E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

ביאור הסוגיא דההוא ארוס

יום ג' א' דר"ח חשון תשע"ז
כתובות
ביאור הסוגיא דההוא ארוס
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

- לפי פירוש רש"י והר"י מיגאש -

בגמ': "ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה, והוא אמר אין, מינאי, אמר רב יוסף: למאי ניחוש לה? חדא דהא קא מודה, ועוד, הא אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל. אמר ליה אביי: ובהא כי לא מודה, מכשר רבן גמליאל? והאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! הלכה כר"ג, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה, והכא רוב פסולין אצלה! וליטעמיך, תקשי לך היא גופא, הלכה ואת לא תעביד עובדא! אלא מאי אית לך למימר? הא לכתחלה, הא דיעבד, והא נמי כדיעבד דמי", שהיתה ארוסה אחר הקידושין לפני נישואין שהיא אסורה להארוס מדרבנן בלי חופה ונישואין, ובאה לרב יוסף כשהיתה מעוברת, שאם הבועל הי' הארוס היא כשרה, והולד כשר, אבל אם נבעלה ע"י איש אחר הולד ממזר כיון שהיא אשת איש, והיא אסורה לבעלה - אם הוא כהן [ששם יש רק ספק אחד כיון דאפילו אי נאנסה אסורה ועי' שטמ"ק), ופסק רב יוסף להיתר מצד ב' טעמים הא' כיון שהוא מודה אפילו רבי יהושע מכשיר, והב' אפילו בלי הודאתו נאמנת כיון דפסקינן כר"ג, ואביי הקשה עליו משום שפירש הא דאמר שמואל "הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא וכו', דפסק כמותו רק ברוב כשרים בלבד, וכאן הרי כל העולם פסולין אצלה? וע"ז ענה רב יוסף דאין לפרש דזהו כוונת שמואל שפסק כמותו רק ברוב כשרים, דאז הי' לו לומר הלכה כר"ג "ברוב כשרים" ומשמע מלשון שמואל דהלכה כר"ג לעולם אפילו ברוב פסולין, ועכצ"ל דכוונת שמואל שיש חילוק בין לכתחילה לבדיעבד וכיון דכאן בדיעבד לכן שפיר התיר, ועי' בשטמ"ק שיש ראשונים שפירשו זה באופן אחר.

והנה הרבה ראשונים (ראה חי' הרשב"א ועוד, וכ"כ התוס') פירשו דכוונת הבעל דאמר "מינאי" היינו שהודה שבא עליה, אבל אינו יודע בבירור שלא זינתה עם אחד, דאם כוונתו דבודאי הולד שלו כי לא זזה ידו מתוך ידה וכיו"ב, הי' לו להגמ' לומר כן בהדיא, וגם כפי שהקשה הרמב"ן וכי נעל הדלת בפניה שלא תצא כלל מהבית וכו'? אבל ממה שפירש"י בד"ה אין מינאי: "אמת ממני הוא" דייק השטמ"ק דכוונתו דלא רק שהודה שבא עליה, אלא שיודע בבירור דולד זה הוא ממנו כי לא זזה ידו מידה כו', וכ"כ בשיטה ישנה וז"ל: "והוא אמר אין מינאי. פי' לא זזה ידי מתוך ידה עד שידעתי שנתעברה" ועיי"ש גם בתלמידי רבינו יונה: אין מינאי לכאורה נראה שהיה מוחזק ממנו, אבל ר"ח ז"ל כתב דמיירי שאומר משעה שקדשתיה לא זזה ידה מתוך ידי עד שנתעברה אבל אם אין אומר כן אין להכשיר עכ"ל, ודיוקו של רש"י הוא מלשון הגמ' גופא שאומר "מינאי" היינו לא סתם שבא עליה אלא דיודע בבירור שולד זה הוא ממנו.

