בשו"ע חו"מ סי' רסז סכ"א איתא: "מצא תפילין - שם דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה". והוא מימרא דשמואל בב"מ (כט, ב).

ובס' אמרי יעקב על שו"ע רבינו דיני מציאה ופקדון ביאורים ד"ה לד"ה אסור להשתמש בו, מביא דברי המאירי בענין זה, ולפי פירושו בהמאירי יוצא שכל חפץ שבעולם שמצוי לקנותו בכל שעה שרוצה, שרי להשתמש בו, והאמרי יעקב כותב שגם מהנימוק"י משמע כן, וגם הביא דעת הרא"ש דלא סגי במה שהוא מצוי, כי מ"מ אין בידו של אדם תמיד למצוא בהמה כרצונו כפי מה שלבו חפץ. והאמרי יעקב מסיק "ולפי זה נפקא לן דלדידן שמצוים כלים ובגדים כפי חשק לב האדם, א"כ דינם כתפילין שבזמנם ששם דמיהם ומשתמש בכך, וכן משמע בשו"ת חתם סופר חו"מ סו"ס קכב. והמקילין יש להם על מה לסמוך".

אבל בשו"ע אדה"ז לא נמצא אף רמז שיש היתר למכור אבידה אפי' במקום שמצוי לקנות כדוגמת אותו מין שנאבד; אדה"ז כותב בסכ"ב "הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהא האבידה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ואסור להשתמש בה או למכרה אלא אם כן מכירתה היא לטובת בעליה כגון שנפסדת ימכרנה בבית דין כו'". דברי אדה"ז ברור מללו שאסור למכור דבר שאינו שלו, וההיתר היחיד שלפיו מותר למכור אבידה הוא רק כשהיא נפסדת והוא מיוסד על הפסוק (הובא בסכ"ד) "והשבותו לו" (דברים כב, ב; משנה וברייתא בב"מ כח, ב) - ראה היאך תשיבנו לו.

ונראה לומר שלדעת אדה"ז הא דמותר למכור תפילין לאלתר הוא מיוסד על מניעת הפסד להתפילין, דהנה מימרא דשמואל שמותר למכור תפילין בא בהמשך להא דאיתא בהמשנה (כט, ב) שמצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום, ואם אינו יכול לקרות גוללן כל ל' יום כו', והא דצריך לגוללן כל ל' יום הוא כדי למנוע מהם עיפוש. ובהמשך לזה אומר שמואל שכדי למנוע עיפוש להתפילין מותר למכרן ולהניחן מיד ואין צריך לעשות פעולה אחרת למנוע עיפושן, שכיון שדבר מצוי הוא לקנות תפילין בכל שעה, לא הצריכו חז"ל להשהותן ולהוציאן מזמן לזמן כדי למנוע מהן עיפוש.

ונראה לומר שכן מוכיחין דברי שמואל שהוא אומר "שם דמיהן ומניחן לאלתר", דהא לכאורה אם כוונת שמואל הוא לומר שמותר למוכרן לאלתר, מה הכריחו לומר "ומניחן לאלתר", אלא שבזה בא להדגיש שמותר למוכרן כדי שהקונה ישתמש בו כדי למנוע מהן עיפוש.

וא"כ במקום שאין חשש עיפוש אין היתר למכור אבידה אפילו במקום שנוח ומצוי לקנות אותו המין, ודלא כדעת האמרי יעקב. אבל באמת נראה לומר שבבגדים אפילו אם אין חשש של עיפוש, מ"מ מותר להמוצאם למוכרם, שכמעט בכל שנה הבגדים משתנים לצורות חדשות ואם ישהה את הבגד ליותר משנה יפחית שוויות הבגד.

והנה עיין בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' מה אות ד, וז"ל: "וה"ה בדבר שיש בו סימן ירשום כל הסימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה ואז יכול להשתמש בו לעצמו וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש".

ולכאורה דעת האגרת משה הוא כדעת האמרי יעקב, ואף שאדה"ז אינו מסכים עם האג"מ בזה וכנ"ל, מ"מ נראה לומר שבבגדים אפילו במקום שאין חשש עיפוש מ"מ י"ל שאדה"ז יסכים שמותר להמוצאם למוכרם, שכמעט בכל שנה הבגדים משתנים לצורות חדשות כנ"ל.

א. הכלל ד"זריזין מקדימין למצות" נאמר על כל מצוה שקבוע לה זמן, שמצוה להקדים ולעשותה בתחילת הזמן, אפילו כשיש שהות לעשותה אח"כ (עיין פסחים ד, א אנציקלופדיה תלמודית כרך יב, ערך זריזין מקדימין, וש"נ). ושקלו וטרו בכו"כ ספרים האם הכלל שזריזין מקדימין נאמר אף ביחס להידור אחר, ולדוגמא שאם יאחר את המצוה יוכל לקיימה באופן מובחר יותר וכיו"ב (והדברים ערוכים באנצ"ת שם, ולפני זה ב"שדי חמד" ח"ב, מערכת זיין כלל א, ושם מצוין ונתבאר האופנים והשיטות בזה עיי"ש).

והנה במס' ראש השנה (לב, ב) תנן, "העובר לפני התיבה ביו"ט של ראש השנה, השני מתקיע (המתפלל תפלת המוספין. רש"י), ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל", ובגמרא מקשה, "מאי שנא שני מתקיע - משום דברוב עם הדרת מלך, אי הכי הלל נמי נימא בשני משום דברוב עם הדרת מלך? אלא, מאי שנא הלל דבראשון - משום דזריזין מקדימין למצות, תקיעה נמי נעביד בראשון, משום דזריזין מקדימין למצות", ומתרץ "אמר רבי יוחנן, בשעת גזירת המלכות שנו", ועיין ברש"י ותוס' הפירושים בזה. הרי מבואר מהגמרא דאף במקום רוב עם הדרת מלך, מצות הזריזות קודמת, ולפיכך קוראים הלל אחר תפלת שחרית ולא אחר תפילת מוסף, אע"פ שבמוסף יש "ברוב עם" יותר, וכן בשופר אי לאו הטעם המיוחד הרי היו תוקעין בשחרית, לפי שזריזין מקדימין למצוות עדיף.

בשוע"ר הלכות תפלה סי' צד ס"ה כותב אדמוה"ז "היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה אינו צריך לירד ולהתפלל . . ולכתחילה לא יצא לדרך משעלה עמוד השחר עד שיתפלל תחלה בביתו כל תפלת י"ח מעומד כמו שנתבאר בסי' פט, ומ"מ אם עבר ויצא יכול להתפלל דרך הילוכו . . שכיון שכבר חל עליו חובת התפלה והוא בדרך, יכול לצאת ידי חובתו מן הדין באשר הוא שם, ואינו מחויב להחמיץ המצוה כדי להתפלל מעומד, כיון שעכשיו הוא פטור מהעמידה, ומ"מ כדי לקיים המצוה מן המובחר נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו להתפלל שם מעומד, אם ידוע לו שיהיה לו שם מקום מיוחד שלא יבלבלוהו בני הבית, ואין בזה משום אין מחמיצין את המצות וזריזים מקדימין למצוה, כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר". הרי מבואר בדבריו דמצוה מן המובחר דוחה זריזים מקדימין, ולכאורה דין זה צ"ע מדברי הגמרא הנ"ל דזריזין מקדימין למצות עדיף.

