א. מנהג אמירת מזמור מ"ט בבית האבל ר"ל ראיתי מוזכר לראשונה בבאר הגולה[1], וז"ל: ".. וראיתי פה לק"ק ספרדים מנהגים אחרים בענין התפלה וההשכבה ומנהג המנחמים, ואומרים שם בערב ובבוקר אחר התפלה מזמור מ"ט בתהלים וצדוק הדין, וגם המה מנהג עתיקין וותיקין".

מנהג זה הובא בסדור תורה-אור ובס' המנהגים-חב"ד, לאומרו אחר התפלה – שחרית ומנחה.[2]

ברם בס' נחמו עמי[3] כתב שמנהג אנ"ש חב"ד בירושלים ת"ו [מקדמת דנא?] הי' לומר מזמור זה במקום שאנו נוהגים לומר 'לדוד ה' אורי' בימי אלול וכו', היינו לאחר 'שיר של יום' בשחרית ולפני 'עלינו' במנחה, דהיינו לפי שיש למעט באמירת קדיש שלא לצורך.[4]

ב. ובביאור הטעם למנהגנו לאומרו אחר התפלה דוקא, נ"ל דהיינו בכדי להימנע מלהוסיף על נוסח התפלה. וחילי מדברי כ"ק אדמו"ר הריי"צ[5]בתחלת התקנה של אמירת תהלים לימי החודש לאחר התפלה:

"ויהיו זהירים שלא יעמוד החזן אצל עמוד התפלה, שלא יהי' כהוספה על נוסח התפלה[6], ויותר נכון שיעמוד החזן אצל שלחן הקריאה – חיבור תורה ותפלה".

ובהערת המו"ל שם: "לאח"ז [= לאחר זמן] התחילו לנהוג שהחזן אומר השיעור תהלים אצל עמוד התפלה"[7].

ומסתבר שגם בנידון הוספת מזמור מ"ט בבית האבל ר"ל נמנעו מטעם הנ"ל לשלב אמירת המזמור עם 'שיר של יום' או לפני 'עלינו'. ומה גם כי הוא נאמר לענין צדוק הדין, ואין אמירתו קשורה עם שיעור התהלים החודשי. ומכיון שהוצדקה ההפרדה של אמירה זו מאמירת שאר שיעורי תהלים, אם כן תו לא הוי הקדיש הבא לאחר אמירתו בגדר 'שלא לצורך'.

ג. ומכל מקום נראה שחלו שינויים בעת האמירה - ביחס לאמירת המשניות והקדיש שלאחרי' (בשחרית ובמנחה), וכן ביחס לשיעור תהלים של ימי החודש (בשחרית). כי שמעתי מפי הר"ר זלמן שמעון דווארקין ז"ל, הרב דליובאוויטש-'770': "בשנת תשל"ד, כשהרש"ג – גיסו של כ"ק אדמו"ר – הי' אבל ר"ל, הנה אחר 'עלינו' וקדיש-יתום אמרו מזמור מ"ט שבתהלים ואמר קדיש-יתום ושוב אמר משניות וקדיש-דרבנן. ואמרתי לו שמכיון שהקדיש שלאחרי התהלים הוא זיהה להקדיש שלאחרי 'עלינו', על כן מהראוי לְמַצֵעַ לימוד המשניות והקדיש-דרבנן שלאחרי' בין [הקדיש שלאחרי] 'עלינו' ואמירת המזמור שבתהלים[8]. למחרת התפלל שם כ"ק אדמו"ר והורה גם כן כנ"ל"[9].

דברים הללו הבאתי ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות' (ע' קפט), והוספתי שכנראה אירועים הללו היו בתפלת המנחה, ואילו בשחרית ראוי לומר מזמור מ"ט בהמשך ישיר להשיעור תהלים החודשי, וכך יאמר קדיש לאחריהם פעם אחת. וכן משמע בהרשימה[10] מימי ה'שבעה' שלאחר פטירת הרבנית חנה ע"ה (ו' תשרי תשכ"ה), אם כ"ק אדמו"ר זי"ע: "מזמור מ"ט בתהלים – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמרו (בסיום תפלת שחרית) אחר שיעור תהלים היומי".ומפורש כתבו כן[11] על הנהגת כ"ק אדמו"ר זי"ע באבלו על פטירת אחיו (אייר תשי"ב): "מיד אחרי אמירת שיעור תהלים אמר קאפיטל מ"ט ואחריו קדיש (לשניהם)".

ברם לאחרונה הופיעה רשימה[12] מימי השבעה אחרי פטירת הרבנית נחמה דינה ע"ה (טבת תש"ל), שאז הורה הרבי: "בין תהלים (יום תהלים) וקאפיטל מ"ט מפסיקים באמירת משניות בע"פ" [?].

וא"כ הסדר בשחרית היא דומה להנ"ל במנחה – ש[אחר שיעור תהלים והקדיש שלאחריו] מסיים אחד לימוד משנה – ברבים, קדיש דרבנן, מזמור מט, קדיש יתום.[13] ואכן למעשה הכי נהוג.[14]

ד. ועל פי הנ"ל אולי יש לבאר שבשלב קדום התיחסו להשיעור-תהלים של יום החודש שאינו מ'נוסח התפלה' ועל כן אין כל גרעון בזה שיאמרו מזמור מ"ט בהמשך אליו. ואילו בשלב מאוחר החשיבו את השיעור החודשי כנוסח קבוע,[15] ולכן נמנעו מלשלב עמו אמירת מזמור מ"ט, ולכך איחרוהו עד אחר לימוד המשנה והקדיש דרבנן שלאחריו.

סיכום: הסדר בבית האבל ר"ל בשחרית, אחר 'עלינו' וקדיש יתום ו'אל תירא כו', הוא: תהלים – קדיש יתום, משניות – קדיש דרבנן, מזמור מ"ט – קדיש יתום. ובמנחה, אחר 'עלינו' וקדיש יתום: משניות – קדיש דרבנן, מזמור מ"ט – קדיש יתום. ויה"ר שיבולע המות לנצח ויקיצו וירננו שוכני עפר בביאת גוא"צ תומ"י ממש.

בשוע"ר סי' תקפד ס"ה: "אין אומרים אבינו מלכנו בשבת מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת. ואפילו בערב שבת במנחה אין אומרים אותו".

ואף שגם בערב שבת במנחה שואל צרכיו, שהרי מתפללים י"ג אמצעיות בערב שבת במנחה, ברכות וי'ג ברכות האמצעיות הן, בקשת צרכיו (כמבואר בשוע"ר סי' רצד ס"א).

