הנה רש"י פירש אלמנת עיסה: "אלמנת עיסה - שהיא באה מכח ספק חלל כדלקמן שנטמע בה ספק חלל כגון שזרק בעל אמו הראשון לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת ונמצאת זו ספק גרושה ספק אלמנה ונשאה כהן והוליד ממנה בן זהו ספק חלל והעיד ר"י על אלמנתו של זה שהיא כשרה" ולא פירש כמו רבי יוסף טוב עלם או כהתוס' שיש כאן ספק ספיקא ממש כדמשמע מהגמ' לקמן, וי"ל דטעמו הוא דאי נימא שיש כאן ספק ספיקא ממש, דא"כ מהו הי' ההו"א להקשות סתירה מר' יהושע לר' יהושע וכי לא ידע שיש חילוק בין ספק לספק ספיקא? אבל לרש"י א"ש כיון שאין זה ספק ספיקא ממש, אלא כפי שנתבאר מהשטמ"ק דבמתניתין דבמתניתין בהפנוי' עצמה נולד הספק למי נבעלה, דלא ידעינן מיהו הבועל, ואם היינו מכירים אותו אולי היינו יודעים שהוא ודאי פסול, אלא שאין אנו יודעין מיהו, וספק זה חמור יותר כיון דאפשר שודאי פסול בא עליה, משא"כ באלמנת עיסה הרי ידעינן מיהו בעלה ושהוא בודאי ספק חלל, ורוצים לפוסלה משום שנשאה לאיש זה שהוא ספק חלל, ונמצא דכל הפסול בא מצד בעל זה שהוא ספק, וזהו ספק שני, וזהו כוונת הגמ' דמתי מחמיר רק בהאשה שבה עצמה נולד הספק דלא ידעינן מיהו הבועל ואולי הי' ודאי פסול, ולא בספק השני בהאלמנה כפי שנת' בשיעור הקודם.
ועי' מהרמ"ש שביאר טעמו של רש"י שלא רצה לפרש שיש ספק ספיקא ממש משום קושיית התוס' בד"ה אלמנת דאם יש ספק ספיקא ממש למה אוסר הבת הרי בכל התורה כולה מקילים בספק ספיקא, משא"כ לרש"י אתי שפיר, דהרי פשוט שספיקו של הבן - העיסה עצמו, נכלל בספק הראשון כיון שמסופקים באמו אם היתה גרושה או לא, [כשם שהוא במתניתין בפנויה שזינתה דהבת שנולד אינו "ספק שני" אלא ספק הראשון] וא"כ גם בת העיסה אסורה דהוה ספק ראשון ובלשון מהרמ"ש: "אבל בת זוהי כרעא דאבוה והספק עצמו שנולד באבוה נולד בבת".
וכן כתב בס' הישר לר"ת (סי' י"ח) שפירש הכא "ספק ספיקא" כרש"י ולא כתוס', וביאר טעמו וז"ל: פי' ר' אלמנת עיסה .. דהא דקאמרי' תרי ספיקי לאו היינו ספק ספיקא ממש דאם כן בת אלמנת עיסה שהיא בת ספק חלל כשירה וכל שכן אלמנת עיסה. ואמרי' בעשרה יוחסין (קידושין עה,א) כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו וכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו למעוטי אלמנת עיסה דאית בה תרי ספיקי ופסולה לכהונה משום דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו דאע"ג דבבתו ליכא אלא חד ספיק' שהיא בת ספק חלל דכיון שהיא זרעו הרי היא כגופו. ולאפוקי מהני תנאי ר' יהושע כו' אלמנת עיסה כשירה משום דהוי ספק ספיקא כי האי גוונא דהוו תרי ספיקי אע"ג דאי אתה נושא בתו דליכא אלא חד ספיקא והני דפסלי אלמנת עיסה [לא] חשבי הך ספק ספיקא אבל בתו לכולי עלמא פסולה אפי' לר' יהושע דליכא אלא חד ספיקא עכ"ל.
