בתוד"ה אלמנת עיסה ביארו הטעם דבת העיסה לכו"ע פסולה אף שיש בה ספק ספיקא משום דרק האלמנה הכשירו משום שיש לה חזקת היתר משא"כ הבת שאין לה חזקה מעלה עשו ביוחסין שלא לסמוך על הספק ספיקא גרידא, ולכן פסולה והובא קושיית הגרע"א כאן וז"ל: תוד"ה אלמנת עיסה וי"ל דבת עיסה אין לה חזקת כשרות. תימה לי הא קיי"ל כר"י דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ומבואר בתוס' לקמן בפרק ב' (דף כו ע"ב) דהטעם דחזקת אם מועיל להבת, ונ"ל דיש לחלק דר"ג מיירי היכא דאין שייך לדון הספק על האב בכשרות ופסלות כההיא דראוה מעוברת האב אינו בפנינו ואם הי' בפנינו היינו מכירים אותו ואיכותו, בזה מכשיר בבתה, דהבת גרירה בתר אמה וחזקתה דהאם מועיל לה משא"כ הכא באלמנת עיסה דהאב לפנינו ומחזיקין אותו לספק חלל בזה לא שייך לומר דהבת תגרור בתר אמה דהא יש לגררה ג"כ לאביה שהוא ספק חלל וממילא גם היא בספק, עכ"ל. והובא ע"ז קושיית הקובץ שיעורים (חלק ב סימן ב) דהלא הא דחזקת האם מהניא להבת משום דהודאי מכריע את הספק וא"כ אין תירוצו של הגרעק"א עולה יפה דהאם שהיא ודאי שפיר גוררת את הבת אחריה אבל האב שאינו אלא ספק אינו יכול לגרור את הבת אחריו.
ויש לתרץ קושיית רע"א באופן אחר ובהקדם מה שהקשו כאן באחרונים מהך דקידושין פ,א, "דתנן: תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו - ר"מ מטהר, וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח; והוינן בה, מאי טעמיה דר"מ? קסבר: רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין, ועיסה בחזקת טהרה עומדת, וסמוך מיעוטא לחזקה איתרע ליה רובא; ורבנן? מיעוטא כמאן דליתא דמי, רובא וחזקה רובא עדיף", ופירש"י דטעם דרבנן הוא כיון דרוב תנוקות מטפחין באשפה שיש שם שרצים, וממילא התינוק טמא, והוא ודאי נגע בהעיסה דהרי הבצק בידו לכן העיסה טמאה, אבל ר"מ מטהר דמיעוט תינוקות אינם מטפחים והעיסה בחזקת טהרה, לכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוה מחצה על מחצה ובטומאה בכה"ג טהור (כמובא לעיל יג,ב, בתוד"ה מסייע).
אבל הרמב"ן ושאר הראשונים שם (תוס' רי"ד ריטב"א וכו') תמהו על רש"י וז"ל הריטב"א: ולא נהירא האי פירושא חדא דאם כן דודאי נגע בעיסה היכי אמרינן דעיסה זו בחזקת טהרה עומדת, הא כיון דתינוק נגע בה בטלה חזקתה והויא לה כתינוק .. ותו בהדיא גרסינן בירושלמי דפירקין (ה"י) תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח בעיסה עכ"ל), דכיון דהתינוק ודאי נגע בהעיסה, והתינוק ה"ה טמא כיון שרוב תנוקות מטפחים באשפה ואין לו חזקת טהרה, א"כ מה שייך לומר שיש חזקת טהרה בהעיסה הלא העיסה כתינוק כיון דבודאי נגע ונעשו כמציאות אחת, ואיך אפ"ל שיש להעיסה חזקת טהרה, הלא זה נתבטל ע"י שהתינוק בודאי נגע בו? ובודאי צ"ל שהעיסה טמאה אפילו לפי ר"מ וא"כ מה שייך לומר כאן דמצרפים המיעוט עם החזקת טהרה של העיסה? ולכן פירשו באופן אחר דרוב מטפחים היינו בהעיסה, ומיעוט אין מטפחים בהעיסה, ובאמת התינוק ודאי טמא, אבל כיון דבהעיסה יש מיעוט שהתינוק לא נגע בו דאפשר שהבצק הוא ממקום אחר, או שאיש טהור נתן לו הבצק מהעיסה והתינוק מעולם לא נגע בהעיסה לכן מצרפינן המיעוט שלא נגע עם החזקת טהרה ולכן טהור עיי"ש.
