יום ה' ט"ז חשון תשע"ו שיעור (י"ז) רמב"ם: הל' סנהדרין פי"ט - כ"א
בדין סתירת בית הכנסת
[ראה לקו"ש חט"ז ע' 7 הערה 52 (בהשיחה מבאר בארוכה פלוגתות רב ושמואל לשיטתייהו אם טוב יותר לפרש כפי שמשמע מהתיבה או יותר טוב לפרש כפי תוכן הכללי) וז"ל: עפ"ז יש לבאר גם המחלוקת ב"ב (ג ע"א) בהכתוב חגי (ב, ט) "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" רב ושמואל ואמרי לה ר"י ור"א חד אמר בבנין וח"א בשנים: דבנין הרי זה פירוש הפשוט דתיבת "גדול דקרא. אבל מצד תוכן הכתוב "כבוד הבית" הזה גו' אמר ה' צבאות וגו'" הרי "גדול" בשנים הוא ענין של כבוד (בשייכות ל"ה' צבאות") יותר מגדלות הבנין, ועפ"ז מובן מה שבחר רש"י (חגי שם) בהדיעה רב ושמואל חד אמר כו', עכ"ל.
ועי' גם בתוספות יום טוב (דמאי פרק ז משנה ג) וז"ל: ומעשר שני באחרונה - אבל ל' התוספתא הבאות אחריהן. וזה יותר נכון. וכן יש לפרש באחרונה. מה שאחרי אלו העשר ולא מה שהוא באחרונה לכל הגרוגרות כולן שאין לו טעם שיאחרם עד לאחרונה. ונמצא בכתוב כיוצא בזה שנאמר (בראשית לג) וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים. ושמעתי שמן הכתוב הזה תשובה לשואל בפ' (חגי ב) גדול יהיה כבוד הבית האחרון שעל בית שני נאמר. ונמצא שאין עוד שלישי. והתשובה שפירושו כמו אחרונים דלאה שיש עוד יוסף ורחל אחרונים לה כן בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו יהיה אחרון לזה השני. וזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר דכתיב בפרשת שמות ושמעו לקול האות האחרון וחוזר ונותן עוד אות שלישי עכ"ל, והובא שהחת"ס בקטנותו אמר שיש רמז בהא דכתיב בפ' בא (יב,יג) "והיה הדם לכם לאות על הבתים וגו'" דמהאות של הדם שכתובה אחרי שקרא לאות השני אחרון ראיה ואות על הבתים, הם בתי מקדשים השני והשלישי דהגם דכתיב על שם אחרון, יש עוד אחריו בית שלישי].
בגמ' ואמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, איכא דאמרי משום פשיעותא ואיכא דאמרי משום צלויי, מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי, ויש גירסא אחרת דאיכא דוכתא לצלויי (ראה מהרש"א) דבי כנישתא אחריתי היינו שיש ביהכנ"ס אחר שהוא קבוע, משא"כ בי דוכתא לצלויי היינו שיש רק מקום להתפלל אבל אינו ביהכנ"ס קבוע, וצריך ביאור בב' גירסאות אלו במאי פליגי?
והנה מצינו כאן ב' פירושים ב"פשיעותא", דברש"י מבואר דהיינו "דלא בנו אחריתי" היינו שלא יחזרו לבנותו כלל, וכן הוא ברמב"ם הל' תפלה פי"א הי"ב: "אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו", אבל בתוס' כאן מוכח דחיישינן רק שיתעצלו ויקח הרבה זמן לבנותו, ובינתיים לא יהי' להם מקום להתפלל, ולכן כתבו התוס' בהג"ה דבזמן גדול כ"כ אין לחוש, היינו דכל החשש הוא שיתעצלו ולא יבנו מיד, אבל בזמן גדול כ"כ אין לחוש, אבל לחשוש שלא יבנוהו עוד כלל לא חיישינן, וכ"כ בנמ"י כאן ובחידושי הר"ן בהדיא דלא חיישינן שלא יבנוה כלל אלא שיתעצלו ויקח זמן הרבה עד שיבנוה עיי"ש, ובלשונו: "ולפשיעותא דלא בנו לה לעולם ליכא מאן דחייש", ועי' גם בחי' הרשב"א: "מה שאמרו משום פשיעותא לאו למימרא דחוששין דילמא פשעי ולא בנו כלל אלא דילמא פשעי ומתרשלי".