ואי נימא כן מובן דלא קשה קושיית התוס' שהקשו סתירה גדולה מהסוגיא דכאן ליבמות, דביבמות בלשון ראשון מבואר לפי אביי דאפילו כשיש עדים שבא על ארוסתו בבית חמיו ואפילו לא דיימא מעלמא אכתי חיישינן דדילמא אפקרה גם לגבי אחריני, ובין לרב ובין לשמואל הולד פסול לינשא לישראל כיון שהוא ספק ממזר, וכאן מבואר דכיון שהודה שבא עליה לכו"ע כשר אפילו לפי רבי יהושע, וי"ל שהקושיא חזקה יותר שזהו סתירה מאביי לאביי, דשם אביי הוא דאמר דאפילו לא דיימא מעלמא לכו"ע אסורה מדאפקרה וכו', וכאן הודה אביי לרב יוסף בטעמו הא' דלכו"ע מותרת, והקשה רק על טעמו השני דכאן לא שייך דין דר"ג כיון דהכל פסולין אצלה, (והרשב"א והרמב"ן ועוד אכן תירצו שהגמ' כאן קאי רק לפי לשון הב' דיבמות דפליגי ב"ארוסה שעיברה" ולא ידעינן כלל שהארוס בא עליה, אבל אם ידעינן שהארוס בא עליה בתר דידיה שדינן ליה וכשר, ולכן כאן שהארוס הודה כשר, אבל התוס' לא ניחא ליה בזה, כי סב"ל דמסתבר לומר דכאן מתאים גם ללשון הראשון דיבמות), ולפי פירש"י וכו' לא קשה כלל דכאן שאני שהוא טוען שלא זזה ידו מידה ובודאי הולד שלו לכן כשר, משא"כ שם דאיירי שהעדים העידו שבא עליה סתם, חיישינן מדאפקרה וכו'.

ולפי"ז יתיישב ג"כ מה שמקשים על שיטת רש"י (כמובא במהרש"א מהרא"ש ובשטמ"ק) דהרי ברש"י מבואר שהדיון כאן אינו רק לגבי הולד אלא לגבי הארוסה עצמה אם מותרת לו או לא, וכמ"ש בד"ה והא נמי כבדיעבד כו' "ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס", וא"כ עכצ"ל שהארוס הוא כאן, דאם מת או הלך למדה"י לא שייך לדון אם מותרת לו או לא, וא"כ נמצא שהפירוש בגמ' ב"ועוד" דאפילו אם אינו מודה היינו שהוא כאן וטוען שמעולם לא בא עליה, וא"כ איך אפ"ל דמשום ר"ג היא מותרת לו, הרי ודאי אסורה לו כיון ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שטוען בודאי שזינתה עם אחר, גם מבואר לקמן ריש פ"ב (טז,א) דבברי וברי לא אמר ר"ג דנאמנת ואיך קאמר כאן דאפילו בלא מודה נאמנת כר"ג? ומחמת זה גופא פירשו הראשונים דאיירי רק בנוגע לכשרות הולד ואיירי באמת שהבעל מת כו' וזהו "ועוד" דאפילו אם אינו כאן כי מת כו' מ"מ הולד כשר משום ר"ג, (וביארו דגם בנוגע להולד ה"ז כבדיעבד ואינו דומה להאשה שרוצים לאוסרה לכתחילה כי שם איסורה הוא רק לכהן ולא לכל ישראל, משא"כ כאן בהולד יש חשש ממזרות ואסור לכל ישראל ולכן זהו בדיעבד) אבל לרש"י דהדיון הוא לגבי האשה עצמה והוא כאן קשה? ותירץ המהרש"א דהיינו ששכח אם הערה בה ונתעברה ממנו או לא, [ונראה בכוונתו דבודאי אם הי' גמר ביאה הי' זוכר, משא"כ בהעראה שייך לומר ששכח ובמילא אינו יודע אם שייך שהולד הוא ממנו או לא] וזהו כוונת הגמ' ועוד אפילו אם הוא מסופק מ"מ נאמנת משום דר"ג. אבל עי' רש"ש ואילת אהבים שהקשו מכ"מ דמבואר שאין אשה מתעברת ע"י העראה (ראה קידושין עח,א ועוד) , ומה שהביא מהרש"א ראי' מלעיל ט,ב, ברש"י ד"ה מאי לאו: "ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה", אפ"ל דשבירת בתוליה הו"ע אחר, אבל אינה מתעברת.

