כאשר ערכתי ביקור אצל בני במחנה הקיץ, שמתי לב שיש שם בנין שמשתמשים בו לתפילה וללימוד, להרצאת שיעורים לקטנים, וגם משתמשים שם לעניני משחק. ועלה בדעתי שלכאו' יש שאלה, האם זה מתאים עם ההלכה המובאת בשו"ע או"ח סי' קנ"א סע' א': "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והילול ושיחה בטילה ואין אוכלים ושותים בהם כו'". ועיין בסי"א: "ואם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו מותר להשתמש בו בחורבנו אבל בישובו לא מהני תנאי...". והנה שיטת רש"י והאור זרוע הוא שגם בישובן מועיל תנאי, ושיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן שיש להתיר בתנאי אפילו בישובו במקום דוחק. ועיין בביאור הלכה ד"ה "אבל בישובו" שכותב שאף שהמחבר העתיק לדינא דבישובו לא מהני תנאי, מ"מ נראה מדברי הט"ז בריש הסימן דכשהוא מדוחק יש לסמוך על הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפילו בישובו מהני תנאי כשיש דוחק.

אבל עיין שם שמסיק שאפילו לדעת רש"י והאור זרוע דמהני תנאי בישובן, מ"מ לקלות ראש כגון שחוק וכיוצא בו פשיטא דלא מהני, כדמוכח בגמרא להדיא עיין שם כח, ב. דאפילו חשבונות אסרו משום שהוא ג"כ קלות ראש, ולפי כל זה צריך עיון על מה יש לסמוך כשמשחקין במקום שבו מתפללין.

והנה בסי' קנ"ב ס"א איתא: "רחבה של עיר אע"פ שמתפללין בתעניות אין בה משום קדושה מפני שהיא עראי וכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי אין בהם שום קדושה (פירוש - דרך מקרה והזדמן, לא דרך קביעות)". ע"כ.

והנה קשה לומר שבמקרה שלנו נקרא דרך מקרה, כיון שמתפללין ולומדים שם כל ימי משך הקיץ בכל שנה ושנה. ועיין בב"ב ג, א. שמשם מוכח שהיו להם בתי כנסיות המיוחדות רק לימי הקיץ.

והנה עיין בשו"ע סי' קנג ס"א: "בנו בית סתם והקדישו אח"כ לבית הכנסת דינו כב"ה . . וכיון שהתפללו בו אפילו אורחים לפי שעה כיון שהוא מיוחד לתפלה קדוש ואם לפי שעה הקדישו הכל לפי מה שאמרו ע"כ". ועיין במ"ב ס"ק נ"ב שמביא מתשובת חות יאיר ס' נט דהפירוש של "ואם לפי שעה הקדישו" הוא, שאמר סתם אני מזמין אותה לרגלים, דמשמע בכל עת שיהיה רגל, ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ לאותו זמן ואסור בזה הזמן.

ולכאורה גם כאן שמתפללים ולומדים שם בכל קיץ הוה הזמנה עולמית, ולפי זה אין לה קדושה כי אם בזמן שלומדים ומתפללין שם.

וכל זה, שאין לה קדושה בזמן שאין מתפללים שם, הוא דוקא במקום שאין רוב תשמישו בלימוד התורה ותפלה, אבל במקום שרוב תשמישו של אותו מקום הוא לתפילה ולימוד התורה, לכאורה צריך לילך אחרי הכלל של רובו ככולו וא"כ יש לו דין של בית הכנסת ובית המדרש, ואסור להשתמש שם לשום ענין של שחוק.

והנה בכל הנ"ל לכאורה אין שום חילוק אם מתחילה בנו אותו בנין ע"ד להשתמש בו לעניני תפלה ולעניני שחוק או בנו אותו מתחילה סתם ולא על דעת להתפלל שם, ואחרי זה החליטו שרוצים להתפלל שם ג"כ, שלא אמרינן חילוק בזה כי אם למה שמבואר בס' קנא' סעיף יב (ברמ"א) ע"ד השתמשות בעליות שעל גבי בתי הכנסת, עיין שם.

איתא בס' 'מאמר שני המאורות' [להגאון החסיד וכו' רבי יצחק אייזיק מהאמיל נ"ע] חלק ג (פ"ג ע' קנ, סו"ס טז): "מה ששמעתי בשם ספרים קדמונים דבר סגוליי שראוי להחתן תחת החופה שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכח עד שתרגיש הדריכה (שהוא קצת כמין צער וסילוד), וזה מסוגל שתהיה האשה תמיד נכנעת לרצון הבעל שיהיה הוא הדורך והיא תקבל ממנו הסילוד בהתעוררות חיבה, והיא הישר והטוב", עכ"ל.

