ה. עוד כתב באגרות משה שם: "ואולי אף שאין בזה צורך ממש להבעל אלא שרוצה שתעשה עבורו איזה דבר אף שאינו דבר נחוץ שאשה כשרה עכ"פ צריכה לעשות רצונו כהא דבנדרים דף ס"ו[13], נמי פוטרה מכיבוד אב אף שאינה משועבדת ממש לזה, וכן משמע מש"ך שם ס"ק י"ט דכתב ד'אם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש', דאם הפטור שלה הוא דוקא בזמן שעושה לבעלה דברים שמשועבדת לעשות לו, הי' לו לומר בלשון ד'אם בעלה מחל שעבודו משעה זו חייבת' ולא בלשון 'אם אין מקפיד', ולכן משמע קצת דפטורה בכל קפידת הבעל שתעשה לו ואף שאינה מחוייבת מדיני שעבודי' מאחר דעכ"פ יש עלי' לעשות רצונו".[14]

ונראה להוכיח כדבריו ממ"ש בשו"ת בית יעקב (לר' יעקב בן ר' שמואל מצויזמיר – בן דורו של הש"ך) סימן קמז בנידון "אשה שמתו בני' ואמרו לה הרופאים שחלבה מזיק לבני' ושלא תניק לבני' עוד" שכתב בא"ד (קי, א ד"ה ועוד דבר מן דין) "דאם ירצה הבעל שלא לסמוך על הרופא תצייתנה ותניק אע"ג דעובר עבירה משום סכנת בנו, דאפילו אם עוברת עבירה נקראת משועבדת לבעלה, וכמו שדרשו חז"ל איש אמו ואביו תיראו וגו' אשה אין סיפק בידה לעשות, אלמא התורה התירה שלא לשמוע אל אביה ואמה כדי לעשות רצון בעלה, וכן מהא דנדרה שלא תלך לבית האבל (כתובות עא, ע"ב; רמב"ם הל' אישות פי"ג הי"ג; טושו"ע אהע"ז סע"ד ס"ו) שכתבו טעמא משום דאין לה להטיל עלי' שתשב בבית הסהר כו', משמע דאי לאו האי טעמא אסורה לעשות מצוה מפני רצון בעלה, וכן מהא דגרסינן בנדרים דף ס"ה בההיא איתתא שרקקה בלבוש דרשב"ג וההיא איתתא דתברא תרין כו' על רישי' דבבא בן בוטא ואמר .. הרי מיה[א] דאף דעברה עבירה מ"מ הי' לו היתר לעשות רצון בעלה", ע"ש.

וממ"ש הבית יעקב "התורה התירה שלא לשמוע אל אבי' ואמה כדי לעשות רצון בעלה", וכן ממה שהביא, בקשר לזה, עובדא דההיא איתתא שתברה תרי שרגא על רישי' דבבא בן בוטא, מבואר דס"ל דאפילו כדי לעשות רצון בעלה פטורה מכיבוד או"א, וכמ"ש באגרות משה.

אלא דמ"ש בשו"ת בית יעקב להוכיח מכאן "דאפילו אם עוברת עבירה נקראת משועבדת לבעלה" לא זכיתי להבין כלל, ולפי פשוטם דבריו תמוהים מאד, שהרי לכאורה הא דאיתא על אשה נשואה שאין סיפק בידה לעשות אין פירושו שהתורה התירה לבטל מצוה שמחוייבת בה או לעשות מעשה האסור לה מפני שרשות אחרים עלי', אלא שהתורה הוציאה מכלל החיוב דכיבוד או"א ופטרתה ממצוה זו כל שרשות אחרים עלי', ובכה"ג איננה נקראת עבריינית כלל וכלל, ואיך ניקום ונלמוד בנין אב מכאן שהתורה התירה לעבור על איסורי' כדי לקיים רצון הבעל, אתמהה!

קושיית החיי אדם על דין זה ושוברו בצדו

ו. בספר חיי אדם כלל ס"ז סי"ז הביא הדין דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א, והקשה בחצאי עיגול: וצ"ע להפוסקים דכיבוד חמיו הוא דאורייתא למה פטורה, שהרי גם הוא חייב, כדלעיל דהאב קודם לאם מפני שגם היא חייבת בכבוד בעלה, עכ"ל.

ובאמת לא הבנתי קושייתו לפי מה שפסק הוא בעצמו כשיטת הב"ח דחובת כבוד חמיו וחמותו אינו אלא כזקנים בעלמא (בלשון החיי אדם: "חייב אדם בכבוד חמיו וחמותו .. כמו שאר זקנים וחשובים"), ולפ"ז פשוט שאינו מחוייבלהניח לאשתו להניח כבודו מפני כבוד חמיו וחמותו, ולק"מ.