ולפי"ז הקשו הכא, דכמו שם הרי התינוק טמא מצד רוב ויש מיעוט שאינו טמא, וא"כ למה לא נימא דגם בהעיסה, הטומאה היא רק מצד רוב ויש מיעוט שטהורה, ובמילא מצרפינן החזקה של העיסה עם המיעוט, הרי מוכח מזה משום דכיון דבודאי נגע נעשו מציאות אחת עם התינוק וכשם שהתינוק טמא כן גם העיסה ולא שייך לצרף החזקה של העיסה, וא"כ גם הכא למה אמרינן דהאלמנה כשרה מצד חזקת כשרות שלה, הלא כאן הספק חלל ודאי נשאה, ובמילא צ"ל שהאשה כהבעל, ונעשו כמציאות אחת, וכשם שהוא פסול דאין לו חזקה, כן נימא גם בהאשה שהיא פסולה וליכא לגבה חזקת כשרות, דחזקה שייך רק באופן כמו במתניתין דלא ידעינן מיהו הבועל כו', אבל כאן דידעינן בודאי שהבעל הוא ספק חלל ואצלו ליכא חזקת כשרות, וא"כ הי' צריך לומר דאלמנה כבעל וגם אצלה ליכא חזקת כשרות כו' ומאי שנא?
וביארו בבית יעקב כאן וכן בקו"ש (ח"ב סי' ב') שיש ב' גדרים בחזקה דמעיקרא: הא') דמצד חזקה נקטינן שכן הוא הדין בודאי, ואף דפשוט שאין זה ענין של בירור שכלי, מ"מ אמרה התורה ללכת בתר חזקה דמעיקרא ולפסוק בזה דין ודאי. הב') במקום דלא שייך לומר שכן הוא הדין בודאי, מ"מ אמרינן דלפועל אי אפשר לשנות מצב הדבר של קודם ע"י ספק וכפי שית'.
ויסוד הדברים הוא ממ"ש הר"ן לקמן (ט,ב, בדפי הרי"ף) דלמ"ד דתרי ותרי ספיקא דאורייתא דלא מעמידים על חזקה דמעיקרא מן התורה בתרי ותרי, [דבתרי ותרי לא שייך להכריע כשום צד כיון שיש תרי שמעידים להיפך מאותו צד, וחזקה דמעיקרא אמרינן בספק סתם שאינו תרי ותרי] ולכן מבואר לקמן כב,ב, דאם נשאת לאחד מעדיה והאשה אומרת ברי לא תצא, כיון שאין כאן חזקה כלל מדאורייתא, וקשה דא"כ למה מצינו ביבמות לא,א, לגבי בר שטיא שהי' עתים בריא ועתים שוטה ומכר שדהו ובאו תרי ואמרו שכשהוא שוטה מכר ואין זה מכירה, ותרי אמרו שהי' בריא כשמכר דאוקי תרי לגבי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא, הרי למ"ד דתרי ותרי ספיקא דאורייתא לא מעמידים על החזקה?
ומתרץ דהיינו רק כגון באשת איש שיש תרי שאמרו קרוב לה ותרי דאמרו קרוב לו אף שהיתה בחזקת אשת איש, לא מעמידים על חזקה זו שכנשאת לאחד מעדיה וגם היא ברי דנימא דתצא מצד החזקה, וגם אם זינתה עם אחר לא ממיתין מצד חזקה זו, דאי אפשר לעשות שום פעולה חדשה בתרי ותרי כיון שיש ספק, אבל בבר שטיא הרי באמת אין עושים דבר חדש רק מניחים הדבר כמו שהוא בחזקת בר שטיא עיי"ש.
והדבר לכאורה צריך ביאור דממ"נ אם מניחים בחזקתו, צריך לומר ג"כ דמצד חזקה זו חייבים מיתה אם זינתה אח"כ, כמו שהדין הוא בכל חזקה, וכגון בהך דב"ב לא,ב, בדעת רב הונא בשני עדים מכחישים זה את זה דזו באה בפני עצמה ומעידה וכו' ועדותם אח"כ יכול לפעול בעדות להוציא ממון ולענוש כו' כי מכיון דמעיקרא מעמידים על החזקה נעשו כשרים בדרך ודאי ולכן מוציאים ממון כו' וא"כ גם הכא נימא כן, ואם ליכא חזקה למה אוקמא ארעא בחזקת בר שטיא?
