הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' י') כתב בשם ר"ת שיש לברך על תקיעת שופר וכ"כ רבינו ירוחם ח"א נתיב ו' ח"ב בשם ר"ת, וכ"כ בשאלתות דרב אחאי גאון פ' וזאת הברכה שאילתא קע"ז ובס' יראים סי' תי"ט, ולכאורה משמע מזה דסב"ל שהמצוה היא התקיעה בשופר, אבל ראה רמב"ם בהכותרת בריש הל' שופר שכתב שהמצוה היא לשמוע קול שופר, וכ"כ בפ"א ה"ג דשופר הגזול שתקע בו יצא דאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל, וכ"כ בפ"ג ה"י דנוסח הברכה היא "לשמוע קול שופר", ועי' גם בשו"ת הרמב"ם פאר הדור סי' נ"א וז"ל: כי המצוה היא השמיעה ולא התקיעה, וכמו שהסוכה המצוה היא הישיבה ולא העשייה ובלולב הנטילה ולא באוגדן, כך זו שהמצוה היא השמיעה, וכשהוא תוקע אני יוצא ידי חובתי במה שאני שומע, ולכן צריך לברך לשמוע קול שופר כו' עכ"ל. ועי' גם בשו"ע אדה"ז סי' תקפ"ה סעי' ד' שמברכים לשמוע קול שופר ולמה אין מברכים לתקוע בשופר לפי שהתקיעה אינה עיקר המצוה אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה, שהרי התוקע ולא שמע קול שופר לא יצא כמו שנת' בסי' תקפ"ז. וכ"כ בסי' תקפ"ו סעי' ד' לגבי שופר הגזול שיצא ואינו דומה למצה או לולב או ציצית דבגזול אינו יוצא, דשופר שאני כיון שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בה איסור גזל, וכן בסי' תקפ"ח סעי' ז' כתב דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים י"ח, דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא דאין המצוה בתקיעה אלא בשמיעה עיי"ש.
(ועי' ירושלמי סוכה פ"ג ה"א: שופר של עכו"ם ושל עיר הנדחת ר' לעזר אומר כשר כו' הכל מודין בלולב שהוא פסול, מה בין שופר ללולב אמר ר' יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם והני איסורי הנאה נינהו, ברם הכא בשופר כתיב יום תרועה יהי' לכם מכל מקום, (ופירש הפני משה דיהיה ריבויא הוא מכל מקום), אמר ר' לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא עיי"ש, ולכאורה י"ל דזה גופא הוא ביאור פלוגתתם דר' יוסה סב"ל שהמצוה הוא בתקיעה לכן צריך להטעם דיהי' ריבויא הוא, משא"כ ר' לעזר סב"ל שהמצוה היא השמיעה ולכן מצד זה גופא יוצא בשופר של עכו"ם וכו' והרמב"ם פסק כר' לעזר).
ובחידושי הצ"צ בר"ה כט,א, על המשנה דחרש שוטה וקטן אין מוציאין אחרים י"ח בתקיעת שופר, הביא דיעה הנ"ל מהכלבו דחרש כאן [אינו ככל מקום שאינו מדבר ואינו שומע אלא] מדבר ואינו שומע, כיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא, [כדמצינו לפעמים ד"חרש" הוא דמדבר ואינו שומע כמו בסנהדרין עא,א, לגבי בן סורר ומורה: "הי' אחד מהם גידם וכו' אלם או סומא או חרש כו'" דאלם היינו ששומע ואינו מדבר וחרש היינו שמדבר ואינו שומע] ומקשה על זה דלא מסתבר לומר דמדבר ואינו שומע שהוא בר חיובא בכל דיני תורה דכאן הוא פטור, כי מכיון שיכול לתקוע ה"ה ודאי בר חיובא, והרי אף בק"ש דכתיב "שמע" שמע לאזנך כו' הנה הקורא את שמע ולא השממיע לאזניו יצא, וכן חרש המדבר ואינו שומע חייב בק"ש, כ"ש הכא דלא כתיב שמיעה אלא "יום תרועה" דבודאי יוצא בתקיעת עצמו אפילו אם אינו שומע, ומביא ראי' לזה מקושיית הר"ן (פסחים דף ז,א בהסוגיא בנוסח ברכת המצוות) שהקשה דלמה בתק"ש מברכינן על שמיעה, ובמקרא מגילה מברכינן על קריאה עיי"ש מה שתירץ, ואי נימא דבשופר המצוה היא רק השמיעה ולכן חרש המדבר ואינו שומע פטור, משא"כ במקרא מגילה המצוה היא הקריאה, מהו קושייתו בכלל עיי"ש, אלא דמקשה שם מהדין דהתוקע לתוך הבור כו' דלא יצא (ר"ה כז,ב) כיון דלא שמע אלא קול הברה, הרי סו"ס תקע, ורוצה לחלק דאם אינו שומע כלל לא גרע כ"כ מאם שומע לקול הברה עיי"ש. מיהו להלכה הרי פסק אדה"ז כנ"ל דחרש המדבר ואינו שומע פטור, כיון שהמצוה היא בהשמיעה ולא בהתקיעה.