והנה גם בלאו הכי הי' נ"ל דעד כאן לא מצינו שתועיל סברת "אתה ואמך חייבים בכבוד אביך" להקדים אחד לשני אלא בשני חיובי כבוד, אבל בכה"ג שמצות הכבוד מפריע לשיעבודים, וכבנדו"ד שקיום כיבוד או"א יהי' על חשבון ביטול חיובי האשה שנשתעבדה לבעלה, מהיכי תיתי דתהני "את ובעלך חייבים בכבוד הורייך".

ועוד בה שלישי', דנראה דקושיית החיי אדם מעיקרא ליתא, ומשום דנראה פשוט דהא דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א לא מסברא ד"רשות אחרים עליה" קאתינן עלה, [וכמו באביו ואמו אומרים לו השקני מים דקיי"ל "הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך" שהוא מסברא ד"אתה ואמך חייבים בכבוד אביך"] שאז יש מקום לומר דסברת 'את ובעליך חייבים בכבוד אביך' גוברת על "רשות אחרים" ודוחה את חיוביה כלפי בעלה, אלא מקרא (דאיש אמו ואביו תיראו) הוא דילפינן לה, [והסברא ד'רשות אחרים עליה' לא באה כי אם (א) להסביר מאי טעמא פטרתה התורה ממצות כיבוד או"א, והיינו כדי שלא תצטרך לעבור על רשות בעלה; (ב) כדי להשמיענו שפטור זה אינו אלא בכה"ג שרשות אחרים אשר עלי' מפריע לה לכבד את אבי' ואת אמה וכמשנ"ת לעיל].

ואם כן הוא, מה בכך שלולי הלימוד מהכתוב היינו מכריעים (ע"פ סברת 'היא ובעלה חייבים בכבוד אביה ואמה') שתניח כבוד בעלה ותעסוק בכבוד הורי', הלא מאחר שגזרה תורה ופטרתה מכיבוד הורי', הרי אפילו אם בעלה חייבת בכבוד הורי', הלא היא עצמה אינה חייבת בכבודם, ואיך שייך לחזור ולחייבה מסברת 'היא ובעלה חייבים בכבוד אביה ואמה'.

אשה ארוסה במצות כיבוד או"א

ח. בקונטרס 'מילואים לשלמים' לספר שלמי נדרים (במהדורת ירושלים תשנ"ב: עמוד רל) כתב הגאון ר' אליהו דוד תאומים [האדר"ת] להוכיח דאשה ארוסה אינה מחוייבת במצות כיבוד או"א "מהא דמצינו דהאב מיפר נדרי בתו, רק אם נתארסה אינו יכול להפר לבדו כי אם עם הארוס בשותפות, ובע"כ דאז אינה חייבת בכבודו עוד וע"כ אין יכול להפר בלא שותפות הארוס".

ודבריו אינם מובנים, דמה ענין הפרת נדרים לכיבוד או"א, הלא קיי"ל דאשה שנתאלמנה או נתגרשה חייבת בכיבוד או"א אף שאין אבי' יכול להפר את נדרי', כמפורש בכתוב (פ' מטות ל, יו"ד). ועוד, דקיי"ל (רמב"ם הל' נדרים פי"א ה"ז. טושו"ע יו"ד סרל"ד ס"א) דכבגרה הבת אין האב מפר לה "והרי כל נדרי' ושבועותי' כנדר אלמנה וגרושה" (רמב"ם שם) ואעפ"כ פשיטא שבוגרת חייבת בכבוד אבי'.

ולכאורה כיון שהטעם שנפטרה אשה נשואה מכיבוד או"א הוא משום שרשות אחרים עלי', והיינו או מפני שאינה מצוי' אצל אבי' או מפני שהיא משועבדת לבעלה וכמשנ"ת, נראה פשוט דארוסה שעדיין אינה משועבדת לבעלה והיא מצוי' בבית אבי' חייבת בכיבוד או"א, כנ"ל פשוט*.

[1]אף) שעדיין י"ל לכאורה שזה שסותם אינו מוכיח להיתר, אלא גם אם ס"ל לאסור כוונתו לאופן המותר, (אלא שאינו מאריך כאן בפרטי הענינים וסומך על הנתבאר בשו"ע חו"מ, ע"ד המבואר בא"ר כאן סי' תט "לפני חזיר" וכו'. משמע אפילו מגדלו בבית אם לא בענין שמותר לגדלו. ועי' בכללי וסגנון שו"ע אדה"ז בזה).