ולפי הנ"ל ברש"י ניחא בפשטות דכוונת הגמ' ב"ועוד" דאפילו אם רק מעיד שבא עליה סתם ואינו אומר שלא זזה ידו מתוך ידה ובמילא יש חשש דאפקרה ג"כ לאחרינא מ"מ נאמנת משום דר"ג.

ויש להוסיף בביאור שיטת רש"י, דבד"ה והא נמי ביאר כנ"ל שהדיון הוא הן לגבי האשה עצמה והן לגבי הולד, ולבסוף מסיים רק בנוגע להאשה שאם אין אתה מאמינה אתה אוסרה על הארוס, ומשמע דרק זה הוא בדיעבד, משא"כ בנוגע להולד הרי זה רק ענין של לכתחילה דאוסרין אותו להנשא לבת ישראל וכו', (כמו שהוא בפנוי' דברוב פסולין אוסרין אותה לכתחילה להנשא לכהן וכפי שכתבו הראשונים בשטמ"ק) וא"כ למה מבואר ברש"י שמתירין גם הולד? וי"ל דכוונת רש"י הוא כמ"ש בר"ן ועוד, ועי' גם בנמוקי הגרי"ב דאה"נ הולד מצ"ע הו"ע של לכתחילה ואם האם כבר מתה צריך להחמיר על הולד, ורק הכא שהאם בפנינו, הנה אם נאסור הולד משום דהוה לכתחילה במילא גם הבעל יפרוש מאשתו כי לבו נוקפו כיון דנקטינן שזינתה עם אחר לגבי הולד, במילא גם הוא יגרשנה, ובמילא משום זה מתירים גם הולד דה"ז כבדיעבד, וא"ש דברי רש"י דבפועל ההיתר הוא על שניהם, אלא דכל זה הוא משום האם דשם ה"ז בדיעבד, ולכן מסיים רש"י דעי"ז אתה מוציאה מבעלה, וא"ש ג"כ הלשון "כבדיעבד" ולא בדיעבד, דזה קאי על הולד שאינו בדיעבד ממש אלא משום האם.

והנה בשטמ"ק הביא גם פירושו של הר"י מיגש וז"ל: ועוד הא אמר ר' יהודה כו'. כלומר אפילו לא היה מודה שממנו נתעברה איהי מהימנא כר"ג ואף על גב דרוב פסולין אצלה דהא אשת איש היא כיון דבדיעבד היא שהרי כבר מאורסת היא אצלו איהי מהימנא ולא מפקינן לה מתותיה, ואי קשיא לך ההיא דאמרינן ועוד דהא אמר רב יהודה כו' דאלמא אף על גב דלא קא מודה איהי מהימנא ובהא ברי וברי הוא וקיי"ל דהיכא דאיהו קאמר ברי לי שזנית תחתי ואיהי אמרה להד"מ דאיהו מהימן ומתסרא עליה משום דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכיון שכן היכי אמרינן הכא דאפילו לא מודה נמי הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר"ג דאמר איהי מהימנא. מסתברא לן דהאי דאמרינן הכא ועוד דהא אמר רב יהודה כו' לאו למימרא דהיכא דכפר ואמר מעולם לא באתי עליה דאיהי מהימנא ומכשרינן לה למיקם תותיה דהא ליכא למימר הכי אלא בא למימר דהיכא דלא קא מודה דזה העובר שלו בודאי אלא אומר אין בודאי באתי עליה אבל איני יודע בודאי כי זה העובר ממני הוא אלא ספק הוא הדבר אצלי לפי שבמה שהפקירה עצמה אצלי ובאתי עליה באיסור הכי נמי יש לומר דהפקירה עצמה לאחר באיסור ובא עליה וממנו הוא זה העובר ולפיכך היא נאמנת לומר שממנו הוא משום דהויא לה איהי ברי ואיהו שמא וכו' עכ"ל.

