*) ראה בזה בארוכה בגליון תשיג ע' 9 והלאה . המערכת.

ב"מ דף עה, ב: "תניא ר"ש בין יוחאי אומר מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום, ת"ל נשך כל דבר אשר ישך, אפי' דיבור אסור". ע"כ. ואיסור זה נק' רבית דברים1.

וברמב"ם פ"ה מהל' מלוה ולוה הל' י"ב כתב, וז"ל: "מי שלוה מחבירו ולא הי' רגיל מקודם להקדים לו שלום אסור להקדים לו שלום ואצ"ל שיקלסו בדברים או ישכים לפתחו שנא' נשך כל דבר אפי' דברים אסורים, וכן אסור לו ללמד את המלוה מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא הי' רגיל בזה מקודם שנאמר נשך כל דבר". ע"כ.

ובשו"ע יו"ד סי' קס סעי' י' כתב, וז"ל: "אסור ללמד את בנו מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא הי' רגיל בזה מקודם". ובסעי' י"א: "אם לא הי' רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו". ע"כ.

והנה בשו"ע אדה"ז הל' רבית סעי' ט' מביא דינים אלו וכתב, וזלה"ק: "ואפי' בסתם ואפי' דבר מועט ואפי' הוא דבר מצוה כגון ללמוד עם בן המלוה תורה שבכתב או אפי' תושבע"פ, כ"ז שהאב הי' פורע שכר למלמד אחר ואע"פ שאינו חייב מן הדין לשכור לו מלמד לתושבע"פ, מ"מ וכו' הרי זה מהנהו במה שמלמד בנו חנם, ואפי' לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן אסור כגון להקדים לו שלום אם לא הי' רגיל מתחלה להקדים לו וכו'". עכלה"ק, וע"ש עוד.

והנה יש להבין למה משנה אדה"ז ומביא רק הדין שאסור ללמוד עם בן המלוה, ואינו מביא כאן בסעי' זה הדין דאסור ללמד את המלוה עצמו?

דזלה"ק לקמן בסעי' י"א: "ואפי' ללמד את המלוה עצמו בחנם מותר אם הי' רגיל ללמדו קודם לכן". עכלה"ק.

וכאמור, יש לעיין למה חלקם אדה"ז לשני סעיפים נפרדים: א. הדין דאסור ללמד את בן המלוה בסעי' ט'. ב. הדין דאסור ללמד את המלוה עצמו בעוד שני סעי', בסעי' י"א.

ובספר ברית יהודה הקשה כעי"ז, וכ' דלא מצא טעם לדבר.

ועוד יש לעיין, דאדה"ז שינה מאוד מלשון הרמב"ם והשו"ע בהדין דאסור ללמוד עם המלוה עצמו: דהרמב"ם והשו"ע כתבו לאיסור - דאסור ללמד את המלוה או את בן המלוה, ואדה"ז כתבו בלשון היתר - "ואפי' ללמד את המלוה עצמו בחנם מותר אם הי' רגיל ללמדו קודם לכן".

ואשר נראה לבאר בזה, דיסוד גדול מלמדנו רבינו במה שמחלק דין זה לשני סעי' נפרדים:

דהמקור דאסור ללמד את המלוה הוא כאמור ברמב"ם, והרמב"ם מסיים שם ההלכה בזה"ל: "שנא' נשך כל דבר". ונראה שדבר זה אסור משום רבית דברים. וכן משמע מהא שהסמיך דין זה לאיסור הקדמת שלום, שגם זה נאסר משום רבית דברים.

והנה הרמב"ם אינו מביא הדין דאסור ללמוד עם בן המלוה, ומקור הדין דאסור ללמוד את בן המלוה הוא מס' התרומות שמביא דברי הרמב"ם ומוסיף עליהם וז"ל: "ומסתברא דאפי' בנו של מלוה אסור ללמדו הלוה מקרא או תלמוד, ואע"ג דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה הכא אסור כיון שהאב חייב ללמד בנו תורה ואפי' בשכר, הלכך אשתכח דלדידי' משתרשי' ואסור". ע"כ2.