[ואף שהתוס' כתבו לעיל ד"אין לחוש אם לא יבנו זאת" [דמשמע דפי' שלא יבנו כלל] יש לפרש כוונתם דהיינו מיד, דאם בתחילה סב"ל להתוס' כרש"י והרמב"ם ואח"כ פירשו פשיעותא באופן אחר כהנמ"י ודאי היו אומרים כן בהדיא, ומשמע דגם בתחילה פירשו דהיינו שיתעצלו לבנות מיד, וכוונתם הוא כנ"ל].
ולפי"ז שישנם ב' פירושים בפשיעותא י"ל דבזה תלוי ג"כ אם גרסינן דאיכא בי כנישתא או בי דוכתא, דהנה אם החשש הוא שלא יבנו כלל מובן דאפילו אם איכא בי כנישתא אחרת אסור דסו"ס אסור לסתור ביהכנ"ס זה משום לא תעשון כן לה"א וגו', וכמ"ש המרדכי (מגילה פרק בני העיר סי' תתכ"ו) דביהכנ"ס נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מביהכנ"ס דתניא בספרי (פ' ראה) מנין לנותץ אבן מן ההיכל וכו' שהוא בל"ת ת"ל ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה"א ואם נתץ ע"מ לבנות שרי וכו', ועי' לקו"ש חל"ו ע' 126 שהביא לשון המהרי"ק שבכל מקום דמו רבותינו ז"ל בית הכנסת לבית המקדש כדאמרינן בפרק בתרא דמגילה ואהי' להם למקדש מעט .. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.. ומתוך זה כתב שם המרדכי דאסור לנתוץ דבר מבית הכנסת כי היכי דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל וכו' שהוא בלא תעשה כו' וש"מ דילפינן בית הכנסת ממקדש וכו' עיי"ש, ובהערה 42 הביא הגמ' דהכא דמקשה: "ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש? והאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא", דלמד איסור סתירת בית המקדש מבית הכנסת, וציין לשו"ת הצ"צ או"ח ס"כ, דשם דן הצ"צ אודות סתירת ביהכנ"ס ומדמהו להא דאסור לנתוץ ביהמ"ק וכו' עיי"ש.
אבל אם אין חוששין שלא יבנוהו כלל אלא החשש הוא שיתעצלו ולא יבנו מיד, הנה אם יש ביהכנ"ס אחר ליכא האיסור כיון דזהו ביהכנ"ס קבוע, ובמילא אפילו אם יתעצלו עכ"פ יהי' להם מקום להתפלל תמיד, אבל כשיש רק דוכתא לצלויי שאינו קבוע, הנה למ"ד משום צלויי מותר כיון שיודעים שיש להם מקום עד שיגמרו הבנין ולדידיה לא חיישינן שיתעצלו, משא"כ למ"ד משום פשיעותא אסור דחיישינן שיתעצלו וכו' דכיון שאפשר שאח"כ יתבטל מקום זה ועד שיחזרו לבנות לא יהי' להם מקום כלל, ולכן התוס' לשיטתם שהחשש הוא רק שיתעצלו שפיר כתבו שהאיסור הוא רק ב"איכא דוכתא לצלויי" ולא כשיש ביהכנ"ס אחר, וכן הוא לדעת הר"ן ושאר הראשונים שפירשו שהחשש הא שיתעצלו דגרסי דאיכא דוכתא לצלויי, משא"כ לרש"י והרמב"ם דפירשו שהחשש הוא שלא יבנוהו כלל, לדידיהו אפילו איכא בי כנישתא אחרינא אסור וכפי שנת'.