מבאר במחצית השקל סי' תקפד ס"ק ג, דמה שמתפללים י"ג אמצעיות בערב שבת במנחה הוא כיון שטופס ברכות הוא. משא"כ אבינו מלכנו הוא כמו תחנה, וכיון שאין אומרים תחנון במנחה של ערב שבת (כמבואר בשוע"ר סי' רסז ס"א), לכן אין אומרים גם אבינו מלכנו.

[ומה שאין אומרים י"ג אמצעיות בשבת, הנה עיקר הטעם לזה מבואר בשוע"ר סי' רסח ס"ב "מפני כבוד שבת ויו"ט לא הטריחוהו חכמים". ואחרי שיש לנו טעם זה, שוב הוסיפו בזה גם הטעם של איסור בקשת צרכיו בשבת, כנ"ל].

ולפי טעם האמור במחצית השקל, אין לומר אבינו מלכנו בכל זמן שאין אומרים תחנון. אמנם בשוע"ר סי' תרב ס"ד: "אם אירע מילה בין ר"ה ליום הכיפורים אין אומרים תחנון ... אבל אומרים אבינו מלכנו". וא"כ צריך להבין מהו טעם החילוק בין ערב שבת במנחה – שאין אומרים אבינו מלכנו, לבין אירע מילה – שאומרים אבינו מלכנו.

ובאמת נתבאר בשיחות קדש ו' תשרי תשל"ה, שלפי מסקנת רבנו הזקן בסידורו, אין אומרים אבינו מלכנו בימים שאין אומרים בהם תחנון, גם אם אין אומרים מילה. ולפי זה יתאים גם מה שאין אומרים אבינו מלכנו בערב שבת במנחה. אמנם לדעת שוע"ר צריך לומר, שיש חילוק בין ערב שבת במנחה שאין אומרים בו אבינו מלכנו, לבין כשיש מילה, שאומרים אבינו מלכנו.

* * *

והנה גם לענין ערב יום הכפורים מבואר בשוע"ר סי' תרד ס"ז: "אין אומרים בו אבינו מלכנו לא בתפלת שחרית ולא במנחה", והיינו אף שבכל עשי"ת אומרים אבינו מלכנו ולכאורה גם כאן הטעם הוא, כיון שאין אומרים תחנון בערב יוהכ"פ (כמבואר בשוע"ר סי' תרד ס"ד, וסי' תרה ס"ה, ובסידור – לפני למנצח), לכן אין אומרים אבינו מלכנו.

ועוד מבואר בשוע"ר שם: "ויש מקומות נוהגין כשחל יום הכיפורים בשבת שאין אומרים בו אבינו מלכנו כמו שיתבאר בסי' תרי"ט, אז אומרים אותו בערב יום הכיפורים שחרית".

ומנהגינו שגם כשחל יוהכ"פ בשבת אין אומרים אבינו מלכנו בערב יוהכ"פ שחרית (אוצר מנהגי חב"ד, ר"ה ע' קעט. ויש שם טה"ד, וצ"ל: כשחל יוהכ"פ בש"ק אין אומרים "אבינו מלכנו" בשחרית ערב יוהכ"פ).

ולדעת שוע"ר, צריך לומר שגם כאן יש חילוק בין ערב שבת (ויוהכ"פ) במנחה, שאין אומרים אבינו מלכנו גם כשיוה"כ חל בשבת, לבין ימים שאין אומרים בהם תחנון (כמו ערב יוהכ"פ שחרית), שאם יוהכ"פ חל בשבת אומרים אותו בערב יוה"כ שחרית.

* * *

ולפי כל הנ"ל מובן, שגם אם חל ר"ה בימים ה-ו, אין אומרים אבינו מלכנו ביום ב' דר"ה במנחה, שהרי הוא מנחה של ערב שבת. וכן הובא באוצר מנהגי חב"ד (ר"ה ע' קמז, בשם המלך במסיבו, שהוכיח כן מערב יוהכ"פ שחל בשבת שאין אומרים אבינו מלכנו).

ולכאורה מפורש כן בשוע"ר סי' תקפד ס"ה: "ואפילו בערב שבת במנחה אין אומרים אותו", ומיירי שם בר"ה, והיינו כשחל ר"ה בימים ה' או ו'.

בס' המנהגים – חב"ד ע' 53: "ביום ראשון דר"ח אלול, מתחילין לומר לדוד הוי' אורי. במשך יום ראשון דר"ח אלול תוקעים להתלמד, ומתחילין לתקוע אחר התפלה ביום שני דר"ח".

והוא כדעה הב' שבמ"א סי' תקפא ס"ק ב: "כתב החכמת שלמה (שבת פט, א) ולבוש (סעיף א) ומשאת בנימין (סי' ב) ושל"ה (מסכת ר"ה פרק נר מצוה ד"ה ומה שאומר) דיש להתחיל לתקוע מיום ראשון דר"ח אלול, דאז הוי מ' יום שלפני יום הכפורים כמו שעלה משה בהר .. הנוהגים להתחיל [לתקוע] ביום שני [דר"ח אלול] .. הטעם כמ"ש התוס' בב"ק דף פ"ב בשם התנחומא דמשה עלה ביום שני דר"ח אלול רק שעיברו לאלול דהאי שתא, ואם כן אין לזוז מהמנהג להתחיל ביום שני".

ב' הדעות האלו הובאו בדברי נחמי', השלמה לסי' תקפא, והקשה על זה: "אמנם לעיל ריש סי' תצ"ד לכאורה משמע דקיי"ל כרבנן דר' יוסי, דבו' סיון ניתנה התורה (בשבת) כמ"ש הלבוש והרב ז"ל שם. אם כן על כרחך עלה פעם ג' בכ"ט אב, לפי המדרש שעלה בה' בשבת, כמ"ש התוספות, ואם כן צ"ע למה אין תוקעין בכ"ט".

אמנם לכאורה נראה שאינו תלוי בזה, שהרי לכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל (שבת פו, ב), והי' במרום מ' יום ומ' לילה (משפטים כד, יח), ואם כן על כרחך ירד ביום החמישי, שהוא י"ז בתמוז (יומא ד, ב. רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ב). והיינו שכל המחלוקת בין רבנן לר' יוסי היא רק זאת, שלר' יוסי הי' אייר חסר וסיון מלא באותה שנה, וא"כ עלה למרום בז' סיון (ביום השבת) וירד בי"ז תמוז (ביום החמישי). ולרבנן הי' אייר מלא וסיון חסר באותה שנה, וא"כ עלה למרום בו' סיון (ביום השבת) וירד בי"ז תמוז (ביום החמישי). וקיי"ל כרבנן.