ביאור דבריו דמבואר בקידושין שם, דיש דסב"ל דגם אלמנת עיסה פסולה מטעם דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו, ואי נימא שיש כאן ספק ספיקא ממש הלא גם בתו צריכה להיות כשר מצד ספק ספיקא כמו בכל התורה כולה [ולא סב"ל כתירוץ התוס' משום מעלה עשו וכו'] משא"כ לפי פירוש רש"י ניחא דבתו אין לה "ספק ספיקא" דהרי הפירוש הוא דבהאלמנה עצמה לא נולד הספק כנ"ל אלא באם העיסה -לפי' הראשון- וזה שייך לומר רק באלמנה שהיא אשה זרה שנשאה העיסה, משא"כ הבת הרי היא ירך אביה וכגופו, ולכן נחשב שהספק הוא בהבת עצמה שאין לחלק בין האב להבת, ורק על אדם זר שייך לומר שהספק נולד חוץ ממנו, ומסיק דלפי רבי יהושע זה גופא הטעם דרק האלמנה כשרה ולא הבת דרק בהאלמנה הוה ספק ספיקא, כיון שלא נולד בה הספק משא"כ בהבת דהוה כגוף אביה.
וכ"כ הפנ"י כאן ובקידושין עה, א (בד"ה אמר רב חסדא) ושם הוסיף להוכיח כן דהגמ' (קידושין שם) וז"ל: ואף על גב דהתוס' בכתובות [ד"ה אלמנת] כתבו לחלק דהבת אף על גב דהוי ס"ס ושריא אפ"ה משום מעלה דיוחסין החמירו משא"כ באלמנה דאיכא נמי חזקת היתר דידה לא עשו מעלה אף ביוחסין, אלא דלפי"ז עיקר הטעם חסר מן הספר כיון דעיקר סוגיא דשמעתין בהכי רהטא דלהנך תנאי דברייתא דהכא אסרו אף באלמנה ולהנך תנאי דעדיות שרו באלמנה ואסרו בבת א"כ לא הו"ל לאתויי הך מילתא דספק ספיקא לקולא דשייך אף בבת אלא הו"ל למימר מ"ט משום דאית לה חזקת היתר בהדי ספק ספיקא עכ"ל, היינו דהגמ' שם חילק בין האלמנה לבת דהאלמנה הוא ספק ספיקא משא"כ בבת, ולפי התוס' הי' צריך לומר שהחילוק הוא דבבת ליכא חזקה משא"כ בהאלמנה, משא"כ לרש"י אתי שפיר.
וכ"כ בשוטמ"ק דלפי רש"י ניחא: "דגבי אלמנה איכא למימר דהוי ספק ספיקא פי' תרי ספיקי דלא נולד בה הספק אלא הספק נולד חוץ ממנה ואתה בא לפוסלה משום ספק אל תפסלנה מספק דמוקמינן לה אחזקתה וכדפרישנא לעיל אבל בת זו היא כרעא דאבוה והספק עצמו שנולד באבוה נולד בבת ודמי למתני' דקרי' לה חד ספיקא".
אמנם גם לפי ביאור השני בספק ספיקא מתורץ קושיית התוס', דרק בהאלמנה מבטלים ב' חזקת כשרות, משא"כ בהבת שאין לה חזקת כשרות בפני עצמה א"כ הרי מבטלין רק חזקה אחת, ודומה להדין דראוה מדברת ועי' בזה.
ועי' קידושין שם בפירש"י בד"ה ספק ספיקא וז"ל: בעלה היה ספק והיא באה מכחו להיפסל עכ"ל, ולא פירש ספק הראשון מצד האם כפי שפירש כאן, אלא מצד הבעל, ולפי פירוש הראשון הנ"ל שבשטמ"ק לא קשה כיון אין שום הפרש ביניהם, כיון שעיקר הדבר הוא שהספק לא אירע בהאלמנה עצמה, אבל לפירוש השני שבשטמ"ק לא א"ש, דאם הוא משום ב' חזקות, הרי בהבעל ליכא שום חזקה כיון שנולד לכתחילה בספק, וא"כ מה שייך להזכיר כאן הבעל? ומוכח דשם פירש כפירוש הראשון שבשטמ"ק.
