנו בפועל וגם בפשיטות שינהג כמנהג המקום שבא לשם" דפירושו הוא חזרה ומשנה אחרונה ממה שהורה ההיפך מזה כל הזמן. דאיך יכתוב דכן נוהגים בפועל ובפשיטות בשעה שמפורסם הנהוג בכל העולם וגם בין רבני אנ"ש בזמן ההוא לפסוק דמי שדעתו לחזור למקומו ינהג כמנהג מקומו שבא משם, וגם כ"ק אדמו"ר עצמו הורה כן כמ"פ!

ד. עוד זאת: דגם בשנת תשל"ה – כו"כ שנים אחר "משנה אחרונה" זו של תשח"י – המשיך כ"ק אדמו"ר להפנות את האורחים הבאים מא"י אליו, אל רבנים בשאלה זו, והרבנים פסקו להם שישמרו יו"ט כמקום שבאו משם. כמפורש ב"המלך במסיבו" (ומקצת לשונו הועתק לעיל) כרך ב' יום ב דחגה"ס תשל"א, וזה"ל בשלימותו:

"שאלה: בענין הנהגת בני א"י הבאים להכא ביום טוב שני של גלויות, הרי כאשר שואלים מכ"ק אדמו"ר שליט"א כיצד לנהוג בפועל הוא מפנה את השואלים לרבנים. לכאורה, הרי ישנם דברים מפורשים שכתב זקנו של כ"ק אדמו"ר שליט"א הרה"ג הרה"ח וכו' רא"ד לאוואוט ב"שער הכולל" [פ"א ס"ב] שעליהם לנהוג כבני חו"ל וכו'?!

כ"ק אדמו"ר שליט"א: הרי לא אמרתי איזה רב – יכולים לבחור את הרב בעל "שער הכולל", שהרי הוא היה רב.

שאלה: לכאורה אפשר להוכיח כן ממ"ש מפורש בשו"ע אדמו"ר הזקן (במהדורא בתרא [ס"א סח"י]) בחצאי עיגול "ששורה קדושה עליונה בח"ל ביו"ט שני של גלויות. ולכן גם בני א"י הבאים לח"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור"?!

כ"ק אדמו"ר שליט"א: זהו עפ"י קבלה.

אחד המסובין: בענין זה הרי באים על דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א!

כ"ק אדמו"ר שליט"א: צריכים לשאול רב אם זהו על דעת . . והאם בכל דבר עושה (האורח) על דעת?...". ע"כ.

הרי שכ"ק אדמו"ר המשיך גם כמה שנים אחר שנת תשח"י להפנות האורחים לרבנים שפסקו דינם כהמקום שבאו משם. והרי באגרת כ"ק אדמו"ר (חודש אדר שנת תשי"ג) המובאת לעיל כותב "הנה אנו אין לנו אלא הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר הורה לכמה מבני א"י שבאו לכאן ודעתם היתה לחזור, שינהגו כמנהג בני ארץ ישראל, ומובן אשר במילא כן הוא הדין ג"כ להיפך". ובאגרת דשנת תשי"א המובאת לעיל כותב: "וזאת למודעי שלא שמעתי הוראה זו בפירוש מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל ראיתי כמה אנשים מאה"ק הבאים לחצרות קדשו שנהגו כן והי' זה בידיעתו".

א"כ זה עצמו מה שראה כ"ק אדמו"ר את "כמה אנשים מאה"ק הבאים לחצרות קודשו שנהגו כן והיה זה בידיעתו" נחשב כהוראה ברורה מכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ עד כדי כך שכ' ע"ז "הנה אנו אין לנו אלא הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר הורה לכמה...".

מזה מובן בק"ו שאצל כ"ק אדמו"ר נשיאנו, לא רק שנהגו כן בידיעתו, אלא שהוא עצמו הפנה אותם לרבנים שהורו כן, עאכו"כ דזוהי הוראתו (בנוסף על כל האגרות הנ"ל בהן נותן הוראות מפורשות לנהוג יו"ט כמקום שבא משם).