וראה ב"י שהק' שרק מקרא חייב ללמד בשכר, וכמבואר בר"מ פ"א מהל' ת"ת, וא"כ מדוע אסור ללמד את בן המלוה תלמוד. ותי' דכיון שנוהגים לשכור מלמד גם ללימוד התלמוד יש למלוה הנאת ממון גם בזה. וראה מל"מ הל' מלו"ל שם.

נמצא מבואר שלפי' בעה"ת שהאיסור ללמד את בן המלוה הוא רק משום שהאב חייב להוציא ממון ללמד את בנו, וע"י זה שהלוה לומד עם בנו של המלוה חוסך כסף זה, וכלשון הש"ס משתרשי' לי', נמצא דיש בזה ב' דינים נפרדים שהם ב' גדרים שונים: הדין ללמוד עם המלוה עצמו, והדין ללמוד עם בנו: דהאיסור ללמוד עם המלוה הוא מטעם רבית דברים, וכדברי הרמב"ם. וגדר איסור ללמוד עם בנו הוא מטעם הנאת המלוה דמשתרשי' לי' רווח למלוה ע"י שמלמד לבנו בחינם, ואין זה מטעם רבית דברים, אלא או מטעם אבק רבית או מיחזי כרבית, ודומיא דפורע חובו ודר בחצירו וכדברי סה"ת.

ומעתה מובן למה אין הרמב"ם מביא דין זה דאסור ללמוד עם בן המלוה, דזה גדר ואיסור שונה מהא דריבית דברים.

ומעכשיו מה מאוד מדוייק הסדר בשו"ע אדה"ז: דבסעי' ט' מתחיל לבאר שבמשך זמן ההלואה אסור לעשות למלוה שום טובה בשביל ההלואה, ומפרט ג' אזהרות (שבאופנים אחרים אולי מותר להלוה לעשותם), והם: "אפי' בסתם" (שברבית מוקדמת ומאוחרת מותר בסתם משא"כ במשך זמן ההלואה), "ואפי' דבר מועט" (דמבואר לעיל סעי' ח' דבמו"מ מותר לד"ה אם נותן לו סחורה מעט יותר ממה שחייב לו, ואפי' מתכוין רק שאינו מפרט).

ואח"כ ממשיך: "ואפי' דבר מצוה". דמבואר באו"ח סי' רמב ובקו"א שם דאם אין לו לצורך סעודת שבת וכדו' מותר ללוות ברבית דרבנן, דהיינו שמותר להנות להמלוה ברבית דרבנן, אבל כאן בנדו"ד שהוא במשך זמן ההלואה הנאה זו ג"כ אסור, וכגון ללמוד עם בן המלוה דאסור מכיון שעי"ז מהנהו במה שאינו צריך לפרוע שכר להמלוה.

ואח"כ עובר להדין של רבית דברים, וזלה"ק: "ואפי' לדבר דיבור טוב בשביל ההלואה וכו' כגון להקדים לו שלום" וכו'". ע"כ. דמכל זה נראה דהאיסור בזה הוא במה שמהנה להמלוה מכח מאי דמשתרשי' לי'.

ואחרי זה בסעי' י' ממשיך בדיני רבית דברים שאסור גם למלוה. ובסעי' י"א מיירי בהמלוה עצמו, ובזה אין שייך כ"כ שמהנהו דלאו מידי קמשתרשי' לי', ואסור ללמוד עם המלוה עצמו רק מצד רבית דברים - וכמדוייק בדברי הרמב"ם דלעיל - ולכן בנדו"ד מותר ללמד את המלוה אפי' בחנם אם רק הי' רגיל ללמדו קודם לכן, דמכיון שהאיסור כאן הוא לא מצד זה דמשתרשי' לי' אלא מצד רבית דברים, הקילו מאוד היכא שאינו ניכר שעושה כן בשביל שהלוהו - דהיינו שרגיל ללמוד עמו קודם ההלואה.

ז"א, אע"פ שמהנו בזה שלומד עמו, אבל מכיון שזהו רק הנאת דברים בלבד ולא הנאה של ממש כפריעת חוב, מותר אם רק הי' רגיל, כיון שאינו ניכר שזהו בשביל שהלוהו.