לאידך קשה ממה שכתב בהל' תפילין סי' כה ס"ד "וכן אם התפילין מזומנים בידו ואין מזומן עדיין לפניו הטלית א"צ להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין, אלא יניח תפילין מיד, וכשיביאו לו טלית יתעטף בו, מפני שאין משהין את המצוה, אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר, מצוה בשעתה חביבה". הרי פוסק דקיום המצוה בזריזות עדיף מקיומה באופן המובחר, וצ"ב.

ב. במראי מקומות שעל הגליון בהל' תפלה (שצוינו ע"י אדה"ז או אחיו המהרי"ל) מציין לתשובת חכם צבי סי' קו, ושם דן בהשאלה שנשאל בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' יג) "ראובן היה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת ולהתפלל בעשרה ולעשות המצות, והתחנן לפני השר או ההגמון ולא אבה שמוע להניחו זולתי יום אחד בשנה, איזה יום שיחפוץ" והשאלה היתה באיזה יום מימות השנה יבחר ראובן הנזכר ללכת לבית הכנסת. הרדב"ז מביא אחד מחכמי דורו שפסק דעדיף יום הכפורים או פורים, אבל אינו מסכים לדבריו ופוסק: "דאנן קי"ל דאין מעבירין על המצות, ואין חולק בזה כלל, הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו - שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים - קודמת, ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות, וזה פשוט מאד אצלי", עכ"ל הרדב"ז.

והחכם צבי מקשה עליו מדברי הגמ' (מנחות מט, א) ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם, והגמ' מסבירה שהשאלה היא ב"תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא", כגון שיש להם בשבת שני כבשים חוץ מן התמיד, והשאלה היא האם להקריב את המוספים היום אף שלא יהיו לו להקריב קרבן תמיד למחרת, או שישאיר אותם לצורך התמיד של מחר, והשאלה מיוסדת על השקו"ט אם תדיר עדיף או מקודש עדיף, עיי"ש בגמרא. ועפ"ז מקשה החכ"צ דלפי סברת הרדב"ז קושית הגמ' נסתרת דהרי ודאי שקרבן מוסף של היום עדיף מטעם דאין מעבירין על המצות, וכותב "אלא ודאי דלא אמרינן אין מעבירין על המצות אלא בשתיהן שוות אבל לא בדחד מינייהו עדיף" וא"כ צדק לכאורה החכם שפסק להמתין על יום עדיף כפורים וכיו"ב.

בהמשך התשובה מביא את דברי התרומת הדשן (סי' לה) שכתב שהרואה לבנה בחידושה בימי החול, וליל מוצאי שבת הקרוב הוא קודם עשרה ימים בחודש, שאפילו אם יהיה מעונן בו ובארבע לילות אחריו, עדיין יש זמן לברך עליה עד חמשה עשר, יפה להמתין ולברך עליה במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים, הרי שסובר מעבירין על המצוה כדי לעשותה יותר מן המובחר. אבל החכ"צ מבאר החילוק: בקידוש לבנה "המצוה ההיא נעשית באופן יותר משובח, לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב, וכן ההיא דתמידין ומוספין יש לומר דכחדא מצוה חשיבי, דתרווייהו עבודת הקרבנות ובחד בהמה נינהו, אבל במצות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה, הא מיהא במצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר טוב להמתין למחר, ואין בזה משום מעבירין על המצוות", ובסוף התשובה עדיין מסתפק בשאלה המקורית של הרדב"ז האם כדאי להמתין, היות שמדובר בבית האסורין דגוים איכא למיחש משום פיהם דבר שוא, עיי"ש. תשובות אלו של הרדב"ז והחכ"צ הביא אדה"ז גם בהל' שבת סי' רעא קונטרס אחרון ס"ק א, עיי"ש.

עכ"פ מבואר לנו מדברי החכ"צ דהא דאמרינן אין מעבירין על המצות הוא דווקא במצוות שונות, אבל באותה מצוה מותר לדחותה אם יעשה אותה אח"כ באופן יותר משובח. ולפי"ז לכאורה יסבור החכ"צ בשאלה של הרדב"ז, שלגבי תפלה לא ימתין ליום מיוחד כי הרי תפלה כל יום מצותו הוא, ובמצות שונות אמרינן דאין מעבירין על המצות, אבל לגבי שאר מצות הרי אם יוכל לקיים אותה המצוה בהידור יותר כשיהיה מחוץ לבית האסורים, אכן מחויב הוא להמתין עכ"פ למשך הזמן שודאי לא יבוא לידי הפסד המצוה. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' לד, הובא בשדי חמד ובאנצ"ת הנ"ל) שאם יש לו ארבעה מינים כשרים ואינם כל כך מהודרים ויכול לקיים בהם עכשיו מצות נטילת לולב, אם ברור לו שיביאו לו אחר כך יותר מהודרים, יש לו להמתין כדי לקיים מצוה מן המובחר, וגם הביא דברי תרומת הדשן הנ"ל.

ויוצא לפי זה דאדה"ז סובר כשיטת החכם צבי דבמצוה אחת עדיף לדחותה כדי לקיימה מן המובחר ולא חיישינן לזריזין מקדימין, ולכן ידחה התפלה "כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר", ולפי"ז יתורץ מה שבהל' תפילין פסק שאין להמתין כי שם מדובר בשתי מצות שונות טלית ותפילין והיות שה"מצוה מן המובחר" לא יקויים באותה מצוה עצמה דהיינו התפילין, לכן לא ישהה את המצוה.

ג. אבל עדיין צ"ב מהו אכן הסברא לחלק בדין "זריזין מקדימין" בין מצוה אחת לב' מצות, ונראה דזה מבואר בלקוטי שיחות (חי"ט עמ' 76 הערה 73), שם מביא החילוק הנ"ל מהחכ"צ "שיש להמתין לעשות המצוה באופן יותר משובח, דאין בזה משום אין מעבירין - משא"כ במצות שונות", וכותב "וראה לשון אדה"ז שו"ע סי' צד ס"ה "ואין בזה משום אין מחמיצין את המצות וזריזים מקדימין למצוה כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר", והיינו שההמתנה גופא היא חלק מההכשרה וחביבות המצוה (משא"כ בשו"ע שם סי' כה ס"ד, שמצוה מן המובחר שם היא לא במצוה זו עצמה, אלא להקדים מצוה תדירה לכן בזה אמרינן "אין משהין את המצוה" דתפילין), ואכ"מ". עכ"ל.