והנה התוס' סב"ל דמרימר ומר זוטרא סב"ל משום פשיעותא, (כמבואר בלשונם "אין לחוש שמא יפשעו") וכמ"ש הנמ"י הראי' ע"ז מהמשך הגמ' כיון דמיד אח"כ שאל רבינא לרב אשי למ"ד משום פשיעותא, [דרק לטעם זה שייך לשאול אם גבו זוזי וכו' אם חוששין משום פשיעותא] משמע דגם מרימר ומר זוטרא סב"ל כן, ועי' גם ברשב"א שכ"כ דאי נימא דפליגי ודאי הי' הגמ' אומר בהדיא דפליגי ומשמע דלכו"ע הוא משום פשיעותא עיי"ש, ולכן הוקשה להתוס' דאי נימא שהיו ב' בתי כנסיות למה לא הותר להם לסתור אחד וכו', דבשלמא אי סב"ל משום צלויי לא קשה כיון דלדידיה לא חיישינן שיתעצלו וכאן הי' להם ביהכנ"ס עבור הקייץ והחורף וכו' וליכא שום חשש, אבל כיון דסב"ל משום פשיעותא שיתעצלו למה הי' מותר להם, וע"ז ביארו התוס' בכמה אופנים איך הי' מותר להם וכלקמן.
אבל הרא"ש כתב בהדיא דהם סב"ל משום צלויי, דאל"כ הי' אסור להם לסתור וכו' עיי"ש, וביאר המהר"ם דהרא"ש סב"ל לא כהתוס' אלא דאפילו כשיש בי כנישתא אחריתי אסור, דהרי כאן הי' להם ביהכנ"ס אחר ומ"מ אומר הרא"ש דאם משום פשיעותא הי' אסור, ולפי הנ"ל יוצא דפליגי ג"כ בהפירוש "משום פשיעותא", דהרא"ש מפרש כרש"י דהיינו שלא יבנו עוד כלל, ולכן סב"ל דאפילו כשיש בי כנישתא אחריתי אסור משא"כ התוס', אבל באמת קשה לומר כמהר"ם, דהרי גירסת הרא"ש בהדיא הוא דאיכא בינייהו כשיש "דוכתא לצלויי", וכן בנוגע לבית הכנסת השני כתב הרא"ש שם דזהו דוכתא לצלויי.
לכן נראה לומר באופן אחר, די"ל דביהכנ"ס זה שעשוי רק לקייץ וכו' אינו בגדר בי כנישתא אחריתי אלא בגדר דוכתא לצלויי כיון שאינו עשוי לחורף כו' נמצא דאין זה מקום קבוע כמו כל ביהכנ"ס, ובי כנישתא אחרינא היינו ביהכנ"ס קבוע המתאים לכל הזמנים, ונמצא דבאמת סב"ל להרא"ש כתוס' דפשיעותא היינו שיתעצלו כו' והאיסור הוא רק בדוכתא לצלויי ולא כשיש ביהכנ"ס קבוע אחריתי, וסב"ל להרא"ש דאם מרימר ומר זוטרא הי' סב"ל משום פשיעותא הי' אסור כיון דכאן יש רק דוכתא לצלויי ולא ביהכנ"ס קבוע וע"כ דסב"ל משום צלויי, ובמילא א"ש לשונות הרא"ש "דוכתא לצלויי" דוקא.
