רמב"ם: הל' מלוה ולוה פכ"ב - כ"ד
בענין ניחא ליה בכלאים
הנה התוס' (בד"ה כדתניא) כתבו גם דהך דין דמחיצת הכרם הוא ברייתא ולא משנה [ולכן צ"ל כדתניא] והקשו ע"ז דא"כ היכי מוכח בב"ק מכאן דר"מ דאין דינא דגרמי [כיון דבעל הכרם חייב באחריותו לשלם ההיזק לבעל התבואה אף שלא עשה שום מעשה היזק רק לא גדר, דזהו "גרמי"] הלא אין זה משנה? דבשלמא אם הוא משנה א"ש דסתם משנה ר"מ, אבל כיון שהו ברייתא איך פשיט דזהו דעת ר"מ? ותירצו דכיון דר"מ סב"ל במשנה (כלאים פ"ז משנה ד) ד"המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריותו רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו" הרי דר"מ סב"ל בכלאים דאדם אוסר אף דבר שאינו שלו, [לא כדעת ר' יוסי ור"ש דאי אפשר לאסור כלאים שאינו שלו] במילא ע"כ דברייתא זו שבעל הכרם אוסר תבואת חבירו קאי לפי ר"מ, וכיון דכאן אין זה בידים אלא באופן דגרמי שפיר מוכיח דר"מ דאין דינא דגרמי, ועי' מהר"ם.
והרע"ב הקשה (כלאים פ"ז משנה ד') דלמה סב"ל לר"י ור"ש בכלאים דאינו אוסר דבר שאינו שלו ולא מצינו כן בבשר וחלב דבודאי אם יבשל בשר וחלב של חבירו ה"ז אסור, וכיו"ב בשאר איסורים? ותירץ דשאני הכא דכתיב "כרמך" דמשמע כרמך ולא כרם אחר ור"מ דריש "כלאים" מכל מקום אפילו של אחר עיי"ש.
אבל התוס' יבמות פג,ב, (בד"ה אין אדם) הקשו קושיא זו על רבי יוסי ור"ש דלמה בהמסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו אינו אוסרו דמאי שנא מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר ותירצו וז"ל: ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דספ"ב דחולין (דף מ. ושם) דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר במס' כלאים (פ"ה מ"ו) גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אסור ומטעם זה מפרש ר"ת דנקט בהגוזל (ב"ק דף ק: ושם) נתייאש הימנה ולא גדרה דוקא נתייאש אבל לא נתייאש שהיה עוסק בגדר ולא הספיק לגדור עד שהוסיף מאתים לא קידש עכ"ל, היינו דאיסור שאינו תלוי במחשבה אלא עצם המעשה הוא האוסר ודאי אין נפק"מ אם זהו שלו או של חבירו כיון דסו"ס נתערב בשר וחלב כו', ורק באיסורים התלויים במחשבה כמו כלאי הכרם דבעינן ניחא ליה כו' ועד"ז בעבוד"ז כו' בזה סב"ל לר"י ור"ש דאינו יכול לאסור דבר שאינו שלו שאין מחשבתו יכול לפעול בשל חבירו עיי"ש.
וע' בר"ש (כלאים שם) שהקשה ע"ז וז"ל: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו - אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלויין בנתינת טעם לזה, מיהו קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים דכלאים תלויין בניחותא דבעלים כדתנן לעיל בפרק ה' (משנה ו) גבי רואה ירק בכרם דמחלק בין כשאגיע שם לכשאחזור וכן בין סיערתו הרוח לאחריו לסיערתו לפניו והיינו [נמי] טעמא גבי ע"ז דאינו אוסר דבר שאינו שלו בסוף פרק ב' דחולין (דף מא א) שתלוי במחשבתו שמחשבתו לע"א. [וזהו דברי התוס', ומקשה ע"ז] ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בפרק הניזקין (דף נג א) אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה כדאשכחן בפ' אלו מציאות (דף ל א) הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא ליה? אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"ז לאו שמיה תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו, וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה ערופה עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה בריש אלו מציאות ופרה ילפא מעגלה (סוטה דף מ"ו א) ומאן דלא דריש נמי ג"ש [התם] הכא מודה מסתמא כזו כן זו דילמוד סתום מן המפורש וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים [א"נ] שאני הכא דכתיב כרמך, וטעמא דתנא קמא מרבי בירושלמי (בפרקין הל' ג) מקרא דאמרינן (דברים כב) לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין תלמוד לומר כלאים עכ"ל, וזהו ע"ד הרע"ב הנ"ל ובתוס' ישנים יבמות שם.