ומוכח מזה שיש ב' גדרים בחזקה, הא' הוא בכל מקום דמצד החזקה נקטינן כן בדרך ודאי ובמילא מוציאים ממון אח"כ דכיון שע"י החזקה כו' נפסק דין ודאי וכנ"ל בעדים שהכחישו זה את זה, דלפי רב הונא כל כת כשרה להעיד אח"כ, נמצא שחל עליהם דין עדות ודאי, ובמילא יכולים אח"כ להוציא ממון ולענוש וכו' ע"י עדותם, אבל בתרי אמרי קרוב לו ותרי אמרי קרוב לה וכיו"ב, דמ"ד זה דסב"ל דהוה ספיקא מדאורייתא, הנה טעמו הוא כנ"ל דלא שייך הכרעת ודאי בתרי ותרי, [ולכן אם נשאת לאחד מעדיה ששניהם אומרים ברי לי וכו' לא תצא כיון דאין כאן חזקת ודאי דאשת איש], אבל מ"מ שייך בתרי ותרי דין השני דמ"מ אין משנים הדבר ממצבו שהי', לכן בבר שטיא אף שהי' שם תרי ותרי וכיון שהקרקע הי' של בר שטיא אין משנים זה.
ולפי זה אפ"ל גם בעניננו, דהנה מצד הדין דאלמנה כהבעל, שפיר אמרינן דכשם שהבעל הוא בספק ואין לו חזקת כשרות כן הוא גם לגבי האלמנה, ולא שייך לדון בה חזקה של ודאי שמכריעים שהוא כשר בודאי כיון שיודעים מיהו הבעל ושהוא ספק, [ואינו דומה לדינא דמתניתין דלא ידעינן מיהו הבועל ולכן החזקה מכריע שהוא בודאי כשר], אבל מ"מ אכתי דיינינן בה גדר חזקה הב' דמ"מ אין משנים דינה מצד ספק, ולכן מותרת לכהן, ואינו דומה להתינוק והעיסה ששם התינוק אינו רק ספק אלא יש לו רוב ורוב מכריע שהוא טמא, וכיון שהוא ודאי טמא במילא גם העיסה צ"ל ודאי טמאה, ולא שייך שם חזקה כלל כיון דהעיסה כהתינוק והוא ודאי טמא מצד רוב, וחזקה אינו פועל כלל במקום רוב, משא"כ הכא שהבעל הוא רק בספק, במילא אה"נ שהאלמנה כבעל דלא שייך לדון בה חזקה דנימא שהיא ודאי מותרת לכהן, אבל מ"מ כיון דלפועל יש רק ספק ואין ספק משנה המצב כו' לכן דינה לא נשתנה והיא מותרת לכהן.
ולפי"ז מיושב קושיית הגרע"א דלמה כאן לא אמרינן דחזקת האם מועיל לגבי הבת, דזה אמרינן רק במתניתין דאמרינן מצד החזקה שהאם ודאי כשרה לכהונה (דשם לא שייך לומר שהיא כהבועל כיון דלא ידעינן כלל אם הבועל הי' כשר או פסול) ובמילא הכרעה זו פועלת גם לגבי הבת כיון דהא בהא תליא כנ"ל, אבל הכא דגם האם מותרת לא משום חזקה ודאית אלא משום דלפועל אי אפשר לשנות דינה, הנה זה שייך רק בהאם שיש שינוי בדין, משא"כ בהבת שלא הי' דינה מעולם שהיא כשרה לכהן כיון שכן נולדה מעיקרא בספק זה, שפיר היא אסורה לכהן מצד ספק, ועי' היטב.
ואולי יש לבאר הטעם דהגרע"א לא ניחא ליה בתירוץ זה כנ"ל, דהנה מצינו פלוגתא בגדר הענין דחזקת האם מהני לגבי בת, דבשב שמעתתא (שמעתתא ד' פ"ד) הביא שם מעשה באחד ששחט שבעה בהמות ואח"כ נמצא באחת שהיא טרפה ונתערבו הטרפות בכשרות וקודם שנולד הספק נמכר חציה של בהמה אחת בחזקת כשרות, מי נימא דגם חצי השני שבפנים מותר מצד דחציו הנמכר מותר מצד כל דפריש מרובא פריש, ואנו יודעים בודאי שזהו חציו השני וא"כ איך נחלק בהמה אחת לומר שחציה מותרת וחציה אסורה כו' [דעל אלו שבפנים לא שייך רוב דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי], דבתחילה רצה הש"ש לומר שאסורה דבשלמא אם האיסור בשל פנים היתה תלויה בהאיסור שבחוץ והכשרנו מצד רוב של החוץ במילא הי' זה פועל גם על של פנים, אבל כיון דאינו כן כי בבהמה טרפה כל חציו אסורה מצ"ע ואינה תולדה אחד מהשני, לא שייך להתיר הפנים משום החוץ וכן סבירא ליה להפרי חדש.
