*) לכאורה י"ל ד"ימי משתה ושמחה"כולל גם משלוח מנות ומתנות לאביונים. וראה לקו"ש חט"ז ע' 36 והלאה . המערכת.

בשו"ע אדה"ז או"ח סי' קסה סעי' א, בדין העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ב' פעמים, על הראשונה מברך אשר יצר ועל נטילה השני ענט"י, ומאריך בהלכה זו, ואח"כ כותב "ואם נטל נטילה אחת כשרה ושכח לברך עד ששפך מים שניים או ששפך רביעית בבת אחת יברך ענט"י ואח"כ אשר יצר".

דין זה מובא ב'תהלה לדוד' סי' קסה סוף אות א', ומוסיף שכוונת אדה"ז "היינו בנתכוין שתעלה לו".

ויש להוסיף ציון זה למ"מ לשו"ע.

גם צ"ע הטעם לכך דאדה"ז אינו מביא דברי השל"ה המובא במג"א דכל אדם יבדוק עצמו קודם נטילת ידים [דבר זה מוזכר גם במשנה ברורה בשם השל"ה ואלי' רבה].

בלקוטי שיחות חלק י"ז ע' 434 כותב רבינו:"שואל למנהג אנ"ש בהנוגע לזמן בדיקת חמץ, כשמתפללים ערבית ביחידות, ראיתי מנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שהי' בודק בין מנחה למעריב ומתפלל ערבית לאחרי הבדיקה". עכ"ל. והו"ד בשערי הלכה ומנהג ח"ב ע' פ"ב.

וכתב לי אאמו"ר שיחי' דלכאו' צ"ע בזה, כי בשו"ע הובא דין זה רק לגבי הרגיל להתפלל ביחידות; דבשוע"ר סי' תלא - בהמשך למש"כ לפני זה שיבדוק מיד בצאת הכוכבים - כותב בסעיף ז': "במה דברים אמורים במי שרגיל להתפלל ק"ש ותפלה של ערבית כל השנה בתוך ביתו, אבל מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הציבור מבעוד יום ועכשיו לא התפלל עמהם יקרא קריאת שמע ויתפלל מיד בצאת הכוכבים ואח"כ יבדוק, דכיון שאינו רגיל כל השנה להתפלל ערבית בביתו, יש לחוש שמא ע"י טרדתו והשתדלותו בבדיקת החמץ ישכח על ק"ש ותפלה".

הרי מפורש, שרק מי שדרכו להתפלל כל השנה ביחידות בודק לפני תפילת ערבית, אבל מי שאין דרכו כל השנה להתפלל ערבית ביחידות, אינו בודק קודם התפלה אלא מתפלל ערבית ואח"כ בודק.

והנה אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ אין קושיא, דאולי בזמנים שמדובר בהם הי' דרכו כן כל השנה להתפלל ערבית ביחידות [מחמת בריאות וכיו"ב], אבל הדרוש עיון הוא מענה רבינו לסגנון השאלה "כשמתפללים ערבית ביחידות" שהוא לשון הכולל אף למי שמקרה נהג כן, ולא רק במי שכן דרכו כל השנה. וצ"ב.

[ובשבח המועדים ראיתי שמביא ההלכה שיבדוק לפני מעריב לגבי הרגיל להתפלל ביחידות, ומציין לשוע"ר הנ"ל ומכ' זה בלקו"ש. הרי למד שהוא דוקא באופן שרגיל. אבל לשון המכתב הוא סתום "כשמתפללים"].

ואוי"ל בדוחק עכ"פ: מקור דברי אדה"ז הוא בב"ח סי' תלא שכתב "פסק, ומי שלא התפלל תפילת ערבית עם הצבור בליל י"ג מצאתי בהגה"ה דיבדוק תחילה, וכ"כ במחזורים, מיהו נראה לי דיתפלל תחלה ואח"כ יבדוק. דבתפלה שהיא קבועה וסדורה ליכא למיחש שמא יטרד וכו', מיהו דוקא במי שרגיל להתפלל עם הצבור אלא שעתה אירע שלא התפלל עמהם, אבל מי שרגיל להתפלל בביתו כל לילה יבדוק תחלה ולא חיישינן ברגיל שמא ישכח מלהתפלל". והעתיקו ה'מגן אברהם' סק"ה.