וקיי"ל שבשנית עלה למחרתו (תשא לב, ל), שהוא יום הששי, שהוא י"ח בתמוז (סדר עולם, הובא בתוד"ה כדי ב"ק פב, א), ואם כן על כרחך ירד ביום הרביעי, שהוא כ"ט מנ"א (סדר עולם ותוס' שם), כיון שתמוז הוא חסר (כמו שהוא לפי החשבון שלנו).

ושוב קיי"ל שבשלישית עלה למחרתו ביום החמישי (מדרש תנחומא, הובא בתוס' שם. טור וט"ז רס"י קלד), וירד ביום הכפורים (ב"ב קכא, א) שחל ביום השני (תנחומא ותוס' וטור וט"ז שם). והיינו אחת מהשנים, א) שעלה בשלישית בא' אלול (כיון שמנ"א הי' חסר, ואלול הי' מלא, באותה שנה), ב) שעלה באדר"ח אלול (כיון שמנ"א הי' מלא, ואלול הי' חסר, באותה שנה). וב' הדעות מודים, שבפעם השלישית הי' במרום מ' יום ול"ט לילות (מיום ה' עד יום ב'). ומה שנאמר (עקב י, י) "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה", ביאר התוס' ב"ק פב, א ד"ה כדי: "הכי קאמר כימים הראשונים ולא כלילות, דאחרונות היו חסרים לילה אחד".

ומנהגינו (ס' המנהגים – חב"ד ע' 53) לענין תקיעת שופר כדעה הב', שבא' אלול עלה למרום, ולכן מתחילין לתקוע בשופר בבדר"ח אלול. ומכל מקום חוששים גם לדעה הא', שביום אדר"ח אלול עלה למרום בארבעים יום האחרונים, וארבעים ימים האלו הם ימי רצון, ולכן מיד "ביום ראשון דר"ח אלול, מתחילין לומר לדוד הוי' אורי" (ס' המנהגים שם), דהיינו מטעם שגם הוא יום רצון. ולכן גם "במשך יום ראשון דר"ח אלול תוקעים להתלמד" (ס' המנהגים שם), שהיא היום הראשון לימי הרצון (לדעה הא') של חודש אלול שבהם תוקעין בשופר.

ואף שנתבארו כמה דעות ואופנים בסדר הדורות ועוד, בימי עליית וירידת משה מההר, מכל מקום מוכח לכאורה, שלהלכה קיי"ל כאמור לעיל, שאז יתאימו כל ההלכות הנזכרות לעיל.

* * *

שוב העירוני ממ"ש באגרות קודש חכ"ג אגרת ט'כ בשוה"ג: "להעיר שאמירת יגמדה"ר בפעם הראשונה - הייתה ביום עלות משה ההרה (תשא לד, ד-ז) בר"ח אלול (פדר"א פמ"ו. הובא להלכה בטור או"ח רסתקפ"א). וצע"ק דמפורש בכתוב (שם) דעלה להר למחרת אמירת פסל לך. וי"ל דגם למ"ד דבר"ח אלול נאמר פסל לך - הרי שני ימי ר"ח אלול. וראה סה"ד, וש"נ".

ולכאורה צ"ע בזה, שהרי כבר הובא לעיל דקיי"ל שמשה עלה בראשונה בש"ק (ו' סיון), וירד ביום החמישי (י"ז תמוז), ושוב עלה למחרתו ביום הששי (י"ח תמוז), וירד ביום הרביעי (כ"ט מנ"א), ושוב עלה בשלישית למחרתו ביום החמישי (ר"ח אלול).

ולפי הדברים האמורים באגרת הנ"ל, לכאורה בהכרח לומר אחד מהשנים: א) שירד ביום הרביעי (כ"ט מנ"א), ובו ביום נאמר פסל לך, ולמחרתו ביום החמישי (ר"ח אלול) עלה למרום.

ב) שבימים האמצעים הי' במרום רק מ' ימים ול"ט לילות, והיינו שירד ביום השלישי (כ"ח מנחם אב), ולמחרתו ביום הרביעי (כ"ט מנ"א) נאמר פסל לך, ולמחרתו ביום החמישי (ר"ח אלול) עלה למרום.

ב'שערי צדקה' סי' נט (ע' קלו) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע אודות נתינת צדקה בלילה: "מסתימת לשון השו"ע או"ח סו"ס צב משמע דגם קודם תפלת ערבית כן הוא (וזיל בתר טעמא). וראה ג"כ בשו"ע סרמ"ט סעיף יד. ולא כ"כ בפע"ח שט"ו ספ"א. ובדוחק י"ל דהיינו רק למתנהגים ע"ד הסוד. וראה ירושלמי שקלים פ"ה ה"ד. רש"י סנהדרין לה, א. (ד"ה כל). ברכ"י לאו"ח סרל"ה וליו"ד ר"ס רמז", עכ"ל.

והנה בטור ושו"ע (סי' צב ס"י) נאמר: "טוב ליתן צדקה קודם תפלה" עכ"ל. וכ"ה בשו"ע רבינו הזקן שם.

- אולם בטור ובשו"ע יו"ד (סי' רמט, סי"ד) נאמר: "טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה", עכ"ל. - ויש להבין מדוע באו"ח נאמר רק 'קודם תפלה'?

ונראה לבאר ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש ח"ב (ע' קנג): בסידור הר"ש מרשקוב.."אין ליתן צדקה בערבית כי אז הוא לילה והדינין גוברין ויש פחד מאחיזת החיצונים".. ויש להקשות בכללות ענין זה, שהרי צדקה היא מ"ע שאין הזמן גרמא, ואיך אפשר לומר שאינה בלילה?

"ואולי אפשר לומר, דהנה שני אופנים במצות צדקה: א) הרואה עני מבקש, שעליו נאמר לא תאמץ את לבבך גו' וצריך ליתן מיד וכמ"ש בשו"ע (יו"ד ר"ס רמז) ממעשה דנחום איש גם זו. ב) לא ימנע אדם עצמו ממצות צדקה, אף שאין עני בא לבקש מלפניו (ב"ב ט, א. ונפסק בשו"ע שם) - והנה בכתבי האריז"ל מדבר האופן האחרון (וראה בשעה"כ שם שהיה נותנה לגבאי צדקה, ולא עני) משא"כ באופן הא' אין נפ"מ בין לילה ליום, וכמ"ש לא תאמץ גו'", עכ"ל.

