בתוד"ה תנו רבנן: "קשה לרבינו תם על גרסת הספרים דגרסי אלמנת עיסה דאם כן אית ליה לרבי יוסי דאלמנת עיסה כשרה דהא מכשר לקמן שתוק ממזר וכל שכן דמכשר באלמנת עיסה כדמוכח הסוגיא ובפרק עשרה יוחסין (ג"ז שם) אמר בהדיא דלרבי יוסי אלמנת עיסה פסולה וכו'", כבר נת' דלפי התוס' דספק ספיקא דאלמנת עיסה הוא דהספק חלל וכו' נטמע בהמשפחה ואין יודעים מיהו, נמצא דאפילו אי נימא דהגט של האם הי' גט, מ"מ יש עוד ספק דילמא בעלה של האלמנה לא הוא הספק שנטמע, לכן לפי התוס' שייך שתיקה וצוויחה גם באופן זה שהאלמנה ביררה שבעלה לא הי' הספק, ולכן לא מצינו כלל בהסוגיא שהתוס' הזכירו דאיירי באדם ששמענו עליו שהוא ספק (כמו שכתב רש"י (בד"ה כל שאין בה) דרק רש"י לשיטתו הוכרח לשנות המציאות מאלמנת עיסה שהעיד רבי יהושע כיון שיש שם ספק אחד אם הי' הגט קרוב לה או לא, א"כ לא שייך בזה צוויחה ושתיקה), משא"כ לפי התוס' אין טעם לשנות לאופן אחר, ונמצא מזה דהא דקאמר ר' יוסי דשתיק ממזר כשר ה"ז חידוש דאף שיש מקום לומר דשתיקה כהודאה דמי, ובמילא ליכא ההיתר דרבי יהושע באלמנת עיסה דמותרת מצד ספק ספיקא, מ"מ לא אמרינן כן כיון דמכירין ישראל ממזרים וכו' אינו צריך למצווח, ושפיר יש כאן ההיתר דרבי יהושע, וע"ז הקשה ר"ת דהרי בקידושין סב"ל לרבי יוסי כר"ג דאלמנת עיסה אסורה, וא"כ איך שייך לומר דשתיק ממזר כשר, וה"ז סתירה מרבי יוסי לר' יוסי? (משא"כ לרש"י לא קשה הקושיא כפי שנת' בשיעור יח), וע"ז תירצו התוס' דבאמת י"ל דסב"ל כר"ג, ובספק ספיקא שמא מחמירים כמבואר לעיל בגמ' בדעת ר"ג, וכאן איירי בכלל בענין אחר בטענת ברי, דאמרינן שהעיסה עצמה דהיינו הבת כו' נאמנת להכשיר א"ע בטענת ברי בספק ספיקא, וראה בסוף שיעור הקודם ג' טעמים די"ל למה כתבו התוס' דצריך לגרוס "העיסה" ולא אלמנת עיסה.
ובאמת הי' אפשר לנקוט דין זה גם לגבי "בן" שהוא נאמן להכשיר א"ע לקהל ואינו ממזר וכו', אבל כיון דאיירי הכא גם אודות חלל וזה נוגע להבת אם היא מותרת להנשא לכהן, כי רק הבת אסורה להנשא לכהן אם היא חללה, אבל להבן ליכא שום איסור להנשא אפילו אם הוא חלל, לכן נקט יותר "בת", אבל זה שייך גם בבן. וא"ש דהגמ' לקמן נקט בלשון זכר "דקרו ליה", כיון דבעצם דין זה שייך גם בהבן.
והביאו ראי' לזה דקאי על מתניתין דעדיות דלפי"ז מובן היטב הא דאיירי הברייתא אודות ממזר ונתין, עבד, וחלל, כיון שזה מתאים ללשון המשנה דעדיות, דטומאה וטהרה שייך בממזר שבא מביאה טמאה, איסור והיתר שייך בעבד שיש שם לאו דלא יהי' קדש, לקרב לרחק שייך בחלל לכהונה כי בחללה ליכא שום איסור או טומאה והוא רק קירוב או ריחוק לכהונה, כן הביאו ראי' מתוספתא דעדיות פ"ג: וז"ל: נאמנת עיסה לטמא ולטהר לאסר ולהתיר לרחק ולקרב אבל באלמנת עיסה לא נגעו עכ"ל התוספתא, היינו דבי"ד דנו אודות הבת עצמה -העיסה- דנאמנת, דאז ידעינן דכ"ש האלמנה מותרת, אבל אילו היו דנים אודות האלמנה הי' משמע דהבת לא, כיון שאין לה חזקה כמו שכתבו התוס' לעיל.