וצריך ביאור במאי פליגי התוס' והר"ש? גם קשה להתוס' קושיית הר"ש מאי שנא מהעושה מלאכה בפרת חטאת דבעינן גם שם שיהא ניחא ליה ומ"מ אוסר אע"פ שאינו שלו?
ועי' בשו"ע או"ח סי' רנ"ג בהגהות הגרע"א (אות ו) שכתב וז"ל: נסתפקתי בראובן שנטל קדירת שמעון מהכירה ועודה בידו ולא היה דעתו להחזירה אם מותר בחזרה ודאי אם כבר הניחה ע"ג קרקע אסור להחזירה, דכל שאינו תלוי במחשבה רק במעשה לא שייך לכללא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך בעודה בידו דמחשבתו שאינו רוצה להחזירה אוסרה, בזה יש לומר דלאו כל כמיניה לאסור דבר שאינו שלו ואין לדמותו למה שכתב המג"א סימן ש"ט ס"ק ח' דאינו יכול לעשות חפץ חבירו בסיס לדבר האסור דשאני התם דבסיס הוא מדין ביטול ויחוד חפץ להיות בסיס להמוקצה, ואיך יוכל לבטל לזה חפץ חבירו. ולענ"ד דזה תלוי במחלוקת הראשונים, והוא במה שכתבו תוספות יבמות דף פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם וכו' שהקשו בההיא דמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דסבירא ליה לרבי יוסי ורבי שמעון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מנותן נבילה או חלב בקדירת חבירו?ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבתו הוא דאמר הכי כמו המשתחוה לבהמת חבירו בסוך פרק ב' דהולין (מ,א) דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למאן דאמר דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר במסכת כלאים (פ"ה משנה ו) הרואה ירק כו' כשאגיע לו אלקטנו מותר וכו'. אמנם ראיתי לד"ש פרק ז' דכלאים (משנה ד) שהקשה על זה דהרי העושה בפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ב"ק נו,א) הרי דאוסר אע"ג דתלוי במחשבה לז דהרי הכניסה ודשה כשירה (פסחים כו,א) דבעינן דניחא ליה (שם ע"ב) אלא על כרחך דגבי עובדי עבודת גילולים הטעם רק דלאו שמיה תקרובות עובדי עבודת גילולים כיון דאינו שלו, וגבי כלאים היינו טעמא דגזירת הכתוב הוא, דכתיב (דברים כב,ט) לא תזרע כרמך ע"ש.
נראה לי ביאור שורש פלוגתתם דתוספות סבירא להו דכל מעשה שאינו אוסר בלתי המחשבה לגבי בזה אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו, והד"ש סבירא ליה דדוקא בעובדי בעבודת גילולים דהמעשה בעצמותו אינו איסור גופיה כמו שחיטה וכדומה, רק במחשבתו משוי ליה לתקרובות עובדי עבודת גילולים, משום הכי אין מחשבתו מהני לשל חבירו וממילא אין כאן איסור לפנינו מה שאין כן בפרה דהמלאכה בעצמותה הוא הפסול, אלא שהתורה אמרה דמלאכה בלא ניחותא אינו פוסל משום הכי כל דניחא לעושה מלאכה מקרי מלאכה גמורה וממילא נפסל במעשה מלאכה, וכמו כן כלאים התערובות בעצמותו הוא הכלאים, רק דאם דעתו לעקרה לא מקרי תערובות ומשום הכי כל שמסכך ומערב בידים מקרי תערובות גמורה, וממילא הוי כלאים, ומעתה נראה לענ"ד הוא הדין בנדון דידן דהנטילה מהכירה הוא בעצמו העקירה ולגבי דבר זה לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כמו שכתבתי לעיל לענין הניח על גבי קרקע, רק כשעודה בידו אם דעת העוקרה להחזירה לא עשה עקירה גמורה, ואם כן להתוספות י"ל דהוא בכלל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל להר"ש הנ"ל כיון דזה העוקרו לא היה בדעתו להחזירה, ממילא עקירתו בידים היא עקירה גמורה וממילא אסור להחזירה עכ"ל.