מובן ג"כ שמ"ש בגליון 'התקשרות' לבסס הנהגה זו שהבאים מחו"ל לא"י שומרים רק יום אחד כבני א"י, אינו נכון. דמ"ש שם לחלק בין הנוסעים מא"י לחו"ל לבין הנוסעים מחו"ל לא"י, עפ"י דיוק וסתימת לשון שו"ע אדמה"ז בסו"ס תצו, הרי הובא לעיל דכ"ק אדמו"ר עצמו שולל דיוק זה, והורה לשמור שני ימים.

ומ"ש שם עוד שהנהגה זו מיוסדת ב"דברי הרבי ב'המלך במסיבו' ח"ב עמ' רה, שיכולים לבחור את הרב בעל 'שער הכולל' כהרב הפוסק בזה, הרי כ"ק אדמו"ר בפירוש לא רצה להורות בזה לרבים, כאשר כ' באגרת דשנת תשי"א "ולפלא קצת, שהרי שאלה היא למורה הוראה". דמטעם זה שלח את השואלים לרבנים. ואותו השואל "לחץ" על כ"ק ותבע מדוע אינו מורה כא"ז, ותבע "לכאורה, הרי ישנם דברים מפורשים שכתב זקנו – של כ"ק אדמו"ר שליט"א – הרה"ג הרה"ח וכו' רא"ד לאוואוט ב"שער הכולל" [פ"א ס"ב] שעליהם לנהוג כבני חו"ל וכו'?!", מובן שאין להביא שום הוכחה מזה שכ"ק לא הורה אז מפורש דוקא דלא כא"ז, אלא המשיך כמנהגו מאז לתת הברירה ביד הרבנים, אע"פ שבאגרות פרטיות הורה דלא כא"ז.

עוד זאת, הרי מועתק לעיל דכ"ק אדמו"ר החשיב את מה שנוהגין שני ימים בידיעת כ"ק אדמו"ר הריי"ץ להוראתו, וכ"ש הוא דמה שכ"ק אדמו"ר עצמו שלח לרבנים בידעו שיפסקו כן נחשב זה להוראתו. והרי למיטב ידיעתי גם כמ"פ אחר ארוע זה - הכתוב בהמלך במסיבו מתשרי שנת תשל"ה, המשיך כ"ק אדמו"ר לעשות כן - להפנות אורחים לרבנים שפסקו לנהוג כמקום שבאו משם.

יתר על כן – ממקומו הוא מוכרע, כי בהמלך במסיבו (שם בקטע ההוא בהמשך - נעתק לעיל) שאל אחד מהמסובין משער הכולל ומהדו"ת דשו"ע אדמה"ז שפוסק דאורחים לחו"ל ישמרו שני ימים, וע"ז ענה כ"ק אדמו"ר ד"הוא רק עפ"י הקבלה". שוב שאל אחד מהמסובין "הרי באים על דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א!", וענה "צריכים לשאול רב אם זהו על דעת . . והאם בכל דבר עושה (האורח) על דעת?".

הרי שבאותו מעמד עצמו המשיך כ"ק אדמו"ר להורות שדין האורחים כמקום שבאו משם, דלא כשער הכולל ומהדו"ת דשו"ע אדמה"ז, וכל השקו"ט הוא רק האם נחשבים הם כ'אין דעתם לחזור' מכיון שאין להם דעת עצמי כי באים ע"ד כ"ק אדמו"ר. אבל באם (כפי שאמר כ"ק אדמו"ר) יש בדעת להאורחים לחזור, הנה פשוט דישמרו שני ימים, כי דין האורחים כמקום שבאו משם.

אלא שנשאר לנו לבאר את דברי כ"ק אדמו"ר המובאים בתחילת דברנו באג"ק כרך יז (ו'קצג), שבספר שערי הלכה ומנהג ח"ב אות ק"פ פירש דאגרת זו היא "בבחי' משנה אחרונה".