הרי לכאו' מבאר עוד ביאור בהנ"ל, והוא: הא דבמצוה אחת יש להמתין לעשותו באופן מהודר, הוא לא רק בכדי שיקיים אחר כך המצוה מן המובחר, ודוחה את ה"זריזין מקדימין", רק דזה גופא שממתין לקיים המצוה מן המובחר הוא כאילו עסוק כל הזמן בחביבות המצוה, דעול המצוה עליו וממתין מתי יבוא לידי שאקיימנו בהידור, ולכן גם אין בו החסרון דזריזין מקדימין למצות, שהרי הא דזריזין מקדימין הוא גם משום כבוד וחביבות המצוה, והוא אותו הדין דאין מעבירין על המצות וכדברי המכילתא (הובא ברש"י עה"ת שמות יב, יז) "ושמרתם את המצות, רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם בא לידך עשה אותה מיד", ומובן בפשטות דאם ההמתנה היא בלא שום סיבה הרי הוה זלזול וחסרון כבוד למצוה, ונקרא "מחמיץ את המצוה", אבל אם ההמתנה היא בכדי לקיים המצוה בהידור הרי זה גופא מכבוד המצוה, ובמצב זה הותרה דינא דזריזין מקדימין, ואינו עובר על "אין מעבירין על המצוות", כן נראה לענ"ד פירוש מה שכתב הרבי "והיינו שההמתנה גופא היא חלק מההכשרה וחביבות המצוה", ודו"ק. ובזה מבאר הרבי מדוע בדין טלית ותפילין פוסק אדה"ז לא להמתין לטלית, כי אין הידור בהתפילין עצמם בזה שהוא עטוף בטלית, והוא רק דין בהגברא של קיום "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם", וכיון דההמתנה לטלית לא מוסיף כבוד לתפילין עצמם, לכן אומרים "שאין משהין את המצוה" .

ד. בגליון תתע (עמ' 53) כותב דודי הרב מ.א.צ.ו. שי' ביאור בדברים הנ"ל, וכתב עוד לתרץ החילוק בין שתי ההלכות, דבהל' תפלה בידו הדבר, שאם יראה שיאריך עליו הדרך יתפלל אכן בעודו בדרך קודם גמר זמן תפלה, משא"כ בהל' תפילין אי"ז בידו כלל כי הרי עכשיו אין לו טלית ומי יימר שיביאו לו טלית, הרי אע"פ שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר, אעפ"כ אינו יוצא מגדר ספק ואי"ז בידו, ולכן יניח התפילין המזומנים בידו, ומציין לשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' לד) שמעלת ההידור הוא רק ביודע בבירור שיקיים ההידור ולא כשיש ספק, עיי"ש.

ולהעיר שביסוד הדבר הנ"ל אכן כתב התרומת הדשן עצמו, ובלשונו "דכל היכא דראוי הוא להסתפק שתעבור המצוה אין משהין אותה אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר", ועיי"ש ראייתו. וכן בסיום תשובתו כותב "דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה אז לא משהינן לה, אבל בשאין ראוי להסתפק לא", ועיי"ש ש"בקרוב הדבר שיבא משהינן". הרי התה"ד עצמו שפסק שהידור עדיף, כתב כן רק בנידון של ודאי או עכ"פ קרוב הדבר שיקיים המובחר אבל לא בספק, וכפי שביאר הרב הנ"ל.

אבל באמת צ"ב לכאורה מה הפסד יהיה אם יחכה לטלית, וכשיראה שכבר כמעט וכלה זמנו יניח תפילין מיד בלי טלית, וכמו בתפלה דפסקינן שימתין עד שרואה שלא יגיע למקום ראוי, ומאי שנא בידו או אינו בידו, הרי סוכ"ס יכול להמתין עד שיבורר לו הדבר, וכפי שאכן כתב התה"ד לגבי קידוש לבנה ופסק הרמ"א כוותי' בסי' תכו דיני ברכת הלבנה.

ה. ואוי"ל סברת החילוק בין ב' ההלכות, דזריזין מקדימין למצות אינו מעלה והידור כל כך במצוה עצמה, והוא בעיקר הידור המתייחס להגברא, שמקיים את המצוה בזריזות ומראה חביבות המצוה אצלו, משא"כ מצוה מן המובחר הוא בעיקר הידור בקיום המצוה עצמה, שהחפצא של המצוה מתקיימת בהידור ובאופן מובחר יותר, וחסרון בהידור הוא חסרון בשלימות המצוה, ומובן כשהדיון הוא על קיום שלימות המצוה נגד אופן קיומו ע"י הגברא, הרי שלימות המצוה עדיף .

ולפ"ז יש לחלק בין ההלכות, בתפלה הרי ודאי אם יתפלל במקום מיושב יוכל לכוון יותר כראוי, והרי הכוונה בתפלה הוא מעצם חובת התפלה דהיינו החפצא דתפלה, וכביאור הרבי (לקו"ש חכ"ב אמור א עמ' 116 ואילך) בדברי הרמב"ם ריש הלכות תפלה "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום וכו'" ומבאר שהתוכן של "מתחנן ומתפלל" הוא לא רק דיבור או מעשה, אלא שזהו עצם החפצא של מעשה המצוה של תפלה, ולזה צריך הקדמה "שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה" ובלי זה, הרי שלא רק הגברא אינו יוצא ידי חובת המצוה, אלא שאין פה החפצא של מעשה מצות תפלה, דהיינו שהדיבור אינו דיבור של תפלה, עיי"ש בפנים ובהערות.

ולפי זה מובן הא דהל' תפלה שהרי אם ימתין להתפלל במקום ראוי, הרי לא רק שהתפלה תתקיים באופן נאה יותר, אלא עוד יותר שבזה שיוכל לכוין כראוי הוה שלימות מעשה התפלה כנ"ל, ולכן נדחה מעלת זריזין מקדימין שהוא מעלה רק בהגברא המקיים המצוה, משום ההידור במצוה עצמה. וכן בקידוש לבנה שבזה שהוא ממתין למוצאי שבת, עי"ז מתקיימת המצוה בהידור יותר (שהוא מבושם ובגדיו נאים וכו'), והיינו ג"כ משום דההידור כאן הוא שלימות במצוה עצמה, ובלשון חז"ל במסכת סופרים "אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים", היינו דתקנת חז"ל הוא לכתחילה לקדשה במוצ"ש דוקא שאז שרוי בשמחה והוא שלימות במצות קידוש לבנה שענינו גם "להקביל פני שכינה" וזהו אופן קבולו בשמחה ובכבוד דוקא (עי' בלבוש או"ח סי' תכו), ולכן הידור זה שהוא כחלק מהמצוה ידחה את מעלת זריזין מקדימין וכפסק הרמ"א שם, וכן מה שפסק בשבות יעקב להמתין עבור אתרוג מהודר מובן, דהידור באתרוג הוא חלק מהמצוה דכתיב ביה "הדר" (עי' ראשונים ריש לולב הגזול, ואכ"מ) ולא רק הוספה להמצוה כשאר חיובים הנלמדים בגמרא שבת (קלג, ב) מפסוק "זה אלי ואנוהו", ובשביל הידור כזה שהוא שלימות בקיום המצוה אכן דוחים את ה"זריזין מקדימין".