היינו דלפי התוס' יוצא שכל איסור שצריך גם מחשבה לאוסרו אמרינן דאינו אוסר דבר שאינו שלו דמחשבת אחר אינו מועיל כלל בחפץ חבירו, משא"כ הר"ש חולק ע"ז דרק בע"ז ששם המעשה מצ"ע אינו איסור כלל כגון בשוחט לע"ז שמעשה השחיטה מצ"ע מותרת, וכל האיסור כאן הוא המחשבה רק בזה אינו מועיל בשל חבירו, משא"כ בפרת חטאת ששם עצם מעשה המלאכה פוסלתה אלא שיש תנאי שצריך ניחותא דוקא, וכיון שעיקר האיסור חל ע"י המעשה לכן ה"ז מועיל גם בשל חבירו, וכן בכלאים ששם עצם עצם הגידול בתערובות הוא הפועל האיסור, ורק אם דעתו לעוקרה אין זה תערובות, ולכן במקום שיש התערובות ואין כאן דעת לעוקרה ה"ז נאסר ע"י התערובות וצריך להועיל גם בשל חבירו, ולכן בעינן לר' יוסי ור"ש קרא מיוחד דאינו נאסר דכתיב כרמך, ומסיק בנוגע לההקדירה שלפי התוס' כיון דבכדי לאסור צריך מחשבה שלא להחזירה, אין מחשבה זו מועיל בשל חבירו ומותר להחזירה, אבל להר"ש כיון שיש כאן מעשה עקירה וכל זמן שלא חשב להחזירה ה"ז עקירה לכן נאסר גם ע"י אחר ע"י מעשה העקירה מצ"ע.
ולפי רע"א בדעת התוס' ביבמות דבפרת חטאת אינו יכול לפעול בשל חבירו י"ל דסבירא להו כתירוץ הראשון של התוס' בב"מ ל,א, וז"ל: וא"ת העושה מלאכה בפרת חטאת דאמר בפ' הכונס (ב"ק דף נו. ושם) דחייב בדיני שמים אמאי מיפסלא הא ודאי לא ניחא להו לבעלים וי"ל כגון שהיה שותף, אי נמי לא בעינן ניחותא דבעלים רק ניחותא דעושה מלאכה עכ"ל, היינו דביבמות סב"ל דאה"נ דבעינן שהבעלים עצמם יעשו המלאכה ושם איירי שהוא שותף (וכפי שצויין לקמן במכתב הרבי, ושזהו גם דעת הרמב"ם)
דהנה כתוב בתשובות וביאורים (ע' 17, ובאגרות קודש ח"א קל"ב) לבאר הענין דפעולת המחשבה בהלכה [לענין חזרת משניות בע"פ שמטהר האויר] וזלה"ק: הדוגמאות בזה יש לחלק לסוגים: א) למעלה מכולם ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה אף שאין שם דבור ומעשה כלל. וכמו נדבות קדשים (שבועות כו, ב. רמב"ם הל' מעה"ק פי"ד הי"ב. דמוכח שם שהבהמה נתקדשה ע"י מחשבתו, ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה... ב) הפעולה נעשית ע"י מחשבה. אבל אין המחשבה פועלת אלא אם כן באה בשעת עשי'. וכמו המחשב בקדשים שצ"ל בשעת עבודה דוקא, אבל נחשב הוא ללאו שאין בו מעשה (רמב"ם פסוה"מ פי"ג ורפי"ח וש"נ. ובמל"מ שם רפי"ג מ"מ פלוגתת הראשונים אם סגי במחשבה. ועיין בשטמ"ק ב"מ ספ"ג ישוב כמה סתירות בענין זה). - ג) הפעולה נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה, שניהם יחד דוקא. ולכן לוקה על לאו כזה מפני המעשה. אבל אין אדם יכול לפעול בשל חבירו בענין כזה (לדעת תוד"ה אין יבמות פג, ב). וי"ל הטעם בזה (עדמ"ש בכס"מ רפי"ב מהל' טומאת אוכלין: "פשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם") כי מחשבה שלו הרי אין לה כל קשור עם דבר השייך לחברו. - דוגמא מסוג זה כלאים בכרם (כלאים פ"ז מד"ה) - וכ"ש בסוג א' שלא מהני מחשבתו בשל חברו, וכמ"ש ברמב"ם (הל' כלים פכ"ה הי"א) לענין טומאה דבעינן מחשבת בעלים דוקא (עיי"ש פכ"ד ה"ז במל"מ)... ד) הפעולה נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אלא אם כן ישנה למחשבה. והוא בעניני דלשמה, מזיד וכיו"ב. וכיון דאין המחשבה עצמה פועלת ואינה אלא מציירת את העשי' הבאה עמה יכול לפעול גם בשל חבירו. וי"ל שזהו טעם האומרים דבהכשר משקין ובפרה אדומה דעת הנותן ועובד בעינן ולא דעת בעלים (תוד"ה הא ב"ק צח, א. רשב"א חולין לא, ב) משום דקסברי דענינים אלו הם מסוג זה ולא מסוג ג'. ועי"ז מתורצת, בכל אופן, קושית הר"ש (כלאים פ"ז מד"ה) על התוס' גטין (שם). משא"כ למ"ד דגם הכשר ופרה בעי דעת בעלים (רמב"ם הל' טומאת אוכלן רפי"ב. תוד"ה אף ב"מ ל, א לתירוץ הראשון. ועי' מנ"ח מצוה שז בזה) הוא משום דס"ל דגם הם מסוג ג' הנ"ל. ויש להאריך בכ"ז ולבאר מה שבכמה סוגיות הושוו ענינים מסוגים שונים להדדי. ואכ"מ עכלה"ק,
היינו דבסוג הג' שהמחשבה מצ"ע פועלת ביחד עם המעשה אינו יכול לפעול בשל חבירו, משא"כ בסוג הד' שהמעשה בלבד פועלת והמחשבה באה רק לצייר סוג המעשה, [ע"ד בלשמה] שם שפיר יכול לפעול בשל חבירו, וכתב דעפ"ז יש לתרץ קושיית הר"ש הנ"ל על התוס' כי התוס' סב"ל שיש חילוק בין כלאי הכרם שהוא בסוג הג' משא"כ מלאכה בפרת חטאת הוא בסוג הד'.