ויש להבין, דלכאורה 'דבר סגוליי' זה מיותר הוא, שהרי עצם מעשה הקידושין כבר מבטא זאת, שהרי הקידושין הן 'קנין' של הבעל באשתו ['האשה נקנית' – משנה ריש קידושין], ודיני הקידושין הם כעין דיני מעשה קנין של ממון, שהבעל הוא בגדר 'קונה', כאדם הקונה חפץ, והאשה 'מקנה' לו את עצמה – וכמו שחידש הר"ן בנדרים (ל, א) ד"ה ואשה נמי: "כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה, ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש, אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל" עכ"ל. – ולפי"ז כאן שהאשה כבר "מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו", א"כ מה יוסיף עוד הסגולה ש'החתן תחת החופה ידרוך ברגלו על רגלי הכלה . . שתהיה האשה תמיד נכנעת לרצון הבעל', והרי עצם קנין הקידושין כבר מבטא כל זאת?

והנראה בזה לבאר עפ"י מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בספר המאמרים – מלוקט חלק ד (ע' רפה), בד"ה רני ושמחי בת ציון גו', תשכ"ז: "שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע, הוא שישראל קיבלו עליהם עול מלכות שמים,ולכן אף שהביטול דקבלת עול מלכות שמים הוא . . בעצם מציאותו, שכל מציאותו הוא זה שהוא עבדו של המלך . . מ"מ כיון שהקבלת עול מלכות שמים באה מצד האדם, שהוא קיבל עליו להיות עבדו של המלך, הרי בביטול זה מעורבת גם מציאותו של האדם [ועד"ז הוא בנוגע להמס"נ . . שמצד הנשמה, כיון שהיא מצד טבעה, היא בחינת מציאות (הערה 26 שם)]. ואמיתית הביטול הוא כשהביטול הוא מצד האדון".

ובע' רפו שם הערה 32 כתב: "להעיר מתורת הבעש"ט (כתר שם טוב סי' מז), דהטעם שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית (שבת פח, א), אף שאמרו מעצמם נעשה ונשמע (כקושיית התוס' ד"ה כפה שם), הוא "ללמד שגם כשאינו חושק בתורה ועבודת ה', מ"מ אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע"כ" – דלכאורה, אמירתם נעשה ונשמע היא התחייבות על כל הזמנים, ומהי הקס"ד דע"י שאח"כ (לאחר ההתחייבות) "אינו חושק" יהיה בן חורין ליבטל?

"וי"ל הביאור בזה, דההתחייבות דנעשה ונשמע, כיון שהיא מצד האדם שהוא מוגבל, אפשר שלפעמים לא יוכל להתגבר על זה ש"אינו חושק בתורה", ובמילא הוא "בן חורין ליבטל" דאונס רחמנא פטריה (ב"ק כה, ב); וע"י שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית – ניתן הכח לכ"א מישראל לעשות בעל כרחו, גם כשאינו חושק", עכ"ל.

[והנה העיר בזה הרה"ג הרה"ח ר' אברהם מענדל וועכטר שליט"א בשיעורו, שהדברים מופיעים כבר במהר"ל בספרו 'תפארת ישראל' (פרק לב) שכתב: "אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה כי התורה כל העולם תלוי בה . . וי"ל ג"כ שלכך כפה עליהם ההר כגיגית שלא יאמרו ישראל כי יהיה ח"ו בטול לקבלת התורה, כי מרצונם קבלו ישראל ואפשר להפטר מדבר כזה שהרי לא נעשה בהכרח, רק היה אפשר לקבל ואפשר שלא לקבל, ולכך כפה עליהם הר כגיגית לומר שהם מוכרחים לקבל התורה, וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב אין כאן הפרה וביטול אחר שהוא מוכרח", עכ"ל].