משא"כ בלימוד עם בן המלוה לא מהני רגיל דהרי הוא מהנהו הנאה של ממש במה שמלמד בנו חנם ומשתרשי לי'.

ונמצא דברי כ"ק אדה"ז מדוייקים להפליא כפתור ופרח! דבסעי' ט' מיירי בגדרי רבית מטעם הנאה למלוה ע"י שמלמד בנו בחינם, ובסעי' י"א מיירי בגדרי רבית דברים השייך להמלוה עצמו, וכמו הקדמת שלום.

ובענין הקדמת שלום, הנה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא; דיש שרוצים לומר שאסור לומר שלום עליכם וכדו' למלוה, ומטעם רבית דברים.

וקשה (וכמו שהק' בברכ"י בשם מהריק"ש), דאין סברא לומר שאם לוה ממנו יהי' אסור להקדים לו שלום תמיד! וגם קשה ממשנה מפורשת "והוי מקדים שלום לכל אדם"! והאריכו בזה מאוד.

ונראה פשוט מדיוק המלה מקדים שלום דהאיסור הוא רק עם יוצא מגדרו והרגלו ומחפש אחרי המלוה להראות יקרת ערכו ומקדים לו שלום מה שאין הרגלו כן תמיד, אבל סתם אמירת שלום או צפרא טבא כשפוגש אותו פנים אל פנים בודאי מותר. וכי מפני שלוה ממנו צריך להתנהג היפך הנימוס. אלא פשוט שמה שנוהגים לברך השני כשפוגשים אותו בברכת שלום אין בזה רבית דברים, רק אם ניכר מתוך מעשיו שיוצא מדרכו והרגלו ליתן להמלוה שלום. וכמו שמבואר בהל' תפילה שאסור להשכים לפתחו ליתן לו שלום. ויותר מזה כתוב בס' דברי סופרים סי' קס בבירור הלכה דאם פגעו זה בזה בדרך מותר ללוה להקדים ולומר שלום, וברגיל לכו"ע מותר, וכמ"ש אדה"ז בעצמו.

1) ואף שמשמע מזה דרבית דברים הוא מה"ת, מ"מ דעת רוב הפוסקים דרבית דברים הוא רק מדרבנן, ומה דדרשינן מהפסוק נשך כל דבר אינו אלא אסמכתא.

ויש שכתבו (שער דעה ריש סי' קסא, נתיה"מ סי' עב ס"ק טו, ועוד) שהוא מדאורייתא.

מדברי אדה"ז שכתב בסעי' ט' וזלה"ק: "שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפי' דבור אסור" אין ראי' גמורה, דהרי כותב רק אסור, ודלא כמ"ש בסעי' ד' אסור מדברי סופרים ודלא כמ"ש בסעי' ו' הרי זה רבית גמורה של תורה, ויל"ע.

ובס' ברית יהודה פ"י הערה ג' כ' דפשוט דאפי' אם נאמר דהוא מדאורייתא לא שייך דין יוצא בדיינים.

ואיני מבין הערתו, דמה בכלל שייך ענין יוצא בדיינים ברבית דברים. ומה יוציא, וכי דבר זה בא ללמדנו בעל בר"י דאין מה להוציא?

וידוע דבשו"ע אדה"ז הל' רבית אינו מביא כלל הדין דריבית קצוצה יוצא בדיינים. נמצא דלמעשה אין נפקותא לדינא אם רבית דברים מדאורייתא או מדרבנן. (ויש לחפש בהכללים עד"ז, ואכ"מ).

רק דדבר זה ברור דרבית דברים הוא דרגא קיל מאד ביחס לשאר איסורים, דאסור רק בזמן שמעותיו בידו אבל אחרי ההלואה (ואולי אפי' קודם ההלואה - ועי' בפוסקים שהאריכו בזה בשיטת כ"ק אדה"ז, בר"י פי"א ס"ק ה', ובס' אוצרות דעה דף רח כ' דלדברי אדה"ז אסור רק כשעוסקין באותו ענין, ואכ"מ להאריך בכל זה), מותר בכל אופני רבית דברים, רק שלא יאמר לו שזה בשביל ההלואה. וכמשמע בשו"ע אדה"ז סעי' ט' וזלה"ק: "אבל כל זמן שהלוה חייב למלוה". עכלה"ק. משמע קודם או לאחריו מותר. וכן דייקו בדברי אדה"ז האחרונים.