וממשיך בשטמ"ק וז"ל: כתב הרמב"ן וז"ל חדא דהא קא מודה ועוד הלכה כר"ג. פי' לאו אי קא מכחיש לה קאמרינן דאי מכחיש לה ברי וברי הוא ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא ה"ק אפילו ליתיה קמן נמי מהימנא. ויש אומרים היכא דאמר בודאי שבאתי עליה אבל איני יודע אם הפקירה עצמה לאחר כמו שהפקירה עצמה לי. כך פי' הר"ר יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל. ואיני מכיר בלשון זה דכי מודה מי ידע בה דלא הפקירה עצמה לאחר וכי נועל הוא דלת בפניה? וכו' עכ"ל.

היינו שהרמב"ן הקשה על הר"י מיגאש מהו כוונתו ב"ועוד" שאינו ברי שהולד ממנו, דהרי זהו גם טענתו בתחילה כשמודה שבא עליה ואינו יודע אם זינתה עם אחר או לא, דהרי בודאי לא נעל בפניה הדלת, וא"כ איך אפ"ל דזהו הפירוש בועוד שאינו מודה, והנה אף שהר"י מיגאש לא כתב בהדיא דקא מודה היינו דלא זזה ידו מידה, מ"מ לפי הנ"ל י"ל דכוונתו ג"כ כהר"ח וכו' וא"ש, וכן נקט הגרע"א בשו"ת ח"א סי' פ"ה שכן הוא הפירוש לפי הר"י מיגאש.

אבל בשב שמעתתא (שמעתתא ב' פ"כ) חידש בדבריו פירוש חדש וביאר כוונתו באופן אחר, ולא קשה עליו קושיית הרמב"ן, ובהקדם דברי הרמב"ם (הל' יבום פ"ג ה"ד): "מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת", [דאם נקטינן בודאי שזהו בנו אם מת אין אשתו צריכה יבום או חליצה כיון שיש לו בן אבל אם אינו בנו צריכה יבום או חליצה וכיון שיש ספק אסורה להתייבם דילמא זהו בנו והוה אשת אח שלא במקום מצוה, אבל חולצת מספק לחומרא דילמא אינו בנו].

ובשו"ת הרא"ש (כלל פ"ב סי' א') תמה ע"ז דממ"נ אם הוא בנו ודאי לענין ירושה, למה לגבי יבום אינו כן שצריכה חליצה, ואם הוא ספק לגבי יבום למה הוא ודאי לענין ירושה שיכול להוציא מחזקת שאר היורשין?

ותירץ הש"ש דברי הרמב"ם שהוא מצד דין "יכיר", דהנה יש גזה"כ מיוחד שהאב יש לו נאמנות לומר זה בני בכורי ויקח פי שנים מירושתו, וכן בשאר ענינים הנוגעים לבנו דכתיב (דברים כא,יז) "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגו'" ודרשינן בזה בב"ב (קכז,ב) "יכיר - יכירנו לאחרים, מכאן א"ר יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה", ודין זה הוא גם כשהאב שמע זה מאחר והוא מאמין לו בבירור שכן הוא (כמ"ש בבית שמואל אבהע"ז סי' ו' ס"ק כ"ז) ובמילא אף שהאב מצ"ע יודע רק שזינה עם האם, ואינו יודע אם זינתה עם אחר, כיון שהיא אומרת שלא זינתה עם אחר והולד ודאי ממנו והוא מאמין לה בוודאות, יש כאן הגזה"כ ד"יכיר" שהאב נאמן.

מיהו גזה"כ זה הוא רק בנוגע לדינים הנוגעים להולד עצמו כמו שיטול פי שנים כו' והכא שהוא יורשו בכלל, אבל בנוגע ליבום שאומר דזהו בנו ובמילא אין אשתו צריכה יבום וחליצה, כיון דזה אינו דין הנוגע להבן עצמו כלל אלא בנוגע לאשתו בלבד אם זקוקה ליבום או לא, לא שייך כאן דין יכיר ואין לו נאמנות מיוחדת בזה, ולכן ה"ז ספק, ושפיר כתב הרמב"ם דחולצת ואינה מתייבמת.

