- המשך -
נת' בשיעור הקודם שישנם ב' אופנים לבאר הדין דכל קבוע כמחצה על מחצה: א) ביאור הקו"ש שאין הפירוש דקבוע הוה כמו דהוה מחצה על מחצה, דא"כ איך שייך לומר כל דפריש מרובא פריש, הלא פריש ממחצה על מחצה, אלא דבאמת גם בקבוע יש רוב, אלא דחידשה התורה דאם הספק הוא בקבוע אין לפסוק שם דין רוב ב) ביאור השערי ישר דהקבוע עצמה באמת הוה כמחצה על מחצה, ומ"מ שייך לדון שם דין "כל דפריש" כי שם הספק הוא רק באופן מעשה הפרישה, ולא על גוף החנויות, ובאופני הפרישה הרי יש ט' אפשריות לכשר וחד לטרפה עיי"ש בפרטיות.
ולפי כל זה אפ"ל שרש"י ותוס' שם סב"ל כאופן הא' דבאמת גם בקבוע יש רוב, אלא דבנוגע לפסוק דין משום רוב אין זה מועיל בקבוע, ולכן אין יכולים לפרש כהרא"ש דכשאשה הא' נמצאת בביתה ה"ז כאילו מחצה נשים שבעולם מקודשות לו, דלפי הנ"ל לא אמרינן שכן הוא הדבר, דאדרבה גם בקבוע יש מציאות של רוב, אלא דכשנוגע לפסק דין בפועל אין פוסקים דין רוב בקבוע, וכיון שבאשה הא' הרי ליכא דיון כלל בדינה, שהרי בודאי מותרת לו אלא שאין יודעים מי האשה במילא לא שייך בה לדון כלל הדין דקבוע, ורק באשה הב' שרוצים לפסוק עליה דין בפועל אם מותר בה או לא, שפיר אמרינן שכשהיא פריש מועיל בה דין רוב דנימא דהיא מרוב העולם שאינם קרובות לאשה הא', ואפילו אם אשה הא' היא בביתה מ"מ יש כאן רוב כנ"ל דגם בקבוע יש רוב, אלא דלפסוק דין בקבוע אי אפשר, וכיון שהפסק דין נוגע לאשה הב' במילא שפיר פירשו שאם פירשה יש בה דין רוב, אבל כשמקדשה בביתה יש לה דין קבוע ואין לפסוק עליה דין רוב שהיא מרוב העולם ובמילא אסורה לו.
משא"כ התוס' כאן והרא"ש סב"ל כאופן הב' דקבוע הוא כמחצה על מחצה ממש, במילא שפיר דנים באשה הא' אם היא קבוע בביתה נמצא שמחצה העולם מקודשות לו ולכן לא יועיל אפילו אם אשה הב' תפרוש, דאין כאן רוב כלל דנימא מרובא פריש כיון דמחצה הנשים שבעולם מקודשות לו, ורק כשהאשה הא' פירשה מביתה אין לה חשיבות של מחצה על מחצה ושפיר שייך להתיר אשה הב' מצד רוב, ולכן פירשו כשיטתם.
והרא"ש ביאר דבריו, דאזלינן בתר האוסר ולא בתר הנאסר, והיינו דהכא שאשה הב' נאסרת רק ע"י אשה הא', כגון באחות אשתו, כיון שאשה זו היא אחות אשתו נאסרת עליו משום ערוה, כלומר דבאשה זו הב' מצ"ע ליכא איסור לגבי איש זה, אלא משום שהיא אחות אשתו היא נאסרת עליו, הנה בכה"ג סב"ל להרא"ש דאזלינן בתר העיקר, דהיינו הסיבה ולא המסובב, ולכן אין נפק"מ כלל מצבה של אשה השני אם היא קבוע או פריש כיון שהיא טפלה לאשה הא', ולכן אם האשה הא' היא קבוע ה"ז כאילו מחצית העולם מקודשות לו ובמילא אסור בה, אבל אם אשה הא' פירשה, אמרינן עליה שהיא מרוב העולם ואינה קרובה של אשה זו ובמילא מותר באשה זו.