ולפי תוס' בתחילה למד הגמ' הפירוש דהעיסה נאמנת להכשיר את עצמה לכהן רק אם הוא ספק חלל אבל אם הספק הוא בממזר או עבד וכו' אין לה נאמנות, וע"ז הקשה הגמ' דכולם אסורים מדאורייתא ומאי שנא דנאמנת רק בספק חלל? וע"ז תירץ הגמ' דכוונתו עניי שתיקה וצוויחה מתי אמרינן שתיקה כהודאה ומתי לא אמרינן, ז.א. דפליגי בהברייתא מתי מועיל טענת ברי בהבת, רק אם לא הי' שתיקה כהודאה מקודם, דהת"ק קאמר כל שלא הי' שם שתיקות כלל הן בממזר ובחלל וכו' כי אם שתקה מקודם יש הודאה ושוב אינו מועיל אם טוענת ברי אח"כ, ונמצא דלטהר ולקרב ולהתיר הוא רק אם צווחה מיד דאז נאמנת, משא"כ אם שתקה דינה לטמא ולרחק וכו', וביארו התוס' דבזה לא שייך לומר דזהו משום ש"נאמנת", כי אדרבה הרי אח"כ היא צווחת שהיא כשרה, אלא דאנן אמרינן דשתיקה כהודאה וכו', ות"ק דר"מ מודה לת"ק בממזר ועבד, וחולק בחלל, דשם אפילו אם שותק כשר דלא איכפת ליה מזה נמצא דגם בזה שייך הדין ד"לקרב".
"ולרחק" בחלל הוא רק אם גם אח"כ לא צווח ברי שהוא כשר כדביארו התוס' אח"כ, ורשב"א לפי ר"מ סב"ל בחלל ועבד כהת"ק הראשון, דאם שתק פסול, וזהו הדין דהמשנה בלרחק ולאסור, ואם צווח בהם כשר "לקרב ולהתיר", אבל בממזר חולק דלטמא הוא אם צווח בתחילה, כיון דמכירין ישראל ממזרים שביניהם לא הו"ל למצווח, [וזה אמרינן רק משום דידעינן שהוא ממשפחה שנטמע שם ספק ממזר ויש עליו חשש ממזרות, לכן אמרינן דאם הוא צווח ה"ה פסול, כי אילו הוא איש סתם בודאי לא נימא דאם קראו לו ממזר וצווח מהאי טעמא יפסלוהו, ועי' ר"ן ובתוס' הרא"ש], ולטהר בממזר הוא אם שותק מתחילה כיון דמכירין ישראל וכו', אבל צריך לומר דצווח אח"כ שהוא כשר כמ"ש התוס' לפי הת"ק דר"מ, דאם שתק גם אח"כ לא נימא שהוא כשר, דהרי בכדי להכשיר הבת צריך טענת ברי ממש, ואם שותק כל הזמן ליכא טענת ברי.
והת' הנעלה והחשוב נחמי' שי' פריד הקשה דמה שייך לומר בנידון דידן דכיון דמכירין ישראל ממזרים וכו' לכן לא הו"ל למצווח, הרי כאן לפי התוס' איירינן במשפחה שנטמעה שם ספק ממזר קרוב לה או לא ואינו יודעים וכו' לכן הוא צווח [משא"כ לרש"י דאיירי באדם ששמענו קוראים וכו' א"ש] וכן הקשה בשטמ"ק כאן וז"ל: מכירין ישראל ממזרים שביניהם וכו'. יש לפרש דלא מיירי אלא במשפחה שנטמעה בה ספק ממזר או חלל [כוונתו ששמענו אומרים על אחד שהוא ממזר] וה"ק מכירין ישראל ממזרין שביניהם וכו' אבל כל שהספק לפנינו כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה בהא לא שייך למימר מכירין ישראל כו' דמה שייך הכרה בזה והרי הספק לפנינו ואין אנו יכולים לעמוד עליו? וליתא להאי פירושא .. לכך פי' רש"י ז"ל מכירין ישראל ממזרין שביניהם. וספק ממזר יש לך להכשיר דאי ממזר הוא מידע הוו ידעי ביה. ואין מכירין חללים שביניהם. וספק חלל יש לך לפסול וכו'. פי' כל ספק ממזר יש לך להכשיר ואפי' הספק לפנינו דאי ממזר הוה הוו ידעי ביה על ידי בדיקה וחקירה אי הוה קרוב לו או קרוב לה על דרך מאי דפי' רש"י ז"ל לעיל גבי אשה בודקת ונשאת דהוגד לה שקרוב לה היו וכדפירש רש"י ז"ל לעיל וכל ספק חלל יש לך לפסול עכ"ל.