[2]ומעיר) עליו בא"ר סקי"א: "ומלבוש לא משמע הכי, גם בגמרא שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה, והני מילי בשדהאבל במתא לא".ואולי לכן כ' אדה"ז "קצת מצוה" (העתיקו במשנ"ב).

[3]ז"ל) הרמב"ן: "והא דאמרינן אין נותנין מזונות לפני חזיר דוקא חזיר שאינו בן גידול כלל כמו שאמרו ארור מגדל חזירים או מפני שמצויין לו מזונות בכל שעה כדאמרינן לית עתיר מחזירא, וכיון שאין מזונותן עליו ושכיחי לי' מזונות מודה ר"י דאפילו למישדא קמי' אסור".

[4]עי') רמב"ם הל' שבת פכ"א הל' ל"ו שכ' לשון סתמי וכללי: בד"א במי שמזונותיו עליו כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין אבל מי שאין מזונתיו עליו כגון חזיר כו', ולא פרט מפורש כלב כבגמ' שבת (אף שמפורש ברי"ף), ודוחק קצת לומר שמובן הוא ממ"ש בהל' י"ח מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, דב' דינים הם בב' משניות.

שכוונתו לאיסור בל תוסיף דקרא (דברים יג, א; 'ספר המצות' להרמב"ם ל"ת שיג), וע"ד שכתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' לא אות א) אודות "החזנים שמזמרין ונופלין התיבות הרבה פעמים בזמירתן.. ומכפיל התיבות והחרוזים אפילו בתיבות מתפלת י"ח וקדושה"[20], וכתב המהר"ם שיק שזה אסור "משום בל תוסיף, שהרי ילפינן בר"ה דף כ"ח [ע"ב] שכהן שאמר בשעת ברכה שיוסף ברכה, כגון ד' אלקיכם יוסף עליכם [דברים א, יא], ה[ו]א עובר על הקרא שנאמר לא תוסיפו על הדבר, ומקרא דלא יוסיפו ילפינן דגם דבר אסור להוסיף אפילו תיבה אחת או אות אחת.. וא"כ בנידון הנ"ל לא מבעי' במצוה דאורייתא דהיינו בקדושה ותפלה וברכות.. מבואר בכמה דוכתי דהתפילות והברכות הכל במדה ובמספר ובמנין, ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים, ואף אם אין בזה איסור בל תוסיף דאורייתא וודאי עכ"פ אית בי' איסור בל תוסיף דרבנן, וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון". והוסיף להסביר בשו"ת 'דבר יהושע' (ח"ב סי' ח אות א) דאין כוונת המהר"ם שיק "דקעבר בבל תוסיף מדאורייתא מחמת דהוי כמצוה דאורייתא משום לא תסור [וכדעת השואל שם, ועד"ז כתב גם בשו"ת 'התעוררות תשובה' ח"א סי' כב (וראה עוד שם ח"ג סי' סו סוף אות א)], אלא בל תוסיף מדרבנן אית בה, וכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון".

[ובענין בל תוסיף במצות דרבנן דן בזה ה'פרי מגדים' (פתיחה כוללת אות מ), והגרש"ק בהגהות 'חכמת שלמה' (או"ח סי' לא ס"ב) פשיטא ליה דשייך בל תוסיף, וראה עוד 'קהלת יעקב' (תוספות דרבנן אות ל סי' קסו) שהביא מש"כ ה'בית יוסף' (או"ח סי' קז) בשם הרשב"א, "דנראה דס"ל דאפילו בתפילה שהיא דרבנן אם חזר והתפלל איכא משום בל תוסיף", 'שיח השדה' (שער הכללים כלל י בתחילתו).]

אבל מהמשך דברי ה'שבות יעקב' משמע שאין כוונתו כלל לאיסור בל תוסיף, שהרי כתב: "ואיכא משום בל תוסיף על גבול שגבלו ראשונים סדר תפל[ו]ת". דבר זה מיוסד על הפסוק (שם יט, יד): לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, ומצינו בכ"מ שכתבו עד"ז בקשר לשינוי מנהגי תפילה[21]. ומסתבר לבאר את זה במובן של איסור כללי לשנות מנהגי הקדמונים[22], וע"ד המבואר בתשובת רב שרירא גאון (שנעתק בטור חו"מ סוף סי' שסח): "..חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם, דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא, שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבה, לפיכך עשו כמנהגכם ולא תשנו.." [וב'תורה תמימה' (דברים שם אות לב) כתב על דברי רב שרירא: "הלשון דאמרינן משמע דהוא מלשון חז"ל מאיזו ברייתא, אבל לא מצאתיה"].

