סימן כג

א. רמב"ם פ"א מהל' גזו"א ה”ט: "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנה ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אעפ"י שנתן לו דמים רבים הרי"ז עובר בלא תעשה שנ' לא תחמוד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה", ובהשגות הראב"ד שם על מה שכתב הרמב"ם כל החומד עבדו וכו' אע"פ שנתן לו דמים יקרים כתב "א"א ולא אמר רוצה אני" יעויי"ש.

ויעויי"ש בהרב המגיד ד"ה כל החומד וכו' שכתב "זה מבואר במכילתא (פ' יתרו) ואמרינן פ"ק דמציעא (ה, ב) מורי ואמר דמי קא יהיבנא ואמר והא קעבר בלאו דלא תחמוד, אלמא שהקונה בדמים כל זמן שלא הי' בדעת המוכר למכור וזה לקחו שהפציר בו כמו שכתב הרב עבר משום לא תחמוד, וכתב עליו הר"א ז"ל ולא אמר רוצה אני, דעת הרב [ר"א] ז"ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתלוהו וזבין דאסיקנא פ' חז"ה דזביני' זביני וכדאיתא פ"י מהל' מכירה (ה"א) וכיון שכן אין בו לאו, ולא כן דעת הרב ז"ל אלא מקחו קיים אע"פ שעבר, ואע"ג דאמר רבא בתמורה (ד, ב) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי והאי דלקי דעבר אהורמנא דמלכא, הרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזלה וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם (ו, א) אף כאן קנה בדמים"[1] יעויי"ש בהרהמ"ג.

ב. ויעויין במנ"ח מצוה לח שכתב ליישב קושיית הרהמ"ג דמאי טעמא קיים המקח ולא אמרינן אי עביד לא מהני לפי מה שכתב המהרי"ט דאם לא יתוקן האיסור אם נאמר לא מהני אף רבא מודה דמהני, א"כ כאן אף אם נאמר לא מהני ואין הקנין כלום, מ"מ עבר בלא תחמוד לכו"ע, ואף להר"מ כאן שבהל' יב דבגזל ג"כ עובר בלא תחמוד, א"כ לא יתוקן כלל האיסור ואדרבה יתוסף איסור לא תגזול, א"כ לכו"ע מהני, וכ"כ בחי' הרי"ם חו"מ סי' לד או"ק טו דיש ליישב בפשיטות קושיית הה"מ לפי מה שכתב המהרי"ט דלכך גבי שוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמר אי עביד לא מהני משום דלא שייך לא מהני רק היכא דאם נאמר שאינו מועיל יתוקן האיסור וכמו בתמורה שאמרה תורה לא ימיר וא"כ אם לא מהני התמורה נתקיים מאמר התורה שלא ימיר משא"כ בשוחט בשבת דאף אי לא מהני מ"מ האיסור נטילת נשמה שעבר עבר ולכך מהני ע"ש, וא"כ הכא כיון שכתב הרמב"ם דגם בגזלו אח"כ עובר ג"כ בלא תחמוד ואף שאינו קונה כלל, וא"כ ממילא שפיר בתלי' וזבין ואמר רוצה אני לא שייך כלל אי עביד לא מהני ויתבטל המקח דמאי בכך שיתבטל הא גם אי נתבטל ולא מהני מ"מ נעשה האיסור דלא תחמוד ולא יתוקן כנ"ל דגם אם אינו קונה עובר ולכן שפיר מהני והמקח קיים יעויי"ש בחי' הרי"ם.

וכן תמה בקובץ שיעורים ב"ק או"ק קא על קושיית הרהמ"ג דהא הלאו דלא תחמוד אינו תלוי בחלות הקנין, דאפילו לא אמר רוצה אני דלא קנה מ"מ איכא לאו דלא תחמוד וא"כ לא שייך בכה"ג לומר לא מהני יעויי"ש בקו"ש וצ"ע.