משא"כ בהמדובר בהל' תפילין הרי אין כאן הידור בקיום מצות תפילין בזה שהאדם מכוסה מכבר בטלית, והוא רק דין בסדר קיום המצות מצד הגברא, ד"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם", דהאדם צריך לתת קדימה להתדיר, וא"כ מה חזית דאולמי' חיוב הגברא של זריזין מקדימין לחיוב הגברא לעטוף ציצית לפני התפילין, ולפיכך פסק שלא ימתין אפי' משך זמן, דמצוה בשעתה חביבה. וכ"כ בשבות יעקב הנ"ל דכיון שליכא כאן גירעון מצוה כלל בוודאי יניח התפילין קודם דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וכן ביאר הרבי בהערה הנ"ל בלקו"ש.

ו. ובזה יתורץ הקושיא מהגמרא בראש השנה דמוכח דזריזין מקדימין למצות עדיף מברוב עם הדרת מלך, דלפי המבואר לעיל יובן, היות דה"ברוב עם" אינו הידור ושלימות בהמצוה עצמה לכן נדחה משום זריזין מקדימין, משא"כ באותן מצות שההידור הוא שלימות בהמצוה עצמה כתפלה וכו' אכן ידחה הזריזין מקדימין ונעדיף קיום המצוה מן המובחר. ועיין מ"ש החתם סופר בספרו 'תורת משה' פר' תצוה ופורים קטן ושם האריך בכללים בקדימת ודחיית המצות.

ואה"נ במצב כזה שה"ברוב עם" מוסיף הידור ושלימות בהמצוה עצמה אכן ידחה את ה"זריזין מקדימין" (אג"ק ח"ד עמ' קנד, גבי דחיית ברית מילה לאחרי מנחה כדי שיהיה ברוב עם ועיי"ש), והיינו כנ"ל דהא שמוסיף שלימות והידור במצוה עצמה אכן דוחה ה"זריזין מקדימין".

איתא בשלחן ערוך אדה"ז סי' תקפג ס"ב בנוגע למאכלי ראש השנה: "ויש אוכלים דגים . . ואין מבשלין בחומץ", ומשמעות דבריו הק', דקפידא זו שייכת רק לראש השנה, אבל בימים שלאח"ז אין מקפידין.

ונראה להוכיח כן בהקדים דברי ה'לקט יושר' (תלמיד ה'תרומת הדשן') (עמ' 124) שכתב: "דבש חי סימן טוב לאכול בראש השנה . . זה הכלל, כל דבר חריף אינו אוכל כל י' ימי התשובה, רק מיני מתיקה".

והנה, הטעם שהקפיד על כך בכל עשרת ימי התשובה, מבואר בדבריו שלאח"ז (עמ' 129: ("וזכורני שאמר כל י' ימי תשובה נקראים 'ריש שתא', מעתה כל המאכלים שכתב ראבי"ה במרדכי לאכול בראש השנה, הוא הדין כל ימי תשובה, ואביי [שאמר בהוריות (יב, א): לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי] קאי אכל י' ימים...".

ומזה מובן, שהטעם להקפיד על אי אכילת דברים חמוצים בכל עשי"ת מיוסד על פירוש דברי אביי ד'ריש שתא' קאי אכל י' ימים כנ"ל.

והנה מנהגינו הוא לעשות את הסימנים וכו' רק בליל א' דר"ה וכמפורש בספר המנהגים (ומה שאנו טובלים פרוסת המוציא בדבש גם בשאר ימים טובים בחודש זה, אינו ענין סימנא טבא, אלא ענין המתקה כמ"ש האריז"ל). ועל כרחך דסבירא לן ד'ריש שתא' היינו רק ראש השנה וממילא מובן דאין צורך להימנע מאכילת מאכלים חמוצים אלא בראש השנה ותו לא.

ויש להעיר, דב'אוצר מנהגי חב"ד', מנהגי ראש השנה סקמ"ח, מובא שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ברך שהחיינו בליל שני של ר"ה על פרי חדש, אף שהיה חמוץ מאוד (עד שאחרים לא יכלו לאכלו), עיי"ש. ולכאורה מכאן ראיה דאין לחוש לאכילת מאכלים חמוצים בליל שני דראש השנה.

זה כבר כמה שנים שאני עוסק בבירור סימני האתרוגים וכשרותם. והצעתי הדברים לפני ידידי הר"ר יי"צ שי' קלר (ואחיו ר' אפרים שי') והעיר לי הערות רבות ומועילות, ובעיקר ממה שכבר האריך אביו ז"ל בספרו מנחת יהודה וירושלים.

ועוד דיברתי בזה עם כו"כ גאונים מו"צ, וביניהם הרה"ג הר"ר יוסף הלר (וגם דיברתי מזה שעות ארוכות עם הרה"ג ר' לוי"צ סופר מו"צ בוויליאמסבורג והוא אמר לי שיכתוב עפ"ז מאמר ארוך בעניני האתרוגים בקובץ 'אור ישראל'). וכן ביררתי בזה עם ידידי הר"ר אלי' שי' מטוסוב שהוא מלקט בענין זה ויש לו ידיעה בספרים הדנים בזה. והציעו לי להעלות חלק מהדברים על הכתב ולהציגם לפני הלומדים ומעיינים.

סימני האתרוג

תניא בתורת כהנים על הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" (אמור כג, מ) - "פרי עץ, את שטעם עצו דומה לפריו - זה אתרוג. בן עזאי אומר, הדר, הדר באילנו משנה לחברתה".

ובויקרא רבה (ל, ח): "פרי עץ הדר - תני רבי חייא: עץ שטעם עצו ופריו שוה - זה אתרוג; בן עזאי אומר: הדר באילנו משנה לשנה. תרגום עקילס הגר: הדר - שהוא דר על המים".

ובירושלמי סוכה פ"ג ה"ה גרסינן: "כתיב: פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר, איזה זה, זה אתרוג. אין תימר רמונא - פריו הדר ואין עצו הדר; אין תימר חרובא - עצו הדר ואין פריו הדר, איזה זה, זה אתרוג. הדר, הדר - אמר רבי לוי שהוא דר באילנו משנה לחברתה. אמר רבי תנחומא: תירגם עקילס הדר - הידור, אילן שהוא גדל על פני המים. תני רשב"י: ולקחתם לכם פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו, טעם עצו כטעם פריו, פריו דומה לעצו (בהדרו) עצו דומה לפריו (בטעמו); ואי זה זה? זה אתרוג".

ובתלמוד בבלי (סוכה לה, א) גרסינן: "תנו רבנן: פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג1. רבי אומר: אל תקרי הדר אלא הדיר - מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין הכא נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין" [ופרכינן: אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין? (והלא כל תפוחי אילן אחד אינן שווים), ומשנינן: "אלא הכי קאמר: עד שבאין קטנים עדיין גדולין קיימין" כלומר: האי גדולים וקטנים לאו של שנה אחת קאמר אלא גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו, שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין גדולים דאשתקד קיימין בו]. "רבי אבהו אמר: אל תקרי הדר [ה"א קמוצה] אלא הדר [ה"א פתוחה] דבר שדר באילנו משנה לשנה (והיא היא דרבי, אלא במשמעותא פליגי, מר דריש ליה לשון דיר ומר דריש ליה לשון דירה) בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא [הידור] שכן בלשון יווני קורין למים [הידורhydro-], ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר: זה אתרוג".