והנה בשו"ע שלפנינו מצינו עוד הבדל בין מ"ש באו"ח למ"ש ביו"ד, דבאו"ח נאמר: "טוב ליתן צדקה", משא"כ ביו"ד נאמר: 'טוב ליתן פרוטה לעני", וי"ל דההבדל הוא, דבאו"ח מיירי שנותן לקופה של צדקה שאין עני בא לבקש מלפניו, ע"ד הך "שהיה נותנה לגבאי צדקה לא לעני" הנ"ל [ועי' ש"ך ביו"ד שם סק"י שבאו"ח) ומשמע דמיירי בקופה של ציבור עי"ש], משא"כ ביו"ד מיירי ש"נותן פרוטה לעני" שעליו נאמר לא תאמץ את לבבך וגו' וצריך ליתן מיד.

ומעתה יבואר היטב מדוע באו"ח נאמר ' קודם התפלה' וביו"ד נאמר 'קודם כל תפלה', כי באו"ח מיירי שנותן לקופה של צדקה או לגבאי צדקה ולא לעני, ואז לפי האריז"ל "אין ליתן צדקה בלילה" וכו', לפיכך נאמר 'קודם תפלה', ולא 'קודם כל תפלה' כי בא לאפוקי קודם תפלת ערבית שאז לא נותנים כנ"ל, משא"כ ביו"ד דמיירי ש"נותן פרוטה לעני" שעליו נאמר לא תאמץ את לבבך וגו' וצריך ליתן מיד, ואז אין נפק"מ בין לילה ליום, לפיכך שם נאמר 'קודם כל תפלה' לאשמועינן דגם קודם תפלת ערבית חייבים ליתן, וא"ש מאד ומדוייקים הלשונות בשו"ע באופן נפלא.

ברם מ"ש ב'שערי צדקה' הנ"ל ד"מסתימת לשון השו"ע או"ח סו"ס צ"ב משמע דגם קודם תפלת ערבית כן הוא (וזיל בתר טעמא) וראה ג"כ בשו"ע סרמ"ט סי"ד", צ"ע, דלפי"ז מדוע באו"ח נאמר רק 'קודם התפלה' בלבד וביו"ד נאמר 'קודם כל תפלה', דאם הכוונה היה שבשניהם מיירי גם על קודם ערבית היה צ"ל הלשון גם האו"ח 'קודם כל תפלה' כמו שכתב ביו"ד, וצ"ע לכאורה - ולפי מ"ש לעיל גם אין סתירה בין השו"ע למ"ש בכתהריז"ל, דבשניהם מיירי גם לאלו שמתנהגים ע"ד הסוד.

א. בגמ' פסחים (נד ע"ב) "אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי ספיקו מותר..כדאמר רב שישא בריה דרב אידי לקביעא דירחא, הכי נמי לקביעא דירחא", וברש"י פירש: "לעשות שני ימים כי מספקא לן אם עברו בית דין את החודש אי לא",והיינו ביום הכיפורים נעשה שני ימים מחמת הספק, משא"כ תשעה באב אין עושים אלא יום אחד.

נראה מדברי רש"י דבזמן שקידשו חדשים על פי הראי' , הרי אלו שמסופקים מתי קידשו בית דין את חודש תשרי , עושים יום הכיפורים שני ימים מחמת הספק.

אבל תוס' (ד"ה לקביעא) כותב "אין לפרש כגון בני בבל שאין יודעים מתי הוקבע החודש בארץ ישראל שהיו צריכים לעשות יוה"כ שני ימים, דבהדיא אמר בסוף פ"ק דראש השנה (כא ע"א) שאין עושים אלא יום אחד" א"כ מקשה התוס' איך לומד רש"י דעשו ב' ימים מספק, והרי סמכו על זה שמימות עזרא ואילך לא היה אלול מעובר (כמבואר ר"ה, יט ע"ב) וא"כ עשו יום כיפור רק יום אחד?

ומפרש בתוס' " אלא הכי פירושו ספיקו אסור, אם מסתפק אפילו בארץ ישראל מתי הוקבע החודש, כגון שמהלך במדבר, עושה ב' ימים כדין כל ספיקות דאורייתא דאזלינן לחומרא",משא"כ בתשעה באב עושה רק יום אחד, כדין ספק דרבנן דאזלינן לקולא. ודברי התוס' צ"ב מה פירוש "מסתפק מתי הוקבע החודש", הרי הביא שבחו"ל אף שעדיין ספק הוא ואין אנו בטוחים דלא עיברו את חודש אלול , בכל זאת סומכים על הרוב, וכיון דברוב השנים לא עיברו אלול סמכינן בפשטות דגם השנה לא עיברו, וראש השנה הוא ביום השלשים לחודש אלול, ועשרה ימים לאחריו הוא יום הכיפורים. וכן הוא לשון הגבורת ארי (תענית ה' ע"א) "ועשירי לו עושין יום הכיפורים יום אחד, ובעל כרחך היינו טעמא משום דסמכינן ארובא להקל באיסור כרת ועושהו כודאי שאלול חסר".וכן כתב בספרו טורי אבן (ראש השנה כא ע"א) "וכעל כרחך הא דאזלינן לקולא ואין צריך לעשות שני ימים מספק שמא עיברו לאלול, הוא מהאי טעמא דאזלינן בתר רוב שנים דאין אלול מעובר".ומדויק הוא ברש"י על המשנה (ר"ה יח ע"א) על ששה חדשים השלוחין יוצאין.. על אלול מפני ראש השנה" וברש"י "מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ראש השנה ביום שלשים לאלול בגולה,דרוב שנים אין אלול מעובר, ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו בית דין, אי אפשר להן לדעת ועל כרחן הולכים אחר רוב שנים"[16]. ואם ראש השנה עושים רק יום אחד משום דסמכינן על רוב שנים, הרי גם יוכ"פ עושים ביום העשירי מר"ה . וא"כ צ"ב בדברי התוס' על איזה ספק מתכון שיעשה ב' ימים מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא? וכן מהו החידוש "אפילו בארץ ישראל", ומאי שנא א"י מחו"ל, וצ"ב.