2) ובמפרשים האריכו אם סה"ת פליג על הרמב"ם או רק מוסיף על הרמב"ם, ואכ"מ.

כבר ידוע ומפורסם דעתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע שעדיף ללבוש פאה נכרית ממטפחת מכמה סיבות, ראה כ"ז בשערי הלכה ומנהג אה"ע סי' נ. והנה אף שדברי רבינו אינם צריכין חיזוק מ"מ ראיתי זה עתה תנא דמסייע לרבינו, ה"ה הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל כפי שהובא בספר שיצא לאור זה עתה שו"ת אור יצחק לר"י עבאדי, ושם בעמ' שפט הוא כותב: "וזכורני מיד לאחר נשואי שאלתי את הגאון הגדול הנ"ל [בעל אגרות משה] אם צריך ללבוש כובע על הפאה נכרית, ואמר לי שאין צריך. ועוד הוסיף לומר לי כי פאה נכרית יותר טוב ממטפחת, כי פאה נכרית מכסה את כל השערות, ועוד שבזה תמיד נשאר מכוסה כל זמן שהיא על ראשה, מה שאין כן במטפחת".

בגליון תתפא (ע' 48) מצטט הר"ב שי' אבערלאנדער ממכ' הר"י לנדא: "…וידוע לכל באי בית כ"ק אדמו"ר נבג"מ בליובאוויטש, שהמזוזה בדלת שבין הפרוזדור לחדר הראשון, שבו היו מתאספים לחכות להכנס ליחידות, היתה כאילו משמאל הכניסה. וסיפר לי כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נבג"מ, כי אביו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נבג"מ שאל אותו אם הרבנים תמהים על זה. וביאר לי כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נבג"מ, שזה היה מפני שהדלת הראשונה החייבת במזוזה היתה בכניסה לפרוזדור...".

ובהע' 18 כותב: "תרשים הבנינים שבליובאוויטש נעשה ע"י הרש"ב לוין ע"פ הרז"ש דווארקין, ונתפרסמו ב'יגדיל תורה', שנה רביעית, עמ' רכד, 'ליובאוויטש וחייליה' עמ' 22, ועם עידכון קל בחוברת "ליובאוויטש" (נדפס בשנת תשס"א) עמ' 11 [תרשימים נוספים: "רשימות דברים" ח"ב בסופו, "כרם חב"ד" גליון מס' 3, ד,י,א]. והנה לאחר עיון בו אנו רואים אכן שלפני "חדר יחידות" ישנו ה"זאל הקטן" שנכנסים בו מ"פרוזדור"; מה"פרוזדור" נכנסים גם ל"חדר קטן" שמעליה עזרת נשים. לא ברור איפה "היו מתאספים לחכות להכנס ליחידות", האם זה היה ב"זאל הקטן" או ב"חדר קטן". ואולי נקרא "פרוזדור" גם חדר הקטן שלפני ה"חדר יחידות", שממנו נכנסים ל"חדר יחידות" ול"חדר אדמו"ר מוהר"ש", ולחדר הזה הכוונה כאן". ע"כ.

ומעיון במכתבי הרי"ל והרז"ש שהובאו בגליון הנ"ל וקודמיו נראה ברור שאין הכוונה כאן לחדר יחידות המסומן בתרשים הנ"ל (שאולי היה חדרו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש), אלא בחדר יחידות שבבית כ"ק אדמו"ר נ"ע (וראה גם "רשימות דברים" ח"ב ע' קג)

וטרם שנדון היכן היה "פרוזדור" זה יש להדגיש את חשיבות הבירור שבזה, שהרי כפי שהוזכר במכתבים הנ"ל, היה זה במקום שעורר תמי' אצל הרבנים שראו זאת, וכשנדע על מה הייתה תמיהת הרבנים, ושעל אף זאת שם קבע כ"ק אדמו"ר מהר"ש המזוזה, יהיה ברור יותר מה נקרא פתח הראשון, שרק בו יש להתחשב בהיכר ציר.