ג. והנה יעויין להלן שם בדברי הרהמ"ג ד"ה ואין לוקין על לאו זה שכתב "כתב הר"א ז"ל א"א לא ראיתי דבר תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל הי' לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו, הלך הרב המשיג לשיטתו שכתב שאם אמר רוצה אני המוכר שהלוקח פטור אבל דעת רבינו ז"ל שהאיסור אף ברצון המוכר הוא ועל כן כתב שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה אבל ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח ובהשתדלות לא הי' מעשה ולכן לא נתן טעם לפי שהוא חייב להחזיר החפץ שכיון שברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה" יעויי"ש בהרהמ"ג, והיינו דהרהמ"ג מבאר דהרמב"ם והראב"ד אזלי בזה לשיטתייהו, דהראב"ד לשיטתו דהאיסור הוא בלא אמר רוצה אני דיסוד האיסור הוא לקיחת החפץ ממנו בלא רצונו [והוא משום לתא דאיסור גזילה, אלא דאיסורא דגזילה הוא כשגוזל ממנו "שוויית" החפץ, ובלא תחמוד הוי איסורא אפילו כשנותן הדמים דגוזל ממנו עצם החפץ, דלוקחו ממנו נגד רצונו] דלכן מחשיבו ללאו שיש בו מעשה דעיקר האיסור בזה הוא לקיחת החפץ ממנו שלא ברצונו, דאין לך מעשה גדול מנטילת החפץ, וטעמא דאין לוקין בזה הוא משום שחייב בהשבה, דהרי לא קנה החפץ, והו"ל כגזלן שחייב להשיב הגזילה ובזה ניתקן הלאו[2].

אכן הרמב"ם לשיטתו דהאיסור גם באמר רוצה אני, דאין האיסור בזה משום לקיחת החפץ ממנו, שהרי לקיחתו הוא ברצון המוכר, אלא יסוד האיסור בזה הוא בההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו וכו', [דלהרמב"ם הוי יסוד איסורא דלא תחמוד דין והמשך להאיסור דלא תתאוה דהוא איסור התאוה והחמדה בלב וכמו"ש בהל' י', וכשמשתדל ומביא התאוה לידי פועל עובר הוא בלא תחמוד וטעם האיסור הוא משום דעי"ז יבוא ללא תגזול וכו' וכמו"ש ברמב"ם שם בהל' יא ואילך, אבל אינו משום עצם מעשה הלקיחה, כיון דהלקיחה הי' בזה ברצון המוכר וכו'] דלכן לא כתב הרמב"ם טעמא משום חיוב השבה, דלהרמב"ם אין כאן חיוב השבה, דשפיר קנה החפץ כיון דהי' ברצון המוכר, וכשישיב החפץ לא יתוקן האיסור דלא תחמוד שעשה, אלא דהוי כמתנה שנותנו להמוכר, אלא הא טעמא משום דאין בו מעשה דעיקר האיסור בזה הוא ההשתדלות וכו' דאין בזה מעשה וכמבואר בדברי הרהמ"ג כנ"ל.

ד. ולכאורה משמע בדברי הרהמ"ג דלהרמב"ם לא הוי האיסור במעשה הקנין כלל, כיון דהוי ברצון המוכר, אלא דכל האיסור בזה הוא ענין ההשתדלות שיתרצה המוכל למוכרו, [אלא שיש בזה תנאי דלא עבר בההשתדלות אלא כשהביא לידי מעשה הקנין בפועל, והוא דין תנאי במדת ההשתדלות אבל היא מיהת דלא הוי האיסור בזה בענין ה"קנין" כיון דזה הי' ברצון המוכר] וצ"ב לפי"ז מה שהקשה הרהמ"ג דמאי טעמא קונה המקח ולא אמרינן בזה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני, דלכאורה הלא העביד הוא בענין ההשתדלות ולא במעשה הקנין [דזה לא הוי אלא כעין תנאי בהאיסור וכנ"ל] ומה"ת נימא דלא תהני הקנין כיון דהלא העביד לא הוי על מעשה הקנין אלא על ההשתדלות וכו' וצ"ע.

ה. והנראה לומר בביאור דעת הרהמ"ג בזה והוא לפי מה שכתב במקנה קו"א להל' קידושין סי' כח ס"א ד"ה או בחמס דס"ל להרמב"ם דאינו עובר על לא תחמוד עד שקנה אותו קנין גמור להיות שלו כדמשמע מלשונו כמבואר בטור שכתב לשונו ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד, ר"ל שעשה בו קנין כגון שנתן דמים ואמר הנגזל רוצה אני וקיי"ל תליו' וזבין זבינו זביני, או אפילו לא אמר רוצה אני וקנה בשנוי מעשה אבל אם לא אמר רוצה אני ולא קנה אותו בשינוי מעשה אינו עובר על לא תחמוד עד שקנה אותו מבעליו דאינו אלא כחומד דבר של חבירו דכל מקום שהוא ברשותו דמרא איתא אבל כשקנה אותו החפץ עובר על לא תחמוד יעויי"ש במקנה.

