הנוטלים ידים לסעודה מחוץ להאולם, באם האולם רחוק יותר מהילוך כב אמות אזי, א. ינגבו הידיים באולם. ב. אין מן הנכון מה שנהגו איזה אנשים שאוכלים במקום הנטילה איזה חתיכות פת ואח"כ הולכים לאכול הסעודה באולם, מוטב שילכו אחר הנטילה למקום הסעודה ולאכול שם.

כיון ד- א. שיעור כב אמות הוי הפסק כמ"ש בשו"ע או"ח סי' קסו ס"א. ב. שיעור כב אמות נחשב משעה שנגב ידיו כמ"ש א"א מבוטשאטש סי' קסו, ומאמ"ר שם הובא במ"ב סק"ד. ג. מפני כמה תקלות, א) שהרי אוכלין פחות מכזית ואינו קובע סעודה, כמ"ש המג"א סי' רי סק"א, א"כ כשהולך לחדר אחר יש חשש שטעון ברכה אחרת. ב) אוכלין מעומד, ואינו נכון כמ"ש בבה"ט סי' קע סקט"ז בשם השל"ה, ג) מברכין בלא כוונה א"כ תקנתם קלקלתם.

וי"ל מנהג העולם עפ"י מש"כ בשו"ע הרב סי' קסו ס"א: "שהשהיה בניגוב והילוך ממקום שנטל ידיו למקום הסעודה אינן חשובין הפסק כיון שהוא צורך הסעודה", עכ"ל, ומבואר דהליכה למקום הסעודה לא חשיב הפסק לכן שפיר רשאי ליטול ידיו ולילך אחר הניגוב למקום הסעודה.

וכן בבתי מדרש גדולים שברזי המים נמצאים בחדר רחוק מכותל המזרח וממקום הנטילה עד מקום הדוכן יש יותר מכב אמה ולכאורה הוי הפסק כמ"ש התוס' סוטה לט, א; ומג"א סי' קכח סק"ט ושו"ע הרב שם ס"ח. ולפי הנ"ל א"ש כיון שהולך ממקום הנטילה למקום נשיאת כפים להתקרב אל מקום הדוכן אין זה הפסק כיון שעוסק כל הזמן בהתקרבות אל מקום הדוכן.

כתב אדמוה"ז נ"ע (קכד, ח): "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום נוהגין לומר ברוך הוא וברוך שמו ע"ש הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקונו כו', מ"מ כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים אין מפסיקין לאמרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות אפילו במקום שמותר להפסיק לעניית אמן כגון בפסוקי דזמרה" עכ"ל.

והנה לענין לענות ברוך הוא וברוך שמו כאשר שומע ברכה ממי שהוא ומתכוין לצאת ידי חובת אמירת הברכה ע"י שמיעה אם יאמר ברוך הוא וברוך שמו לכתחלה ומה הדין בדיעבד אם אמר ברוך הוא וברוך שמו, ראה משנה ברורה סי' קכד ס"ק כא (דלכתחלה אין לענות דכיון דשומע כעונה כמאן דאמר הברכה בעצמו והוי הפסק בברכה, ו'בחיי אדם' נשאר בצ"ע לענין בדיעבד, אך המשנ"ב עצמו הכריע דאין להחמיר) וע' בדרכי תשובה ליורה דעה סי' יט ס"ק לח דברים נחוצים בזה (שם הביא דהממציא דין זה שלא לענות ב"ה וב"ש הוא הגאון מהר"ש אבוהב וקם אחריו הנודע ביהודה בדגול מרבבה סי' קכד ואח"כ הביא מס' מעשה רוקח שהקיל בזה, ולדינא, הברכי יוסף כ' דלכתחילה יש לנהוג לא לענות ב"ה וב"ש כשיוצא מהשני אבל אין למחות במי שעונה ב"ה וב"ש, ועוד הביא שהמהר"ם שי"ק מיישב מנהג העולם לענות ב"ה וב"ש וגם בית מדרשו של החת"ס היו עונין ולא מחו בהן, ודלא כהדגול מרבבה).