והקשה המהר"ם בן חביב בספרו כפות תמרים שהרי לימונים וכו' פירות חמוצים כאלו טעם עצו ופריו. ותירץ כי כל אלו הפירות הקליפה קצרה ודקה ועיקר הפרי הוא התוך היינו העסיס והגרעינים כמו בלימונים ומאראנסים [=תפוזים] וכדומה, וא"כ אין טעם עצו שוה לפריו שהוא התוך אלא טעם עצו שוה לקליפת הפרי שהוא הטפל לפרי ולא לפרי עצמו; משא"כ אתרוג - חלקו הפנימי של הפרי הוא קטן מאוד, ורוב הפרי הוא הקליפה עבה מאוד והיא הנאכלת והיא עיקר הפרי נמצא שטעם העץ והפרי דומה ביותר.

ובתשובת המהר"י פדואה שנדפס בשו"ת הרמ"א סי' קכו ס"ב כתב בזה"ל: "ע"ד האתרוגים המורכבים בלימונ"י, זיל קרי בי רב הוא בארצנו שלא לצאת בו אפילו ע"י הדחק. והמורכבים הגדלים במדינות אלו ניכרים וידועים אלינו, אבל ממחוז פולייא באים אתרוגים אשר אנחנו מסופקים בהם, ושנה זו רוב האתרוגים שלנו היו ממחוז ההוא. ואני כותב למכ"ת ג' סימנים אשר תוכל להכיר בהם המורכבים הגדלים בארצנו, כי מפוליי' לא יוכלו לבא אליכם כי רב מכם הדרך. הסימן הא' הוא, כי המורכבים הם חלקים ולאתרוגים בליטות קטנות בכל גופם וגובה להם; הב', כי המורכבים העוקץ בולט ועוקץ האתרוג שוקע. הג' הוא, כי תוך המורכב דהיינו המיץ רחב והמוהל שלו רב והקליפה התיכונה קצרה, ובאתרוג הוא להפך כי הקליפה רחבה והתוך קצר והוא כמעט יבש, וסימנים אלו מובהקים אצלנו".

וכבר פירש הרב יהודה קעלער בספרו מנחת יהודה וירושלים (ברוקלין נ.י. תנש"א) עץ יהודה עמ' 205 את התיבות "אשר אנו מסופקין בהן" מלשון סיפוק (supply בלע"ז). ועיין שם בארוכה בעמ' 204 - 205 כי 'פולייא' הוא שם מחוז (Puglie, Apulia) באיטליה הדרומית ליד קלבריה (ומשמעות השם 'פוגלייא' בלשון האיטלקי הוא 'מריבה' שהיוונים רבו עליה עם האיטלקים וטוענים שהיא שלהם והיא הנקראת 'איטליה של יון, Magna Graeca'); ועיין שם שזמן מה אחרי שכתב המהר"י פדווא תשובה זו, נספח חציו המערבי של פולייא למחוז קלבריה (שהיתה במקורה רק הקצה הכי דרומי ממה שנקרא היום קלבריה) ולכן נודעים אתרוגים אלו בשם אתרוגי קלבריה.

ובמגן אברהם (על שו"ע אורח חיים) סימן תרמח ס"ק כג כתב: "אתרוג המורכב מלימונ"י ואתרוג - פסול, ויש בו ג' סימנים" ומעתיק הג' סימנים שבתשובת המהר"י פדואה שבשו"ת הרמ"א הנ"ל, ואח"כ מוסיף עוד סימן ע"פ הספר עולת שבת על שו"ע או"ח שם שבאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב הגרעין מושכב לרוחב האתרוג (וסימן זה נזכר גם בספר כנסת הגדולה להר"ח בנבשתי).

ובשו"ע אדה"ז סי' תרמח סל"א כתב: "אתרוג המורכב דהיינו שהרכיבו ענף אחר לתוך אילן האתרוג וגדל מהן מין הדומה לאתרוג פסול שאין זה אתרוג כלל אלא הוא ברי' בפני עצמה, וד' סימנים יש להבחין בין האתרוג המורכב מלימונ"י לאתרוג, הא' כי המורכב הוא חלק ולהאתרוג יש בליטות קטנות בכל גופו וקצת גובה להן, הב' המורכב עוקצו שהוא תלוי בו באילן הוא בולט ועוקץ האתרוג שוקע, הג' כי תוך של המורכב דהיינו הגוף רחב ומוהל שלו רב והקליפה התיכונה דהיינו קליפה העבה שבאתרוג היא אינה עבה כ"כ במורכב כמו באתרוג שהקליפה עבה מאד ותוך שלו קצר ואין בו מוהל רב, הד' שבאתרוג הגרעינין שבתוכו זקופים לאורך ובמורכב הגרעינין הן מושכבין לרחבו".

אתרוגי קלבריא

והנה במנחת יהודה וירושלים שם סוף עמ' 205 וריש עמ' 206 כתב המחבר כי סיבת הג' סימנים שכתב המהר"י פדואה אינו תלוי בטעם מפני שהם מורכבים שהרי אנו רואים במוחש שהאתרוגים המורכבים בקלבריא בימינו אלו יש בהם כל הג' סימנים אלו, אלא ידוע לכל מי שיש לו טביעת עין באתרוגים שצורת האתרוג תלוי בעיקר בטבע האדמה אשר עליה נמצא העץ [עיין שם בארוכה דוגמאות לזה]. ועפי"ז יובן הסימנים שנתן המהר"י פדואה על האתרוגים המורכבים, שבסביבות פדואה האתרוגים היו מובדלים מאתרוגי פוליא - דהיינו אתרוגי קלבריא כנ"ל, אבל לא מצד ההרכבה בלבד אלא מצד מקום גידולו, ובקלבריא לא היו מרכיבים אתרוגים בימים ההם, היות שהיו שם עצי אתרוג בשטח של עשרות קילומטרים מרובעים שהספיקו גם בשביל אתרוגי מצוה וגם בשביל כל שאר דברים שהיו משתמשים באתרוגים כמו למיני מרקחת והדומה (בין אם היו גדלים ביערות ובין אם היו גדלים בפרדסים) [ובשולי הגליון דעמ' 206 העיר המחבר שבקלבריא נמצאים גם לימונים עם בליטות ועם 'חוה'ס ביס' ועם שקוע].