שלילת ההוספה לתפילה מטעם ש"יהיו דבריך מעטים"

אבל ביאור שיטתו של הרבי בשלילת ההוספה בתפילה הוא באופן אחר לכאורה, והדברים מבוארים בארוכה במענה לשאלה שנשאל: "מדוע נמנעים אנ"ש שי' מלומר בכל יום הי"ג עיקרים, וגם לא הוזכר אודותם בסידור של רבינו הזקן", וע"ז ענה הרבי ('אגרות קודש' חלק יב עמ' יח-יט, וראה שם חלק טז עמ' ער-רעא): "בכלל בעניני תפלה, הנה כל הוספה על מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ומובא בראשונים, צריכה להביא ראי' לקבלתה. במילות אחרות כל המתקן תפלה בנוסח ואמירה לרבים, עליו להביא ראיה ברורה ויסוד לזה, ולא על הנמנע מלקבל ההוספה. והרי ידוע עד כמה הקפידו על כל התיבות ואותיות שבנוסח התפלה וכמה רמזים בזה, ואף שאפי' האומרים הי"ג עיקרים אומרים זה לאחר התפלה גם זה צריך ראי'. וכבר ידוע הראי' בזה מרבינו האריז"ל הובא ב[פ]ע"ח שער א' בתחלתו וז"ל: לא הי' חפץ בשום פזמון או פיוט מאלו שחברו האחרונים, רק מאלו שחיברו הראשונים כו' שניתקנו ע"ד האמת. אך אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל וכו', אשר לכן כנ"ל יש להזהר בהוספה. ומקרא מלא דיבר הכתוב (קהלת ה, א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהי[ו] דבריך מעטים, ועיין שם בפירוש האבן עזרא[23]. ואם רוצה האדם להרבות בתפלות ותחנונים הרי יוכל להרבות באמירת תהלים וכו'[24] דנעים זמירות ישראל".

פשוט שאין הרבי בא לשלול לגמרי ההוספות בתפילה, שהרי בודאי ניתוספו במשך הדורות הרבה פרקים לתפילה, ואכן הרבי מדייק בלשונו שכתב: "..הוספה על מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ומובא בראשונים", שהרי כבר בראשונים אנו מוצאים קטעים בתפילה שנהגו להוסיף על מה שתיקנו אנשי כנה"ג[25]. וצ"ל שכוונת הרבי לומר שכיון ש"הקפידו על כל התיבות ואותיות שבנוסח התפלה" על כן בכל מקרה של הוספה "צריכה להביא ראי' לקבלתה", כלומר צריך לבדוק מי המוסיף ולמה הוא מוסיף את זה. ואכן גם אחרי כלות תקופת הראשונים ניתוספו קטעים לתפילה ע"י האריז"ל ועוד.

ונראה שישנם שני יסודות במכתבו של הרבי[26]: (א) שלילת הוספה בתוך חטיבת ('מטבע') התפלה שנתקדשה במרוצת הדורות, ומקורו בתקנות אנשי כנסת הגדולה, הראשונים, קבלת האריז"ל ועוד, פסקי השו"ע והרמ"א – אשר רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם, או אפילו מנהג ישראל מקדמת דנא וכיו"ב [כלומר: בין הריני מקבל (או: הודו) לאך צדיקים], והטעם שאין להוסיף בה כלום, כיון שתיבות ואותיות שבנוסח התפלה מדוייקות מאד[27] ויתכן שכל המוסיף הוא באמת גורע[28]; (ב) שלילת או עכ"פ הסתייגות מאמירה קבועה[29] של תפלות ופזמונים, פיוטים ותחנונים כאלה שספק אם מחברם היה שוקל בפלס כל מלה כדבעי ומכוין אל האמת ביצירותיו. שלילה זו אינה מוגבלת להוספה בתוך נוסח התפלה השוה לכל נפש, אלא בתקפה עומדת כל היום כולו[30].