אבל אדה"ז כותב: "אבל מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור מבעוד יום ועכשיו לא התפלל עמהם יקרא ק"ש ויתפלל מיד בצאת הכוכבים ואח"כ יבדוק". ובס"ח כותב "אבל אם יש עשרה שמתפללים ערבית בזמנו דהיינו צאת הכוכבים, ע"ש.

ואוי"ל, דבהוספת המילים "מבעוד יום" לומדים דאה"נ: אדם שרגיל להתפלל ערבית בציבור מבעוד יום כפי שנהגו להתפלל מיד אחר מנחה (ראה סי' רסז קו"א ס"ק א' "ההמון שמתפללים מבעוד יום כל השבוע") וקרה שמתפלל ביחידות בביתו, עליו אמרו שיתפלל מעריב לפני הבדיקה דשמא ישכח על ק"ש ותפילה, דהרי רגיל הוא להתפלל מבעוד יום, וכעת בסיום הבדיקה כבר ערב למשך זמן, ולא יזכור להתפלל מעריב כי אינו רגיל בכך.

אבל באדם שמתפלל ערבית בציבור בערב, דהיינו מתפלל מנחה ואח"כ חוזר לתפילת ערבית בערב (ראה שו"ת אדה"ז סוף סי' ז' "ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותנו כדעת המקילים, ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר כמו חדש ותפילת ערבית בזמנה") אף שמתפלל ביחידות, נפסוק שיבדוק תחלה, כיון דסוכ"ס רגיל הוא להתפלל בערב, לא חששו כ"כ שישכח לקרוא ק"ש ותפלה – ויבדוק חמץ קודם מעריב כיון שהיא מצוה עוברת ועובר על תקנת חכמים, וכפי שביאר אדה"ז בס"ו שם.

אף שהוא דוחק, כי בטעם הדבר שיבדוק לאחרי מעריב כתב אדה"ז ד"יש לחוש שמא ע"י טרדתו בהשתדלותו בבדיקת חמץ ישכח על ק"ש ותפילה", ואם טעמא משום טרדא מאי שנא אם רגיל להתפלל ערבית מבעוד יום או בערב. אבל י"ל דעיקר החשש הוא מה שכתב לפנ"ז "דכיון שאינו רגיל כל השנה להתפלל ערבית בביתו יש לחוש וכו", והיינו דרק שמא יטרד בבדיקת חמץ לא חיישינן ואדרבה "צריך להקדים הבדיקה לפני ק"ש ותפילה", כדמבואר בסעי' ו, רק "כיון שאינו רגיל כל השנה להתפלל ערבית בביתו", דהיינו בפרט בשעת הערב - דהרי כנ"ל הוא נוהג כל יום להתפלל מבעוד יום - לכן יש לחוש, אבל אה"נ הרגיל להתפלל מעריב בציבור בערב ובליל בדיקת חמץ יתפלל ביחידות יבדק חמץ תחילה כי לא חששו שישכח מעריב, וכנ"ל.

ואף שהוא דוחק, אבל אולי יש בזה לישב מכתב רבינו דלעיל, ועדיין צ"ע.

בסי' רנג ס"א – ב, נחלקו המחבר והרמ"א (בפלוגתת הרמב"ם והרש"י בסוגיא דשבת דף יח, ב – הובאו דבריהם בב"י בארוכה יעוי"ש) בדין שהיית צלי סמוך לחשיכה, ונתבארה מחלוקתם בדברי האחרונים שם בארוכה, ולהלן תמצית מחלוקתם (ע"פ דברי הפמ"ג במש"ז סק"א):

א. אם פי התנור מכוסה:

א. אם הוא "אצל האש": "בבשר עז" תלוי, אם הוא טוח בטיט מותר, ואם אינו טוח בטיט אסור (ואם הגיע למאב"ד תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרש"י בסי' רנג ס"א, דלהרמב"ם אסור ולרש"י מותר אף אם אינו טוח בטיט).