ואעתיק עוה"פ לשונו הק': במענה למכתבו . . בו כותב . . בן ארץ ישראל שנסע עם ב"ב לחו"ל, איך ינהג בהנוגע ליו"ט שני של גלויות. . מנהגנו בפועל וגם בפשיטות שינהג כמנהג המקום שבא לשם, ובפרט שבא עם ב"ב, וה"ה להיפך, בן חו"ל שנסע עם ב"ב לאה"ק ת"ו נוהג כמנהג ארץ ישראל, ומובן שהנ"ל הוא אפילו באם קס"ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם (כי באם נסע ע"מ להשתקע, הנה מאי קמ"ל)".

הנה מה שהביא לטעות זו - לפרש שיש כאן איזו "משנה אחרונה" - הוא אי-הבנה בתיבות "ומובן שהנ"ל הוא אפילו באם קס"ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם" כי לא הבינו כוונת תיבות אלו ופירשום כסתם דעתו לחזור. אבל פשוט הדבר דמיירי כאן בסוג מיוחד של דעתו לחזור, כידוע לעל המעיין בסוגיא זו.

כי שלש שיטות כלליות הן בדין יו"ט לאורח שדעתו לחזור: דעת החכם צבי, היעב"ץ, וכן נראה דעת אדמה"ז במהדו"ת דשו"ע, והשער הכולל, הוא דלענין יו"ט לא נוגע כלל מה שדעתו לחזור, וכל הנמצאים בחו"ל שומרים שני ימים וכל הנמצאים בא"י שומרים יום אחד.

אומנם דעת הב"י, המג"א, הפר"ח וכו' הוא דדין יו"ט הוא כדין חלוקי מנהגים שבין מקום למקום, דמי שדעתו לחזור נוהג כחומרי מקום שבא משם. אכן בזה עצמו - דין של אורח במקומות החלוקים במנהג - נחלקו הפוסקים.

דעת הפר"ח (או"ח סי' תסח) הוא שלא ניתן שום שיעור ומדה מתי בדעתו לחזור למקומו, דגם מי שדעתו לחזור רק אחר כמה שנים, נחשב כדעתו לחזור.

אבל דעת הרדב"ז (שו"ת ח"ד סי' עג) הוא דרק מי שדעתו לחזור מיד, כמו מי שבא למכור או לקנות סחורה, ותיכף אח"כ יחזור למקומו, רק הוא נוהג בצנעא עכ"פ בקולות המקום שיצא משם. אבל מי שדעתו "לחזור לאחר זמן", כמו "הבאים לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה", אף שמכיון שסו"ס דעתם לחזור נחשבים הם עדיין בעצם כבני מקומם הראשון וחייבים בחומרות מקומם בראשון, מ"מ מכיון שנשארים משך זמן במקום שאליו נסעו, ע"כ אסורים לנהוג בקולות מקומם הראשון גם בצנעה.

ובזה יובנו דברי כ"ק אדמו"ר שכותב "ומובן שהנ"ל הוא אפילו באם קס"ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם". דאין המדובר כאן במי שדעתו לחזור מיד למקומו, דאז פשוט דדינו כמקומו הראשון, וכמובא לעיל מכ"מ באגרות כ"ק אדמו"ר. אבל כאשר דעתו לחזור רק לאחר זמן, אז יש מקום לספק מכיון שיש פלוגתא בין הפוסקים. וזהו דיוק לשון כ"ק אדמו"ר שבנוגע "בן ארץ ישראל שנסע עם ב"ב לחו"ל, איך ינהג בהנוגע ליו"ט שני של גלויות" כותב "שינהג כמנהג המקום שבא לשם ובפרט שבא עם ב"ב". ז.א. דגם אם לא היה בא עם ב"ב עליו לנהוג שני ימים, לא רק כאשר בא להשתקע כי אם "אפילו באם קס"ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם". משא"כ בנידון בן חו"ל שנסע לאה"ק, משנה לשונו וכותב "בן חו"ל שנסע עם ב"ב לאה"ק ת"ו נוהג כמנהג ארץ ישראל", דכאן לא כותב "ובפרט" כי כאן מדובר רק בהנוסע עם ב"ב, דאז נחשב כעוקר דירתו בקביעות אף שאין דעתו להשתקע, אבל בלי ב"ב, הנה גם הרדב"ז מסכים דאף החוזר רק לאחר זמן אינו נוהג בקולות המקום שנסע לשם, כי עדיין דיני מקומו הראשון עליו.