וכדאי לפרש דהא דהבת אלמנה אסורה אין הכוונה להבת שנולדה לאחר שהתירו את אמה - ה"אלמנת עיסה" להנשא לכהן, דאותה בת ודאי כשרה אף שאין לה חזקה, ואיירינן רק בהבת שנולדה מהספק חלל עצמו מקודם, וכ"כ בס' בית יעקב, וטעם החילוק הוא בהקדם המשנה ביבמות קיז,א, דאיתא שם דאשה שנשאת עפ"י עד אחד שמת בעלה (דמשום עיגונא אקילו בה רבנן) יכולה לגבות כתובתה, אף דבהוצאת ממון בעינן שני עדים מ"מ כיון שכתב לה שכשתנשא לאחר תגבה כתובתה, לכן גובה כתובתה ג"כ על פי עד אחד, אבל מ"מ הבן אינו יכול לירש נכסי אביו עפ"י עד אחד דבזה בעינן שני עדים עיי"ש. והביאור בזה הוא דרק גביית כתובתה שהוא תולדה מהיתר הנישואין שלה תוכל לגבות עפ"י עד אחד, משא"כ ירושת הבן הו"ע בפני עצמו שאינו תולדה מזה שהיא מותרת להנשא, כי מיתת הבעל פועל ב' דינים נפרדים, א' שאשתו מותרת והב' שהבן יורש, וכיון דירושה אינו תלוי בנישואי האם אלא הוא דין בפ"ע לכן בזה בעינן ב' עדים.
וכן הוא בעניננו, דאם התרנו את האלמנה להנשא לכהן מצד חזקת כשרות כו' ואח"כ הולידה בת, דכל הפסול שאפשר להיות בהבת הוא רק מחמת זה שאמה היתה אסורה להכהן, (שהרי האב הוא לעולם כהן כשר) הנה מכיון שכבר התרנו את האם ודאי כו"ע מודים דהבת כשר כיון שהפסול בא בתולדה מהאם וכבר הכשרנו את האם, אבל הבת שנולדה מקודם מהספק חלל, דאם הוא חלל הבת פסולה ע"י האב, נמצא דכאן פסול הבת לא באה בתולדה מהאם אלא הוא פסול בפני עצמו, דחלל הבא על בת ישראל ונולד ולד ה"ה פועל בזה ב' דברים נפרדים א' שהאם נפסלת לכהונה, והב' שהולד הוא פסול, בזה דוקא אמרינן שהיא פסולה כיון דהבת הוא דין בפני עצמה, ואף דב' הדינים תלויים בדבר אחד, דאם נקטינן שהבעל כשר ואינו חלל במילא האם כשרה וגם הולד, מ"מ הם ב' פסולין נפרדים ולכן שייך לומר שהאם כשרה והבת פסולה כיון שלהבת ליכא חזקת כשרות.
ב) והנה הגמ' תירץ בתחילה הסתירה בין רבי יהושע לרבי יהושע "הכי השתא, התם - אשה נישאת בודקת ונישאת, הכא - אשה מזנה בודקת ומזנה?" אבל לעיל יג,ב, בתוד"ה השבתנו פירשו התוס' טעמו של ר"ג דמכשיר "דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא דמיא לשבויה" דלכאורה הכוונה דזהו חזקה דבודקת שלא תהא אסורה לכהונה כפי שישנם מבארים בזה (ראה שיעור ט) ולפי"ז קשה דאיך אפ"ל דפליגי בסברות הפוכות דר"ג סב"ל דבודאת ורבי יהושע סב"ל בפשיטות שאינה בודקת, ועי' גם בשב שמעתתא (שמעתתא ב' פט"ז) שהקשה לפי התוס' דלפי ר"ג יש חזקה דבודקת ומזנה למה אמרו בגמ' הכא דטעמו של ר"ג הוא משום דאלים ליה ברי, כיון דעיקר טעמא דידיה משום חזקה דבודקת ומזנה?