ב. ואם הוא "על האש" ממש: להמחבר והרמב"ם בין ב"בשר עז" בין "בבשר גדי", בין אם הוא טוח בטיט בין אם לא, תלוי אם הוא פחות מכמאב"ד אסור, ואם הגיע למאב"ד מותר. ולהרמ"א ורש"י דינו כ"אצל האש", דלדעתם אין שום חילוק בין על האש לאצל האש.

ב. ואם פי התנור מגולה:

אם הוא "אצל האש": להמחבר והרמב"ם "בבשר עז" אסור (אפי' הגיע למאב"ד – לשיטת הרמב"ם בסי' רנג ס"א), ו"בבשר גדי" מותר (אפי' פחות מכמאב"ד).

ולהרמ"א ורש"י, אם הוא פחות מכמאב"ד אסור, ואם הגיע למאב"ד מותר (דאין חילוק בין "בשר גדי" ל"בשר עז".

אם הוא "על האש" ממש: לכו"ע תלוי, אם הוא פחות מכמאב"ד דאסור, ואם הגיע למאב"ד מותר (ואין חילוק בין "בשר גדי" ל"בשר עז").

ויעויין בסוגיא דשבת שם ובב"י שם ובדברי האחרונים (פמ"ג מש"ז שם ובמחה"ש סק"א), בביאור יסוד וטעם פלוגתתם, שנחלקו בפירוש הסוגיא שם. וסמכנו על המעיין שם.

והנה יעויין בדברי הט"ז שם סק"א שהביא את מש"כ הרמ"א "ויש מחמירין"; והיא דעת רש"י (והטור), דלדעתם יש חומרא שאם פי התנור מגולה "אצל האש" ופחות ממאב"ד, אף "בשר גדי" אסור (אא"כ הגיע למאב"ד כדלהלן), משא"כ לדעת הרמב"ם אם הוא בשר גדי אף פחות מכמאב"ד מותר.

והקשה הט"ז "והא יש ג"כ קולא לענין אחר מאב"ד", והיינו, אם פי התנור מגולה "אצל האש" ד"בבשר עז" לדעת הרמב"ם אף אם הגיע למאב"ד אסור, ולדעת רש"י משהגיע למאב"ד מותר.

ועי' בפמ"ג מש"ז שם שהביא עוד ג' קולות לדעת הרמ"א ורש"י: א. אם מהני טוח בטיט בקדירה, דלדעת הרמ"א ורש"י מהני וכמ"ש המג"א סק"ה, משא"כ לדעת המחבר והרמב"ם. ב. בתנור שפיו מכוסה וטוח בטיט והבשר נמצא "על האש" ממש בפחות מכמאב"ד, דלדעת הרמ"א ורש"י מותר ולדעת המחבר והרמב"ם אסור, וכמ"ש המג"א סק"ט. ג. ביורה סי' רנב במג"א סק"א (יעויין שם היטב, ואכמ"ל).

וכתב הפמ"ג: "א"כ ודאי קשה טובא איך כתב [הרמ"א] ויש מחמירין הלא רוב קולות הם, והט"ז ז"ל נקיט רק קולא זו דכמאב"ד "אצל" האש לדיעה א' כאן [המחבר והרמב"ם] אסור, ולהרב כמאב"ד "אצל" האש שרי בצלי, דשאר קולות אין מוכרחים כל כך". ע"כ.

ויתכן להעיר ולהוסיף בזה, דהא ד"הט"ז ז"ל נקיט רק קולא זו" אינו רק משום "דשאר קולות אין מוכרחים כ"כ", אלא גם משום דקולא זו מחזקת את הקושיא.

והיינו משום שקולא זו היא באותו מקרה גופא שכתב הרמ"א "ויש מחמירין", וממקום שהביא הרמ"א להחמיר מביא הט"ז להקל [ולפ"ז מתחזקת הקושיא דאי"ז סתם קולא שמצינו במק"א אלא שבמקרה זה גופא שכותב הרמ"א שמחמירין, מביא הט"ז שמקילין].

דכמו שיש חומרא במקרה ש"פי התנור מגולה והבשר נמצאת אצל האש" בפחות מכמאב"ד בבשר גדי, הנה באותו מקרה גופא – ש"פי התנור מגולה והבשר נמצאת אצל האש" – יש קולא בבשר עז אחר מאב"ד.