שני נימוקים מביא הרבי לשלול פזמונים ופיוטים חדשים "מאלו שחברו האחרונים": (1) מש"כ ב'פרי עץ חיים' משם האריז"ל ש"אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל"[31]; (2) הכתוב בקהלת (ה, א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ונראה שלדעת הרבי שני המקורות הללו באים לשלול גם כל הוספה לתפילה. ודברי תורה עשירים יותר במק"א, שהרי ב'אגרות קודש' (חלק יח עמ' שסב) מבאר אדמו"ר "הטעם שאדה"ז לא הביא בסידורו לומר ובנחה יאמר.. כי הזהיר הכתוב (קהלת ה, א): אל תבהל על פיך גו' ע"כ יהיו דבריך מעטים (עיי"ש בפי' הראב"ע). ובפע"ח התחלת שער התפלה: אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים כו' וטועים וכו'. וכיון אשר האריז"ל דנהירין לי' שבילי דרקיע ושערי תפלה ודקדק בכל אות ונקודה בתפלה ובסידורו.. לא הביא פסוקים הנ"ל, אזלינן בתרי'..". הרי שלדעת הרבי הכתוב בקהלת והנאמר בפע"ח אודות "אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה" קאי גם על הוספות קבועות של פסוקי תנ"ך בתוך נוסח התפלה[32].

וב'אגרות קודש' שם (עמ' תל) הסביר הרבי את דעתו בזה: 'יהיו דבריך מעטים' "הוא פסוק בתנ"ך, ובמילא מתייחס גם לפסוקי תנ"ך, ולא עוד אלא שמוכרח הדבר מפשוטו של מקרא, שהרי אינו אומר שהדברים אינם אמיתיים או שאינם רצוים, כ"א שצריך להיות דברים מעטים ולא מרובים, ז.א. שהחסרון הוא רק בריבוי שלא מן הההכרח..". וראה שם עוד שאכן כך נהג אדה"ז בסידורו "שהשמיט רבנו פסוקים וכו', אף שנוהגים לאומרם בכו"כ נוסחאות".

[ומצאתי עד"ז ממש בשו"ת 'דברי יציב' (ח"ז סי' יט, וראה שם סי' נב): "הגיעני מכתב מאחד שמתלונן על אשר לא נהוג אצלינו לומר התפלות ובקשות שנתחברו לאחרונה.. הנה מודעת זאת שקפידא גדולה היתה אצל אבוה"ק זי"ע ועכ"י שלא לחדש ולהוסיף דבר על המקובל לנו מדור דור, וכידוע לא אמר אא"ז מצאנז זי"ע מזמור לדוד ה' אורי בחודש אלול וטעמו ונימוקו עמו שאינו עושה שום דבר בלי מקור בש"ס ופוסקים וכתבים.. וזאת למרות שמנהג זה הובא בספרים ועצם המזמור חובר ע"י נעים זמירות ישראל, ועל אחת כמה וכמה במנהגים ותפלות שנתחדשו בזמנינו..". ועד"ז כתב גם הגריד"ס - ראה 'שנה בשנה' תשמ"ב עמ' 324-325.]

היסוד השני הנ"ל אינו שייך, כמובן, באמירת תהלים וכיו"ב שלא במסגרת התפילה, כי באם אין חשש על התוכן וכיו"ב, הלא קיי"ל (ברכות כא, א) דהלואי שיתפלל אדם כל היום. אבל היסוד הראשון שייך גם בהוספת מזמורים שחיבר דהע"ה נעים זמירות ישראל וכיו"ב, מכיון ש'צורת' התפלה, סדרה, כמותה, מספר התיבות וכו' וכו' ה"ה בתכלית הדיוק. וזהו שממשיך אדמו"ר תיכף ומיד (אחרי המשפט "ידוע עד כמה הקפידו על כל התיבות ואותיות שבנוסח התפלה וכמה רמזים בזה") ואומר, דאף שיסוד זה אינו שייך בנידון אמירת י"ג 'אני מאמין' מכיון שאינו אומרם בתוך מסגרת התפלה הקבועה, מ"מ עדיין לא יצאנו מידי החשש שביסוד השני.

וע"כ העצה היעוצה למי שרוצה להרבות בתפלה היא לקרוא ספר תהלים, וכל המרבה בזה שלא באמצע התפלה הקבועה הרי זה משובח, כיון שהתפלות כשלעצמן נכתבו בנבואה וברוה"ק, ובכה"ג אין חשש 'הוספה' ושינוי המטבע כנ"ל כיון שאינו מרכיבם לתוך נוסח התפלה הקבועה. וע"כ "יוכל להרבות באמירת תהלים וכו' דנעים זמירות ישראל".

וע"פ כל הנ"ל מבוארים דברי הרבי הרבי אודות אמירת פרקי תהלים היומי, דכיון שלא נאמר בשום מקום שהחליטו להוסיפו לתפילה, וגם אדמו"ר מוהריי"צ עצמו נזהר ואמר שאין זה בא כהוספה לתפילה, על כן צריך ליזהר שלא יראה כאילו שזה חלק מהתפילה.