אבל התוס' סב"ל דמרימר ומר זוטרא סב"ל משום פשיעותא וכראי' הנ"ל מהמשך הגמ', לכן הוכרחו התוס' למצוא היתר אפילו למ"ד דפשיעותא, ובתחילה כתבו שהי' שם תיוהא, היינו דהתוס' כאן סב"ל ג"כ דביהכנ"ס האחר הוא רק דוכתא לצלויי, ובמילא עכצ"ל שההיתר הי' משום תיוהא, ואח"כ תירצו התוס' די"ל דגם ביהכנ"ס זה הוא כמו ביהכנ"ס קבוע, כיון דסו"ס הבנין הוא שם תמיד אף דאינו עשוי לחורף כו', ובמילא מותר אפילו למ"ד דפשיעותא, ואח"כ סב"ל כמקודם דבאמת אי"ז ביהכנ"ס אלא דוכתא לצלויי כנ"ל, ומ"מ מותר דמצד קור וחום אין לחוש, היינו דכאן בודאי לא יתעצלו שלא ירצו להתפלל בקור בחורף כו'.
ואף דלכאורה אינו מובן דאם יתעצלו כשאין שם ביהכנ"ס כלל למה לא יתעצלו מצד קור וחום, ואפ"ל דאם יש שם ביהכנ"ס ודאי ילכו לשם להתפלל וכמבואר בברכות ח,א, כל מי שיש ביהכנ"ס בעירו ואינו מתפלל שם ה"ה שכן רע וכו' וכיון שבודאי יתפללו שם, במילא לא יתעצלו משום קור וחום, משא"כ אם אין שם ביהכנ"ס כלל שייך שיתעצלו, ואח"כ תירץ התוס' דבכלל אין לחוש שיתעצלו כ"כ כיון שיש הרבה זמן מקייץ עד החורף כו', במילא לזמן גדול כ"כ אין חוששין כלל.
אבל הרא"ש לא ניחא ליה בכ"ז דלא משמע שהי' כאן תיוהא, וכן לא סב"ל דזהו בגדר בי כנישתא כנ"ל אלא רק דוכתא לצלויי, וכן לא סב"ל דמשום קור וחום לא יתעצלו, וכנ"ל דאדרבה אם יתעצלו כשאין שם ביהכנ"ס כלל ודאי יתעצלו כאן, וכן סב"ל דגם בו' חדשים שייך שיתעצלו, ולכן הוכרח לומר דהם סב"ל משום צלויי בלבד ולא חיישינן כלל שיתעצלו, ולכן מותר כאן כיון שהי' להם ביהכנ"ס האחר של חורף וכו', משא"כ אם סב"ל משום פשיעותא הי' אסור, ועי' בכ"ז.
והגרע"א הקשה (בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' קנ"ב) דלמה הוצרך הרא"ש לומר דמרימר ומר זוטרא סב"ל משום צלויי, הרי שם הי' ביהכנ"ס אחר קבוע, וא"כ אפילו אי סב"ל משום פשיעותא מותר? ותירץ שהרא"ש סב"ל שיש לחוש שיתרשלו לבנות יותר מחצי שנה ולא יהי' להם אח"כ מקום להתפלל עיי"ש, וזהו ע"ד שנתבאר לעיל דזה אינו ביהכנ"ס קבוע אלא כמו דוכתא לצלויי.
ועי' בתורת חיים שהביא ראי' לרש"י והרמב"ם מלשון הגמ' "שאני מלכותא דלא הדרא ביה", משמע דהיינו דבודאי יחזור לבנותו, אבל לולי זה, החשש הוא שלא יחזרו לבנותו כלל, ולא מסתבר לפרש שאני מלכותא שיבנה מיד דלא משמע כן בלשון הגמ', ועוד דאם משום זריזות שם ודאי ליכא חשש כיון שהיו צריכים לבנותו קודם שיחזור השליח כו' עיי"ש.
ובנוגע לדעת התוס' והנמ"י כו' שקשה קושיית התורת חיים, ראה בחי' החתם סופר שכתב לתרץ זה בהקדם מה שהקשה בתורת חיים דהתירוץ דשאני מלכותא דלא הדרה ביה א"ש רק לפי הטעם דפשיעותא, אבל למ"ד משום צלויי אכתי קשה, דהרי בזמן שסתרו ביהמ"ק לא הי' אפשר להקריב שם קרבנות, וא"כ איך הותר הדבר? ועי' גם בקו"ש כאן שהקשה כן ולא תירץ.