למסקנה, בזמננו שזכינו לזה שהוראות כ"ק אדמו"ר באגרותיו נדפסו ונתפרסמו, עלינו לנהוג דלא כמהד"ת דשו"ע אדמה"ז והשער הכולל, כ"א כמהד"ק. דהיינו, שהנוסע מחו"ל לא"י והנוסע מא"י לחו"ל יש להם את אותו הדין, דבאם דעתם לחזור למקומם – יש להם דין יו"ט של המקום שבאו משם.

מי שנשאר משך זמן במקום שנסע לשם, ודעתו לחזור רק אחר זמן ממושך, חייב גם בצנעה לנהוג כחומרת המקום שבא לשם (בנוסף לזה דאדמה"ז פוסק בסי' תצו כהאומרים דעשיית מלאכה א"א להעשות בצנעה ואסורה בלא"ה בחו"ל).

מי שנוסע עם אשתו נחשב מיד כעוקר דירתו בקביעות למקום שנסע שם, ונוהג בכל, כמקום שאליו נסע.

דרך אגב: נוסף להמובא לעיל, דן כ"ק אדמו"ר כמ"פ באגרותיו אודות הנוסע עם ב"ב: בשערי הלכה ומנהג חלק ב' אות ק"פ (לקו"ש כרך י"ז עמ' 504) מובאת מענתו לשאלה של מי שנסע עם אשתו לחו"ל למשך שנתיים, והגרצ"פ פראנק מירושלים פסק שינהוג רק יום אחד, כדין מי שדעתו לחזור. אך מצב הכספי שלהם השתנה ונשארו זמן נוסף בחו"ל, ושאלו מכ"ק אדמו"ר מה לעשות עכשיו עם יו"ט שני ש"ג. כ"ק אדמו"ר ענה: "תמוה ביותר לפסוק כהפר"ח (סתס"ח) נגד הרגב"ז שהוא דוקא שהובא לפסק הלכה בכל האחרונים: מג"א (סי' תצו), באר היטב, רבנו הזקן, ערוך השלחן, משנה ברורה, נמוקי או"ח (להגה"צ ממונקאטש) [בפרט בנדו"ד שיצאו להרויח – אפשר גם הפר"ח מודה – עיי"ש. והעובדא תוכיח – שמאריך שהותו בחו"ל יותר על המשוער]. ולדעתי פשיטא שינהג יו"ט שני של גלויות". עכלה"ק.

מדברי כ"ק אדמו"ר יוצא דמי שדעתו לחזור רק "לאחר זמן" ויצא עם אשתו, י"ל דגם הפר"ח מודה דנחשב כבן המקום שנסע לשם. כי בסימן תסח כותב הפר"ח דכאשר עקר דירתו כדי לשאת ולתת ולהרויח במקום שבא לשם, נחשב כקובע דירתו שם, כי כל שמוצא שם פרנסה בריוח אינו זז משם. אבל כשעקר דירתו מפחד מגיפה וכיוצא בה, נחשב כדעתו לחזור. אבל אנו נוהגין כהרדב"ז דגם מי שדעתו לחזור מיד, אם נסע עם אשתו נעשה כבן המקום שנסע לשם. וכן הורה כ"ק אדמו"ר עוד כמ"פ – ראה שערי הלכה ומנהג חלק ה' אות לט, אג"ק כרך יא (ג'תשעג), כרך כה (ט'תסד).

אמנם יש פוסקי זמננו (אגר"מ או"ח ח"ג סי' עד. שבט הלוי ח"ה סי' סד) האומרים דבזמן הזה שהנסיעה ממקום למקום היא דבר קל, אף כשנסע עם אשתו נחשב כדעתו לחזור. ולכאורה הרי לשון הרדב"ז- הובא בשו"ע אדה"ז סי' תצו - הוא "העוקר דירתו עם אשתו". ולכאורה מנין לו לכ"ק אדמו"ר דהרדב"ז מיירי גם באורחים הנוסעים לביקור.