(ואולי יש לבאר בזה ע"פ מ"ש בשיחת פורים תשכ"ד סעי' לד (תורת מנחם – התוועדויות חלק לט [תשכ"ד ח"ב] עמ' 163), שפעם נכנס הרבי מהר"ש נ"ע אל בניו, הרבי הרש"ב ואחיו, ומצא אותם יושבים ולומדים סוגיא הדנה בדיני אמה עברי' ושפחה חרופה, חזר הרבי לפניהם על כל הסוגיא לפרטי', כשהוא מציין, שזה כבר עשרים שנה שלא למד סוגיא זו, לאחר מכן אמר הרבי לבניו שיש בסוגיא זו הוראה גדולה, והיא דלכאורה יפלא איך שייך שגוי' שפחה חרופה ממציאה שכליים עמוקים וטענות כאלו של תנאים ואמוראים שתורתם אומנתם? אלא כאשר הענין נוגע באמת, אפילו שפחה גוי' יכולה להמציא סברות עמוקות. ראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ח"ג ע' רצ, ואגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"י ע' קפז וחי"ז ע' רס"ח ועוד, וכן הוא בלוח "היום יום" ט' אלול, ולקוטי שיחות חל"ד ע' 165 ובתורת מנחם – התוועדויות תשמ"ו ח"ב ע' 347, ועוד בכ"מ, ועד"ז הכא כאשר נוגע בפועל אם הוא מותר בקהל או לא מבררים אפילו קרוב לה או לו).
ונראה דרק התוס' לשיטתם, וכפי שנת' לעיל דאיירי כאן במשפחה שנטמעה שם ספק, צריך אח"כ טענת ברי דוקא בכדי לשלול הפסול שיש בו משום הספק, ואם לפי ר"מ החלל שתק ומת לא נשתנה שום דין, כיון שלא הי' כאן טענת ברי, אבל לרש"י דאיירי באדם ששמענו קוראים אותו וכו' שזה עצמו אינו פוסלו רק אם יש שתיקה כהודאה, הנה לר"מ אם החלל שתק ומת שפיר כשר, כיון שלא הי' כאן שום שתיקה כהודאה כיון די"ל ששתק משום דלא איכפת ליה ועי' בזה.
עוד יש להוסיף דאף שביארו התוס' דכאן א"ש גם לפי ר' יוסי דשתוק ממזר כשר כיון דאיירי בטענת ברי, אבל גוף הברייתא אפשר לומר דקאי גם לשיטת רבי יהושע, דאף דלפי רבי יהושע אפילו בלי טענת ברי ובשמא ג"כ מתיר, מיהו כל זה אינו אלא ב"אלמנת עיסה" שיש לה חזקה, אבל הבת עצמה ודאי אסורה בספק, וכדביארו התוס' לעיל שאין לה חזקה, וכאן מחדש הברייתא הדין בנוגע לגבי הבת עצמה לפי רבי יהושע דמ"מ בטענת ברי נאמנת להכשיר א"ע.
ובכללות הענין עי' בריטב"א כאן שכתב: וז"ל נראה לומר דלר"ש כשם שמכשיר בממזר שותק כך מכשיר בנתין ועבדי מלכים שהם פסולי קהל דהנהו נמי קלא אית להו, והא דנקט מכירין ישראל ממזרין שביניהם, חדא מינייהו נקט וה"ה לחביריו הפסולין אפי' בקהל ישראל והנהו דנפקי מכי תהיה לאיש זר, שבהם מחפשים ישראל להכיר בין ודאם בין ספיקם שלא יתערבו, אבל בפסול כהונה בלחוד אין מדקדקין עכ"ל, היינו דדינו של רשב"א דממזר שותק כשר הוא גם בעבדים כו' שבם ג"כ פסולין לקהל ולכן מכירין ישראל וכו' וכן אמר הת' הנעלה והחשוב משה שי' שפירא.