ולפי"ז יבואר היטב יתרון הסגולה ש'החתן תחת החופה ידרוך ברגלו על רגלי הכלה' על עצם קנין הקידושין שהאשה 'מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו' – כי ביטול דעתה ורצונה וכו' להקידושין היינו רק ע"ד הך דהקדמת נעשה לנשמע, שהגם שהביטול הוא בעצם מציאותו, מ"מ כיון שהקבלת עול באה מצד האדם, שהוא קיבל עליו וכו', הרי בביטול זה מעורבת גם מציאותו של האדם, ולפיכך מוסיף כאן הסגולה של דריכת רגלו של החתן על רגלי הכלה, שהוא ע"ד הך דכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ש'אמיתית הביטול הוא כשהביטול הוא מצד האדון', וא"ש.

כבר נתפשט המנהג ובפרט אצל אנ"ש דמאחרין הברית עד אפי' מאוחר ביום כדי שיהי' ברוב עם.

וכלשון כ"ק אדמו"ר בלקו"ש הוספות לח"ז ע' 306: "ובמה ששאלנא קדמיכון אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחד מנחה כדי שיהי' ברוב עם". עכלה"ק.

והנה בגמ' ר"ה לב, ב. וז"ל: "אלא מאי שנא הלל דבראשון משום זריזין מקדימין למצוות".

ולכאו' מבואר מזה דזריזין מקדימין עדיפא מברוב עם הדרת מלך – וכן הובא להלכה מכח גמ' זו בכמה פוסקים (מובא בשד"ח כללים מע' זיי"ן כלל ג' – מצויין במכתב שם).

ובמכתב הנ"ל אף שמבאר למה מילה שאני, דטוב שיהי' בשמחה וכן שע"י האיחור יהי' התוועדות, מ"מ מסיים וזלה"ק: "ועכ"פ מספיקים טעמים אלו, לדעתי שלא למנוע בידי הנוהגים כנ"ל", עכלה"ק.

חזינן דאף שיש טעמים לשבח מ"מ לא ברירא לי' לרבינו דאכן זריזין מקדימין נדחה תמיד מפני רוב עם עכ"פ במצוות מילה. ואף בלקו"ש חי"ט ע' 74 דמסביר חקירה זו בלשיטתי' דר"ע וחביריו אי המצב דלעתיד יכריע הקיום בהווה, ודעת ר"ע (והלכה כר"ע מחבריו) שהמצב דלעתיד כן מכריע ההוה ולכן רב עם דוחה לזריזין מקדימין, מ"מ משמע שכ"ז לפלפולא, ולהלכה מציין בהערות שם (הערה 60) להמכתב דח"ז שם.

וכאמור, דלמעשה נוהגין כך דמאחרין עפ"י המכתב הנ"ל ועוד מקומות, ויש לבאר גדרן של הדברים, ומהו צדדי השאלה דלכאו' גמ' מפורשת היא בר"ה דזריזין מקדימין למצוות? עד שי"א (ר"ש\קלוגר בס' החיים הו"ד בש"ח) שהוא מדאורייתא!

והנה זה פשוט לכאו' דהיכא דהמצוה גופא יהי' יותר מהודר וודאי עדיף להמתין, וכדמוכח מהא דפסק אדה"ז בשלחנו הל' תפלה סי' צ"ד סעי' ה' דאם הוא נוסע וסובר שיוכל להתפלל ביתר כוונה לכשיגיע לביתו, עדיף להמתין, דמצוה מן המובחר עדיפא מזריזין מקדימין דהוי הידור בגוף המצוה.

וכן הא דאיתא בסוכה מו, א. חזינא לי' לרב כהנא דקאמר לכולהו אכסא דקדושא ע"כ משום שיש הידור מצוה אם אומר שהחיינו בשעת קיום המצוה.

אבל אם אין ההידור בגוף המצוה אלא בעשייתה בזה נסתפקו די"א דבכה"ג לא ידחה המצוה אלא יעשנה בהקדם האפשרי.

וכמ"ש במג"א ריש סי' כ"ה – ונעתק גם בשו"ע אדה"ז שם סעי' ד' וזלה"ק: "וכן אם התפילין מזומנים בידו ואין מזומן עדיין לפניו הטלית א"צ להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין אלא יניח תפילין מיד וכשיביאו לו טלית יתעטף בו מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר מצוה כשעתה חביב", עכלה"ק. ובזה יתורץ מה שיש להקשות לרבינו דנראה דסותר עצמו כמ"ש לקמן בס' צ"ד ודו"ק.