אלא שלכאורה יש להוכיח כן מדברי הרדב"ז, שתחילה כותב דדין דעתו לחזור הוא רק במי שדעתו לחזור מיד, ולא בדעתו לחזור רק לאחר זמן. ואח"כ כותב "ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו, אע"פ שדעתו לחזור להתיישב בא"י לא נקרא דעתו לחזור". ופשטות לשונו מורה דקאי על מאי דשביק מיני', דגם בדעתו לחזור מיד דינו כן. אלא דכפה"נ שכ"ק אדמו"ר הורה כמ"פ שטוב יותר שלא לנסוע לא"י כאורח על החג עם אשתו, שלא ליכנס בספק זה.

גם יוצא מכ"ק אדמו"ר, דדעת הרדב"ז כן גם בנוסע עם אשתו מחו"ל לא"י, וכותב (באגרות שצויינו מקומם לעיל) לזוג מחו"ל שהוזמנו לבוא לאה"ק לחג: "שאלה לרב דחב"ד (ביטול יום טוב שני של גלויות וכו')". ולזוג שנסעו לאה"ק לאחד החגים "יבררו פסק דין רב, בנוגע ליו"ט של גלויות כיון שנוסעים יחד". וכן כותב באג"מ הנ"ל דדעת הרדב"ז כן גם בנוסע לא"י, וזה דלא כמ"ש באנציקלופדי' תלמודית כרך כג ערך יו"ט ב' ש"ג (הערה 1335) דרק הפר"ח משווה דין נוסע לא"י לדין נוסע לחו"ל (והוא ס"ל כן רק בנוסע למשך זמן כנ"ל), אבל הרדב"ז מיירי רק בנוסע לא"י.

אמנם מוכח מכ"ק אדמו"ר דגם הנוסע לא"י עם אשתו רק על החג, דינו כן להרדב"ז.

עכ"פ לסיכום, אלו הנוסעים מחו"ל ללמוד בישיבה בא"י ובדעתם ובדעת הוריהם שיחזרו לחו"ל, הורה כ"ק אדמו"ר כמ"פ באגרותיו שעליהם לשמור שני ימים.

להוסיף דגם אם היה מקום להורות כדעת שער הכולל עפ"י מ"ש בהמלך במסיבו, הרי הנידון שם הוא לענין אורחים מא"י שבאו על יו"ט לחו"ל, אבל אין הוכחה מזה להתיר אורחים הבאים מחו"ל לא"י לשמור רק יום אחד, שהרי במשמרת שלום להר"ש מקאיידנאוו סימן לב אות ד', פוסק לשני הצדדין לחומרא, ואף דבאורח מא"י שבא לחו"ל מביא שם שתי הדעות, גם סברת אדה"ז במהדו"ת דדינו כבן חו"ל, מ"מ באורח מחו"ל הנוסע לא"י פוסק שחייב להחמיר לשמור שני הימים.