וכעת, אין לי גילוי דעת מהי דעת קדשו של אדה"ז נ"ע בזה.

בסי' קלא ס"ו כתב אדמוה"ז נ"ע וז"ל: "אין מונעין מליפול על פניו ביום המילה אלא בבית הכנסת שהמילה בו, אבל בבית הכנסת אחר נופלין וכו'. וכ"ז בתפילת שחרית שמלין אז התינוק אבל במנחה אע"פ שמתפללין אצל התינוק אומרים תחנון משא"כ בחתן שאין אומרים כל היום כשמתפללים אצל החתן או אם בא לבית הכנסת ביום כניסתו לחופה וכו'".

יש לברר האם אדה"ז נ"ע פסק דכל יום החופה אין אומרים תחנון כל שהחתן שם או רק בתפלה הסמוכה לחופה, וע' באר היטב ס"ק יד (שם מביא דעת מהרי"א ס"ד דביום החופה אע"פ שאינו נכנס לחופה עד הערב אין נופלין על פניהם בשחר, כלומר דכל יום החופה אין אומרים, וכן הביא שהפר"ח חולק עליו וכתב מסתברא לי, כל שלא נכנס לחופה נופלין על פניהם ע"ש), ובכף החיים ס"ק ע השיטות בזה (שם מביא ב' שיטות הנ"ל והוסיף שהרדב"ז ח"ב סי' קעט ס"ל כהפר"ח, ואח"כ מביא ד' הברכי יוסף אות ה' שכתב "דמנהגנו בארץ הצבי (=ארץ ישראל) כשהנשואין סמוכין לתפלת השחר או לתפלת המנחה בתפלה שהנשואין אחרי' אין נופלין על פניו והוא מילתא דמציעתא והוסיף "ואפשר גם הרדב"ז והפר"ח יודו בזה" יעו"ש).

והנה פשטות לשון קדשו של אדה"ז נ"ע משמע דכל יום החופה אין אומרים, אמנם בקצות השולחן (כד, ו) פסק דדוקא בתפלה הסמוכה להחופה אין אומרים תחנון, וכהכרעת הברכי יוסף כאן (מובא בכף החיים) אמנם צ"ע על בעל הקצוה"ש דנקט תמיד ע"פ שיטת אדה"ז נ"ע, מהיכן ידע כי כן הוא שיטת אדה"ז נ"ע, דפשטות לשוה"ק כאן לא משמע כן, וצל"ע.

כתב רבינו הזקן בשולחנו הטהור (הלכות תפילין סי' כה סעי' לה) וז"ל: "מותר לברך על תפילין שאולין מפני שאדם יוצא י"ח בתפילין של חבירו ומן התורה אדם יוצא י"ח אפילו בתפילין גזולין וכו' שאין התפילין צריכין להיות משלו וכו', אבל חכמים פסלו תפלין גזולין כ"ז שהם ברשות גזלן אפילו כבר נתייאשו הבעלים מהם מפני שהיא מצוה הבאה על ידי עבירה והיא מאוסה לפני הקב"ה וכו'". ע"כ.