ועד"ז כתב הרב דוד פארדו בספרו מכתם לדוד חלק או"ח סי' יח (נעתק בשו"ת לב חיים להר"ח פלאג'י ח"ב סי' קכא נעתק במנחת יהודה וירושלים שם עמ' 179) והרב זיסקינד מינץ מבראדי (בשאלתו להר"ח פלאג'י מכ"ה מרחשון שנת ה'תרי"א נעתק במנחת יהודה וירושלים שם (עמ' 174, יעויין שם שכתב: "מי שרוצה להתחזק ולעמוד על כל דבר בשרשן ישכיל שלא כל המורכבין שוין בזה, כי אם יורכב יחור אתרוג אשר טבעו לגדל קליפה עבה ומוהל מיעוט באילן לימאני הטובים כמו בלאג'י די גארדו אשר הלימאנים מפורסמים בעולם להמובחרים עם קליפה דקה ורב המוהל אשר הטבע משורש האילן ישנה את האתרוג בקליפתו ומוהלו, אולם אם ירכב באילן לימאני אשר גם הלימאני יש לה קליפה עבה ומוהלה איננו רב כאשר יש לימונים כאלו אין כח בהשורש להפוך טבע היחור האתרוגי וישאר כפי טבעו אשר אין להכיר בו. ובלא זה יש שינויים בכל מיני מאקלים לאקלים בטבעו וגידולו כאשר עינינו רואות מכל מיני פרי").

אך מפשטות לשון אדה"ז בשו"ע שלו משמע שסימנים אלו הם להבחין בין האתרוג המורכב מלימונ"י לאתרוג, ולא רק להבחין בין אתרוגי קלבריה לאתרוגים מארצות אחרות.

והנה אודות הסימן הד' שהוסיפו המגן אברהם ע"פ העולת שבת (ונמצא גם בכנסת הגדולה), כתב הבכורי יעקב על שו"ע או"ח סי' תרמח ס"ק נג "כבר בדקתי באתרוגים הרגילים אצלנו ושיש להם כל סימני אתרוג כשר שלפעמים הגרעינים שוכבים באורך ולפעמים ברוחב ולפעמים מקצתן באורך ומקצתן ברוחב" (ובשו"ת בגדי ישע סי' יד כתב כי יש שני מינים זכרים ונקבות, אצל מין הזכרים הגרעינים זקופים לאורך ואצל מין הנקבות הגרעינים מונחים לרוחב האתרוג) [נעתק בספר ארבעת המינים השלם לר' אליהו ווייספיש הוצאת תשל"ה עמ' נו הע' 11].

ובשו"ת שבות יעקב או"ח ח"א סי' לו כתב שבשו"ת מהר"ם אלשיך לא הזכיר את שלשת הסימנים שבתשובת מהר"י פאדווא רק סימן אחד של הקליפה העבה בלבד, וכתב שזהו הסימן העיקרי והחשוב ביותר מכל הסימנים.

ובשו"ת חתם סופר או"ח סי' רז אחרי שהעתיק את הכפות תמרים בטעם עצו ופריו שוה שהובא לעיל, כתב שדבריו בזה דברי אלקים חיים וזכינו לדין שאך רק זה הסימן הוא סימן מובהק דאורייתא לומר כל שלא נמצא כן איננו עצו ופריו שוה ופסול בודאי. וכן כתב בחידושיו על מסכת סוכה (לה, א) עיין שם.

הצעת הרבי

כבר בחורף ה'תשט"ו הציע הרבי לר' מרדכי הכהן פערלאוו (שהיה אז באיטליה) שיקחו יחורים וגרעינים מאתרוגים בלתי מורכבים שבקלברי' על מנת ליטע אותם בארץ ישראל וז"ל במכתב שנדפס באג"ק שלו ח"י עמ' צד: "ימים אלו נסע מכאן הרה"ח כו' מוה"ר נחמן שי' עלבוים, ובידו הצעה לקחת גרעינים וגם שתילים ויחורים של אילני אתרוג קלברה ולנטעם ולשתלם באה"ק ת"ו בכפר חב"ד, ולדעתי נכון הדבר", ובמכתב שנדפס שם ח"י עמ' קפג: 'הנה מה שכתבתי אודות אתרוגי קלברה, הרי ידוע שההידור בזה הוא מה שעוד מימי בעלי התוספות לקחו אתרוגים משם, וכמובא בשו"ת חתם סופר הועתק בשער הכולל, ולכן צריך להשתדל לקחת השתילים ויחורים מאותו המחוז, ומה טוב מאותה השדה משם לוקחים האתרוגים כל השנים ומה טוב שיהי' לא מפרדס (היינו חלקה הנמצאת בטפול בני אדם) אלא ביער, ובודאי יש למצוא שטחים כאלו". ובמכתבו מי"ג סיון תשט"ו (שנדפס באג"ק חי"א עמ' קנה) כתב כי "צריך היה - מבלי לעשות רעש בזה - לנסוע איש מתאים למקום הפרדס, ושיהי' ג"כ אחד היודע בשפת המדינה, וידבר עם בעל הפרדס באופן דמסיח לפי תומו - בהנוגע לאופן גידולם של האילנות וכו', ומה טוב לדבר עד"ז גם עם אנשים צדדיים הדרים במקום ההוא שאינם נוגעים כלל בדבר, אבל בטח כדרך שכנים יודעים אופן הטיפול בפרדסים, ובמילא יש מקום לומר שיבררו פרט הנ"ל. נוסף על זה כדאי לקחת שלשה אתרוגים מאילנות שונים שבפרדם ולבדקם בהתאם להסימנים המובאים באחרונים, והובאו ג"כ בשער הכולל . . כיון שאין טעם לומר שרק פרדס זה הוא בלתי מורכב, ובודאי ישנם עוד מקומות כאלו, הנה כדאי היה שיבדקו גם במקומות עוד, ויבררו כל הנ"ל".

ובמכתב מי"ז מנחם אב (שם עמ' שלה) כתב: "שבכל הנ"ל כוונתי היתה לאותם האילנות שיש עדיין - מסיח לפי תומו - שלא הורכבו נוסף על המראה החיצוני. והרי כיון שהוחזקה קלבריא עד זמן הדור שלפנינו שהאתרוגים משם בלתי מורכבים יש להעמידם על חזקה זו".

אופני וסימני ההרכבה

והנה הנוטע עץ של לימון (או עץ הדר אחר) בפרדס של אתרוגים והרכיב על עץ הלימון (או ההדר האחר) ענף של אתרוג, אין ההרכבה על עץ משנה כל כך את צורת האתרוג, כי הפרי באילן המורכב בא מתורשה הגנטית של הענף המורכב (ולא של האילן שעליו הרכיבו את הענף), ולכן צורת הפרי היא צורת האתרוג הן בכללותו והן בפרטיו, והפרי הוא אף יותר יפה מהעץ הרגילBastone) ) בלי הרכבת 'קנה'. ולפי הלבוש טעם האיסור של אתרוג המורכב הוא מטעם שנעשה בו עבירה ומגונה להשתמש למצוה בפרי שבא באמצעות עבירה.

אבל ג' השינויים המובאים בתשובת מהר"י פאדווא שבשו"ת רמ"א ונעתקו משם במ"א ושולחן ערוך אדה"ז, הנה הסימן הג' כי תוך של המורכב דהיינו הגוף רחב ומוהל שלו רב והקליפה התיכונה דהיינו קליפה העבה שבאתרוג היא אינה עבה כ"כ במורכב כמו באתרוג שהקליפה עבה מאד ותוך שלו קצר ואין בו מוהל רב, סיבת השינוי בהמורכב היא מחמת ההרכבה שהרכיבו ענף האתרוג על עץ הלימון (ואפילו אם עץ זה של הלימון הוא עץ יחיד בפרדס של אלפי אתרוגים), שזה פועל ריבוי המיץ בהאתרוג המורכב.