ולכן יש לפרש כוונת התוס' כמו שכתב הגרע"א החדשות (אבהע"ז סי' ב' בד"ה אך) וז"ל: ובלא"ה נ"ל דהך ס' דבודקת לא הוי חזקה רק דמהני דלא הוי נגד רוב פסולים, בזה אמרינן כי אמרינן דתלינן ברוב היכי דסיפוק ביד הרוב לעשות הדבר כמו המיעוט, משא"כ לענין זנות לא היתה רוצה בכך דבודקת ומזנה עכ"ל, היינו דסב"ל דהא דאמרינן דאשה מזנה בודקת אינו שום חזקה וכו' ובירור שבודקת דוקא לכשר לה, דבודאי אינה מדקדקת בזה, אלא שבכלל אינה מזנה עם כאו"א רק בוחרת מי שמוצא חן וכו', דזה מבאר למה אין זה דומה לשבוי', כיון דשם אין זה תלוי בידה כלל, דרוב פרוצים בעריות כו' וכולם פסולים אצלה, משא"כ בראוה מדברת וכו' כשרה אפילו ברוב פסולין כיון דתלוי בה לא איתרע החזקת כשרות שלה ונאמנת, דבשלמא אם הי' זה תלוי בהאנשים לבד שכל מי שרוצה לזנות עמה יכול, שפיר שייך לומר דאזלינן בתר רוב, אבל כיון דתלוי בידה לבחור מי שתרצה, במילא נתבטל כל הדין והכח של רוב, דאולי רצתה רק בהמיעוט עיי"ש, והוה כמחצה על מחצה ובמילא מועיל ברי עם חזקה.
ועי' בשטמ"ק כאן שכתב: וז"ל שיטה ישנה השבתנו על המעוברת כלומר יש לך תשובה וטעם על המעוברת ולאו למימרא שהם מודים לו דטעמא דר"ג ור"א מפני שהיא ברי ואית לה חזקה דכשרות ואפי' ברוב פסולין כגון חורבה דדברא מותרת ולא דמי לשבויה דהתם הרי היא נכבשת ביד הפסולין ועוד דכולן פסולין אבל הכא הרי אינה ביד הפסולין ויכולה להבעל לכשרים ע"כ, ולכאורה נראה דכוונתו כמ"ש הגרע"א דכיון שאין זה ביד הרוב אלא תלוי בבחירתה לכן אין כאן דין דרוב.
דלפי זה לא קשה קושיית השב שמעתתא מלקמן יד,א, למה צ"ל משום דאלים ליה ברי, כיון דבודקת אינו שום בירור וטעם להאמינה רק לסלק החסרון דרוב פסולין אצלה, וכן לפי"ז לא קשה קושיית הבית יעקב דאיך פליגי ר"ג ור' יהושע בסברות הפוכות במציאות דלר' יהושע ודאי אינה בודקת ולר"ג יש חזקה דבודאי בודקת, דלהנ"ל ניחא דגם לר"ג ליכא שום חזקה דבודקת כו', ובאמת מצד חלק של האיסור ודאי נימא שאינה מדקדקת להחמיר וכו' כסברת רבי יהושע, אלא הענין הוא דכיון דזנות תלוי בה לבחור באחד במילא אין כאן דין רוב ואינו דומה לשבוי' לשיטת ר"ג, וכו"ע סב"ל דליכא חזקה דבודקת ומזנה עם כשר דוקא ולכן סב"ל לרבי יהושע דגם זה נכלל בגזירת שבוי' כי מכיון שיש ריעותא בחזקת כשרות שלה אפילו ברוב כשרים דסו"ס דילמא נבעלה לפסול לה, וכ"ש ברוב פסולין, ורק ר"ג דסב"ל דזה לא נכלל בגזירת שבוי' מבאר דלמה לא ניזול בתר רוב כיון דכאן צריכה לבחור וכו' ליכא רוב.
ג) והנה התוס' הקשו כנ"ל לשיטתם שיש כאן ספק ספיקא ממש א"כ למה הבת אסורה, דבשלמא לרש"י י"ל כנ"ל דכיון דאי"כ ספק ספיקא ממש ולהבת ליכא חזקת כשרות לכן מחמירים, אבל לתוס' (וכן קשה לפירוש ר' יוסף) שיש כאן ס"ס ממש הלא בכל התורה מקילים בספק ספיקא? (עי' מהרמ"ש שכ"כ) ותירצו התוס' דכאן מחמירים גם בספק ספיקא משום מעלה ביוחסין כיון דאין לה חזקת כשרות.