נראה מבואר דס"ל כדעת תוס' (ד"ה 'ההוא' סוכה ט, א) דפסול מצוה הבאה בעבירה הוי רק מדרבנן (ע"ש דבזה תירצו ל"ל מיעוט "חג הסוכות תעשה לך - למעוטי גזולה" תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה [דמה"ט פסלינן אתרוג הגזול בי"ט שני כמבו' בר"פ לולב הגזול ותי' "דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו מדאורייתא אלא מדרבנן", ע"כ ע"ש) וכנודע שיש דעות בראשונים דהוי פסול מדאו' (ותירצו קושיית תוס' באופנים אחרים, עיין למשל בריטב"א סוכה דף לא "סד"א דלא חיישי' להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ"ל", פירוש דכל דין מהב"ע למדין מקרבן שנא' והבאתם את הגזול וכו' גזול דומיא דפסול וכו' ע"ש וקרבן בא לרצות מש"ה פסול מהב"ע לכך גילתה תורה קרא מיוחד "לך" דגם בזה יש מהב"ע עכ"פ מבואר דעת הריטב"א דהוי פסול דאורייתא וכן מבואר מהמאירי ר"פ לולב הגזול דאין יוצאין בחפצא דסוכה אלא בישיבת סוכה והסוכה מקיפתו, ע"ש באורך, מבוא' דס"ל דעיקר פסול מהב"ע הוי מדאו' וגם ידוע תי' המנ"ח דבעי' קרא לשאר ימים (אחרי יום א') דאינו חפצא של סוכה כלל, ונודע שהשיג עליו, הגרש"ש זצ"ל בשערי ישר בשער ג' ואכמ"ל בזה.

וע' מאמר "ליקוט לתרץ קושיית תוס' בקרא דלך" מהרב דוד יהודה לייב וויליגער שליט"א ראש הכולל דמתיבתא 'תורה ודעת' שנדפס בקובץ 'להבת אש' חלק ג' (אור שרגא קיץ תשל"ח) שליקט שלושים וארבע תירוצים לקושיית תוס'. עכ"פ, נראה בחר בדעת אדה"ז נ"ע דס"ל כדעת בעלי התוספות דהוי רק מדרבנן ולכך דקדק בלשונו לכתוב "אבל חכמים פסלו" וכו' וק"ל.

איתא בגמרא פסחים דף ל: "האי כוביא היסקו מבחוץ ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי", דהיינו כלי שמסיקין אותו מבחוץ ואופין ומטגנים בתוכו לא יועיל ליבון מבחוץ אלא דווקא מבפנים. והאש השורף את האיסור הבלוע בדפנות צריך להיות במקום שבו נבלע האיסור והיינו בתוך הכלי ולא מחוצה לה ד"כבולעו כך פולטו".

אמנם כל זה כאשר האיסור נבלע בכלי על ידי האור ואז צריך הוא לליבון חמור (כוביא) ומה יהיה הדין כאשר כלי צריך הגעלה שאז אם רוצה ללבנו מספיק ליבון קל (קש נשרף עליו מבחוץ או יד סולדת בה) האם גם אז נצריך ליבון מבפנים במקום שבו נבלע האיסור (וכמו בפשטות בכל הגעלה שהמים הרותחים המוציאים את האיסור הבלוע מהדפנות נמצאים בפנים במקום שבו נבלע האיסור) או נאמר שדווקא בליבון חמור החמירו ללבן מבפנים אבל בליבון קל היסקו מבחוץ גם כן מספיק.

והנה הטור בסי' תנא בהמשך לדין הכוביא כתב: "וכן קדירות של מתכת אם רוצה להסיקן ולמלאותם גחלים שרי", וכן הביא רבינו בשולחנו (תנא, י) וז"ל: "אבל בכלי מתכות שאינו נפקע מחמת חום האש הרי יכול למלאותו גחלים מבפנים וישהה אותם בתוכם כו' יהיה היד סולדת בו כו' אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו שהרי כל כלי מתכות הן נכשרים על ידי הגעלה וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה".

והנה שקלו וטרו בזה כמה מהפוסקים ורצו לדייק מדברי הטור הנ"ל שאף בליבון קל (כהנ"ל בכלי מתכות) דווקא אם מילא גחלים מבפנים במקום בליעת האיסור מהני ולא מבחוץ. אמנם מדברי רבינו אולי יש לומר שהוא סובר שחידושו של הטור הוא, שבכלי מתכות אפילו אם מילא גחלים מבפנים אין חוששים שחייס עליה שמא פקע וכדברי הבית יוסף על הטור "זה פשוט שכיון דשל מתכות היא ליכא למיחש עליה דלמא פקעה", אבל אין רצונו לומר שאף בליבון קל צריך דווקא היסק מבפנים.