מקורות הלכתיים ל"יהיו דבריך מעטים"

איתא בגמרא (ברכות סא, א): אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים.

דברי רב הונא הובאו גם ברי"ף שם (סוף פרק ט), 'שבלי הלקט' (ענין תפילה סי' כח) ועוד. ולא הובא הלכה למעשה בשו"ע, אמנם לפי כמה מהאחרונים הרי הדברים כן רמוזים בטור ובשו"ע:

כתב הטור (או"ח סי' א [ס"ד]): "ויפיל תחנתו לפני המקום אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה", וב'מטה יהודה' לר"י עייאש לשו"ע שם (סי' א אות ד) מקשה בזה כמה קושיות, ומבאר: "וצ"ל דתפלות ותחנונים שאני, דלא טוב עושה המרבה בתפלות שלא תקנום אנשי כנה"ג, וכדאיתא בברכות לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, שנא' אל תבהל על פיך וגו', והרב ר' אברהם ן' עזרא ז"ל האריך בקהלת בפ' זה דאל תבהל וגו' והעלה שלא יתפלל אדם כי אם תפלה הקבועה יע"ש, ולכך כתב הטור דהממעיט אע"פ שיכול להרבות בכוונה שוה הוא למרבה אפילו מכוין..".

כתב הרמ"א (או"ח סי' א ס"א): "שויתי ה' לנגדי תמיד [תהילים טז, ח], הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים[33], כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך..", דברי הרמ"א אלו הועתקו בלשונם מה'מורה נבוכים' להרמב"ם (ח"ג פנ"ב) בתרגומו של ר"ש אבן תיבון[34], אמנם המלבי"ם בספרו 'ארצות החיים' שם (ב'ארץ יהודה') מציין ע"ז: "והוציא זה ממ"ש בברכות לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה".

וכעת ראיתי דיון ארוך בדברי רב הונא האם זה הוראה כללית בנוגע לתפילה או שזה קשור רק לעת צרה (וכפירושו של המהרש"א ב'חידושי אגדות' שם) – במאמרו של הרה"ג יעקב חיים סופר: "בענין המרבה בתפילה", ב'ישרון', ג (תשנ"ז), ובעיקר שם עמ' שצט-תב.

יש אומרים דאסור לומר פסוקים של זמרה אחר התפילה

והיה אפשר להוסיף נימוק הלכתי לשלילת אמירת פרקי התהלים היומי כחלק מהשירות ותשבחות שבתפילה, דהנה כתב הטור (או"ח סי' נב): "ואם בא לביהכ"נ ומצא צבור בסוף פסוקי דזמרה על זה שאלו לרב נטרונאי מהו שיתפלל עם הצבור ויאמר פסוקי דזמרה אח"כ. והשיב שאינו יכול, כי תקנום קודם תפלה, אלא אומר ברוך שאמר.. ואומר תהלה לדוד ומדלג .. וממהר להתפלל עם הצבור, ולא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר", ושוב הביא דעת הרא"ש שלא הזכיר השלמת המזמורים אחר התפילה, ואח"כ הביא דעת רבינו יונה שכן אפשר להשלימם אחר התפילה, "ואח"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות שלפניהם ושל אחריהם".

ופירש ב'בית יוסף': "ומש"כ רב נטרונאי ולא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר דהיינו דוקא בברכה לפניהם ולאחריהם, אבל בלא ברכות יכול לאומרם כוליה יומא ..". אמנם הב"ח פירש: ".. אין רשאי לאמרן אחר התפלה אף בלא ברכות, דלא תקנום אלא כדי לסדר שבחיו קודם שיתפלל, כדדריש רבי שמלאי [עבודה זרה ז, ב], ומאחר שא"א לסדר שבחיו קודם שיתפלל אין זה כבודו יתברך להתפלל על צרכיו של אדם ואח"כ לסדר שבחיו, ולכן.. אפילו בלא ברכות נמי אין לאמרן אחר התפלה, ולא מיבעיא היכא שהיה אומר מקצת פסוקי דזמרה והיה מברך לפניהם ולאחריהם קודם תפלה דפשיטא שלא יאמר מה שדלג לאחר התפלה, דכבר יצא ידי חובתו במה שספר שבחו יתברך ובירך לפניהם ולאחריהם, אלא אפילו לא אמר כלל פסוקי דזמרה קודם תפלה, כגון שנכנס ליוצר אור.. אפילו הכי לא יאמר התפלה כל עיקר פסוקי דזמרה אפילו בלא ברכה, כטעמא דאמרן..".