ובמ"ש שמחשבה אין לה קשר בשל חבירו הפירוש הוא דמחשבתו אינו יכול לפעול כלום בחפץ של חבירו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמה דלדידיה ניחא ליה ממצב זה לא שייך כלל לפעול בהחפצא כיון דאין זה שלו, דרק הבעלים יכולים לעשות כפי רצונם כיון שהוא שלהם אבל מחשבתו של אדם אחר אינו נחשב כלום לקבוע שום מצב בהך חפץ, וזהו טעמם של ר' יוסי ור"ש בכלאים דלא נאסר.
והחילוק בין סוג הג' להד' לפי התוס' הוא דבכלאים הניחא ליה בהמצב פועל, ז.א. דעי"ז דניחא ליה בהחפצא חל איסור כלאים, נמצא שהם ב' דברים נפרדים הפועלים יניקה וערבוביא, וניחא ליה, משא"כ בסוג הד' כמו בפרת חטאת סב"ל להתוס' שם עצם המלאכה הוא הפועל הפסול בהפרה, אלא דמתי זה נקרא מלאכה רק אם ניחא ליה, ואם לא ניחא ליה לאו שם מלאכה עליו (כעין דמצינו בשבת דבעינן מלאכת מחשבת) נמצא דבזה אין מחשבתו פועל בהחפצא, אלא מחשבתו פועל בפעולה שלו דעי"ז דניחא ליה ה"ז נקרא מלאכה, וכיון שנעשית בה מלאכה המעשה פוסלתה. כן נראה בביאור כוונתו הק', משא"כ הר"ש סב"ל דגם פרת החטאת היא בסוג הג' ולכן הקשה משם לגבי כלאים, ולפי ביאור הרבי אפ"ל דגם התוס' ביבמות סב"ל דבפרת חטאת יכול לאסור אף שאינו שלו כלל, אלא דשם שאני משום דסבירא להו שהוא בסוג הד'.
ונמצא דלפי הגרע"א יוצא דפלוגתתם הוא לפי התוס', דהתוס' סב"ל דבכל מקום שיש מחשבה הפועלת (אפילו כסוג הד') סב"ל להתוס' דאינו אוסר דבר שאינו שלו, משא"כ להר"ש הוא רק בסוג הא' והב', משא"כ לפי הרבי הנה לפי הר"ש ג"כ רק באופן הא' והב' אמרינן דאינו אוסר דבר שאינו שלו, ובסוג הד' לכו"ע אוסר גם לפי התוס', אלא שהר"ש סב"ל דפרת חטאת הוא בסוג הג' ולכן הקשה מזה על התוס' דמאי שנא מכלאים, אבל התוס' סב"ל דפרת חטאת הוא בסוג הד' ולכן לא קשה.
והנה כל הנ"ל הוא ביאור לפי רבי יוסי ור"ש דבכלאים אינו אוסר דבר שאינו שלו ובפרת חטאת אוסר, אבל אכתי צ"ב בדעת ר"מ דסב"ל גם בכלאים שאוסר של חבירו, דלכאורה כיון דבכדלאים הניחותא פועל, א"כ למה סבירא לי' דמועיל בשל חבירו?