[ולהוסיף, שאף לדברי התוס' הנ"ל וכפשטות דברי הגמ' שבחו"ל עשו יוכ"פ רק יום אחד , הרי פשוט דאם יתברר מיד במוצאי יום כיפור שאכן בית דין עיברו את חודש אלול, הרי יצטרכו להמשיך לצום עוד יום, ואכן המאירי לומד הפירוש בגמ' (פסחים שם) בחילוק בין יוכ"פ לתשעה באב, שמדובר שאכן מנה העשרה ימים מיום שלשים לחודש אלול וסמך ע"ז שלא מצינו אלול מעובר, "והתברר לו בלילה [מוצאי הצום] שנתעבר אלול ושלמחר יהיה עשירי" צריך להתענות שוב, משא"כ בתשעה באב הרי במצב כזה יהיה פטור להתענות. ועיי"ש עוד פירוש.]

ויש להביא ראי' לזה מדברי הגמ' (ראש השנה כא ע"א) "לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי , אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא [אכלו לחם למעדנים ביוהכ"פ שבארץ ישראל, שהרי בית דין עיברו את חודש אלול והיו מתענים-רש"י], אמרי ליה אסהיד [ונקבל עלינו ולא נאכל], אמר להו לא שמעתי מפי בית דין מקודש" ולכן לא יכול להעיד על זה. ובתוס (ד"ה לוי) הקשו "והיאך יניחם לאכול ויש כאן ודאי איסור כרת דאורייתא"? עיי"ש שתירצו שכבר היה להם עשירי מיוסד על הכלל אתם אפילו שוגגים וכו'.

והנה זה שלא התענו שוב, הוא בגלל שלוי לא העיד על עיבור חודש אלול מהסיבות המבוארות בראשונים ובמפרשים בפירוש דברי הגמ' [ואכמ"ל], אבל אילו היה מעיד על זה, או במקום שהיו מגיעים עדים שאכן שמעו מפי בית דין מקודש ומעידים על זה, הרי היו אכן צריכים להתענות עוד יום, ומפורש כן בריטב"א שכותב "ולד"ה י"ל כדמוכח שמעתא, שאילו העיד לוי ששמע מפי בית דין מקודש אע"פ שכבר התענו בעשירי חוזרין ומתענין בי"א כבני ארץ ישראל, שאין קביעותם קביעות לומר אתם אפילו מוטעין, דכיון דבני בבל בתר בני ארץ ישראל גרירי אין לטעותם קיום".וכן י"ל גם בדברי התוס' כנ"ל.]

היוצא מכל הנ"ל, שבנוגע לחו"ל מפורש בדברי התוס' שלא היו עושים יוכ"פ יומיים וכפשטות הגמ' במס' ראש השנה, אבל מדברי רש"י בפסחים נראה שהיו עושים שני ימים יוכ"פ מחמת הספק, ועוד יותר כותב בהגהות ר' יעקב עמדין (על דברי התוס' פסחים שם) " בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, בכל מקום שהיו מסופקין מתי קידשו בית דין את החודש וודאי היו צריכין לעשות שני ימים יוהכ"פ, משום ספיקא דאורייתא מה גם באיסור כרת, והיינו דאמר ר' שמעון הכא לקביעא דירחא בספק דקביעות בית דין בקידוש החודש" ועיי"ש שלומד פירוש דברי הגמ' (ראש השנה, שם) "רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי",הוא לא למעוטי אחרים "אלא היה נוהג כך והנהיג את בני מקומו עמו" עיי"ש.ודבריו צ"ב מדברי הגמ' שהביא התוס'.

הרי לנו לכאורה מחלוקת רש"י ותוס' אם יש לנהוג שני ימים יום הכיפורים מחמת ספיקא דיומא, דשמא עיברו הבית דין את חודש אלול.

ב. והנה הבית יוסף (סי' תרכ"ד ד"ה וחסידים) מביא דברי הגהות מיימונית ( ברמב"ם סוף הל' שביתת עשור) שכתב "מה שלא נהגו כל ישראל לעשות שני ימים יום הכיפורים כשאר ימים טובים, זהו מפני הסכנה, כדאמרינן בירושלמי חלה (פ"א ה"א) תמן חשו דצומא רבה[יום הכיפורים] תרי יומא, אמר רב חסדא אתם מכניסים עצמכם בספק סכנה, אבוה דשמואל הוה חש על גרמיה, וצם תרי יומי, איפסיק ליה חד מעוי ומת", עיין שם. מבואר דהטעם שלא לצום שני ימים הוא שלא להיכנס לספק סכנה.

וכן כותב בשוע"ר (סי' תרכד ס"י) "יש אנשי מעשה שמחמירין לעשות יום כיפור שני ימים כמו שאנו עושים שני ימים טובים בגולה בשאר כל המועדות ומי שנהג חומרא זו ורוצה לשנות מנהגו צריך התרה כמו נדר. אבל אין לנהוג חומרא זו משום שיש לחוש לסכנה, ועוד שהרי עכשיו שבטל קידוש החודש על פי הראיה אנו בקיאים בחשבון קביעות החדשים ואנו אומרים שאלול לעולם חסר ויום ראשון של ראש השנה הוא ראש חודש תשרי ובעשור לחודש הוא יום הכיפורים שלנו, ואין אנו עושין שאר כל המועדות שני ימים אלא כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו שהיו בזמן שהיו מקדשים החדשים על פי הראיה ולא היו יודעים יום שנראית בו הלבנה ונקבע בו ראש השנה בארץ ישראל, וא"כ ביום הכיפורים אף אבותינו לא עשו אלא יום אחד מחמת חשש סכנה, שאין גוזרין על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, א"כ למה לנו להחמיר ולהתענות בחנם" (ועיין הגהות החתם סופר בשו"ע סי' תרכד מה שביאר בזה.ובטורי אבן ראש השנה יח ע"א ד"ה מפני ר"ה). ובשו"ת צמח צדק (או"ח סי' סב) הביא מהירושלמי פ"ב דחלה דהטעם שלא הצריכו ב' ימים הננו משום חזקה דאין בי"ד מתעצלין בו מלהודיע, מיהו טעם זה אינו מספיק לרחוקים ביותר ולכן בעינן להטעם שהוא מפני הסכנה, עיי"ש שכותב דלהתענות ב' ימים חשיב סכנה אף לבריא גמור.