והנה זה ברור שהתמי' לא היתה על עצם כך שנהגו לפי היכר ציר, שהרי גם הרי"ל מזכיר שתמי' הרבנים הייתה רק על מקום מסוים "בדלת שבין הפרוזדור לחדר הראשון וכו'", וגם הרז"ש כותב "שהי' שם חדר אחד שקביעת המזוזה הי' שם שלא כרגיל", רק שלא זכר איזה חדר ומה הייתה השאלה.

אלא וודאי הייתה השאלה, שהפתח שלכאורה היה נראה כפתח הראשון, גם בו נקבעה המזוזה לפי היכר ציר, ולא לימין הנכנס.

והנה ישנה רשימה נוספת מהרי"ל בעניין זה והיא במכתבו לכ"ק אדמו"ר מכז אד"א תשכז (נדפס בהוספות ל"שמועות וסיפורים" הוצאה החדשה ע' 318 , וצילום חלקה ב"האמת לאמיתו על העדה הקדושה חב"ד" תשמט) וז"ל: "..חוץ מהדלת הראשונה החייבת במזוזה , הי' רבנו מתחשב עם היכר ציר והואיל לספר לי, כי אביו כ"ק אדמו"ר מהרש זצוקללה"ה שאל את רבנו, אם הרבנים שואלים על הדלת הראשונה, שבה היו נכנסים לדירת כ"ק רבנו, למה המזוזה בצד שמאל של הכניסה.

בליובאוויטש הי' באמת מפליא את כל הנכנסים לחדר הראשון שבו היו מחכים להכנס לחדר היחידות. הרושם הי' שזו היא הדלת הראשונה מהבית והמזוזה היתה משמאל. וכ"ק רבנו אמר לי הטעם, מפני שלפני הדלת הזאת היתה דלת החייבת במזוזה, היינו הדלת לוועראנדא, וא"כ הדלת הזאת מהחדר הראשון היתה כבר אמצעית והתחשבו בה בהיכר ציר והי[ו]ת והדלת הזאת היתה נפתחת לחוץ, קבע כ"ק אדמו"ר מהרש מימין הפתיחה ..". ע"כ.

ומובן א"כ ש"הדלת הראשונה החייבת במזוזה היתה בכניסה לפרוזדור" כוונתו בכניסה ל"וועראנדא"(בצילום האיגרת שם, מופיעה אחר תיבה זו בכת"י "=מרפסת"), וזהו כעין מרפסת\סוכה של שני דפנות - ייתכנו גם נמוכות - ומעליהן תיקרה על עמודים הנמצאים צמוד לדופן החיצון של הבית ששם גם פתח הכניסה לבית , וישנם גם שעושים דלת בכניסה לוועראנדא.

וזוהי כוונתו בהדגישו "חוץ מהדלת הראשונה החייבת במזוזה ", היינו אף שאי"ז הכניסה להבית, אלא רק ללפני הבית, בכ"ז רק שם נחשב לדלת ראשונה שאין להתחשב בה בהיכר ציר, ומכיוון שזהו חידוש מובנת מה הייתה תמיהתם של הרבנים.

א. בשו"ע (או"ח סי' לב ס"ב) כ' רבינו, וז"ל: "ע"פ הקבלה, צריך לכתוב דלי"ת של "אחד" גדולה כ"כ כמו ארבע דלתי"ן קטנים". עכלה"ק.

והנה הלשון "ד' דלתי"ן קטנים" - סתום הוא. כי באמרו "קטנים" לא מובן אם הכוונה לדלתי"ן קטנים כ"כ (ששיעור קטנותן1 הוא) כמו כל אות זעירי שבתורה (כמו האל"ף ד"ויקרא אל משה" (ויקרא א, א2)), או דלמא אין הכוונה אלא לדלתי"ן בינונים (ששיעורן לכתחילה ג' על ג' קולמוסין), ולא קראן כאן "קטנים" אלא מפני שלגבי זה הדלי"ת ד"אחד" (שצריכה להיות גדולה כ"כ כמו ארבע) - קטנים הם.