[והנה מהתו"ח שהקשה זה למ"ד משום צלויי ולמ"ד משום פשיעותא לא קשה, נראה דסב"ל דמ"ד משום פשיעותא לית ליה הטעם משום צלויי, ולשיטתו דהטעם דפשיעותא הוא שלא יבנוהו כלל ועוברים על לא תעשון וגו', ונמצא דלטעם זה י"ל דלא סב"ל משום צלויי שבינתיים אין מקום להתפלל וכו', אבל עי' ברבינו יונה דמשמע דלמ"ד משום פשיעותא כ"ש שחושש משום צלויי וז"ל: דאילו למ"ד משום צלויי כיון דאיכא דוכתי לצלויי שם לא חיישינן לפשיעותא, דאי בדליכא דוכתא לצלויי ודאי לכו"ע אסור לסתרה עכ"ל, וכ"כ בכס"מ הל' תפלה פי"א הי"ב ובמחצית השקל שם ס"ק ה' דכו"ע סב"ל משום צלויי אלא דפליגי אי חיישינן גם משום פשיעותא עיי"ש, ובפשטות זהו לפי הפירוש ד"פשיעותא" היינו שיתעצלו ואח"כ לא יהי' להם מקום להתפלל כנ"ל, וא"כ ודאי צ"ל דחושש משום צלויי].
ותירץ התורת חיים דבודאי לא ביטלו כלל עבודת הקרבנות דלמ"ד דקדושה שני' קידשה לע"ל הלא מקריבין אעפ"י שאין שם בית וכדפסק הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ו, ולמ"ד דלא קידשה לע"ל נמי י"ל דעשו קלעים במקום הבית, וכדאיתא במגילה י,א, (דהגמ' ר"ל דמ"ד דעשו קלעים, סב"ל דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ומ"מ ע"י קלעים מותר עיי"ש). ונמצא דמשום צלויי - דהיינו ביטול קרבנות ליכא כלל עיי"ש, (וראה ביד רמ"ה כאן), ולפי"ז ביאר החתם סופר שלכן רק בנוגע לביהמ"ק שהי' שם עבודת קרבנות יש לחשוש שלא יבנוה עוד כלל, כיון דגם לולי הבנין יש עבודה בקרבנות, ולכן מבואר בגמ' דשאני דמלכותא לא הדרא ובודאי יבנוה בכלל, משא"כ בביהכנ"ס דאי אפשר להתפלל שם כלל בסתירתו ליכא חשש כלל שלא יחזרו לבנות כלל, וכל החשש לפי התוס' וכו' הוא רק שיתעצלו ולא יבנו מיד.
ועי' פמ"ג א"א שם סו"ס קנ"ב שהקשה קושיא הנ"ל דאכתי קשה בביהמ"ק משום צלויי? ותירץ כנ"ל דקדשה לע"ל ובמילא היו יכולים להקריב גם בלי בית, אבל מסיים דלפי הראב"ד שחולק על הרמב"ם (בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ז) וסב"ל דלא קידשה לע"ל אכתי צ"ע עיי"ש.
אלא שהתורת חיים כנ"ל כבר תירץ גם לפי"ז שעשו קלעים, עוד יש לתרץ שהרי כל טעמו של הראב"ד שחולק על הרמב"ם הוא משום שידע עזרא שהמקדש עתיד להבנות ולהתקדש קדושה עולמים בבית שלישי [וכוונתו שאז יהי' קדושה חדשה וכו' ולכן קידשה עזרא רק לשעתה בלבד], ובלשונו: "אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת" וא"כ טעם זה שייך רק אחר החורבן, אבל בזמן עזרא גופא שסתרו ע"מ לבנותו מודה הראב"ד שהי' אז קדושה זו, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