ושוב כתב בדעת הרא"ש "מדלא הזהיר שלא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר אלמא דאין לחוש אם אומרן, דכיון דאומרן בלא ברכה אינו אלא כקורא בתורה ולא כמספר שבחיו אחר התפלה, והכי נקטינן כהרא"ש ודלא כרב נטרונאי". אמנם הביא מש"כ המהרש"ל (בחידושיו לטור) על דברי רבינו יונה: "אבל הסמ"ג אוסר, וכן הרמב"ן, וכן מצאתי בליקוטי פרדס שאיסור גדול הוא, וכן קבלתי ממורי זקני שאין לאומרו אח"כ". ה'פרישה' שם (סק"ג) כותב על דברי המהרש"ל: "ונראה דר"ל עם הברכות, אבל בלא ברכות לא יהא אלא כקורא בתורה וכמו שכתב ב"י". אמנם מדברי ה'ערוך השלחן' (ס"ו בסופו) משמע שהבין דלשיטתם אסור לאומרם גם בלי ברכה, ועוד הוסיף לומר: "וכן נראה דעת חכמי הקבלה", ופסק: "ולדינא דינא נראה דשב ואל תעשה עדיף, ובפרט שי"א שאיסור גדול הוא לאומרם אחר התפלה". ואין בידי חידושי המהרש"ל לבדוק את דבריו בפנים, וכן לא מצאתי את דברי הראשונים במקורם כדי לראות לאן נוטים דבריהם.

ולפי זה יוצא לדעת רב נטרונאי וכפי שפסק ה'ערוך השלחן' אסור לומר פרקי תהלים בסוף התפילה כחלק מהתפילה, כי אין לומר שבחו של מקום אחרי בקשת צרכיו שבתפילה. הן נכון דאדה"ז בשלחנו (ס"א בסופו) הביא להלכה דברי ה'בית יוסף' ד"אם רוצה לקרותם בלא ברכה יפה הוא עושה והלוואי שיאמרם כל היום", אבל עדיין יש מקום לומר דזה אינו אלא בנוגע המזמורים דתקנו חכמים לאומרם בתפילה, משא"כ בנוגע למזמורים אחרים דאין רשאי לאומרם כחלק מהתפילה, אבל באם אומרם אחרי שנגמר התפילה אין בזה איסור.

אמנם באמת אין כל זה נוגע לאמירת תהלים הנהוג מאז ומעולם, שהרי כבר נקבע בהלכה כדבר פשוט שאמירת תהלים שלנו "אין אומרים אותו דרך שירה רק דרך תחנה ובקשה" (ראה 'מגן אברהם' סי' תקפד סק"א שצוין לעיל), והרי ודאי שאין שום איסור להרבות בתחנונים גם בסוף התפילה. גם הרבי דייק בלשונו במכתבו דלעיל שכתב דב"אם רוצה האדם להרבות בתפלות ותחנונים הרי יוכל להרבות באמירת תהלים", דרק כהוספת תפלות ותחנונים מותר להרבות בסוף התפילה, ולא כהוספת שירות ותשבחות לה'.

*) לזכות בני הת' מנחם מענדל בן בת-שבע ראכיל לרפואה שלימה בקרוב.

[20]) והאריכו בזה הפוסקים, ראה גם 'פקודת אלעזר' להגר"א לעוו מאוהעל (שו"ת או"ח סי' כה), 'משכיל אל דל' (ח"ד כלל ג פרט ג שאלה ה), 'ערוך השלחן' (או"ח סי' קכא ס"ב), שו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"ב סי' כב) ועוד.

[21]) ראה לדוגמא 'חסידים ומתנגדים' ח"א עמ' 40-41.

[22]) ומצאתי סגנון זה במכתב שנכתב בזמנו של ר"א בן הרמב"ם נגד ביטול אמירת הפיוטים, וזה לשונו בתרגום מערבית: "ואנחנו, בית ישראל ואומת משה, לא ניטוש את דברי הקדוש 'אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו פועל פעלתה בימיהם בימי קדם' [ע"פ תהלים עח, ג; מד, ב]. ולא נניח את דברי התורה 'לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים' ואת דבריה 'ארור מסיג גבול רעהו' [דברים כז, יז] ואת דברי הצדיק [משלי כב, כח] 'לא תסיג גבול עולם'..". ראה כ"ז במאמרו של מ"ע פרידמן: "זעקת שבר על ביטול אמירת הפיוטים", 'פעמים', 78 (תשנ"ט), עמ' 140-41.