דהנה כתב (אורח חיים סי' תנא סעי' ע) "ולא עוד אלא אפילו כלי מתכת ישן שנתבשל בו חמץ כל השנה ואחר כך חיפהו בבדיל, יש להתיר מעיקר הדין להשתמש בו בפסח בלא הגעלה, לפי שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי פולט האיסור ממנו כמו שאם היה מגעילו שהרי האש מחממו כל כך מבחוץ עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים וליבון כזה אינו גרוע מהגעלה כיון שהיד סולדת בו משני עבריו מבית ומחוץ בכל שטח הכלי". אמנם אוסר שם מצד סיבה אחרת, והוא "לפי שלפעמים עושים זה הציפוי במהירות ואינו עולה בכל שטח הכלי לפי שלא הרתיחו אותו יפה, וזה מצוי מאוד, לפיכך נכון להורות שיגעילו אותם אחר הציפוי".

ונמצא, שאף שהאש הגורם הליבון נמצא בחוץ שלא במקום שנבלע האיסור הרי כיון ש"היד סולדת בו משני עבריו" הרי "ליבון כזה אינו גרוע מהגעלה". ודוחק גדול לומר שכאן שאני שהבדיל ניתך מבפנים במקום בליעת האיסור, שהרי אין משמע כלל שהבדיל הוא הגורם את הליבון, כי אם האש הוא הגורם את הליבון. והתכת הבדיל היא רק הוכחה שהאש חמה מספיק - והא ראיה שהבדיל ניתך בתוכו.

ואם כנים הדברים, נמצא שבכל מקום שבו מספיק הגעלה - אי משום שלא נבלע על ידי האור, או אפילו נבלע על ידי האור אבל התירא בלע כגון בשר וחלב - שאז ליבון קל יכול לבוא במקום הגעלה - הרי שאין לנו אלא דברי רבינו שאם הסיק בחוץ הועיל (והדבר פרקטי מאוד בתנורים וכו') ועצ"ע.

בגליון תתקיב (עמ' 76) הסתפק הרב א.ז.ו. אם גזירת בישול עכו"ם מתייחס לכללות מין המאכל, או רק למאכל הפרטי שנעשה ממנו. ונפק"מ לגבי "פאטייטא צ'יפס".

והנה, כתב הרמב"ם בפי"ז מהל' מ"א הט"ו: "בד"א בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם . . שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו".

ובגמ' ע"ז לח, א: "מאי בינייהו? איכא בינייהו: דגים קטנים, וארדי, ודייסא". והרי דייסא נעשה ממין דגן שממנו נעשה גם מה שודאי עולה על שולחן מלכים, ואעפ"כ אין דייסא בכלל הגזירה כיון שהוא דבר שאינו עולה על שולחן מלכים.

וזהו דיוק לשון הגמ', הרמב"ם, הטור והשו"ע שהגזירה היא על 'דבר שעולה על שולחן מלכים', היינו דבר שמזמינים עליו בסעודה. הרי ברור שהגזירה היא אך ורק על מאכל הפרטי שעולה עש"מ. אבל אם דבר מאכל זה אינו עולה עש"מ ואין מזמינים עליו לסעודה, לא גזרו עליו, ולא משנה כלל אם מהמין הכללי שממנו נעשה דבר זה עושים ג"כ מאכל שעולה עש"מ, וכמו שכתבתי בגליון תתקח.

בגליון תתקט (עמ' 58) כתב הרב ש.פ.ר. שי' בנוגע ל"פאטייטא צ'יפס" וז"ל: "מדובר במאכל הנאכל מבושל, "מין" מאן דכר שמי'"?