מיהו אכתי יש להקשות לפי אופן הא' - (כפי שהקשו המפרשים) לפי' רש"י ותוס' שם דדנים אודות אשה הב' שקידשה כשפירשה מביתה, דמהו תירוץ הגמ' דהדרא לניחותא, הלא לכאורה כבר קבענו עליה שפירשה מהרוב ואינה קרובה של אשה הא', וא"כ מה איכפת לן אם אח"כ חזרה לביתה, הרי בפריש כבר חל ההיתר מיד, ומאי נפק"מ אם אח"כ חוזרת לקבוע, וכמו בבשר שפירש וחל על זה היתר, ושוב אפילו אם החזירה למקום קבוע לא נאסרה, כמבואר בזבחים עג,ב, בהדיא לגבי בהמות שפירשו והותרו מצד דין דכל דפריש לא נאסרות עוד אפילו אם חזרו לקבוע כו', וא"כ גם הכא נימא כן ותהי' מותרת מצד כל דפריש, אלא ע"כ צריך לפרש כוונת הגמ' דכיון דהדרא לניחותא שיודעת מעיקרא שחוזרת לביתה לא חל עליה דין פריש כלל ומעולם היא קבוע, וא"כ קשה קושיית התוס' הכא דלמה כאן אמרינן בהבועל שחל עליו דין פריש, הלא באדם לא שייך דין פריש כלל?
בשלמא לפי שיטת הרא"ש והתוס' כאן דהדרא לניחותא קאי על אשה הא' כשחוזרת לביתה, נמצא דעכשיו מחצה הנשים שבעולם מקודשות לו במילא אסור באשה הב' דלא שייך רוב כלל, לא קשה קושיא הנ"ל, כי מעולם באשה הא' לא חלה שום היתר ע"י "פריש", כיון שעליה עצמה לא הי' מעולם שום דיון דנימא כל דפריש וכו' כיון שהיא עצמה בודאי מותרת לו דהוה אשתו [אלא שאין יודעים מי היא] וכיון שעליה לא חל מעולם ההיתר ד"פריש" שפיר מובן דכשחוזרת לביתה שוב הוה בגדר "קבוע", משא"כ לפי פירש רש"י ותוס' שם דאשה הב' כשיצאה מביתה וקידשה חל ההיתר בה מצד כל דפריש וכו' א"כ מה איכפת לן כשחזרה לביתה ולמה שאני זה מבשר?
וביאר בזה הגר"ח (מובא בחי' הגר"ח על הש"ס בסוף יומא, ובקו"ש כאן, ובס' מעתיקי שמועה ח"ב ע' נ"ח) דבדין רוב ישנם ב' דינים: א) כשפריש ממקומו, דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, ב) כשלא פריש, אלא גם אינו קבוע, דבזה אמרינן שהוא כמו הרוב, וכמו אם לא הי' גזה"כ דכל קבוע כמחצה על מחצה הלא היינו אומרים על חנות זה שהוא כמו הרוב, אלא דגזה"כ דבקבוע לא אזלינן בתר רוב, אבל בנדו"ד שאינו קבוע, וליכא גזה"כ דקבוע, שפיר אמרינן שהוא כמו הרוב, היינו דבאופן הא' אמרינן שהמעשה פרישה הי' מהרוב, משא"כ כשלא פריש ולא הי' כאן מעשה פרישה, אמרינן שהוא כמו הרוב, ונפק"מ ג"כ בפועל, דבאופן שהי' כאן מעשה פרישה ואמרנו שהוא כשר כיון דמרובא פריש, במילא היתר זה נשאר לעולם אפילו אם אח"כ יחזור לקביעותו כיון שכבר נעקר לגמרי ממצבו הראשון, אבל באופן הב' דאמרינן שהוא כמו הרוב, הנה היתר זה הוא רק לשעתו כשיש כאן דין רוב, אבל אם אח"כ יחזור למקום קביעתו ושוב לא שייך דין רוב, ה"ה חוזר לאיסורו, כיון דזה לא נעקר לעולם ממציאותו הקודם דלא הי' כאן מעשה פרישה.
וזהו הביאור בגמ' נזיר בהאשה ד"הדרה לניחותא", היינו דבאדם ליכא דין של "פריש" כיון שיודע שיחזור לביתו, אבל לאידך גיסא כשיוצא מביתו גם אינו "קבוע", נמצא שהוא סוג חדש ממוצע בין פריש לקבוע, דעפ"ז שפיר מבואר בגמ' דאם מקדש האשה כשיצאה מביתו ה"ה מותרת אז, כיון שיש דין דהלך אחר הרוב והיא כמו הרוב, אבל מכיון דאין כאן מעשה פרישה כיון דהדרה לניחותא, הנה היתר זה מועיל רק בשעתו כשיש דין רוב, אבל מיד שחוזרת לביתה והוה קבוע, שוב נתבטל ההיתר ונאסרת, משא"כ הכא בפנוי' שזינתה הרי כל האיסור לכהונה שהוא יכול לפעול עליה הרי זה רק בשעת הבעילה ולא אח"כ, ומכיון דעל אותה שעה הולכים אחר הרוב ואמרינן שהוא כמו הרוב והוא כשר, במילא לא נפסלה לכהונה, ולא איכפת לן מה שאח"כ חוזר הבועל לביתו, דעל הזמן דאח"כ אינו נוגע כלל, משא"כ בקידושין הרי אח"כ חוששין שהיא אחות אשתו כיון דאז כשהיא קבועה אין רוב יכול לפסוק בה הדין. (וזהו ע"ד תירוץ התוס' הכא, אלא דהתוס' תירצו מצד אשה הא'), והוא חידוש גדול שבאדם ליכא כלל הדין ד"פריש" אלא הדין דאמרינן שהוא "כמו הרוב".