[23]) "..יהיו דבריך מעטים שלא תסתכן, כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא" [ע"פ משנה יומא נב, ב].

[24]) יש לעיין מה בא לרבות בזה.

[25] ראה לדוגמא ברמב"ם שם (פ"ב הי"ט) : "יש מקומות שנהגו בעשרת ימים אלו להוסיף בברכה ראשונה זכרנו.. בראש השנה יוהכ"פ מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית ובכן ובכן וכו'.."; שם (פ"ז הי"ב): "ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תלים בכל יום והן מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם.."; ושם ב'סדר התפלות' (ויודגש כאן שכותרת זו אינו אלא של המדפיסים, וכפי שכתבו ב'ילקוט שינויי נוסחאות' שם) הוא כותב: "נהגו העם לקרות בכל יום בשחר אחר שקורין פרשת צו.. נהגו להתחנן בנפילת אפים בדברים ובפיסוקים אלו, פעמים בכולן ופעמים במקצתן.. נהגו העם להתחנן אחר נפילת אפים כשמגביה פניו מן הקרקע בפסוקים אלו.. וכן נהגו העם להתחנן אחר סדר היום תמיד בתחנונים אלו.. ונהגו מקצת העם לקרות בכל יום אחר תחנונים אלו שיר מזמור שהיו הלויים אומרים בבית המקדש.." (אלא שבהל' תפלה שם פ"ט ה"ה-ו משמע שההלכה מחייב ש"יתחנן" והמנהג אינו אלא מה הם הפסוקים שמתחננים).

[26]) ות"ח לידידי הרה"ג חיים שי' רפופורט שהאיר את עיני בזה, ועוד הוסיף כמה הפניות חשובות שנעתקו לקמן.

[27]) העירני הר"ח רפופורט מהוראת כ"ק אדמו"ר זי"ע ('תורת מנחם' חלק לה עמ' 60): "כאשר מנגנים 'אתה בחרתנו' בחזרת הש"ץ אין לנגן את הבבא שבה חוזרים וכופלים התיבות שהרי בתפלה בכלל אינו מן הראוי לחזור ולכפול תיבות (כי גם מספר התיבות שקבעו בתפלה הוא בדיוק), אפילו במקום שמותר להפסיק, ועאכו"כ במקום שאסור להפסיק, כבנדו"ד, בתפלת העמידה, ולכן, יש לנגן רק את הבבא שבה אין כופלים התיבות".

[28] ולהעיר ממה שאמרו (ברכות לג, ב) בנוגע להוספות תוארים: "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך"!

[29]) משא"כ הוספת בקשה עראית לפי צורך הזמן והמקום, כמו באמצע שומע תפלה וכיו"ב.

[30]) וראה חידוש ב'לקוטי שיחות' (חלק טז עמ' 578) אודות אמירת תחינה בעת הדלקת נרות ש"ק, ונוסחו: "..לא יתערב בזה.. אולי בחושך כפול דתקופתינו כו', הרי (בסגנון הידוע) אפילו אם אלף סכלים וכו'. ובלבד שתתוסף תפלת א' – שתהי' כדבעי".

[31]) וראה עוד מה שהוסיף לבאר בזה ב'תורת מנחם' (חלק יד עמ' 6 הערה 19), שהרי "הפיוטים נתחברו ע"י גדולי ישראל וקדושי ישראל". ועד"ז כתב ב'דברי יציב' שם.

[32]) ויש לציין שאצל הרבי "יהיה דבריך מעטים" היא הוראה עיקרית בקשר לתפלה, וכפי שכתב ב'אגרות קודש' (חלק יד עמ' עג) במכתבו להגאון בעל 'משנה הלכות' שליט"א: "..תפלה עצמה אפילו תהי' רשות ובכ"ז כשמתפלל לפני ממה"מ הקב"ה יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה, גדרים הקשורים בהנוגע כבוד המקום אהבת ה' ויראתו, האלקים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים ועוד ועוד, ולדעתי גם זה פשוט".

[33]) כ"ה עם קו"ף בהגהת הרמ"א דפוס ראשון, קראקא של"ח. וכ"ה לקמן סי' תקפה ס"ב.

[34]) אמנם ר"י קאפח תרגם: "ולא דבריו וחפשיותו", ובהערה 2 מפרש: "פשטות התנהגותו בשבתו וקומו וכדומה.. ובר"ש 'והרחבת פיו' ואינו נכון".