משא"כ שאר הקולות הם במקרים אחרים לגמרי [לא מבעיא הני תרי קולות דקדירה ויורה, אלא אפי' הקולא הג' היא במקרה ש"פי התנור מכוסה וטוח בטיט והבשר נמצאת על האש"].

וי"ל דזהו כוונת הט"ז במש"כ "והא יש ג"כ קולא לענין אחר מאב"ד"; כלומר, דכמו שבמקרה זה יש חומרא לפני שהגיע למאב"ד, הנה יש ג"כ קולא לאחר מאב"ד, דאין כוונת הט"ז להקשות איך כתב הרמ"א "ויש מחמירין" הרי "יוצא" קולא לדעה זו, אלא יתירה מכך כוונתו להקשות: איך כותב הרמ"א "ויש מחמירין", הרי במקרה זה גופא "מקילים" – ובמה נחשבת דיעה זו "מחמירין" טפי ממקילין, וק"ל.

[וראה גם בפמ"ג א"א סק"ו שכתב לתרץ הא דלא הזכיר הרמ"א הך קולא דגבי קדרה כי "זה אין ענינו בסימן זה". ועד"ז י"ל בביאור דברי הט"ז וכמש"נ].

בשו"ע סי' תמח ס"ח כותב אדה"ז וז"ל: "...וכן אם נזכר לאחר שהגיעה שעה ששית שאז אינו יכול להקנותו לנכרי כמ"ש בסי' תמג א"צ לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם, ואע"פ שי"א שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה . . וזה שלא משך את החמץ מרשות הישראל לא קנהו כלל אע"פ שנתן לו כל דמיו והרי הוא חמצו של ישראל מכל מקום . . כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בב"י וב"י אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח".

ולכאורה צ"ב הכוונה, די"ל בב' אופנים: א. שהגילוי דעת "פועל" מכירה, והיינו כיון שבלאו הכי אינו שלו כ"כ, ע"כ יותר קל להוציאו מרשותו ולפעול מכירה להגוי. ב. אין כאן מכירה כלל, אלא שבזה גופא שרוצה למכור הרי זהו גילוי דעת (ביטול), וע"כ לא עובר בב"י וב"י. וכד דייקת בל' אדה"ז תמצא שאפ"ל כב' האופנים.

הראיות לכאן ולכאן: לצד הא' - הנה מקור הדברים הוא ב'משאת בנימין' הובא במג"א (סי תמח סק"ד) ושם משמע1 להקל בחמץ טפי מבשאר מכירה, "והאי כיון דמכר קודם זמן איסורו גלי בדעתיה דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגווי' הלכך בקנין כל דהו נפיק מרשותי'".

לצד הב': הצ"צ (שו"ת חאו"ח סי' מד ואילך – הובא בשו"ע ע' טו [תרסח] - מביא שי' המ"ב הנ"ל וכלל לא הזכיר בזה שי' האדה"ז.

עוד ועיקר בזה, דברי המ"ב הובאו במג"א כנ"ל - והביאם גם הצ"צ שם בענין האם מעכב מסירת מפתח לנכרי במכירה או לא שתליא במח' הב"ח והט"ז להמג"א, וס"ל למג"א שהוי מכירה (טעם שני שם), וע"פ דברי המ"ב הנ"ל שאפשר להקל במכירה. אבל האדה"ז בתא"ח סי"ג פוסק בזה דלא כהמ"ב, עיי"ש.

עוד ראי' לצד הב' מל' אדה"ז שם (ס"ח) "די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י", דמשמע שכל המכירה כאן הוא רק לגבי הפקעת האיסור (ולא לגבי מכירה). (ולהעיר ג"כ מלקו"ש חט"ז ע' 130 הערה 10).