מבואר בזה דלצום שני ימים יש בזה חשש סכנה ח"ו. והנה בשו"ע ( הל' תענית סי' תקסח ס"ד) כותב המחבר " יש מי שאומר ששני ימים ושני לילות רצופים יש להשוותם לארבעים תעניות שאינם רצופים" וברמ"א: ויש אומרים דבאדם חלש סגי לו בב' ימים רצופים אבל אדם בריא ג' ימים". הרי מבואר בפשיטות דלהמחבר ולרמ"א אדם יכול לצום שני ימים רצופים, הנקרא "תענית הפסקה". ולא הזכירו חשש סכנה?

ג. בביאורי כ"ק אדמו"ר באגרת התשובה פ"ג, (נדפס בשיעורים בספר התניא ובלקו"ש חלק טל עמ' 196) מקשה: לאחרי שרבינו הזקן מחפש כל מיני אופנים כדי להקל על השלמת התעניות, מדוע אינו מביא את ההלכה הנ"ל שעל ידי תענית שני מעת לעת רצופים מחליפים ארבעים תעניות, ומביא שיש שרצו לומר שבימינו אלה, מצד חלישות הדורות, אסור לצום תענית אחת של הפסקה שני מעת לעת, אבל אומר הרבי שקשה לומר שרבנו הזקן חולק על המחבר והרמ"א הסוברים שמותר לצום תענית הפסקה, ועיי"ש מה שביאר בתניא. ובהערה מביא ההלכה הנ"ל בהל' יוכ"פ שעל צום ב' ימים יש לחוש לסכנה וכותב: " וכדי שלא יסתור את עצמו, י"ל החילוק בפשטות:א) בנוגע ליוהכ"פ הרי הטעם דספיקא דיומא וכו' שוה בכל בני ישראל- וכיון דלכמה מהם (להעיר מל' אדה"ז בשו"ע שם: רוב הציבור כו') "יש לחוש לסכנה" וביטלו רז"ל הטעם, בטל בנוגע לכולם. ב) גם בנוגע לעצמו- באם יתענה פעם א' (בימי הבחרות כשהוא בריא כו') ה"ה נוקט החומרא דטעם הנ"ל, ובמילא עי"ז פס"ד עצמו להתענות כל משך ימי חייו, שבימי הזקנה הרי בו בעצמו יש חשש לסכנה" ועיי"ש בהערה שמחלק בעוד אופנים בין ב' ההלכות הנ"ל.

וביאור הדברים לכאו', אופן א: דמצד אחד כשיש לנו ספיקא דיומא אם עיברוהו לאלול, הרי הוא טעם שוה בכל בני ישראל לעשות שני ימים יוכ"פ, לאידך ישנם אנשים שאינם יכולים לצום יומיים,וא"א לתקן להם לצום יומיים, לכן ביטלו חז"ל את טעם הספיקא דיומא לכל ישראל (ע"ד הותרה) ועושים יום כיפור יום אחד בלבד, כי יש לחוש לסכנה וסמכו על רוב השנים דאין אלול מעובר.משא"כ תענית הפסקה המדובר בהל' תעניות, הוא קביעות תענית ליחידים ולא דבר השווה לכל בני ישראל, הרי כל אחד יוכל לשער בנפשו אם יש בו חשש סכנה או לא.

ומוסיף, אופן ב: דמצד חשש סכנה לא גזרו חכמים להתענות מחמת הספק (ע"ד דחוי') ואם נמצא אדם שאין לו סכנה להתענות שני ימים, ויחמיר על עצמו לקבוע תענית שני ימים,הרי פירושו שלוקח על עצמו החשש להתענות מטעם ספיקא דיומא, וכיון שיצטרך להישאר עם קביעות זו גם לעת זיקנה שאז הרי יש חשש סכנה,לכן "אין לנהוג חומרה זו משום שיש לחוש לסכנה", משא"כ בתענית הפסקה הנ"ל הוא תענית לזמן מסוים בעסקו בתשובה ויכול לשער בנפשו אם יש חשש סכנה או לא.

מבואר בזה דבמציאות הדברים הרי ישנם אנשים שיכולים לצום ב' ימים ולא יבואו לידי סכנה, וכפי שמוכח מהל' תענית, והשאלה היא כשיש ספיקא דיומא האם יש להם להחמיר לצום או לא, תלוי בשני החילוקים הנ"ל, דאם הטעם שלא צמים ב' ימים הוא משום דחז"ל ביטלו הטעם דספיקא דיומא, הרי בטל הוא לכולם ואין ליחיד להחמיר בזה. אבל אם הטעם הוא משום דבעת זקנתו יהיה בו חשש סכנה, הרי מובן דאף שלכתחילה לא יקח אדם על עצמו חומרא שלא יוכל לעמוד בו, הרי למעשה יש מקום להנהגתו, ונחשב לו חומרת יום הכפורים בשעה שלוקח על עצמו הספיקא דיומא וצם יומיים.

ד. וי"ל, דגם לדעה שיש מקום לחומרת היחיד לצום ב' ימים,יסברו דמה שהורינו חכמים דאין לצום ב' ימים ביוכ"פ, הוא הוראה לציבור דווקא, והיינו דאין לתקן לציבור לצום ב' ימים, דכיון שיש סכנה ליחידים לא נתנו חז"ל להנהיג מציאות של ציבור העושה יום כיפור יומיים ,דהוי ליה דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו, אבל ליחיד היודע בנפשו שלא יסתכן אף אם יצום יומיים אכן יוכל לקבל על עצמו לצום יומיים, וייחשב לו כחומרה בקיום מצות יוהכ"פ.

והמקור לזה הוא מה שמצינו (בראש השנה , שם) שרבא היה צם יומיים, ונהג כן רק לעצמו, וכדברי רבינו חננאל "ומלתא יתרתא עבד ולא חובה הוא עליו שלא היה לו לחוש, ואם חשש מדה יתירתא עשה ולא שיבח בה".(ולא כפירוש היעב"ץ הנ"ל).

ויש להעמיס זה בכוונת דברי הטור שכותב שם 'וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילין לעשות ב' ימים יוהכ"פ, שמתענין ב' ימים, ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בעשרה ככל סדר יוהכ"פ, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם", ובטעם המחאה כותב הבית יוסף "נראה שטעמו משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות...אי נמי היה מוחה בידם משום דמיחזי כיהורא ואתו לידי מחלוקת", ובב"ח כתב בטעם מחאת הרא"ש " משום דאין כח לשום אדם לברך ברכות מעצמו כל שלא הסכימו עלהן חכמי התלמוד"*.