והנה בס' יום תרועה ר"ה שם מקשה דכיון שהמצוה היא לשמוע קול שופר א"כ למה באמת הדין הוא דחש"ו אין מוציאין אחרים יד"ח, הלא כיון דאין המצוה אלא השמיעה, א"כ מאי נפק"מ אם התוקע אינו בר חיובא, הלא סו"ס שמע לקול שופר, בשלמא אם המצוה היא התקיעה והתוקע צריך להוציא אחרים בהתקיעה מובן שהוא צריך להיות בר חיובא, אבל כיון שהמצוה אינו אלא בהשמיעה למה אי אפשר לצאת ע"י השמיעה, ומאי שנא מסוכה שהמצוה היא הישיבה בסוכה דלא איכפת לן מי עשה סוכה זו, כיון דלפועל יושב הוא, עד"ז נימא הכא דלא איכפת לן מיהו העושה הקול, כיון שהוא שומע? ובתחילה רצה לומר דעכצ"ל שישנם ב' חלקים בהמצוה הן התקיעה והן השמיעה ובחש"ו חסר אצלו החלק של התקיעה ואם תקע בתוך הבור כו' לא יצא כששמע לקול הברה משום ששם חסר לו חלק השמיעה, והי' מקום לומר דאם שמע לתקיעת חש"ו ואח"כ תקע בבור יצא דבבור קיים חלק התקיעה ובחש"ו קיים חלק השמיעה, אבל ממשיך דזה אינו כי צריכים שב' החלקים יתקיימו בבת אחת, אלא דאח"כ הביא תשובת הרמב"ם הנ"ל דמשמע שהמצוה אינו אלא השמיעה וא"כ שוב קשה כנ"ל? ולבסוף מסיק דבחש"ו באמת יוצא מה"ת אלא דרבנן החמירו משום שגנאי הוא לצאת ע"י שתוקעים הם, ואינו דומה לסוכה דשם העשי' והישיבה הם בב' זמנים נפרדים משא"כ כאן ה"ז בזמן אחד עיי"ש, אבל באמת לא משמע דזהו רק דין מדרבנן, ובפרט דממשנה הנ"ל שאומר זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים כו' משמע שהדין בשופר דומה לכל מקום דכל שאינו מחוייב דבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן והוא דין דאורייתא?
והנה בשו"ע אדה"ז סי' תקפ"ט סעי' ה' כתב דהשומע מן המתעסק לא יצא, אעפ"י שהשומע נתכוון לשם מצוה כי "תקיעה פסולה" שמע, דמשמע מזה שיש חסרון בהחפצא דתקיעה שהיא תקיעה פסולה, והכוונה נראה שאין המצוה סתם לשמוע קול של שופר, אלא דבעינן שלקול שופר זה יהי' מציאות חשובה עפ"י התורה, וכגון אם ישמע קול שופר מקוף, אין זה שמיעת קול שופר של תורה, אלא לקול סתם, ובכדי שלהחפצא דתקיעה יהי' דין קול שופר עפ"י תורה, אפשר זה להיות רק כשנתקע ע"י בר חיובא לשם מצוה ולא כשהוא מתעסק כו', דאז הוה התקיעה פסולה, ולפי"ז יש לבאר גם בחש"ו שהחסרון הוא מצד ה"חפצא דתקיעה" דאין זה תקיעה של מצוה, ובמילא אין כאן מצוות שמיעה.