אבל לבסוף מסיק בש"ש דאינו כן, וראייתו מהכא דפסקינן דר"ג מכשיר בה מכשיר גם בבתה אף דבבת ליכא חזקת כשרות, וכאן הרי הפסול בהבת אינו תולדה מהאם אלא הוא פסול בפני עצמו שהולד הוא ממזר אם הבועל הי' ממזר, ומ"מ פסקינן שהולד כשר, דחזקת האם מועיל גם לגבי הבת, והיינו דכיון דבהאם שיש לה חזקה הוכרע שהבועל הי' כשר, במילא שוב אמרינן כן גם לגבי הולד שהבועל הי' כשר ואין לחלק ביניהם, ועד"ז אמרינן הכא בהבהמות, דכיון דחציו שיצא הותר מצד רוב, ונקטינן דבהמה זו הי' כשרה, במילא זה פועל על חציו האחר שבפנים דאמרינן שגם הוא כשר. עכתו"ד. נמצא מזה דמבאר הפלוגתא אם מכשירים גם הבת או לא הוא אם הכרעה להיתר בדבר אחד דנקטינן דדבר זה כשר וכו' פועל גם על חלק השני אף שבדבר השני עצמו ליכא חזקה או רוב וכו'. ועפ"ז שפיר יש לתרץ כנ"ל דחזקת האם מועיל על הבת רק במתניתין דנקטינן בודאי שהבועל הי' כשר וכו' משא"כ באלמנה עיסה דלא מכריעים כלל בודאי וכו' ורק שאין לשנות דינה, זה אינו מועיל על הלולד וכפי שנת'.
אמנם יש אופן אחר לבאר דין זה דחזקת האם מועיל להבת, דאין הפירוש דההכרעה שעל האם שהבועל הי' כשר מועיל גם לגבי הבת אף שאין לה חזקה כיון דסיבת הספק הוא אחד, אלא י"ל דחזקת האם אינה רק לגבי לעצמה אלא גם לגבי הולדות היוצאים ממנה שהן חלק ממנה, כשנולדו בתחילה בספק, דאם נפסול ולדותיה הרי זה פגיעה בחזקת כשרות של האם עצמה, וכמ"ש לעיל בשטמ"ק יב,ב, בשם הרא"ה (בד"ה וז"ל הרא"ה) וז"ל: ואפילו לריו"ח דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כולהו משום חזקה דגופא דאע"ג דבתה לית לה חזקה דכשרות קסבר ריו"ח דכיון דמכשרת בה לא סגיא דלא אכשר בבתה שעובר ירך אמו הוא וחד גופא הוא עכ"ל, שהפירוש בזה הוא דכיון דהולד הוה חלק מהאם, במילא חזקת כשרות של האם הוא על כל חלקיה שגם הן יהיו כשרות, ואם הולד פסול הרי זה נגד חזקת כשרות של האשה, ולכן על הבת יש אותו הדין של האם, משא"כ המ"ד דסב"ל דחזקת האם אינו מועיל לבת משום דסבר שהבת היא מציאות בפ"ע וכו'.
ולפי"ז מובן דאי נימא הגדר דחזקת האם מועיל וכו' משום שהולד ירך אמו וכו' לא שייך תירוץ הנ"ל, כי כשם שאמרינן בהאלמנה שהיא מותרת דאין משנים מצבה וכו' כן צריך לומר גם לגבי הבת כיון שהם אחד. ולפי"ז א"ש שהגרע"א לא תירץ כהנ"ל, די"ל דסב"ל כהרא"ה.
ועפ"ז יובן גם תירוצו של רע"א, דחזקת האם מועיל בהבת רק כשלא דיינינן כלל על האב דלא ידעינן מי הוא, אבל באלמנת עיסה דבהעיסה - האב- פסקו שהוא פסול כיון שאין לו חזקת כשרות, ועל האלמנה פסקו להיתר מאי חזית לגרור הבת אחר האב שהרי היא גם חלקו של האב כנ"ל וירך אביה כמו של האם, ולכן בזה כו"ע סב"ל שהבת פסול.