נראה דנעלם ממנו דברי התפארת ישראל במסכת ע"ז פרק ב' משנה ו' אות נב, וז"ל: "ודוקא אם הוא ממין שעולה על שולחן מלכים אפילו הוא עצמו אינו עולה". וגם דברי הגליון מהרש"א (על יו"ד סי' קיג) וז"ל: "...ומצאתי סמך בספר או"ה . . שכתב ומיהו הני אגסים הקשים אם בשלן עכו"ם מותרים שרוב במינו עיקר אכילתן חיין".

ובגליון תתקיא כתב על מה שכתבתי בגליון תתקי מהערוך השולחן ס"ז דדעת הטור והשו"ע היא דזה שאמרו חז"ל "ללפת בו את הפת" לאו דוקא הוא ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שולחן מלכים אעפ"י שנאכל בפני עצמו ולא עם הפת. וסיים דלענין דינא כיון דהטוש"ע פסקו לאיסור הכי קי"ל.

וכתב הנ"ל עלי "ותמיהני שיעלה בדעתו אפי' לחשוב שדברי חז"ל הם בלתי מדויקים ולחשוד את הגאון בעל הערוך השולחן שיתייחס ככה ח"ו לדברי חז"ל".

התרעם עלי ככה, הלא לא כתבתי אלא דברי הערוך השלחן אות באות ולא הוספתי כלום! העה"ש כתב "לאו דוקא" ולא אני. ויותר תמוה עליו דנראה מדבריו דאי אפשר לומר על דברי חז"ל "לאו דוקא" וזה תמוה דהא רש"י ותוספות אומרים על הגמרא מאות פעמים (למשל בברכות לג, א. רש"י ד"ה 'שדי נרגא' כותב "לאו דוקא אלא כלומר הזהר ממנו הרבה"). וכתב הנ"ל דהעה"ש בסיום דבריו מביא את הירושלמי שכותב ומדגיש שבישול נכרי אסור רק אם זה נאכל עם לחם. ונשאר בצ"ע.

ונעלם ממנו דברי היפה עינים על מסכת ע"ז (הנדפס על הש"ס ווילנא לאחרי המהרש"א) וז"ל: "על שולחן מלכים, בירושלמי ליתא [החילוק דשלחן מלכים] ועכ"ז מוכח דבעי שיהי' עולה עש"מ מדהתיר בה"ח [=בהלכה ח] ותורמסן משום שאין עעש"מ". ע"כ.

ממה שלא השיג עליו הנ"ל מדברי החכמת אדם (שהבאתי בגליון תתקי) שכתב "...ללפת בו הפת או לקינוח סעודה או בתורת מאכל" נראה שכן נראה לו בדעת הח"א וא"כ היאך סיים דבריו שאין זה גזירה של בישול נכרים בלי לחשוב שהח"א כתב אחרת?!

סיכום הדברים: מדברי התפארת ישראל ומגליון המהרש"א ומאו"ה נראה דאם מינו (או רוב מינו) עולה עש"מ יש לכל המין הגזירה דבישול נכרים, וע"כ תפוח אדמה דעעש"מ הנה גם ל"פאטייטא צ'יפס" יש את הגזירה.