אבל אכתי יש להקשות מהדין דאם נתכוון השומע ולא נתכוון התוקע להוציא השומע דאין השומע יוצא כמבואר ברמב"ם (פ"ב ה"ד) ובשו"ע אדה"ז שם סעי' ז', דכאן הרי ודאי התקיעות הם תקיעות כשרות כיון שהתוקע יוצא בהם יד"ח, וא"כ מה איכפת לן אם התוקע לא נתכוון להוציא, הרי המצוה היא השמיעה לבד ולא התקיעה? ועוד דממשנה הנ"ל משמע שהחסרון בחש"ו הוא מצד שאין יכולים להוציא אחרים בהתקיעה ולא משום שיש חסרון בגוף התקיעות?
ובס' שיח השדה סי' ד' אות י"ט הקשה כעין הנ"ל לגבי שומע כעונה דלמה בעינן שהמברך יהי' בר חיובא כיון שהוא שומע למה אינו יוצא, ומתרץ עפ"י מ"ש אדה"ז בסי' רי"ג סעי' ט' דשומע כעונה ה"ז כענין השליחות דפיו של הש"ץ כפיהם וה"ז כאילו הם מברכים ע"י הש"ץ עיי"ש, ובמילא בעינן שיהי' בר חיובא כיון שהוא מברך עבורם כו', הובא בלקו"ש חכ"ד ע' 96 (ועי' גם לקו"ש חלק ל"ה פ' ויחי (ב) הערה 31 דאף דלגבי שבועה אפילו ענה אמן אחר שבועת קטן ה"ז שבועה, הרי לענין ברכה אף שהעונה אמן ה"ז כמוציא בפיו צ"ל המברך בר חיובא כמותו דוקא עיי"ש וראה גם לקו"ש חכ"ג פ' מסעי ב').
וכבר נתבאר באחרונים בארוכה דבגדר הדין ד"שומע כעונה" (דילפינן בסוכה לח,ב, ממ"ש אשר קרא יאשיהו וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן כו' אלא מכאן לשומע כעונה) יש לפרש בב' אופנים: א) שיוצא עי שמיעה גרידה דשמיעה עצמה יש לה דין עונה, ב) דע"י השמיעה הרי הוא כעונה ויוצא מצד עונה, ובדעת אדה"ז מבואר בהדיא דיוצא ע"י עני' שפיו כפיו.
ועי' בס' בית הלוי בסוף ספר בראשית שכתב דבברכת כהנים לא אמרינן שומע כעונה שכהן יכול לצאת יד"ח עי"ז ששומע מכהן חבירו ושומע כעונה ונחשב כאילו הא עצמ מברך, כי בברכת כהנים בעינן "קול רם", ובמילא אפילו אי הוה כעונה אבל חסר בקול רם, ונראה דסב"ל כאופן הא' דיוצא ע"י שמיעה ובמילא אין זה קול רם, אבל לפי אדה"ז שהפירוש הוא שיוצא משום דהוה כאילו מברך ע"י חבירו שפיו כפיו א"כ ליכא חסרון דקול רם ואכמ"ל.
אבל כל זה שייך לתרץ רק שם דבעינן דיבור והשומע יוצא ע"י דיבורו של המברך כאילו הוא מדבר לכן בעינן שישמע מבר חיובא דוקא, אבל אכתי קשה הכא בתק"ש כיון שהמצוה אינו אלא השמיעה א"כ למה לא יצא? והנה בלשון אדה"ז הנ"ל מבואר שעיקר המצוה היא השמיעה והתקיעה אינה עיקר המצוה וצ"ב בזה.