והנה באמת כבר נתקשו בזה הפוסקים, וז"ל הפמ"ג (סי' לב, א"א סק"א): "ראיתי כותבין דלי"ת גדולה משאר דלתי"ן אבל לא שיהא בו בגגה ערך ד' גגין וברגלה ד' רגלים, ואפשר שאין משערין באותו כתב כ"א כל שיש בו ד' דלתי"ן קטנים מאוד סגי, ומש"ה כותבין רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב". עכ"ל.

ובאמת דברי הפמ"ג צריכים קצת ביאור: דהנה בודאי לא היה הס"ד שלו לדלי"ת בת י"ב קולמוסין (דהוא אורך ד' דלתי"ן בינונים, וגובה ד' דלתי"ן בינונים), שהרי בדלי"ת כזה יכול לכתוב ד' דלתי"ן בינונים (זה אצל זה) בשטח הגג לבד3, וגם אין רוח (למטה) לדלי"ת כזה4. אלא יתכן לומר שהס"ד היה לדלי"ת בת ו' קולמוסין, שהוא שטח ד' דלתי"ן בינונים (או כפי המתאים יותר ללשונו) - שבגג יש ערך ד' גגין וברגלה יש ערך ד' רגלים. ועל דלי"ת כזה אומר "ראיתי . . אבל לא שיהא בו בגגה ערך ד' גגין וברגלה ד' רגלים".

וממשיך (שם): "ואפשר שאין משערין...". וצלה"ב דלפ'ז אפי' אם הדלי'ת זו ד'אחד' תהיה קטנה יותר אפי' מאות בינוני - יוצא בזה, כיון ד'כל שיש בו ד' דלתי'ן קטנים מאד - סגי'. ואפי' אם כוונתו בזה הוא כל שיש בו ד' דלתי'ן קטנים מאד - כמו שום אות זעירי שבתורה (ולא קטנה יותר מזה), מ'מ מכיון דלא מצינו שום שיעור לקטנות אתוון זעירן הרי הדרא קו' לדוכתא דאפי' כתבו קטנה במאד מאד סגי, דלעולם הוא כשיעור ד' דלתי'ן קטנים מאד?! אלא בודאי צ"ל דלא כיוון הפמ"ג בזה לעקור ח'ו דברי האריז'ל ורק לברר הדברים, וכמו שמסיק "ומש'ה כותבין רק גדולה משאר דלתי'ן שבאותו כתב". דבודאי צ'ל גדולה (מעט לכה'פ) משאר דלתי'ן שבאותו כתב.

וכן הסיק במ'ב (סי' לב, סק'א) בשם הפמ'ג (שעה'צ שם), וכן נוהגין בעולם5.

אבל באמת - אפי' לאחר כהנ'ל עדיין יש לברר: מה ציור ההצתרפות של ד' דלתי'ן אלו - שכן צריך לכתוב הדלי"ת ד'אחד'. דהלא תינח שלא כיון הפמ'ג לד' דלתי'ן בת קולמוס וחצי (חצי שיעור אות בינוני), כיון דדלי'ת גדולה כמו (שטח) ד' מאלו אינה אלא גדולה כמו שאר אות בינוני ולא יותר, אלא צ"ל כוונתו (לרווחא דמילתא) לד' דלתי'ן בת קולמוס ושני שליש (1 2/3)דהוה מעט יותר מחצי אות בינוני מצומצם. ואין לומר שצריך לכתוב דלי'ת זו ד"אחד" גדולה כ'כ שארכה – אורך ד' דלתי'ן אלו, וגובהה – גובה ד' דלתי"ן אלו, ויצא לנו דלי"ת בת ו' קולמוסין ושני שליש (6 2/3), כיון שזה גופא מה ששלל הפמ"ג (כנ"ל), אלא צ"ל כמו שטח ד' דלתי'ן אלו, ויצא לנו דלי"ת בת ג' קולמוסין ושליש .(3 1/3) והכי נמי מסתברא כי דלי"ת כזה "רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב". ע"כ6.

ועכ"ז עדיין צ"ע שי' רבינו בזה. ובפרט שמצינו בפרשיות המיוחסות7 שכ' שדלי"ת זו גדולה הרבה משיעור הנ"ל.