כהנ"ל יוצר גם נפק"מ בהבנת גדר הביטול לשי' אדה"ז; דבסי' תלד ס"ז כתב "ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו ה"ה כאילו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל", ובהמשך שם "מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר", דמכ"ז משמע שהביטול הוא חיובי - "פעולת" ביטול, ולא איזה גילוי דעת בעלמא (שי' הר"ן ריש פסחים ועי' רמב"ן שם). אבל בסי' תמח ס"ח כותב שהוא גילוי דעת, ומשמע לאו דוקא חיובי אלא עצם זה שרוצה למכור הוי גילוי דעת, ודלא כמ"ש בתלד ס"ז. דאם נאמר כאופן הא' הנ"ל לא יקשה כלל, דבסי' תמח מדבר דין בהל' מכירה, ובסי' תלד דן בדיני ביטול, אבל אם נאמר כאופן ב', צ"ב2.

ובספר מכירת חמץ בערב קבלן (ע' קכו וקכז) נראה שהדין כאופן הא', ועפ"ז הוכיח שם שאי"צ קנין המועיל במכירת חמץ. ועפכהנ"ל צ"ע, ואבקש חוו"ד הקוראים בזה.

1) ולפי זה קצת משמע שהמכירה היא מצד המוכר (ולא מצד הקונה), וכידוע חקירות האחרונים בזה, ואכ"מ.

2) ולכאורה יש להקשות כן גם מסי' תלד סט"ו, עיי"ש. וכן מסי' תלו סק"ד, ואכ"מ.

בגליון תתעה (ע' 61) מקשה הת' ש.ב. על מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' ח סעי' טו "דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציציות שלימות מעמידין אותן בחזקתן", ומקשה ע"ז מסעי' יג שם כתוב: "ואע"פ שבדק הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידם על חזקת הכשרות של אתמול". ואיני יודע קושיא זו מהי, שהרי בסעי' יג הנ"ל בעצמו כותב שם "ואין אומרים העמידן על חזקתן שהם עכשיו כמו תמול שלשום משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם", הרי שבעצם היו צריכים להעמידם על חזקתם, אלא מפני ש"אם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם", לכן תקנו שצריכים לבדקם בשעת הברכה, ולכן כשנשתהה לבוא לביהכנ"ס "מעמידין אותם בחזקתם" כמו מצד עיקר הדין.

ובמילא החקירה שחוקר אח"כ אם טרחא דציבורא חשוב יותר מהחשש דברכה לבטלה אינו נוגע כלל לכאן, כי מעיקר הדין אין כאן שום חשש.

ומה שמקשה ממה שאדה"ז אינו מקבל דברי תשובת 'בית יעקב' שכ' ש"אם הוא בדרך ואין לו טלית אחרת מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה", ואדה"ז מפריך זה כי אינו מרויח כלום במה שמעלים עיניו - דממ"נ, אם הטלית פסולה הרי בירך ברכה לבטלה - וע"ז מקשה הת' הנ"ל, דא"כ למה כשיש טרחא דציבור יכול להעלים עיניו?

הנה אין זו קושיא כלל, כי בטרחא דציבורא אינו מעלים עיניו מפני שחושש שמא ימצא טלית פסולה, אלא מפני שאין לו זמן, משא"כ כשהוא בדרך הליכה שהוא מעלים עיניו מפני שחושש שמא ימצא טלית פסולה, וע"ז מקשה אדה"ז כי מה מרויח.

ראיתי מ"ש הרב א. אלטיין שי' בגליון תתעב (ע' 130) בענין יו"ט של גליות. ובענין זה כבר דשו בו רבים, ומהם בקונטרס יו"ט שני של גלויות, שהו"ל הרלוי"צ רסקין שי' מלונדון וכן בקובץ אגרות קודש, ובקובץ 'מקדש מלך' שיו"ל במגדל העמק, ועוד, ולפלא שאינו מתייחס לכ"ז.

ובאתי להעיר:

א. במ"ש לחלק בין מכתבי ושיחות כ"ק אדמו"ר כדעת הרדב"ז בין אם מגיע לחזור מיד או שחוזר לאחר זמן, נראה דא"א לחלק כך, כי הרי אדה"ז בסי' תרח פוסק כהפר"ח שחולק על הרדב"ז וסובר שאין חילוק בין אם מגיע לחזור מיד או שחוזר לאחר זמן.