והנה התוס' בד"ה אבל ממזר צווח וכו' הקשו וז"ל: וא"ת ממזר צווח מנא ליה דפסל ר"ש בן אלעזר ואומר ר"י מדקתני במילתיה איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל דלא הוה ליה למימר אלא מכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם דמינה שמעינן בחלל צווח דכשר כי היכי דלא הוצרך להשמיענו כל שנטמע בה ספק ממזר אלא ודאי אתא למידק דחלל צווח דוקא כשר הא ממזר צווח פסול עכ"ל, ביאור דבריהם דהתוס' לשיטתם סב"ל דלא כרש"י דאיירי באדם אחד דבממזר צווח וחלל שותק שאז יש בירור דשתיקה כהודאה וכו' אלא דזהו דין בממזר צווח עצמו שהוא פסול לרשב"א, לכן הקשו מנלי' לריו"ח לחדש דין זה לפי רשב"א? וביארו דהרישא דרשב"א הוא מיותר לגמרי, דלפי התוס' איזהו עיסה וכו' היינו רק כאשר העיסה צווחה שאינה חללה ואז כשרה, ולכאורה אי נימא שכל חידושו של רשב"א הוא רק בשתיקה דבחלל פסול ובממזר כשר, הרי הי' מספיק אם יאמר רק מכירין ישראל ממזרים וכו' ולמה הביא הדין דחלל צווח כשר? וכמו שלא הביא דין זה בממזר שצווח, כן לא הי' לו להביא הדין בחלל, ומזה הוכיח ריו"ח דכוונתו דרק חלל צווח כשר משא"כ ממזר צווח פסול.
והנה כל זה הוא לפי התוס' דהן הרישא והן הסיפא של רשב"א איירי באופן אחד בעיסה שבמשפחתה נטמעה וכו' וכפי שנת' לעיל, אבל רש"י דדין שתיקה וצויחה איירי באדם ששמענו עליו וכו', אבל הרישא פירש"י דאיירי באלמנת עיסה דרבי יהושע דיודעים שיש שם ספק ששם הוא כשר וכדביאר רש"י כן בהדיא בד"ה אי שמיע לך עיי"ש, מובן דלא שייך הוכחת התוס' כלל דאין זה יתור ולא איירי בזה כלל אודות צוויחה, ולפי"ז יתוסף ביאור למה לא למד רש"י כתוס' לרשב"א דממזר צווח פסול אלא דאיירי באדם אחד וכו' כיון דלרש"י ליכא שום מקור על זה מדברי רשב"א.
ובשיעור הקודם נת' לפי התוס' בד"ה מסתייה דשתיקה כהודאה מצ"ע לא אמרינן, ורק הכא שאני שיש טעם לומר ששתיקתו הוא משום שמתיירא לצווח דאז יבדקו אחריו, וכלשון התוס' הרא"ש כאן: " ונראה לפרש דלכ"ע לא מיפסיל בשתיקתו מטעם הודאה אם לא שיש ליתן טעם לפוסלו מחמת שתיקתו, וה"פ מיסתייה דלא מפקי' ליה מקהל פי' אפי' מקהל כהונה שאע"פ שמחרפו וקורהו חלל אין מוציאין אותו מקהל כהונה שאין ישראל מכירין חללים שביניהם וירא שאם יצוח יחזרו לברר הדבר ויודע פסולו", ובס' נחל יצחק (להג"ר יצחק אלחנן מקאוונע ז"ל) חו"מ סי' פ"א הקשה ע"ז דאיזה סברא היא זו, דאם אמרינן דשתיקה כהודאה לא מועיל כאן דאולי שתק סתם משום שלא רצה להשיבו, א"כ איך ניתוסף בירור כאן משום מסתייה, דאמרינן ששתק משום שמתיירא, דלמה נימא כן אולי שתק משום שלא חשש להשיבו ומנא לנו לומר שמתיירא?
והנה בנחל יצחק שם כתב בזה פירוש חדש, דהנה בב"ב ל,א, פליגי התוס' והרא"ש כשאחד טען להמחזיק מאי בעית בהאי ארעא וענה לו המחזיק "מפלוני זבינתה דזבנה מינך" [דהדין בזה הוא שמוציאים אותו מהשדה כיון שאינו יודע אם המוכר שלו באמת קנה מהמערער או לא] ואח"כ רצה להוסיף "קמי דידי" שהוא ראה המכירה להמוכר שלו אם נאמן או לא, דהתוס' סב"ל דאינו יכול להוסיף דמיגו למפרע לא אמרינן, והרא"ש סב"ל דיכול להוסיף קמי דידי, ורק אם טען בתחילה מפלוני זבנתי דאמר לי דזבין מינך אינו יכול לומר אח"כ קמי דידי דאינו יכול להכחיש דבריו הראשונים, והביאור בפלוגתתם הוא (וכ"כ בשו"ת הצ"צ אבהע"ז סי' ש"ב) דהרא"ש סב"ל דמיגו למפרע לא אמרינן רק באופן דאינו מפרש דבריו, כמו בעשאה סימן לאחר ואח"כ אמר חזרתי ולקחתי שהוא טענה חדשה שאינו מפרש מה שעשה סימן וכו' וכן בשאר האופנים הנ"ל, בזה לא אמרינן מיגו למפרע, משא"כ באם מפרש דבריו שאומר שלזה נתכוון מעיקרא אלא שלא חשב שצריך לפרש וכו' בזה שפיר נאמן, ולכן סב"ל להרא"ש כנ"ל דכיון דאמר סתם מפלוני זבנתי דזבן מינך יכול לפרש דבריו שנתכוון לקמי דידי, דבכה"ג ליכא חסרון דמיגו למפרע דמאמינים לו שכן נתכוון מעיקרא ואז שפיר הי' לו מיגו, אבל התוס' סב"ל דאפילו במקום שאומר שכוונתו לפרש דבריו אינו נאמן שנתכוון לזה אלא דאמרינן דרוצה עכשיו לחדש טענה חדשה וא"כ יש בזה החסרון דהוה מיגו למפרע ואינו נאמן.