וע"פ מה שכתבנו י"ל, דטעם המחאה הוא מצד זה שהתנהגו כציבור ביום זה, ובלשון הטור "היו מתפללין בעשרה ככל סדר יום הכיפורים", כל תפילות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה, ולכן מחה בהם הרא"ש, משום דאף שיכולים להחמיר ולעשות את היום הנוסף כיום כיפור לכל דבר, להתענות וליאסר במלאכה וכן לומר פיוטים וווידוים, אבל הוא רק בתור יחידים, משא"כ להתארגן כציבור ולעשות היום כיו"ט שני של גלויות, ולהתפלל תפילות היום, זה לא ניתן , מצד החשש סכנה לאותן אנשים שלא יכולים להתענות ולא ירצו לפרוש מן הצבור.

ה. לפי"ז יש לבאר דברי רש"י ותוס' בפסחים שם,והיינו דכו"ע מודי שאין קובעים ב' ימים יום כיפור, וכפשטות דברי הגמ' בראש השנה שהביא התוס', אבל הוא דווקא לציבור, והטעם הוא דמשום חשש סכנה אין גוזרין על הציבור וכנ"ל, וממילא אזדה לי' קושית התוס' על רש"י, השקו"ט בגמ' הוא גבי יחיד שמסופק לעצמו מתי הוקבע החודש ורוצה להחמיר על עצמו ולהתענות מחמת ספיקא דיומא, ע"ז לומד רש"י דהפירוש הגמ' ביום כיפור ספיקו אסור, היינו שיכול להחמיר ולצום מחמת ספיקא דיומא אם יודע שלא יסתכן,כי חז"ל לא ביטלו הספיקא דיומא, רק מחמת סכנת הצבור לא תיקנוה (כאופן הב' הנ"ל) משא"כ בתשעה באב ספיקו מותר היינו שלא יחמיר,אבל תוס' לומד שגם יחיד אין לו להחמיר, כי סו"ס ביטלו הטעם של ספיקא דיומא וכשביטלו ביטלו לגבי כולם, (כאופן הא' הנ"ל), ולכן לומד תוס' שהפי' בגמ' ספיקו אסור מדובר אודות יחיד שאינו יודע מתי הוקבע החודש, כגון המהלך במדבר,ואינו יודע אם היום הוא עשירי לשלושים של אלול או למחר, חייב להתענות ב' ימים מספק ככל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא.ועיין בטורי אבן (ר"ה יח ע"ב).

או יש לפרש שמדובר במקרה יוצא מהכלל, שנתעלמה ממנו הלכה ואינו יודע מתי קובעים ראש השנה אם ביום שלשים לחודש אלול או ביום שלשים ואחד, לכן בספק כזה אמרינן שיצום ביום כפור ב' ימים, עשרה ימים משלשים לאלול ועשרה ימים מיום שלאחריו, דאופן זה שמסופק לו מתי יום הכפורים יש ליחיד להחמיר על עצמו, מחמת חומרת יום הכפורים כי אצלו הוא ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. וזהו שמדייק התוס' שהספק הוא "אפילו בארץ ישראל", כי אין לספק זה שייכות עם הספק הרגיל אודות עיבור החודש, דבזה נקטנין דלא עיברו החודש ואין סיבה לצום, אבל אדם יחידי זה במצב שיש לעצמו ספק כנ"ל אכן יצטרך לצום דספיקא לחומרא. משא"כ בתשעה באב הרי במצב כזה ספיקו מותר דהוה ספק דרבנן ולקולא.ובדין זה אכן גם רש"י יודה להתוס' שיצום ב' ימים.

ויוצא מזה להלכה (ולא למעשה) שבזמן הזה שראש השנה הוא לעולם ב' ימים,ונמצא אדם במצב שאינו יודע אם מונים יוהכ"פ מיום א' דר"ה או מיום ב' דר"ה יצטרך לצום ב' ימים יום הכיפורים, עשרה מיום הראשון ועשרה מיום השני מחמת ספיקא דאורייתא וכנ"ל.

ו. ולהעיר מכמה מ"מ בנושא: א) אודות השאלה שהתעוררה בזמן מלחמת העולם השני' ביפן ובשאנכיי אודות שמירת שבת ויהכ"פ, וראה בספר המלך במסיבו (ח"א עמ' נח) שאנ"ש ששהו שם נהגו לחומרא ושבתו שני ימים, וה"ה בנוגע ליוהכ"פ השתדלו לאכול ביום הב' פחות מכשיעור.

ב)בחידושי חתם סופר (ביצה ד' ע"ב) כותב דביוהכ"פ לכו"ע חצי שיעור אסור מן התורה, ובזה מתורץ מדוע אבותינו סמכו דאין אלול מעובר ולא עבדו אלא חד יומא מפני הסכנה להתענות ב' ימים זה אחר זה, ולכאורה הוה להו לעשות ב' ימים ולמיכל פחות מכשיעור? ולהנ"ל מתורץ, דהרי פחות מכשיעור ג"כ אסור. בענין זה ראה כרתי ופלתי סי' קי, ומה שהקשה עליו המהרי"ץ חיות (בספר כל ספר המהר"ץ חיות ח"ב סי' לט), וכן הקשה עליו בספר פרדס יוסף פרשת אחרי (טז כט).

ג)עיין בספר פרדס יוסף (במדבר טז כט) שהביא קושית הגה"ק מאוסטראווצא, דבשלמא לגבי אכילה הוי פיקוח נפש, אבל למה שלא ייאסרו במלאכה שתי ימים מספק, עיי"ש. ועוד הערות בזה.:וקושיא זו מצאתי ג"כ בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' נז) שמפרש דבעצם החשש שעיברו חודש אלולהוא מיעוט שאינו מצוי שלא חיישינן אפילו מדרבנן, ודברי הירושלמי שהובא בב"י הוא מצד שחכמים תיקנו בשאר יו"ט א"כ היה להם לתקן גם ביוהכ"פ שכן דרך חכמים להשוות מידותיהם, וע"ז מבאר שכיון דיש סכנה לא יוכלו לתקנו כשאר המועדות, ולתקן לחצאין היינו לאסור המלאכה ולהתיר האכילה אינו כיוכ"פ ממש ולא הוה דמי לשאר יו"ט, עיי"ש מה שדייק בדברי הירושלמי.