ב. אין להביא ראי' מתשובת כ"ק אדמו"ר בנוגע לכינוס צא"ח בחוה"מ, כי בכינוסים אלו מזמינים - וגם באים - מחוגים אחרים שלא מאנ"ש והם כן נוהגים יו"ט שני, וכן כאלו שהגיעו לבד לאה"ק שאז צריכים לעשות יו"ט שני.

ג. בקובץ 'מקדש מלך' ד' כתבתי לבאר את ההבדלים במכתבי ושיחות כ"ק אדמו"ר שאין כאן משנה ראשונה ואחרונה, אלא ההבדל הוא, אם הגיע לבד או עם אשתו, שאם הגיע לבד אז הייתה התשובה שיעשה כמקום שממנו בא, ואם הגיע עם ב"ב עושה כהמקום שהגיע לשם. ומי שמגיע לחצרות כ"ק אדמו"ר ע"ד כ"ק אדמו"ר יכול לעשות יו"ט שני אעפ"י שהוא לבד, עיי"ש באריכות.

ד. ולפי"ז יוצא שתלמידים מא"י שיוצאים לחגים למדינות העולם לפעילות, צריכים לעשות רק יום א', ולא לעשות מלאכה ביו"ט שני. וד"ל.

ראיתי מ"ש הרב י.ח לאזאר שי' בגליון תתעד (ע' 146) בענין היכר ציר, שבתחילה כתב שמ"ש הרז"ש ז"ל אינו נמצא בקש"ע, ואחרי שמצא אותו בא למסקנא שרז"ש ז"ל אינו מתכוין כפשוטו וכו'.

כנראה שאינו מבין מ"ש הרז"ש ז"ל, וכדלהלן:

א. הנה ברור הדבר שהרז"ש מתכוין כפשוטו, כי הרי אף א' אינו חולק על הגמ' שהמזוזה צ"ל בימין הכניסה, אבל בדלתות פנימיות שיש להם גם כניסה מצד אחר מתעוררת השאלה איזה צד הוא ימין הכניסה, ובזה סובר הב"י שהולכין לפי היכר ציר.

והחידוש של רבותינו נשיאנו שכתב הרז"ש ואח"כ אישר לו זאת כ"ק אדמו"ר, שאפי' אם הכניסה האחרת אינה אלא חלון או מרפסת בקומה עליונה הנה זהו נק' ג"כ כניסה, כי הרי יכולים ליכנס דרך החלון או ע"י סולם, והולכין לפי היכר ציר. משא"כ אם החדר סתום שאין בו חלון וכו' הולכין לפי ימין הכניסה, וזה ברור.

ב. בנוגע לכניסה צדדית ישנה תשובה ברורה מכ"ק אדמו"ר "שיש להתחשב בהיכר ציר", ובפשטות הכוונה היא [כפשוטו] שיש ללכת ע"פ היכר ציר, כיון שכניסה זו אינה עשוי' לצאת בה לרחוב אלא לחצר, אעפ"י שאפשר לצאת בה גם לרחוב ויש שיוצאים בה לרחוב, והשטח הזה שבין שני הבתים הוא שטח פרטי שמתחלק בחציו לשני הבתים ודינו כרה"י, אף שלענין טלטול בשבת צריכים לעשות עירובי חצרות.

אבל לגבי דיני מזוזה אין נפק"מ אם עשו עירוב או לא עשו עירוב, וד"ל.

בגליון תתעו האריך הר' י.ד.ק. בטוב טעם להוכיח שדין נטילת ידים לטיבולו במשקה שייך רק במאכלים שהדרך הוא להטבילן, משא"כ בטיבול התפוח בדבש בליל הושענא רבה, שלדעתו אין לחשוש לזה.

ברם כמדומה שחידושו זה אינו תואם עם דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע, במכתבו המפורסם אודות אמירת ה'יהי רצון' בליל ראש השנה לפני אכילת התפוח (אגרות קודש ח"ג ע' רט, שערי הלכה ומנהג ח"ב ע' קצח ואילך), וזה לשונו שם:

אכילת התפוח (גם לולא הטיבול בדבש) כיון שאין נפקא מינה, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים..

כמדומה שבהסוגריים מרמז טעם פשוט לאכילת התפוח לאחר נטילת ידים דוקא, מכיון שהוא מטובל במשקה וצריך נטילת ידים.