בגליון תתקח (עמ' 107) מטיל דופי הרב א.ז.ו. במנהג המסתכלים בכיוון הש"ץ בעת אמירתו ברכת כהנים [וכמנהג רבותינו נשיאנו בזה - ס' המנהגים עמ' 13], שלדעתו זה יצדק רק להרואים פני הש"ץ, לכל הפחות מצדדיו [כמו שראינו בהנהגת כ"ק אדמו"ר זי"ע], אבל לא שייך להרואים אותו מאחוריו, וכדין ברכת כהנים שצ"ל פנים אל פנים דוקא (ראה שוע"ר קכח, לז). ובגליון תתקי (עמ' 77) ניסיתי ליישב מנהג אנ"ש בזה, ובגליון תתקיב (עמ' 74) השיג הנ"ל על דבריי, ואורייתא מרתחא לי' על שמחפשים ליישב מנהג חסידים, כי לדעתו אין מצוה ליישב רק מנהגים ישנים, אבל לא מנהגים חדשים [אך אינו מבסס שם הבחנה זו]. ואת דברי התרעומת שבשיחת ש"פ מקץ תשכ"ז (שיחות קודש עמ' 243, ובטעות ציין הנ"ל לתשכ"ט) על זה שמסתכלין על הרבי אף בעת ברכת כהנים, ואין מסתכלים אז אל הש"ץ, מפרש הוא: או דקאי על העומדים במקום שיכולים לראות פני הש"ץ, או שבא לזרז שיעמדו במקום כזה.

ולא באתי להלאות את הקורא לשנות הדברים, והבוחר יבחר. ורק להעיר:

א. בשנים הראשונות לנשיאותו [וגם לפנ"ז] כשהתפלל כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'זאל' הקטן למעלה, אז הי' מקום תפלתו הקבועה לימין הש"ץ מאחוריו (ראה ס' 'בית חיינו 770' (היכל מנחם ירושלים תשס"ד) עמ' 150 ואילך. והשווה להתרשים שם עמ' 129). והרי צדדיו שלאחוריו כלאחוריו כמבואר בשוע"ר קכח, לז. ויש לברר אם גם אז נהג לפנות לכיוון הש"ץ בעת ברכת כהנים.

ב. גם להעיר מסדר השאלה באורים ותומים, דקאמר קרא "ולפני אלעזר הכהן יעמוד" (במדבר כז, כא), והסדר בזה הוא שהשואל פניו כלפי הנשאל והנשאל פניו כלפי השכינה (יומא עג, א), ולדעת הרמב"ם (פיה"מ יומא סוף פ"ז, הל' כלי המקדש פ"י הי"א) היינו שפני הכהן הם אל קודש הקדשים, ופני השואל הם אל אחורי הכהן.

ולענ"ד העיקר בזה הוא השימת-לב, וכלישנא דגמרא (סוטה מ) "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מסביר פנים".

ומדי דברי אשתף הקוראים בהערה מעינינא דיומא:

בסידור אדמו"ר הזקן [תורה-אור], לפני ברכת החודש, מופיע לוח לקביעות החדשים ועוד. [לוח זה נשמט ב'סידור עם דא"ח', אבל מצאתיו ג' פעמים בשיחות כ"ק אדמו"ר זי"ע שהתייחס ללוח זה כחטיבה של סידור אדה"ז - ואכמ"ל], ושם נותן סימנים "לדעת הימים הראויים לקבוע בהם ר"ח, ולא בזולתם . . ניסן אגה"ז. אייר בגה"ז..." ושמתי לב שבכל שאר החדשים מונה את ימי השבוע כסידרן, לבד מחודש אדר, שציינו ב'זבד"ו'. ובולט הדבר ביותר שאף ראש חודש אב יחול באותם הימים, ואותו ציין 'בדו"ז'.

ואכן לשון רבינו נעתק משו"ע סי' תכח, אך שזה מועיל רק להעביר הקושיא על המחבר.

ונראה שסימן זבד"ו מקורו בהרא"ש (מגילה פ"ד ס"י) ומובא בשו"ע (תרפה, ו) - לענין סדר ההפסקות של הד' פרשיות, שכשחל ר"ח אדר בשבת מפסיקין בט"ו וכו', ע"ש בפרטיות. והרי המשנה (מגילה כט, א) מקדימה הקביעות של ר"ח אדר שחל בשבת. ונראה דהיינו לפי שבזה מתקיים שפיר הך דתנן (שקלים בתחלתו) "באחד באדר משמיעין על השקלים", וראה מגילה יג, ב.