אמנם כל זה הוא לשיטת הרמב"ם דדין יכיר מועיל גם באופן דלא ידעינן כלל שהוא בנו והוא מעיד שזהו בנו, ובמילא כאן באופן שמעיד שזה בנו לענין ירושה ה"ז מועיל, אבל לשיטת הרא"ש והתוס' (ב"ב קלד,ב, ד"ה ליורשו, וז"ל: ליורשו פשיטא - דאנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס לא יהא נאמן אע"ג דלענין בכורה נאמן היינו משום שראוי ליורשו שהרי בידוע שהוא בנו אבל הכא דלא ידעינן אם הוא ראוי ליורשו או לא אינו נאמן"1) דדין יכיר הוא רק לאחר דידעינן שזהו בנו יכול להעיד שהוא בכור כו', אבל בדלא ידעינן שזהו בנו והוא אומר שזהו בנו אין בזה הדין דיכיר, נמצא דגם כאן לענין ירושה אינו מועיל דין יכיר, כיון דכאן מעיד דזהו בנו בכלל, ובמילא א"ש קושיית הרא"ש, דלשיטתו דגם לענין ירושה ליכא דין יכיר, לכן שפיר הקשה דמאי שנא ירושה מיבום.

ולפי"ז מבאר גם כוונת הר"י מיגאש הנ"ל בדברי רב יוסף "חדא דהא קא מודה" והקשה עליו הרמב"ן וכי נעל ביתה שאינה יכולה לצאת וכו' וכו'? דהר"י מיגאש סב"ל כשיטת הרמב"ם דדין יכיר מועיל אפילו להעיד שזהו בנו, וכוונת הגמ' הוא בפשטות חדא דקא מודה היינו שאומר בפירוש שמאמין לה שלא זינתה עם אחר, ובמילא נאמן מדין יכיר והולד כשר, ועוד דאפילו אם אומר שאינו מאמין לה, ואפשר שזינתה עם אחר, אלא הוא יודע רק שבא עליה, אבל אינו יודע אם ולד זה הוה שלו מ"מ נאמנת מצד דין דר"ג, ולפי"ז מתרץ גם למה הוצרך להוסיף בגמ' "ועוד" ולא מספיק בטעם הא' שהבעל מודה? כי הודאתו דדין יכיר הוה גזה"כ רק בנוגע להולד, ולא בנוגע להאם, ומשום האם מוסיף טעם השני שהיא ג"כ כשרה מדינא דר"ג, ולא קשה גם מה שהקשו הראשונים כנ"ל דהלא הולד הוה "לכתחילה"? דלהנ"ל ניחא דהולד מותר לכתחילה מדין יכיר, וזה לא שייך כלל לפלוגתת ר"ג ורבי יהושע, וכל מה דקאמר שהוא בדיעבד היינו רק להתיר האשה לבעלה, דבזה ליכא הנאמנות דיכיר.

ויש להוסיף בדבריו, דלפי זה לא קשה קושיית התוס' דלמה כאן אמרינן דכשהודה הבעל לא חשדינן מאחר, וביבמות מבואר דחיישינן מדאפקרה כו', דלפי הש"ש ניחא, דרק הכא שיש דין דיכיר שהאב טוען שמאמין לה והוא ודאי בנו יש לו נאמנות מה"ת, ולא חיישינן מאחר, משא"כ התם הי' רק עדים שבא על ארוסתו בבית חמיו, והבעל אינו מעיד כלל לגבי הולד אם הוא שלו, לכן שם שפיר חיישינן מדאפקרה, אבל התוס' לא מפרש כאן מדין "יכיר", דהרי נתבאר דשיטת התוס' הוא דיכיר מועיל רק אם ידעינן מקודם דזהו בנו, אבל לא כשאומר מעיקרא דזהו בנו, ולכן לא פירשו התוס' כהנ"ל שהוא מדין יכיר.

אלא שהש"ש עצמו הקשה על דבריו ממ"ש הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פט"ו הי"ב): "ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר וזה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי", וקשה דהרי הרמב"ם סב"ל דחל בזה דין יכיר אף שהוא עצמו אינו יודע אם זינתה עם אחר או לא אבל כשמאמינה יש בזה דין יכיר, וא"כ צ"ל שם ודאי ממזר, ולמה כתב הרמב"ם שהוא ספק ממזר? ותירץ הש"ש דשם איירי שאינה מאמינה, אבל קשה דהרי לשון הרמב"ם הוא שמודה לה, ולא רק שבא עליה, והוא כמו שכתב בהל' יבום (פ"ג ה"ד) וא"כ מהיכי תיתי לחלק בזה דכאן מאמינה וכאן לא?