גם להוסיף, דבשמועות וסיפורים להר' רפאל כהן ח"ב אות י"ב מביא שאמר אדה"ז "אי איישר חילי הייתי מנהיג יו"ט שני בא"י". יש אומנם דיעה כזו בראשונים דתקנת חכמים לעשות יו"ט שני בזה"ז חלה תקנה זו גם על בני א"י, והוא שיטת הראב"ד בהשגותיו על בעה"מ פסחים נ"א, לפמ"ש במנחת אלעזר ח"ה סי' י', וכ"כ סברא זו היעב"ץ ח"א סי' קסח. גם לפי רוב הראשונים החולקים ע"ז, יש אולי לבאר דבריו אלו של אדמה"ז לפי דעת (הב"י, הרדב"ז, פר"ח, מג"א כו') הסוברים דדין יו"ט שני ש"ג תלוי בדין חילוקי מנהגים שבין עיר לעיר. והרי שיטתו של הרמב"ם בחילוקי מנהגים שבין מקום למקום היא, דגם מי שאין דעתו כלל לחזור למקומו הראשון, נשארים עליו ועל כל יו"ח כל חיובי מנהגי המקום הראשון שבא משם, רק דאינו משנה מפני המחלוקת (ראה שו"ע יו"ד רי"ד, ופר"ח או"ח רס"ח, אלא דהפר"ח מבאר דלדעת הרמב"ם עצמו שונה דין יו"ט ב' ש"ג בזה). נמצא דחיוב יו"ט שני ש"ג אינו תלוי כלל במקום שנמצא, כ"א דחיוב זה חל על יו"ח של בני חו"ל בזמן הש"ס, דמנהג שקיבלו עליהם התחייבו בו כל יו"ח לדורותיהם בכל מקום שנמצאים. והרי עכשיו רוב בני א"י הם יו"ח של בני חו"ל מלפני כמה דורות, ובמקום שיש צבור שלם י"א (הלכות קטנות ח"א סי' ד') שלא שייך בזה מחלוקת כלל. וכאן הוא יתר מזה, כי רוב החונים בא"י הם יו"ח חו"ל, ולפי סברא זו כולם חייבים ביו"ט שני ש"ג, ואין כאן חשש מחלוקת כלל!

ואף דלפועל לא פסק אדה"ז כן, אבל לכאורה די בזה לסניף ותוספת טעם שלא להקל על המקובל בלא"ה מכבר, ועל המבואר מכ"מ באגה"ק כ"ק אדמו"ר, דמי שדעתו לחזור לחו"ל עושה שני ימים.

בשו"ע הלכות שבת סימן רסח סעיף ח' כותב: "ואומר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע ואין היחיד אומר אותה". וברמ"א: "מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול לאמרה בלא פתיחה ובלא חתימה, וכן נוהגין הצבור לאמרה עם הש"ץ בלא פתיחה וחתימה".

ובמשנה ברורה על דברי הרמ"א: "...עיקר התקנה היה שהש"ץ יברך אותה. ע"כ נראה פשוט שמה שנוהגין באיזה מקומות שהש"ץ אומר בקול רם רק עד קונה שמים וארץ ואח"כ אומר בלחש לא יפה הם עושין, אלא אחר שסיימו הקהל יתחיל הוא מגן אבות בקול רם". ע"כ.

ובכמה סידורים (של נוסח אשכנז עכ"פ – "ארטסקרול" וכיו"ב*) אכן מובא שהש"ץ יאמרה אחרי הקהל.

והנה, אדה"ז בשולחנו (סעיף יג) כותב "...וכן המנהג במדינות אלו לומר עם הש"ץ מגן אבות עד זכר למעשה בראשית...", ואינו מביא את הדין הנ"ל במ"ב שעל הש"ץ לאמרה בקול רם לאחרי שיגמרוה הקהל.

ויש לעיין אם כוונת אדה"ז היתה שאין לחשוש לזה, בזה שלשונו הק' הוא "לומר עם הש"ץ", היינו ביחד ובאותו הזמן, או שיש לומר שאדה"ז כותב כדברי הרמ"א (שגם כותב תיבת "עם") שיש נוהגין שהקהל יאמרה ג"כ, היינו שתיבת "עם" אינה באה לומר שיאמרוה הש"ץ והקהל בצוותא, אלא שיש מנהג שהקהל יאמרוה ג"כ, וע"ז כותב המ"ב שלא יאמרוה ביחד כ"א שהש"ץ ימתין עד שיגמרו הקהל.

ונפקא מינא לדינא תהיה באם אחד התכוון לצאת ידי חובת תפילת ערבית ע"י שמיעת מעין שבע מפי הש"ץ (עי' שו"ע שם סעי' יג, ובאדה"ז סעי' יח), אם צריך לשמוע את כל הברכה מפי הש"ץ, כולל "מגן אבות". וזה נוגע בפרט בבתי כנסיות שמנגנים את קטע הנ"ל. ויל"ע.