ובאמת נראה לומר (לפי השב שמעתתא) שזה גופא הוא הביאור בפלוגתת ריו"ח ורבי אלעזר לעיל אם חזקת האם מועיל לגבי הבת, דפליגי בגדר "חזקה דמעיקרא" דזה ברור שאינו בירור שכלי כפשוט, אלא הוא דין תורה שלא להוציא דבר מחזקתו ע"י ספק, דיש לפרש (כאופן הא' הנ"ל) דהדין הוא דע"י החזקה מכריעים המציאות דאמרינן שהבועל הי' כשר, או אפ"ל (כאופן הב' הנ"ל) דאין החזקה מכריע כלל המציאות דהמציאות בפועל הוא ספק אלא הוא דין על הנהגת הגברא שלא לשנות דינו כפי שהי' עד עכשיו, וכיון דלפועל היתה עד עכשיו כשרה לכהן גם אח"כ כשרה, דריו"ח סב"ל דחזקה מכריע המציאות שהבועל הי' כשר, ולכן מכשרינן גם הבת, אבל ר"א סבירא ליה שכל חזקגה דמעיקרא רק דין בהנהגת האדם בלבד, לכן אמרינן דרק האם כשרה ולא הולד.
ובשיעור ט' הובאו דברי האפיקי ים (ח"א סי' י"ג) שביאר חזקה דר"ג שבודקת ומזנה כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה השבתנו בהקדם מה שכתב לבאר פלוגתת ריו"ח ור"א אם ר"ג מכשיר גם בבתה או לא, דהנה ידוע שישנם ב' מיני חזקות: א) חזקות שהן בגדר בירור כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו שהוא בירור שכלי, וכן כל הענין דחזקת כשרות [שכל ישראל הם בחזקת כשרות] דה"ז בירור שישראל אינו עובר עבירה כו', ב) חזקה כמו "חזקה דמעיקרא" דזה אינו בירור כלל, אלא דין דאמרה התורה שאין לשנות דבר מחזקתו ע"י ספק, כדאיתא בחולין יא,א. דיליף ליה מקרא, וכבר הובא דברי הרמב"ם בפיהמ"ש נזיר פ"ט בזה.
והנה כאן בפנוי' זו ודאי יש לה חזקה דמעיקרא שהיתה מותרת לכהן, אבל יש לדון אם שייך גם לדון עליה הענין ד"חזקת כשרות", דאם שייך לדון עליה החזקה דחזקת כשרות שהוא בירור, במילא ה"ז פועל גם על הבת כיון שנתברר לנו שהבועל הי' כשר, אבל אם אפשר לדון עליה רק חזקה דמעיקרא שאינו בירור ה"ז שייך רק בה שהי' לה חזקת היתר לכהן אבל לא בבתה כיון דבבתה לעולם לא הי' חזקה דמעיקרא כו' כי נולדה בתחילה בספק.
ומבאר דבזה גופא פליגי ריו"ח ורבי אלעזר, דריו"ח סב"ל דאף דלפועל ודאי עברה על איסור הקל דנבעלה בלי קידושין כו', [שהוא איסור דרבנן או איסור עשה דקידושין] מ"מ אכתי יש לה חזקת כשרות לגבי איסור החמור שלא נבעלה לממזר כו' שיש שם לאו כו', וכיון ששייך לדון בה חזקת בירור לכן זה מועיל גם לגבי הבת, אבל ר"א סב"ל דכיון דבודאי עברה על איסור הקל שוב נתבטל ממנה לגמרי חזקת כשרות בענין זה, ובמילא צריכים לדון רק מצד חזקה דמעיקרא וכיון דזה אינו בירור במילא אין זה מועיל לגבי בתה.
ולפי"ז אמר הת' הנעלה והמצויין השליח בעריש שי' רפפופורט לא קשה קושיית רע"א דרק שם מכשיר בבתה, כיון שיש חזקת בירור - חזקת כשרות, שבירר המציאות שהי' כשר לכן גם הבת כשרה אבל כאן ליכא חזקת בירור כיון שהעיסה הוא ספק גמור ויש רק חזקה שלה דמעיקרא וכיון שאין זה בירור לכן הבת פסולה, אלא שבהשיעור שם הוקשה על ביאור זה של האפיקי ים עיי"ש.
ע"כ