ולפי דעת הרא"ש מבאר בנחל יצחק הגמ' דידן, דבחו"מ סי' פ"א סעי' ז' איתא דכשאמר לחבירו מנה לי בידך כו' בפני עדים והלה שתק מתחילה ועד סוף דאי"ז הודאה כשאומר אח"כ ששתק משום שלא חששתי להשיבך עיי"ש, ומבאר דבאמת זה טענה גרוע, והא דיכול לטעון כן ה"ז משום מיגו דכיון שהי' יכול לומר בתחילה להד"ם כו' יש לו מיגו ויכול לפרש שתיקתו הראשונה, ועד"ז בכל מקום כששתק ואח"כ אומר לא חששתי להשיבך, יכול לומר זה רק משום מיגו, ולולי מיגו זה אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא, ולפי"ז מבאר כאן בעניננו דלמה כאן אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא ואינו נאמן לומר לא חששתי להשיבך, כיון דכאן אין זה מיגו, דכיון דכל נאמנותו הוא משום שהי' יכול בתחילה לצווח, הנה כאן י"ל שלא הי' רוצה לצווח דאז היו בודקים אחריו ופוסלין אותו לכהונה משא"כ כשישתוק חשב שישתכח הדבר, נמצא דאין לו מיגו ולכן אינו נאמן בלא חששתי להשיבך ואמרינן שתיקה כהודאה דמיא. וזהו הטעם שהביא כאן בגמ' הענין דמסתייה כי לולי זה לא היינו אומרים שתיקה כהודאה דמיא דנאמן אח"כ במיגו, משא"כ מצד מסתייה עיי"ש בארוכה.
מיהו כל זה אינו לפי התוס' דסב"ל דמיגו למפרע לא אמרינן אפילו אם מפרש דבריו, וא"כ אין לפרש לפי התוס' כנ"ל, כיון דלפי התוס' אין לומר דמה שטוען אח"כ לא חששתי להשיבך הוא מכח מיגו, כיון דגם במפרש כוונתו אינו מועיל מיגו למפרע, וא"כ אכתי קשה לפי התוס' דמה מועיל כאן הטעם דמסתייה?
ואולי אפשר לפרש בזה, דשתיקה כהודאה דמיא עצמו אינו מועיל כאן לפוסלו משום דנאמין לו כשטוען שלא הי' חושש להשיבו וכדהובא לעיל מחו"מ סי' פ"א שכן הוא גם לגבי חיוב ממון דיכול לומר כן ואינו מחוייב לשלם, ואין זה מצד מיגו כנ"ל, אלא דבעצם ה"ז טענה טובה, מיהו לפועל הכא לא שייך לומר זה, משום מסתייה כו' היינו דאם הוא באמת כשר ודאי לא הי' שותק, כי הוא יודע דכאן יפרשו בני אדם שתיקתו משום דחושב שעי"ז לא יפסלוהו, ושלכן מתיירא לצעוק דאז יבדקו אחריו ויפסלוהו, וא"כ מחמת זה גופא ודאי הי' צריך לצווח לשלול סברא זו שיחשבו בני אדם, וכיון שלא צווח מוכח שבאמת פסול הוא, אלא דלשון הגמ' "והאי דאשתיק? סבר: מיסתייה דלא מפקי ליה מקהל", לא משמע כן ויל"ע.
מיהו כל זה אינו אלא לפי התוס' דאיירי בשתיקה סתם כמו בהדין בחו"מ ולכן קשה דלמה נימא שתיקה כהודאה וצריך למסתייה כו' משא"כ לרש"י דצווח בתחילה בפסול אחר לא קשה כלל משם ולכן אי"צ לשום טעם נוסף וכפי שנתבאר בשיעור הקודם.
ע"כ