ב. והנה, בגל' קצט (ע' ט')8 כ' הר"ר שלום מיכל שי' אלישביץ (לאחר שמביא דברי רבינו, ודברי הפע"ח (שער ק"ש סוף פי"ג)) בזה"ל "ובפמ"ג פי' דאפשר שאין משערין בנדון כזה באותה כתב (דא"כ שיעורו ד' קולמוסין גובה, י"ב אורך, ח' אורך הרגל ואין מקום לדלי"ת כזה, וגם לא כותבים כן) רק כל שיש בו ד' דלתי"ן קטנים מאד סגי ומש"ה נוהגין לכתוב רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב" ע"כ. וע"פ מש"כ לעיל בודאי זה לא היה הס"ד של הפמ"ג.

וממשיך (שם) "ולפי זה האריז"ל התכוין שהכוונה של הסופר תהיה שכותב כמין ד' דלתי"ן, אבל בצורה של הדלי"ת אין זה צריך להיות ניכר דהא בלא"ה הדלי"ת היא מאותיות הגדולות" ע"כ. ולא יכלתי להבין אם "פי'" זה בכתבי האריז"ל - מדברי הפמ"ג הוא, דלא מצאתי את זה בהפמ"ג כלל9, ומלבד זאת, הרי דברי הפמ"ג מתאימים עם כתבי האריז"ל כפשוטם (עי' הערה 6).

וממשיך (שם) "אבל אין כן המשמעות של כתבי האריז"ל, וגם אדה"ז הנה לשונו הוא "צריך לכתוב", וא"כ צריך להיות ניכר בכתיבה.

ולכאו' היה נראה לפרש שהכוונה היא גדולה בשטח, ואם כן כשכותבים גדולה כשתים באורך הרי היא גדולה כמו (ד') דלתי"ן קטנים (פי' קטנים בינונים – לאפוקי גדולים).

אבל גם כך ק' להולמו: א. ד"קטנים" משמע לאפוקי בינונים. ב. דגם בזה אינו ניכר שהיא גדולה כמו ד' דלתי"ן. ג. דהלשון "גדולה כ"כ" משמע דגדולה גם משאר אותיות הגדולות, והרי כל האותיות הגדולות נוהגין לכתוב פי שתים מאותיות בינוניות". ע"כ. והנה, י"ל דלפירוש זה ("שהכוונה היא גדולה בשטח") מילת "קטנים" לא בא לאפוקי גדולים אלא לאפוקי קטנים ממש. ובמילא בטלה קו' הא'. גם קושיתו הב' - אינו. דודאי בדלי"ת כזה ניכר שהיא גדולה כמו ד' דלתי"ן. וקו' הג' - ג"כ אינו. כי מעולם לא מצינו שום שיעור לגדלות האותיות הגדולות, ובמילא שפיר יכול להיות הכוונה כאן לדלי"ת הנ"ל.

וממשיך (שם) "ורצה אחד לפרש דהכוונה בקטנים ממש, אבל לא קטנים כל דהוא אלא כמו שרגילות לכתוב אותיות קטנות, (קטנות פי שתים מאותיות בינוניות) אבל נוסף לזה דנשארו ב' הקושיות האחרונות, ק' לפ' שתלי תניא בדלא תניא, דהרי אין מנהג קבוע או דין בשיעורן של אותיות קטנות" ע"כ. ולענ"ד נראה שטעה בפי' דברי הפמ"ג כי בזה גופא נסתפק - ש"ואפשר שאין משערין באותו כתב כ"א כל שיש בו ד' דלתי"ן קטנים מאוד סגי ".

וממשיך (שם): "ולכן נראה לפרש "ד' דלתי"ן קטנים" הכוונה היא באותו הכתב דהיינו באותו עובי הקולמוס, ופי' קטנה: שגגה קצר בצמצום, רק שלא ידמה לזי"ן, לוי"ו, או ליו"ד וגם רגלה קטנה רק כעובי קולמוס (או קצת יותר מזה) שהוא שיעור רגל הדלי"ת בדיעבד, וכמו שהובא בסעיף כ"א בשו"ע אדה"ז "דלי"ת שנכתבה קטנה כעין יו"ד שהתינוק קוראה דלי"ת כשרה"

ולפי זה שיעור דלי"ת של "אחד" – עובי גגה ד' קולמוסין (דהא גם דלי"ת קטנה עובי גגה – קולמוס) אורך גגה כו' קולמוסין ואורך רגלה יותר מד' קולמוסין ולפי"ז הכל ניחא. ובאמת צורת דלי"ת כזאת היא בפרשיות המיוחסות "עי' יגדיל תורה"", עכ"ל.