ועי' לקו"ש חי"ט פ' שופטים ב' (ע' 174) שפירש הגמ' הדרא לניחותא וז"ל: די גמרא זאגט אין נזיר אז א אשה "לא ניירא" דכל כבודה בת מלך פנימה - אין בית, און דעריבער האט זי א דין פון "קבוע", איז די גמרא ממשיך "וכי תימא ה"נ נייד אימור בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחותא" ד.ה. אז אפילו ווען זי איז "פריש" מביתה "בשוקא אשכח", וויבאלד אבער אז סוף סוף קערט זי זיך אום צוריק למקום קביעותה "הדרא לניחותא" האט זי א דין פון קבוע (אויך ווען "בשוקא אשכח") עכ"ל.
ויל"ע בלשון זה, דבשלמא אם הי' אומר דליכא עליה דין "פריש" הי' אפשר לפרש הכוונה כפי שנת' מהגר"ח שאינה פריש וגם אינה קבוע, אבל איך אפשר לומר שגם כשהיא פריש ה"ה "קבוע", דא"כ אכתי קשה קושיית התוס' דאם הבועל הוא לעולם קבוע, איך שייך לדון בו כלל דין דכל דפריש מרובא פריש והאשה כשרה? ויל"ע.
ולכאורה הי' אפשר לומר בזה ע"פ מ"ש בס' 'בינת אדם' (שער הקבוע כלל כא) שגם הוא הקשה לפירש"י [ותוס'] בנזיר דהדיון שם הוא על אשה הב', דמה איכפת לן במה שהדרא לניחותא הרי כבר חל עליה הדין דכל דפריש מרובא פריש בעת הקידושין וא"כ מה איכפת לן אח"כ דהדרא לניחותא ולמה שאני בבשר דלאחר שפריש שוב אינו נאסר אפילו הדר לקביעותא, וא"כ עכצ"ל הפירוש בזה הוא דאין עליה הדין פריש כלל אלא דהוה לעולם קבוע, וא"כ קשה קושיית התוס' בכתובות דמבואר שאם הלך האיש אצלה ה"ה כשרה מצד דכל דפריש מרובא פריש אלמא דגם באדם יש דין דפריש?
וז"ל: וצריך לומר דכוונת רש"י שכתב דגבי אשה לא שייך כל דפריש כוונתו במתק לשונו שכתב בנזיר אשה דלא ניידא דכל כבודה פנימה רצה לומר דדוקא גבי אשה לא שייך פירש דאפילו כשהיא בשוק מכל מקום דעתה תמיד על ביתה אבל לגבי גברא בכתובות ודאי שייך כל דפריש ואם כן לא קשה קושית תוספות בכתובות וגם הקושיא דלאחר שפירש כבר הותר לגמרי ואינו חוזר לאיסור לא קשה כיון דלא שייך גבה כל דפריש כלל עכ"ל.
דלפי"ז הי' אפ"ל י"ל שהשיחה קאי לשיטת רש"י וע"פ ביאור זה, שלכן הביא בהשיחה הענין דכל כבודה בת מלך וגו', דבאמת באשה היא קבוע לעולם אפילו כשיוצאת מביתה, והכא שאני דאיירי באיש.
אבל בהמשך לזה כתב וז"ל: היינט ווי קען מען בכלל זאגן בנדו"ד כל דפריש כו" אפילו ווען דער מצרי איז פריש צו חתונה האבן מיט א ישראלית האט ער נאך אלץ א דין קבוע אויב ער קערט זיך אום צוריק למקום קביעותו?" דכאן איירי אודות איש ולא אשה ומ"מ נקט דליכא בו דינא דפריש.
ובהערה 30 כתב וז"ל: ראה תוס' כתובות טו, א ד"ה דילמא דלמסקנת הגמרא ("הדרא לניחותא") אין חילוק בזה בין איש לאשה ראה אורח מישור לנזיר שם עכ"ל. הרי דנקט בהדיא שלא כהבינת אדם וליכא חילוק בין איש לאשה וא"כ הדרה הקושיא לדוכתא?