ובאבני נזר או"ח סי' מ' חידש בזה דאה"נ שהמצוה היא השמיעה אבל כיון דאפקיה רחמנא בלשון של מעשה, תקעו בחודש שופר וכו' אי אפשר להוציא מצוה זו בלי מעשה, ומביא דוגמא לזה ממצות כתיבת ספר תורה שהמצוה הוא שיהי' לו ס"ת ולכן כשמכר ס"ת שלו אינו יוצא המצוה, (וראה לקו"ש חכ"ג חגה"ש), ולאידך גיסא מצינו דאם הניחו לו אבותיו וירש ס"ת אינו יוצא יד"ח אף שלפועל יש לו ס"ת, כי מכיון דאפקיה רחמנא בלשון מעשה, "ועתה כתבו לכם וגו'" בעינן שקיום המצוה יבוא אליו ע"י מעשה דוקא, וכן הוא גם לגבי תק"ש, דגוף המצוה הוה השמיעה, אבל מ"מ יש בזה תנאי דבעינן ע"י מעשה דוקא דהיינו תקיעה, דלפי זה מתורץ למה אינו יוצא יד"ח בשמיעה אם התוקע לא נתכוון להוציאו, דבעינן שמעשה התקיעה תתייחס אליו דאז נמצא שעשה מעשה, משא"כ בשמיעה לבד ה"ז מידי דממילא ואין בזה מעשה, אבל לאידך גיסא כיון שעיקר המצוה היא השמיעה לכן יוצא ע"י שופר גזול וכו', ולפי"ז א"ש בפשטות לשון אדה"ז שהשמיעה הוה עיקר המצוה, כיון דגם התקיעה הוה תנאי בקיום המצוה דבעינן מעשה דוקא.
אלא דלפי זה יש לעיין לאידך גיסא למה הוצרך אדה"ז להביא הטעם במתעסק "דתקיעה פסולה שמע" דלכאורה מספיק הטעם שאינו מתכוון להוציא השמוע?
ונראה לומר דעכצ"ל דתרווייהו איתנהו, שיש חסרון בעצם החפצא של התקיעה שלא שמע לתקיעה כשרה, נמצא דבאופן כזה יש חסרון גם בהשמיעה, ובהך דלא נתכוון התוקע להוציאו החסרון הוא בהתקיעה שחסר אצלו המעשה ואינו יכול לצאת יד"ח בלי מעשה.
דלפי"ז יש לתרץ בהא דאיתא בשו"ע (סי' תקפ"ט סעי' א') מי שחציו עבד וחציו בן חורין צריך שיתקע לו בן חורין להוציאו אבל אינו יוצא בתקיעת עצמו מצד חלק העבדות שבו עיי"ש, והקשה האבני נזר דהרי אמרינן בשנים שעשו אם זה אינו יכול וזה אינו יכול חייבים דה"ז כאילו כל אחד עושה כולו, וא"כ גם הכא נימא כן דכיון דצד עבדות אינו יכול בלי צד חירות ה"ז כאילו צד החירות פעל הכל? עוד הקשה הב"ח (סי' תרפ"ט ס"ק ד) דלמה לענין מקרא מגילה לא מצינו דין זה דחצי עבד וחצי ב"ח לא יקרא לעצמו כמו שהוא בתק"ש עיי"ש?
ולפי הנ"ל י"ל דזה אינו יכול וזה אינו יכול הוא דין בהגברא דה"ז כאילו אדם זה עשה כולו, אבל לפועל בהחפצא היוצא מפעולתם, שם ודאי ישנם ב' כחות של ב' אנשים, דלפועל רק ע"י שניהם נעשה פעולה זו, וא"כ עד"ז אפ"ל הכא, דכאן לא מספיק מה שנחשב כאילו החצי בן חורין תקע כולו, אלא בעינן שהחפצא דתקיעה תהי' כולה תקיעה כשרה, וכיון שלפועל יש בו גם חציו של צד עבדות נמצא שהוא שומע לתקיעה שחציה פסולה, וכפי שמדייק אדה"ז שם בהדיא דאם יתקע בעצמו "תהא כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו חציה פסולה מחמת צד עבדות שבו". משא"כ במקרא מגילה דשם ליכא דין שמיעה, רק קריאה, מצד הגברא, הנה כיון דלפועל חצי החירות שבו קורא הכל שפיר יוצא יד"ח.
ע"כ