ולכן נראה לומר באופן אחר ולא כהש"ש, דהנה התוס' בדף קכז,ב, (בד"ה כך) שם הקשו דמנלן מדין יכיר לבכורה, שנאמן ג"כ ביחוסו שהוא בן גרושה וכו'? ותירצו בתירוצם הראשון דבזה גופא שאומר דזהו הבכור נמצא שמעיד שבנים הראשונים מאשתו אינם ממנו והם פסולים כו' הרי מוכח דמועיל גם ליוחסין, ואח"כ הביאו תירוץ ר' אליהו וז"ל: ורבינו אליהו מפרש דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה דהיינו שנואה בנישואיה כדמפרש בפ"ב דיבמות (דף כג. ושם) כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה, ומיהו כשם שנאמן לומר משמע דממה שנאמן לבכר יליף אבל בירושלמי בפ' עשרה יוחסין משמע כפירוש רבינו אליהו וכו' עכ"ל, דלפירוש רבינו אליהו יוצא שיש ב' לימודים א' לגבי ירושה וב' לגבי יחוס.

ולפי"ז אפשר לומר שהרמב"ם ג"כ סב"ל כפירוש ר' אליהו שיש כאן ב' לימודים, וסב"ל להרמב"ם דמתי שייך לומר דאף כשאינו יודע מצ"ע אלא מאמין לאחר וכו' זה שייך רק בדין ירושת ממונות, דכיון שהוא בעל הממון, במילא עי"ז שהוא מאמין לאחר האמינתו תורה שהוא יורשו כיון דזהו ממונו הרי זה תלוי בו, משא"כ בנוגע ליחוס בנו דבזה אינו מתורת בעלים, אלא כגדר של עדות ממש, דחידשה התורה שיש לו בזה דין עדות כו', בזה באמת בעינן שידע מעצמו לבד כמו בכל עדות ולא עי"ז שהוא מאמין לאחר, דלא מסתבר לומר דבזה שהוא מאמין לאחר תלוי יחוסו של הבן וכו'.

ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם בהל' יבום דבאמת איירי שמאמין האשה שלא זינתה עם אחר, אלא דזה מועיל רק לענין ירושה שהו"ע דממונות, משא"כ לענין יבום שהו"ע של איסור כו' בזה בעינן גדר עדות ממש, ולכן בזה נשאר ספק, וא"ש ג"כ דברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה הנ"ל שהוא ספק ממזר דבזה לא שייך דינא דיכיר דכיון דכל ידיעתו הוא מצד האשה אין זה גדר עדות דבעינן לענין יחוס ולכן הוא ספק ממזר.

והרא"ש מ"מ הקשה עליו כנ"ל דמהו החילוק בין ירושה ליבום, וי"ל או משום כנ"ל דסב"ל דלא שייך דין יכיר כלל אם לא ידעינן כלל שזהו בנו, או אפ"ל משום שהרא"ש אינו מחלק בין ירושה ליחוס כשמאמין לה, ואפ"ל דסב"ל כתירוץ הראשון של התוס' ששניהם נלמדים מאותו הלימוד במילא אין לחלק ביניהם, ואם נאמן מדין יכיר בירושה צ"ל כן גם לגבי יבום, ואם אינו נאמן ביבום אינו נאמן גם לגבי ירושה ושפיר תמה על הרמב"ם.

דלפי"ז יוצא דאפילו לפי שיטת הרמב"ם לא מועיל כאן יכיר לגבי יחוס כשמאמין להאשה שלא זינתה עם אחר, דבזה בעינן עדות שיודע מצ"ע, ובמילא שוב אין לפרש הר"י מיגאש כהנ"ל, אלא כדנקט רע"א, דבתחילה אמר שלא זזה ידה וכו' ומקשה דאפילו לולי זה דרק אומר שבא עליה נאמנת משום ר"ג, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ


1 אבל ראה קצוה"ח סי' רע"ז ס"ק א' מ"ש בדעת הרא"ש.