בגליון תתקיג (עמ' 186) תמה הת' א.ת. על מנהג רבים מאנ"ש שמהדרים שידיהם יהיו יבשות בשעה שבאים לנט"י, שלכאו' חומרא זו לא נזכרה בשו"ע.

ויש להעיר ממה שכתב כ"ק אדמו"ר ברשימותיו (חוברת סט), וזלה"ק: "פעם והי' זה כשרחץ אדנ"ע ידיו לאכילה קודם שנגבן - ולא הי' אוהב כשהיו מדברים אליו אז. גם כשאירע שהפסיק הוא עצמו בקריאה 'הֻם' וכיו"ב, לא הי' מברך. כ"א מנגב ידיו ונטלן עוה"פ". עכלה"ק הנוגע לענינינו.

בגליון תתקיג (עמ' 187) האריך הת' ג.ל. להוכיח שמניחים תפילין דר"ת באמצע הראש ממש. ומביא בזה את הרא"ש על הגמ' במנחות לד, ב: "ת"ר כיצד סידרן קדש לי והיה כי יבאך וכו'", ושיטת רש"י שם היא שהם מונחים כסדר שהם כתובים בתורה. והק' עליו ר"ת שלכאו' "אמאי פלגינהו לקרות ב' הראשונות מימין וב' האחרונות משמאל והל"ל ראשונה מימין וכל האחרות משמאל וכו'". עי"ש.

ומתרץ הרא"ש שם שיטת רש"י וז"ל: "ויש לדחות לפי שהתפילין מונחים באמצע הראש ושתי פרשיות מימין ושתים משמאלו" ע"כ. ומסיים הת' הנ"ל "שנמצא מובן מכ"ז שזה שכתב אדה"ז בפסקי הסידור: "ובתפילין דרש"י שהפרשיות כסדרן אין בין ימין לשמאל אלא משהו דהיינו החריץ שבין והיה כי יביאך לשמע על כל צריך ליזהר בזה מאד" ע"כ דזה אינו הטעם למה צריך להיות באמצע, אלא ראי' לזה שהתפילין צ"ל באמצע כמ"ש בשוע"ר סי' כז סעי' יח (כדי שתהא בין העינים). ומזה נמצא שגם בתפילין דר"ת שפיר צ"ל באמצע הראש ממש".

וביאורו צע"ג דהרי כשיעיין בסברות המח' בין רש"י לר"ת, יראה דר"ת סובר שהם מונחים שתים מימין ושתים משמאל, ורש"י פי' שהסדר הוא כסדר שהם כתובים. וע"ז כתב אדה"ז בסידור שצריך להזהר בזה מאד שהתפילין דרש"י יהיו באמצע הראש ממש מפני שאין בין ימין לשמאל אלא משהו [חריץ]. ומזה מובן שלשיטת ר"ת יש ליזהר, אבל אין צריך לדקדק בזה מאד מפני שבסדר שהם כתובים יש יותר מחריץ.

וזהו ג"כ מה שמפרש הרא"ש שם על קו' ר"ת - "ויש לדחות לפי [ששיטת רש"י] שהתפילין מונחים באמצע הראש ושתי פרשיות מימין ושתים משמאל", לפי שבסדר שהם כתובים א"א בענין אחר לפי שאין בין ימין לשמאל אלא משהו (חריץ), ולכן אינו קושיא מה שכתוב "ראשונות ואחרונות", דקאי על מקומם על הראש, משא"כ לר"ת זה שהגמ' כתבה "ראשונות ואחרונות" אין המדובר על מקומם בהראש, לפי שבסדר הפרשיות לשיטתו אין צריך לדקדק שהבית יהיה באמצע הראש [ולכן הקשו על רש"י]. וזה הפוך ממה שכתוב הת' הנ"ל, שאדרבה מכאן ראי' שהרא"ש סובר שדווקא לרש"י צריך לדקדק שהתפילין יהיו באמצע הראש ממש, משא"כ ר"ת סובר שאין חילוק בזה.