ואע"פ שדחוק הוא10, מ"מ יש לזה פנים, ועדיין צ"ע.

ולפועל מן הראוי הוא לכל סופר הירא אלקים וחרד על דברו לנהוג רק כפי שקבל ממורו ושלא להטות ימין או שמאל, וד"ל.

ולמעשה אין להחמיר בכהנ"ל כיון דאינו אלא לכתחילה ולא לעיכובא11, וכמ"ש במשנת הסופר12 (סי' כ"ב סקי"ב). ועי' קסה"ס (סי' ט"ז ס"ד). וכעין זה מצאתי מובא בשם יד יצחק. ולענ"ד נראה שאפי' כתבו קטנה יותר מאות בינוני – לא מיפסל בזה.

וה' ישמרנו מטעות הכתיבה ומטעות הכוונה, אמן כיה"ר.

1) ולהעיר שלע"ע לא מצאתי שום שיעור לקטנות אותיות הזעירות.

2) עי' קסה"ס ח"ב פרשת ויקרא א', א'.

3) כיון שהגג (שהוא שליש העליון) של דלי"ת כזה הוא ד' קולמוסין בגובה, וי"ב קולמוסין באורך.

4) דהלא אפי' את"ל בתפילין שיש בין שיטה לשיטה כמלא שיטה דכל שיטה ושיטה הוו ליה ו' קולמוסין, וג' קולמוסין העליונים מהגג הם למעלה מהשיטה, מ"מ הרי לכה"פ קצה התחתונה של רגל הדלי"ת יגיע לתוך שיטה הב' וזה לא ייתכן.

5) ולהעיר שבספר אור ישראל (סי' ל'ב, סק'א) כ' בשם קוי'ע ב' משם שעה'כ להאריז'ל, ז"ל "לכתחילה יכתוב דלי'ת ד'אחד' גדולה ועבה כשיעור ד' קטנות שבאותו כתב" ע'כ. ובפשטות - כוונתו לדלתי'ן בינונים. וע"פ הנ"ל צ'ע ההכרח לזה.

6) וא"ת: ל"ל את כל הדיון הזה, והלא כבר הסיק הפמ"ג בעצמו "ומש"ה כותבין רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב" ותו לא? וי"ל דעכ"ז מודה הפמ"ג שצ"ל גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים - שכ"ה מכתבי האריז"ל, וכל חידושו אינו אלא ש"ואפשר שאין משערין באותו כתב". וכמו שממשיך "אלא כל שיש בו ד' דלתי"ן...".

7) עי' בקובץ יגדיל תורה (כ"ו, ע' ל"ח-ל"ט) ששם נדפס צילום אלו הפרשיות. וע"ש (הערה 41) שמפקפק אם פרשיות אלו נכתבו ע"י ר' ראובן עצמו או לא כתבם אלא תלמידו "אשר ידוע שהיה כותב בדוגמת מו"ר הר"ר ראובן".

8) ולהעיר שבשו"ע אדה"ז – מהדו"ח ציינו (סי' ל"ב, מ"מ י"ח) להערה זאת. ולפי מש"כ לקמן אינו מ"מ כאן כלל.

9) ואולי היה לו פמ"ג מדפוס אחר.

10) חדא דלא נראה שלזה כיוון הפמ"ג. ועוד משום דגם בדלי"ת כזה יכול לכתוב ד' דלתי"ן (קטנים כאלו, זה אצל זה) בשטח הגג בלבד! ולענ"ד זה לא ייתכן ,כנ"ל.

11) וכן מדויק בלשון רבינו שהקדים במילות "ע"פ הקבלה", וד"ל.

12) ע"י הר"ר יעקב מאיר שי' שטרן, על הלכות סת"ם מיוסד על ספר קסה"ס, ב"ב תשנ"ב.