ואפשר לבאר דעת ר"מ, דיש לחקור בהא דבעינן "ניחא ליה" אם הפי' דרק עי"ז חל איסור כלאים דמחשבתו החיובית פועל כלאים כמו ערבוביא ויניקה, או הפי' דהכלאים חלים ע"י עצם היניקה והערבוביא, אלא דאם לא ניחא לי' אז זהו מבטל הכלאים, וי"ל דהתוס' סב"ל בדעת ר"מ דאוסר דבר שאינו שלו בכלאים דסב"ל דעצם הכלאים חל ע"י הערבוביא ויניקה כו', אלא דאם לא ניחא ליה ה"ז מבטל האיסור, וכיון שהאיסור נעשה ע"י הערבוביא וכו' ה"ז דומה לבשר בחלב וכו' שיכול לאסור גם של חבירו, משא"כ רבי יוסי ור"ש סב"ל דה"ניחא ליה" פועל באופן חיובי, לכן אינו יכול לפעול בשל חבירו וכפי שנת'.
ואי נימא כן יש לבאר גם מ"ש התוס' (בד"ה וחייב) דהכא הוה היזק ניכר ואינו דומה למטמא דמי יודע אם הוכשרו, והקשה החת"ס דגם הכא מי יודע אם ניחא ליה ולמה ה"ז היזק ניכר? ולפי הנ"ל פשוט כיון דרואים כאן מציאות דכלאים אלא דאם לא ניחא ליה ה"ז מתבטל, ואין רואים הביטול כאן כלל דלא ניחא ליה, משא"כ בטומאה כ"ז שלא הוכשר אי"כ טומאה כלל ואין רואים ההכשר, ועי' רש"י שמיני (יא,לח) שביאר למה בעינן מים להכשר דאין אוכלים פירי עד שיותן עליו מים וכ"ז שלא ניתן עליו מים אין עליו שם אוכל דלא נגמר עדיין עיי"ש.
ולפי"ז לא קשה גם מה שהקשו המפרשים דלמה ה"ז היזק ניכר דמי יודע אם הוסיף מאתיים? ולפי דרך הנ"ל ניחא דכלאים יש מיד אלא דאם יש מאתיים כנגדו ה"ה מתבטל, ובמילא כאן רואים האיסור, והביטול אין רואים במילא ה"ז היזק ניכר, ועי' בכ"ז היטב.
ואי נימא כן יש לבאר מחלוקת התוס' והראשונים אם לא התרו בו, דלשון התוס' הוא דאם לא התרו בו אינו חייב באחריותו, וכדביאר ברבינו יונה דכיון שחייב מדינא דגרמי ואינו היזק ככל איסורי התורה [דשם אמרינן אדם מועד לעולם וכו'] לכן צריך התראה, אבל משמע שהאיסור חל גם בלי התראה, משא"כ הרמב"ן והרשב"א ועוד כתבו כאן דאם לא התרו בו לא קידש דאין האיסור חל כלל עיי"ש.
וכן מוכח בשיטת הרמב"ם שבהל' כלאים פ"ז הי"ז הביא הדין דמחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור ואם לא גדר ה"ז קידש, והרמב"ם לא הזכיר כלל דחייב באחריות, ומשמע שההתראה נוגע רק אם קידש או לא קידש כהרמב"ן.
ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל דהתוס' לשיטתם ביבמות, פירשו לפי ר"מ כנ"ל שהאיסור חל ע"י עצם המציאות וכו' ולא ניחא ליה מבטל זה, אבל לא בעינן ניחא ליה לפעול האיסור, ולכן כשלא התרו אותו וחושב שחבירו יגדור, הנה אף שאינו מציאות דניחא ליה, דהרי רוצה שחבירו יגדור, מ"מ חל האיסור כיון דלפועל אין כאן ביטול ועקירה עי"ז דלא ניחא ליה, דרק אם עוסק בפועל לגדור כלשון התוס' ה"ה מבטל האיסור משא"כ הכא, משא"כ הרמב"ן וכו' י"ל דסב"ל בביאור פלוגתת ר"מ ור' יוסי כהר"ש משום גזה"כ, היינו די"ל דבאמת גם ר"מ סב"ל שהוא בסוג הג' דהניחא ליה פועל, אלא דמ"מ יש לימוד מיוחד דכלאים לרבוחת שמ"מ יכול לאסור בשל חבירו, ונמצא דסבירא להו גם לפי ר"מ דרק עי"ז דניחא ליה בפועל חל האיסור, ולכן הכא כשלא התרו לו וחושב שחבירו יגדור הרי לא ניחא ליה בפועל ולכן לא קידש, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