אבל שני הסימנים הראשונים [א) המורכבים הם חלקים, ולאתרוגים בליטות קטנות בכל גופם וגובה להם; ב) המורכבים העוקץ בולט, ועוקץ האתרוג שוקע], לא יתהוו רק בפרדס של לימונים שהרכיב על עץ הלימון ענף של אתרוג, והוא מחמת שהדבורים מעבירים צוף מאבקני הלימון לעמוד העלי של פרח האתרוג (ולכן הם חלקים כמו לימון ועוקצם שוקע) [ומה שהעיד הרב קעלער בספרו הנ"ל עמ' 206 בשולי הגליון שבקלבריא תמצא גם לימונים עם בליטות ועם 'חוה'ס ביס', ועם עוקץ שקוע, יתכן שזהו מיחור של לימון שהורכב על ענף האתרוג].

והשינוי הג' (שכתב אודותה החתם סופר שזהו סימן דאורייתא שטעם עצו ופריו שווה) יתהוה לפעמים גם בלי הרכבה רק ע"י נטיעת פרדסי לימונים ליד פרדסי האתרוגים שנוטעים אותם בסמיכות לפרדסי האתרוגים בכדי שהדבורים יעבירו צוף מאבקני הלימון לעמוד העלי של פרח האתרוג, כמו שאנו רואים במוחש באתרוגים הנקראים 'אתרוגי חזו"א' שתוכו וגופו רחב ומוהל שלו רב והקליפה התיכונה (שע"ד הרגיל באתרוג שאינו מורכב היא עבה) אינה עבה כ"כ; וכמו כן יתהוה בסיבה הנ"ל השינוי הב' שברובם העוקץ בולט ולא שוקע.

דין הכלאה באתרוגים

תהליך התפתחות הפירות, והמציאות החקלאית היא: פרי נוצר מפרח שנתעברה מאבק אבקנים pollen from stamens)) על עמוד העליstyle) ); אחרי זה האבקנים נופלים (וכן הכותרת) ונשאר עמוד העלי בלבד, שמתפתח לפרי (ישנם מיני פירות בכמות קטנה, שעמוד העלי מתפתח בלי זריעת האבקנים, אך לא יהיה גרעינים בפרי זה כלל, אפילו לא קטניםdue to parthenocarpy) seedless); והיא תופעה נדירה, ולא ימצא כלל באתרוג).

דרך גידול הפירות בימינו: כדי לעשות זנים חדשים בפירות, מכליאים אבק ממין אחד על עמוד העלי ממין אחר; זה ההכלאה של כל הפירות וכן בכל תחום הצומח.

נמצא שכל הכלאה (hybrid) בא מאב אחר (ולא מהאבקנים מאותו זן של ה"אם" העלי, וגם צריך התאמה (compatibility) כל שהיא בין 2 הסוגים).

והזן החדש תופעתו מתגלה על פי רוב לא בדור הראשון רק בדור השני להכלאתו (ולפעמים נדירות גם בדור הראשון).

ובלשונםF1: sturdy with little modification, F2: complete new hybrid-: ובכן לא יראה שינויים דרסטיים שיש בהם ממש.

וכל זה אף שאותו העץ ימשיך לעשות פרחים שיכולים לתת פירות וגרעינים "אמיתיים", אבל זו האבקניזצי' חיצונית (out cross pollination) שנותנת להעץ לא מורכב פרי חדש שתורשתו הגנטי שלו השתנה לזן חדש, ובגלעיניו יומשך דור אחר שלא כהאב ולא כהאם אלא מוכלא "hybrid" פנים חדשות משתיהם.

ובכן אם לוקחים הגלעין מפרי זה המוכלא ומהגלעין לשנות יצמח עץ, וזה העץ יהיה חדש ויחיד במינו ממש. העץ הזה הוא זן חדש, ואם מאבקים את הפרחים של העץ הזה עוד פעם באבקה חיצונית של מין אחר - מתרחקים הלאה והלאה מהזן הראשון שממנו צמח הפרי האמיתי עד שיכולים לעבור למין אחר לגמרי, וזה בלי שום "הרכבה" האוסרת לפי דין תורה.

הנה טעם הפסול באתרוג המורכב כתב בלבוש או"ח סי' תרמט ס"ד שהוא משום מצוה הבאה בעבירה שנעבדה בו, וכבר השיג עליו במ"א או"ח סי' תרמח ס"ק כג דאי מהא אין לפוסלן [ובשו"ת חתם סופר או"ח סי' רז יישב את הלבוש דשאני כלאי אילן שקיומו אסור, לדעת הרמב"ם שגם בן נח אסור בהרכבת אילן (אבל אם בן נח מותר בהרכבת אילן א"כ עץ אתרוג שהורכב בלימוני ע"י בן נח לא נעשתה בו עבירה)], והסיק המ"א: "ולי נראה דפסול משום דלא מיקרי אתרוג כלל" [וראה בארוכה בשו"ת צ"צ או"ח סי' סד], וכן כתב בתשובת מהר"ם אלשיך סי' קי דאינו כולו אתרוג אלא מין אחר מעורב בו. וכן כתב הרמ"א בשו"ת שלו סי' קיז (הובאו בשו"ת לב חיים להר"ח פלאג'י ח"ב סי' קכא (נעתק במנחת יהודה וירושלים שם עמ' 175-176)).

ויש לומר נפקא מינה בין ב' הטעמים הנ"ל באם השינויים בפרי האתרוג באים לא כתוצאה מהרכבת יחור אחר שאסור אלא כתוצאה מהכלאה שמותר אף לכתחלה ולא נעשית בה עבירה של הרכבה, שאם טעם הפסול בהמורכב הוא משום שנעשית בה עבירה הרי בהכלאה לא נעשית בה עבירה ומותר, אבל אם טעם הפסול בהמורכב הוא משום דלא מיקרי אתרוג כלל א"כ מה לי שבאו השינויים מחמת הרכבה מה לי שבאו השינויים מחמת הכלאה בכל אופן לא מיקרי אתרוג כלל.

ואף לאומרים כי באתרוג הF1 אינו משתנה ורק הגודל מגרעיניו המוכלאיםfrom the zygotic not the nucellar of course ישתנה, הם גם סוברים ששינוי "פעוט" כגון שהקליפה התיכונה (albedo) נהיית יותר דקה נובע בהחלט מהכלאה חיצונית, רק שאינם מחשבים את זה לעיקר ההכלאה ותכליתה.

ובדעתם מסבירים כי גם על ידי זיבול כימי, השקאת העץ באופן חזק ובזמן הגידול, זה יכול לגרום ועלול לשנות: שחדר המיץ יגדל יותר, והקליפה יהיה דק יותר, אך לא לפי ערך של %75 מיץ נגד %25 קליפה. וגם לדעתם השינויים לא מובנים כל צורכן (אף מציעים לבדוק ע"י ICP spectro את כמויות של כל חלק כימי בסיסי של העץ, העלה, או הפרי; והאדמה עליה הוא גודל) .