יוצא מזה לכאו' דהיכא דאין הידור בגוף המצוה אלא במה שסביב לה אין להמתין אלא יקיימוה מיד, מדין זריזין. משא"כ אם יהי' תועלת בהמתנה להידור המצוה ימתין ויעשנה בהידור כמבואר בהל' תפלה.

ויש להאריך בעוד הרבה דוגמאות לכאן ולכאן. ולדוגמא הא דמבואר בשו"ע סי' תכ"ו וברמ"א שם (ובערוה"ש דחולק עליהם) לענין קידוש לבנה במוצש"ק וכן הא דמבואר בבאר היטב סי' צ' ס"ק י"א בפלוגתת הרדב"ז והחכ"צ לגבי מי שהי' חבוש בבית האסורים ונתן לו השר יום א' שיוכל להתפלל במנין – וכמו שהראכנו במק"א.

וכן לענין חליצה כשא' מן האחין מעל"י המצויין במג"א סי' כ"ה שם והארכתי בכ"ז במק"א.

והנה בס' מנחת אשר עמ"ס שבת קרוב לסופו בעניני הידור מצוה וכן בספרו על ס' בראשית פ' וירא הקשה, דלכאו' בכמה מצוות לא מצינו כלל ענין דזריזין מקדימין וכמו במצוות קידושין דלא מצינו שיהדרו הן בהקדמת המצווה בגיל מוקדם והן ביומו דלא מקדשים באשמורת וכדו'. אלא מחכים לרוב עם בערב וכו'.

וכתב לבאר דיש לחלק בין מצוות שהעיקר היא עשייתה וכמו מצוות מילה ונטילת לולב והלל וכדו', למצוות שהעיקר היא התוצאה וכמו מצוות קידושין וכו'.

ומבאר דיסוד חיוב דזריזין הוא מצד חיבוב מצוה שמראה חיבתו למצוה.

דבמצוות שהעיקר היא עשייתה יש ענין והידור לזרז העשי', ובמצוות שהעיקר הוא התוצאה אין ענין לזרז דבזה אינו מראה שם חיבה להמצוה כיון שהעיקר היא התוצאה ע"כ.

ובמ"ש שמצוות מילה העיקר הוא העשי', יש להעיר טובה מהא דמובא בכמה מקומות שבמילה יש ג"כ ענין שיהי' מהול דהיינו התוצאה לא רק הפעולה, אף שבודאי שפיר יש מצוה בעשייתה. וכמו שהאריכו האחרונים ומובא בכ"מ בשיחת כ"ק אדמו"ר ומחוורתא כדשנינן.

ואשר נראה לומר בגדרן של הדברים – דהיכא שיהי' הידור בגוף המצווה וכגון אם נחכה כמה זמן ואז יגיע מוהל יותר מומחה וכדו' בזה אמרינן דמצוה מן המובחר מכריע לזריזין. ואם לא יהי' שום תועלת בהמתנה1 בזה ודאי אמרינן זריזין מקדימין.

השאלה היא מה יהי' כשמאוחר יותר יהי' לאיזה תועלת, אבל ההוספה והתועלת וההידור לא יהי' בעצם עשיית המצוה אלא במה שסביב לה וכמו רוב עם האם הידור כזה דוחה לזריזין.

די"ל דמכיון שיסוד חיוב זריזין מקדימין הוא מצד חיבוב מצוה שמזדרז בקיומה להראות גודל חיבתו למצוה, דז"ל המאירי במס' הוריות: "כשתבוא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזין מקדימין למצוות ולא יתאחר בעשיית המצוה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלומדה", ע"כ. מבואר מדבריו דזירוז במצוה ביסודו הוא חיבוב מצוה וממילא היכא שמוכח דמה שדוחה עשייתה הוא ג"כ מצד חיבוב מצוה, שפיר דמי.

ואשר לכן נראה שפיר דאם יש איזה תועלת והידור בדחיית המצוה ליותר מאוחר ביום זה – שכל היום חיובו – וכמו בנדו"ד שמחה, התוועדות, שפיר ניתן לדחותה ואמרינן בזה דרוב עם דוחה לזריזות.

ומטעם זה כתב כ"ק אדמו"ר במכתב בלשון כזו דאין למנוע ביד הנוהגים וכו' שאין כוונתו לומר דכל פעם נדחה זריזין מפני רוב עם אלא היכא שיש תועלת וחיבוב מצוה בזה אמרינן דנדחה ובאם לאו, אין הכי נמי, דאין נדחה.

ויש להאריך בענין זה הרבה, ועוד חזון.