ומבואר בדברי המקנה דלהרמב"ם לא עבר בלא תחמוד אלא בשקנה החפץ וכמו"ש הטור מלשונו דאינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ וכו', וכתב המקנה לבאר דהא דעובר גם בגזלו היינו בעשה בו שינוי אח"כ דבזה קנה להחפץ וכנ"ל בדברי המקנה.

ו. והנה מה שכתב המקנה דבגזלו לא עבר באיסור דלא תחמוד אלא בשעשה אח"כ שינוי וכו' דחוק מאד דלא משמע כן מסתימת דברי הרמב"ם שם בהל' י"ב שכתב "ואם גזל עבר בשלשה לאוין" דמשמע דבגזל לחוד עבר כבר בהשלשה לאוין, דלדברי המקנה הו"ל למימר ואם גזל ועשה שינוי עבר בשלשה לאוין, דלא עבר בלא תחמוד אלא בשקנאו ע"י שינוי לדברי המקנה.

וכן קשה על דברי המקנה מסוגיין בב"מ דף ה, ב דמקשה הגמרא בההיא דשילם וכו' דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו, והא קא עבר על לאו דלא תחמוד, והרי שם לא מיירי שעשה שינוי בהבהמה ומה"ת דקנה אותה [ומשום נתינת הדמים לא קנאה דלא הי' ברצון המפקיד וכו'] וע"כ מוכח מזה דבגזלו עובר הוא בלא תחמוד אעפ"י שלא קנה החפץ להיות שלו, וצ"ב מה שכתב הטור דלא עבר עד שיקנה החפץ דמשמע מזה דלא עבר אלא בקנאו בקנין גמור להיות שלו וכמו"ש המקנה כנ"ל וצ"ע.

ז. והנראה לומר בזה, דיסוד איסורא דלא תחמוד הוא ההשתדלות דלהביא התאוה והחמדה שבלב לידי פועל, דאיסורא דלא תתאוה הוא כשהי' התאוה רק בלב וכמו"ש ברמב"ם שם, וכשהשתדל והביאו לידי פועל עובר הוא באיסורא דלא תחמוד [וכמו"ש בהרהמ"ג דהאיסור הוא השתדלות אשר השתדל כדי לרצותו וכו' וכנ"ל] דלכן תלוי הוא באופן התאוה והחמדה שבלב, דהיכא דנתאוה רק לקנותו שיהי' שלו בדין, היינו שיפציר בו למוכרו בדמים רבים וכו' ויאמר רוצה אני דבזה הוא יקנה החפץ שיהי' שלו בדין, ובאם לא יתרצה למוכרו לא הי' גוזלו וכו', הנה בזה כשהפציר בו עד שאמר רוצה אני וכו' לא עבר באיסורא דלא תחמוד אלא בשקנאו בקנין גמור כדין, ובאם יתגלה שלא הי' קנין גמור בזה כדין, לא עבר באיסורא דלא תחמוד, דכל איסורו הוא שלא להביא לידי פועל התאוה וכו', ובכה"ג שלא קנאו לא הי' מתאוה לקנותו והי' מחזירו להמוכר, דאין בדעתו לגוזלו ממנו שלא כדין אלא לקנותו בקנין גמור שיהי' שלו ע"פ דין וברצון המוכר שיאמר רוצה אני וכו'[3], דלכן לא עבר בזה באיסורא דלא תחמוד אלא בשקנאו בקנין גמור כדין.

משא"כ היכא דנתאוה לקחתו אפילו בגזילה, דאם לא יתרצה למוכרו בדמים יקחנו בע"כ וכו', בזה היכא דגזלו ממנו שפיר עובר בלא תחמוד שהביא בזה התאוה לידי פועל ולא איכפת לן מה שלא קנאו שיהי' שלו, דלא בעינן לעיקר איסורא דלא תחמוד שיהי' קנוי לו כדין, אלא דהוא משום לתא דהבאה לפועל התאוה והחמדה שהתאוה, דלכן תלוי הוא באופן התאוה דאם יתאוה רק לקנותו בדמים שיהי' שלו כדין לא עבר בלא תחמוד אא"כ נתרצה למוכרו כדין וכו', ובאם נתאוה לקחתו בכל אופן גם בגזילה עובר הוא בלא תחמוד כשגזלו דהביא בזה התאוה לידי פועל.