ואולי יש לתרץ דהתוס' שם כתבו וז"ל: אסור בכל הנשים שבעולם - וא"ת וכ"ע יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח ולר"ת דהנשים נאמנות לומר לא נתקדשתי תינח גדולות קטנות שאינן יודעות אם אביהם קבל עבורן קדושין מאי איכא למימר וכבר מת אביה וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא [מלומר] מקרובות המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידיה קנסו ולאחריני לא קנסו [וא"ת] וליהוי איסורא דאורייתא דהויא ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי"ל דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע עכ"ל, ואח"כ כתבו וז"ל: אשה דלא ניידא - ונהי דלא קבוע לגמרי כדפ"ל מ"מ דמיא קצת לקבוע ויש להחמיר, בשוקא אשכח וקדיש - כלומר היכא דמצא א דכל הדין דאסור עכ"ל. ז.א. דכל איסור זה הוא קנס מדרבנן ואינו קבוע ממש, אלא דומה לקבוע, וא"כ י"ל דאף דלפי האמת שייך "פריש" שם באדם כדאמרינן הכא בסוגיין, מ"מ החמירו שם חכמים וקנסו אותו לאוסרו לכל העולם משום דדמיא לקבוע.
וראה בקונטרס ענינה של תורת החסידות (נדפס בס' הערכים ח"א ע' תשע"ב) שהרבי ביאר השיטה לגבי מציאה שקונה מצד חצר, דלכאורה כיון שכל התקנה הוא דלא ליתי לאינצויי למה הוצרכו גם להקנות הקרקע והרי היו יכולים לקנות לו החפץ בלבד? ומתרץ דרבנן לא רצו לתקן שיהא "כהילכתא בלא טעמא" שקונה החפץ מצ"ע ולכן תיקנו שיהי' באופן של קנין חצר עיי"ש, ועד"ז הכא כיון דדמיא חקבוע קנסוהו חכמים.
אלא דאכתי יל"ע דלפי"ז מה הקשה בהמשך השיחה בנוגע להמצרי שאין בו דין פריש כיון דהדרה לניחותא, הרי י"ל דקנס שאני ויל"ע.
והנה בבינת אדם שם סיים דצריך עיון וכי ישתנה הדין בפיקוח נפש בשבת (ראה שו"ע אדה"ז סי' שכ"ט סעי' ב' לענין אם נפלה מפולת והיו שם רוב גוים וישראל אחד דיש אופן ששייך הדין דכל דפריש וכו' ואין מחללין עליו את השבת "אם נעקרו כולם בזה אחר זה ובשעת עקירתם פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין עליו שכיון שניער כבר קביעות הראשון ממקומו (בשעת פרישתו של זה) אי אפשר להקל בו משום קבוע והולכין בו אחר הרוב שהם נכרים" עיי"ש) דלפי הנ"ל צריך לומר דבנשים מפקחין כיון דלעולם הוי קבוע ולא מצינו דין כזה? וצריך לומר דדוקא לענין זה בקדושין, כיון דקדושין לצורך ביאה הוא ובודאי לא תבעל בשוק ולכן לענין זה לא שייך בה פריש אבל לכל שאר דברים אין חילוק בין אשה לאיש עכ"ד.
וסברתו דדין זה הוא רק בקידושין דחוק, ונראה לתרץ באופן אחר, דהנה מבואר כאן בתוס' (ד"ה דלמא) דקבוע הוא רק בבית ובעיר הוא "פריש", ולכאורה הרי מבואר הכא בט' ישראלים וכנעני אחד שעומדים בעיר והוא "קבוע"? והביאור פשוט שכל זה הוא תלוי איפה נמצא הרוב, דאם ההיתר הוא מצד דרוב עיר כשרים, הרי הרוב הוא בכל העיר, והם קבועים בבתיהם, ולכן כשיוצא מביתו ה"ז פריש, משא"כ כשהרוב כולה נמצאים בשוק ביחד הרי אין דנים כלל אודות מקום אחר ורק הכא בשוק, ולכן נעשה שם ה"קבוע" שלהם, וכאשר אחד פורש מהם למקום אחר ה"ז פריש מהרוב, ולפי"ז י"ל גם בקושייתו, דאם הרוב הוא מצד כל העיר וכו' שרוב הנשים אינן אסורות לו, הנה בזה אמרינן דאשה אפילו כשיוצאת מביתה ה"ה קבוע כיון דכל כבודה בת מלך וגו', משא"כ בהדין דפקו"נ שכל הרוב עכשיו נקבע בשוק וזהו ה"קבוע", בודאי כשהיא פורשת משם, יש לה בזה דין דפריש לענין הקבוע שבשוק, והת' הנעלה וכו' אברהם מנחם שי' ארנאלד העיר מ"רוב סיעה" ששם לא שייך קבוע כיון שאינם בבית כפי שהובא בריש שיעור הקודם משטמ"ק עיי"ש.
ע"כ