ואלו שחושבים כי הכלאה יכולה לשנות גם בפרי עצמוF1 חוץ מזה שגרעיניו השתנו לגמרי, סבורים כי כל זמן שהפרי דומה לאתרוג - אתרוג הוא; ואף ע"י בדיקת ADN markers סימניים תורשתיים רוצים להוכיח כי כולם "אתרוגים", וזו הוכחה קלושה מאד כי אנן בעינן קיום בסימנים לפי המסורת.

ובכן לכל הפחות יצטרך לפתוח כמה מהפירות ולבדוק גם הסימנים הפנימים (שישנם גרעינים בכלל, סידורם לאורך הפרי, ובעיקר עובי הקליפה ויבוש המיץ) בכל עץ ולכל הפחות בכל פרדס.

ישנם בכלל 3 סיבות (טיפולים) הגורמות התפתחות פרי בלי גרעיניםtriploid through double hybridation aftner colchicine (parthenogeny, gybelline (hormone from the Long crazy Nippon rice)) application. ובעצי מרוקו (מחוז סוס) רואים שאין בכלל גרעינים, וצריך לדעת הסיבה לזה, כי בכל הזנים ומיני האתרוג יש גרעינים ואף הרבה ועל כל אורכו.

הערה: זן ה"תרענג'" (זן האתרוג התימני) אין לו בכלל מיץ, ויש לו הרבה גרעינים, והגרעינין שבתוכו זקופים לאורך, וגם אינו מתכלא בטוב; ולכן המתעסקים בהכלאה והשבחת טיב הפירות אף שהם מכירים את זן האתרוג התימני אינם משתמשים בו.

הכלאה ע"י דבורים

והנה בגלל שהביקוש לאתרוגים לשם מצוה עולה וגם בגלל מחירם הגבוה, משתמשים מגדלי האתרוגים בדבורים כדי להרבות בpollination של הפרחים לחניטת סיון תמוז ל"אתרוגי מים". והדבורים ברגליהם מעבירים מהאבקנים (גם אבקנים זרים של פירות אחרות) לעמוד העלי של פרח האתרוג. וכן לאט לאט התחילו גם להביא כוורות שלמות Pollinators, וגם להשתיל בקרוב לפרדס האתרוגים מיני הדרים אחרים (לימון ועוד), וכל זה להקל על הpollination כדי שיהי' הרבה פירות לעונות הצריכה לפי ביקוש חג הסוכות. (נוהג זה של השתמשות בדבורים להכלאה הוא בכמה מקומות, אך לא באתרוגי קלבריא).

אתרוג המוכלא שמאבד סימניו

ולכן אני מסופק, מה הדין של פרי אתרוג המוכלא שאיבד סימניו הפנימיים ואף הסימן החיצוני (שעוקץ שלו בולט ואינו שוקע), והחליף עורו לעור חלק יותר; אף שבא מעץ אתרוג כשר בלתי מורכב ויש על העץ אתרוגים בפארם והדרם (כי אלו האבקנים של אתרוג עברו העלי של הפרח עצמה או אחרת אבל אבקן אתרוג הוא).

ועוד אם כשר הוא ומותר לגדל עץ ממנו וימשך ההכלאה וישתנה דור שני וכו' וכן בדור שלישי ואף שלא הרכיבו שום עץ רק שמשתמשים בגרעין.

ואע"פ שגם מאליו (בלי מעשה מיוחד של המתעסקים בהשבחת טיב הפרי בכוונה מיוחדת לכך) יש זבובים ודבורים בכל העולם ובכל הפרדסים, בכל זאת יש שלש הבדלים עיקרים (בין הפרדסים שהחקלאים מתעסקים בה בהשבחת טיב הפרי ע"י הפרחת הדבורים, להפרדסים שההפרחה נעשית רק על פי טבע):

א) כשההכלאה נעשית רק ע"י הדבורים בלי הזמנה מיוחדת מצד בעל הפרדס יעלו השינויים ל%5 בערך מכל הפירות (ואולי אלו הם אתרוג תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, כושי, לבן, ומנומר שמנו חז"ל בגמרא סוכה (לו, א), שלא הדר המה).

ב) אם יש בפרדס רק ממין אחד ואין שום זן עץ אחר בקירוב מקום כלל, אין שום בעי' כי אבק מפרח זה של אתרוג לפרח זה של אתרוג עדיף מ"ביעא בכותחא" דפשיטא שאין בו שום איסור, ולזה יקרא אתרוג 'כי ממנו לוקחה' (רק שעוזרים לעיבור ע"י pollinators דבורים).

לדוגמה בפרדסי פלארידה, טעקסס, קאליפרני', אריזונה שפרדסי ההדר הם ענקים, ומשתמשים בדבורים שיעזרו לפאלינאזצי', הדבורים מאבקים באותו הזן (וקורה שינויים והכלאת פרי במימדים המוזכרים או פחות %3-).

אך במקומות שהפרדסים קטנים, והתחכמו לשתול עצי הדר (לימון בעיקר) בקירוב ממש לפרדסי האתרוגים, ומשתמשים בדבורים, ויודעים בבירור שהדבורים מאבקים אבק מחוץ לזן האתרוג, יש שינויים באתרוגים עד לשמונים אחוז כי מעודדים את ההכלאה חיצונית מכמה סיבות (עיין לעיל).

ג) יש כמה טעמים על כך שאבק של האתרוגים "חלש" מאד ולקוי הרבה ולא נתפס טוב בעלי: - בגלל הריסוס aqueous and oil base pesticide וגם יש רוח או גשם, ונעקר האבק (sterile pollen)של פרחי האתרוג ואין בו כח לעבר העלי. ובפרט בגלל החיטוי (כמו שמשתמשים בארץ הקודש ובאיטלי'. ואגב: בכלל ישנו סכנה גדולה והריסוס מזיק וגם הורג כקטן כגדול ר"ל, בארה"ב הUSDA אסרו מכבר למעלה מ30 שנה מלהשתמש בחיטויים החזקים הללו), ובכל יום מרססים בסתם, אף שלפי השימוש צריכים בכלל כ6-4 פעמים לעונה בלבד (וכל זה תלוי בהרבה תנאים).

וגם לא מרססים עצי לימון האחרים כל כך, וחוץ מזה שאבק מהלימון יותר רב בכמות ויותר חזק באיכות ויותר דביק לעלי, וזה משנה אחוז הקליטה מ%15 ל%80.

והטעם שהגננים מרססים את האתרוגים הוא, כי בזמנינו נתפשט המנהג להדר באתרוגים נקיים מאד, וזה אפשר אך ורק אם נזהרים מכל שרץ ושרץ העוף וכל דבר חי (וגם מהעלים ומהענפים ומהקוצים, אך זה עבודת הגננים "לנקות" הענפים הסובלים הפירות מכל דבר שיכול רק לשרט הפירות), שנוגע רק קצת בקליפה החיצוניתflavedo . ומרססים כל יום ממש.