ח. ולפי"ז מבואר דמה שכתב הטור מלשון הרמב"ם שאינו עובר עד שיקנה החפץ מיירי במתאוה וחומד לקנות החפץ בדמים וכו', וכמבואר בדברי הרמב"ם והטור שם דבזה כתב דבהכביד עליו רעים עד שנתרצה וכו' לא עבר עד שיקנהו, והיינו בקנין גמור דזה הי' התאוה והחמדה שבלב וכשהביאו לידי פועל שקנהו כדין עבר בלא תחמוד, ומה שכתב דבהתאוה וחמד וגזלו עובר בשלשה היינו משום דהתאוה בזה הי' אפילו לגוזלו [שהרי גזלו בפועל וכו'] דבזה עבר הוא בשלשה גם בלא תחמוד אעפ"י שלא קנאהו, והיינו משום דהביא בזה לידי פועל התאוה והחמדה וכנ"ל.

ט. ולפי"ז יבואר לנו דעת הרהמ"ג שהקשה דמאי טעמא לא נימא דלא יועיל המקח משום הא דאי עביד לא מהני, שנתקשו בזה האחרונים והרי גם אם לא יתקיים המקח לא יתוקן האיסור דלא תחמוד, שהוא גם בלא קנה החפץ וכדחזינן דעבר בלא תחמוד גם בגזלו וכנ"ל, והוא משום דס"ל להרהמ"ג כמו"ש הטור מלשון הרמב"ם דלא עבר עד שיקנה החפץ, היינו בקנין גמור כדין וכמו"ש המקנה כנ"ל, ונתבאר דהוא משום דכל איסורא דלא תחמוד הוא ההשתדלות להביא לידי פועל מה שנתאווה, וכיון דהתאוה הי' רק שיקנהו ממנו בקנין גמור כדין שיהי' שלו וכו' לא עבר בלא תחמוד אא"כ יקנהו כדין וכו', ולכן הקשה הרהמ"ג דנימא אי עביד לא תהני דלא יועיל קנין המקח וממילא יתוקן האיסור, דהיכא דלא קנאו כדין לא עבר באיסורא דלא תחמוד.

י. וכן יבואר לפי"ז מה שהקשינו דלכאורה לפי דברי הרהמ"ג במה שכתב לבאר הא דלהרמב"ם לא הוי לאו שיש בו מעשה דהוא משום דעיקר האיסור בזה הוא ההשתדלות וכו' ובזה לא הי' מעשה, דלכאורה משמע מזה דעיקר האיסור הוא ההשתדלות, והקנין לא הוי אלא כעין תנאי לההשתדלות וא"כ מה שייך לומר בזה דכיון דהתורה אמרה לא תעביד וכו', והרי הלא תעביד בזה לא הוי הקנין אלא ענין ההשתדלות וכנ"ל, והוא דלפי מה שביארנו אין הכוונה בדברי הרהמ"ג דעיקר קפידת התורה הי' על ענין ההשתדלות וכו' [והקנין לא הוי אלא כעין תנאי בגדר ההשתדלות] אלא דקפידת התורה הי' שלא ישתדל להביא התאוה "דלקנותו" לידי פועל, דלכן שייך בזה הא דלא תעביד וכו', דאף דמעשה האיסור בזה הוא ההשתדלות ולא מעשה הקנין מצ"ע [כיון דהקנין הי' ברצון וכמו"ש הרהמ"ג דלכן לא חשיב לאו שבמעשה] אבל ענין האיסור בזה הוא שלא להביא לידי קיום התאוה בפועל היינו "לקנותו" דלכן שפיר הוי זה בגדר הא דלא תעביד וכו' שלא רצתה התורה שיביא לידי קיום המקח, ולכן הקשה הרהמ"ג דנימא בזה כל מה דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני וכו', ומבואר לפי"ז היטב דברי הרהמ"ג דאף דמעשה האיסור בזה על הגברא הוא ההשתדלות וכו' [דלכן חשיב לאו שאין בו מעשה] אכן ענין האיסור בזה הוא שלא להשתדל להביא לקיום המקח היינו שלא להביא לידי פועל ענין התאוה, דלכן נכלל הוא שפיר בהא דאמרה התורה לא תעביד וכו' וכמושנ"ת.