ד) בספר שדי חמד (אסיפת דינים מערכת יוהכ"פ סי' ד אות ו) דן גבי העושים שני ימים יוהכ"פ איך יתנהגו לענין הבדלה, דהרי אין יכולים להבדיל במוצאי ליל שני כי חכמים לא תיקנו יום שני ליוכ"פ, ולאחר שעבר מעת לעת מיום הראשון דיוהכ"פ כבר עבר זמנו ואין לו תשלומין כמו שבת, ומציע שיבדילו ביום שני סמוך לחשיכה, דיכול להבדיל ביום ויכוין לצאת ממה נפשך, אם אתמול היה יוכ"פ יהיה הבדלה זו על יום אתמול כי כל היום מותר להבדיל דהוי כמו הלילה, ואם היום יוכ"פ א"כ יהיה הבדלה על יום זה כמו גבי אונס בשבת שאפשר לעשותו מבעוד יום. ועיי"ש שמסיים "עכ"ל " ולא התחיל בציון שם ספר, וצ"ע באיזה ספר מדובר. ומביא גם שיש חולקים ולדעתם לא תקנו חכמים להבדיל על יו"ט אלא במוצאי יו"ט ולא ביום , הרי לדעתם לא שייך תיקון זה, עיי"ש. לענין מה שכתב שאין תשלומין ביו"ט כמו בשבת עיין הגהות ר' עקיבא איגר (שו"ע או"ח סי' רצט על המג"א סק"ו) שמביא שליו"ט אין תשלומין ג' ימים כמו שיש לשבת, לאידך מאריך דיום המחרת עדיין אפשר להבדיל עיי"ש.

ה) בדרשות חתם סופר (ח"ב עמ שנח ע"ב) ג"כ מקשה מאי טעמא ראו חז"ל ואבותינו הקדמונים להקל בספק יוהכ"פ מבלי לעשות ב' ימים יוכ"פ , ולכל הפחות לאכול פחות מכשיעור או במלאכה ושארי עינויים? ומבאר בהקדים "דנהי דמחויב אדם לחוש לכל הספיקות כדי לצאת ידי שמים ולא יבוא ליגע באיסור דאורייתא, מ"מ אין המצוות מקובלים לפני הקב"ה אלא בעושה המצוה על הודאי ולא על הספק, ויודע בברור שזה אסור וזה מותר בלי פקפוק, וכשעושה בדבר רק על הספק איננו מקובל כל כך לפני הקב"ה" ועיי"ש שמבאר היסוד בכל זה, ומסיים" וכיון שזכינו לדין אתי שפיר שלא רצו להחמיר ביוהכ"פ וסמכו ארובא, שלא תהי' כפרת כל ישראל תלוי בספק יום זה או יום זה, ולא יהיה שום יום מכפר כפרה גמורה, על כן הניחוהו וסמכו על הרוב שאין אלול מעובר" עכ"ל. עיין בשו"ת להורות נתן (ח"י סי' מז) שמביא סייעתא לדבריו מדברי הרבינו יונה (ברכות ב ע"א) דחטאת בת דנקא ואשם תלוי ב' סלעים, שהחמירו על הספק יותר מן הוודאי, שעל הוודאי אדם משים לבו ודואג וחוזר בתשובה שלימה משא"כ על הספק אומר לעצמו שאולי היה מותרת, לכן החמירו בו יותר (עיין בלקו"ש ח"ג פר' צו מה שביאר בזה), ומזה נלמוד גם במצות החילוק בין הנעשים בתורת וודאי לאלו הנעשים מתורת ספק*, עיי"ש.

ו) בחידושי חתם סופר (ביצה ד' ע"ב) הקשה לאחר שאנו מחליטים שלא עיברו ב"ד חודש אלול ועושים יוכ"פ רק יום אחד, א"כ איך עושים סוכות ושמע"צ ב' ימים והוא תרתי דסתרי ולכאורה נמנע במציאות?, ועיי"ש שמביא מהרמב"ם שיכול להיות שעדים אחרים יבואו בין יוכ"פ לסוכות, וביוהכ"פ מפני חשש סכנה סמכו על הרוב, ובסוכות דליכא סכנתא חששו אפי' למיעוטא דמיעוטא, עיי"ש.ועיין בספר אמרי בינה (לבן איש חי, עמ' 186) דבציבור אין חוששין לתרתי דסתרי עיי"ש.

*לזכות) זקנתי מרת מרים בת שרה ביילא שתחי', בזמן השואה -רח"ל - בהיותה נערה בודדה יושבת בהסתר והחבא, התגלה לה באופן פלאי שהיום שהיא עומדת בו הוא יום השני דראש השנה, ולעצמה נסתפקה אם יוכ"פ חל עשרה ימים מיום א' דר"ה או מיום ב', הרי בהגיע יום הכיפורים צמה בהמשך אחד ב' הימים מחמת הספק. ויהי רצון שהלימוד בסוגיא זו יהיה לה לזכות לרפואה שלימה וקרובה.

[16]דלא) כמ"ש בפסחים לעשות ב' ימים כי מספקא לן.

*זה הטעם קשה כי סו'ס רוב (וכמעט כל) ישראל (- הצבור) אינם כמוהם ונ'ל הטעם כי חז'ל בפירוש לא נתנו להנהיג מציאות של ציבור . המערכת

*ולפי) דבריו , אי קבלת התשובה אינו רק כי 'אין המצות מקובלים לפני הקב'ה' אלא גם מצד שישראל אינם עושין בלב שלם, ואולי הכל א' וזה שישראל אינם עושין בלב שלם הוא הטעם לזה 'שאין המצות מקובלים''. המערכת

בסדר ברכות הנהנין (פי"ג ס"ז) כתב אדה"ז, וז"ל: "יש אומרים שאין מברכים הגומל אלא על ארבע שמנו חכמים בלבד ויש אומרים שהוא הדין לכל מי שהי' בסכנה וניצול כגון... שעמד עליו ארי' לטרפו בישוב...".

והעירני ח"א שבסידור (בסדר קריאת התורה בשבת ויו"ט) כתב אדה"ז, וז"ל: "ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס כגון... שעמד ארי' ביער לטרפו...".

ויש להוסיף שבשו"ע המחבר (סי' ריט ס"ט) כתב, וז"ל: "הני ארבעה לאו דוקא דה"ה למי שנעשה לו נס כגון ..עליו בעיר ארי' לטרפו...".

ובקצות השולחן כתב כמו שכתב רבינו בברכות הנהנין ואינו מעיר שזה שלא כמו שכתב רבינו בסידור.

ואולי אפשר לומר שבסידור נתחלף בטעות ה"יו"ד" במקום ה"עיין", וה"עיין" במקום ה"יו"ד", ובאמת צ"ל "בעיר" כמו שכתב בשו"ע המחבר.