ותמה ברע"א כאן הלא פסקינן לעיל לגבי הדין דמתניתין דחזקת האם מועיל לגבי הבת ולמה כאן לא אמרינן זה לפי כו"ע? ותירץ דרק שם שאין האב כאן כלל ויש רק האם ומכשירים אותה משום חזקת כשרות לכן הבת כמותה, אבל כאן שיש האב וידעינן שהוא ספק חלל, למה נגרור אותה אחר האם ולא אחר האב עיי"ש.
ונראה דרע"א מפרש הענין דחזקת האם מהני לגבי הבת דהפסק דין של האם פוסק גם על הולד, ולכן ביאר דרק לעיל ששם דנו בי"ד ופסקו רק לגבי האם בלבד כיון דלא ידעינן מ האב לכן זה מועיל על הבת, אבל הכא דידעינן מי האב ובי"ד פסקו עליו שהוא פסול מחמת ספק, כיון שאין לו חזקת כשרות לכן אמרינן מאי חזית ללכת אחר הפס"ד של האם ולא של האב, אבל בקו"ש ח"ב סי' ב' הקשה דאי נימא הפירוש בחזקת האם מועיל וכו' שהחזקה של האם הוא פסק דין ודאי [דזהו חידוש התורה בחזקה דמעיקרא שנכריע כהחזקה דבודאי הי' כשר וכו'] א"כ יש לומר גם הכא שהבת יהי' כשרה, כיון שהחזקה אומרת דבודאי כשר הי', ואילו דינו של הבעל אינו מכח חזקה וודאי אלא משום דספיקא לחומרא, וא"כ גם הכא תגרר אחר האם כיון שהיא ודאי?
ד) הקשה בס' 'בית יעקב' דלמה הוצרך אביי להקשות סתירה מרבי יהושע על רבי יהושע ממתניתין דראוה מדברת לאלמנת עיסה, הרי הי' יכול להקשות סתירה ממשנה זו גופא דרק אלמנת עיסה מותרת, אבל אם העיסה [שהיא עצמה נתגרשה ספק קרוב לה או לו ואח"כ מת בעלה והיתה ספק גרושה] אסורה לכהן, ואשה זו דומה ממש להך דמתניתין דראוה מדברת, שהרי גם שם יש בה ספק אם האיש הי' כשר ומותרת לכהן או פסול ופסולה לכהן, כמו אם העיסה שהיא ספק גרושה ספק אלמנה, ולמה אוסר האם ומתיר האלמנה, ועכצ"ל ששם ידע טעם למה יש חילוק ביניהם, וא"כ מהו קושייתו ממתניתין? ותירץ דבודאי הבין שיש חילוק בין האם שהיא ספק אחד ששם מחמיר, ואלמנת עיסה היא ספק ספיקא [דאפילו אם הי' גירושין דילמא העיסה כשר שהוא בן ט' לראשון וכו' או כפי התוס'] וקושייתו הוא רק ממתניתין דרבי יהושע פוסל אפילו ברוב כשרים, ואביי חשב דספק ספיקא ורוב הו"ע אחד ושקולים הם דההיתר דספק ספיקא הוא משום דרוב צדדים להתיר, לכן הקשה קושייתו דכיון דקאסר במתניתין אפילו ברוב א"כ צריך לאסור גם אלמנת עיסה אף שהיא ספק ספיקא, ותירץ לו רבא דזה אינו, דספק ספיקא אלים מרוב, ורק ברוב פוסל ולא בספק ספיקא, וכפי שאכן הוכיח הרשב"א בתשובותיו (סי' ת"א) מהכא דספק ספיקא עדיף מרוב, דהרי רבי יהושע פוסל ברוב ומתיר בספק ספיקא, עכתו"ד.
אלא דכל זה מתאים לומר לפי פירוש ר' יוסף טוב עלם או התוס' שיש כאן ספק ספיקא ממש לכן דימה ספק ספיקא לרוב ותירץ לו רבא דעדיף רוב, אבל לפי רש"י שאין כאן ספק ספיקא ממש כמו בכל מקום, אכתי אינו מבואר למה לא הקשה סתירה בהמשנה עצמו, וגם אם קושייתו הי' מצד רוב כשרים דמ"מ פוסל רבי יהושע, א"כ באמת צריך להבין למה מיקל בהך ספק ספיקא ומחמיר ברוב דודאי הך ספק ספיקא אינו כרוב? ויל"ע. ע"כ