מתני'. היא אומרת מוכת עץ אני, והוא אומר לא כי, אלא דרוסת איש את, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש, עד שתביא ראיה לדבריה. גמ'. טענתייהו במאי? רבי יוחנן אמר: במאתים ומנה, רבי אלעזר אמר: במנה ולא כלום. רבי יוחנן אמר במאתים ומנה, סבר לה כר"מ, דאמר: בין הכיר בה ובין לא הכיר בה - מאתים; ורבי אלעזר אומר במנה ולא כלום, סבר לה כרבנן, דאמרי: בין הכיר בה בין לא הכיר בה - מנה. בשלמא ר' אלעזר לא קאמר כר' יוחנן, דקא מוקי לה כרבנן, אלא רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר' אלעזר? קסבר: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - יש לה כתובה מנה, הכא הוא קאמר מנה והיא קאמרה מנה, מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה.
הנה מוכח דהא שהיא אומרת מוכת עץ שזה הי' לפני שאירסה דלכן הוצרך רבי יוחנן לומר דמתניתין כר"מ דאף אם היתה מוכת עץ מעיקרא ולא הכיר בה כתובתה מאתיים כמבואר בגמ' ולכאורה מנא לן הא דילמא כוונתה שנעשית מוכת עץ אחר שאירסה דלכו"ע כתובתה מאתיים דנסתפחה שדהו וא"כ אפשר לומר דמתניתין רבנן הוא כי היא טוענת מאתיים והוא רוצה ליתן מנה כיון דסבר לרי"ח דאם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה, וכן יש להקשות לפי ר"א דלמה לא אמר שהיא תובעת מאתיים כי נעשית מוכת עץ אחר האירוסין והוא אינו רוצה לשלם כלום דהי' מקח טעות?
ועי' שטמ"ק כאן שהקשה כן וז"ל: הקשה הרא"ה ז"ל אמאי לא מוקים לה רבי יוחנן כרבנן וכגון דאמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתן ורבי אלעזר נמי אמאי לא מוקים לה במאתים ולא כלום כגון דאמרה איהי מוכת עץ אני תחתיך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דהא קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל ותירץ דקסברי דמתניתין מדלא מפרש בהדיא והיא אומרת מוכת עץ אני תחתיך כדקתני באידך, אלמא דכולה בין טענה דידיה בין טענתה דידה כשאינה תחתיו דלא פליגי איהי ואיהו אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש אבל תרווייהו מודו דלאו תחתיו וכגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקדש בביאה עכ"ל, היינו דדייקו מהמשנה כיון שלא אמר מוכת עץ אני ונסתפחה וכו' כדאמר במשנה הקודמת מוכח דבודאי כוונה לפני שאירסה, ובמילא גם מה שהבעל אומר דרוסת איש אין כוונתו לאחר אירוסין.
והנה לפי השיטות שפירשו הגמ' לעיל יא,ב, וניחוש שמא זינתה תחתיו ברצון ועי"ז אבדה כתובתה לגמרי עד שתביא ראי' שאינו כן (רמב"ן וכו' כדהובא בשיעור ה') אכתי קשה דכיון שהבעל אינו יודע והוא שמא, אכתי י"ל דאנן ניחוש כן לתחתיו ברצון, וא"כ שוב יש לומר דהיא טוענת מוכת עץ מקודם וכתובתה מנה כרבנן, אבל בטענת הבעל נימא אנן שמא זינתה תחתיו ברצון ואין לה כלום ובזה נחלקו ר"ג ורבי יהודא דלר"ג ברי עדיף וכו' ולר"י הממע"ה?
וז"ל השטמ"ק יב,א: מיהו אכתי קשה לי הא דאמרינן לקמן טענתייהו במאי רבי יוחנן אמר במאתים ובמנה ר"א אמר במנה ולא כלום מאי האי דקאמר ר' יוחנן במאתים ובמנה במאתים ולא כלום ה"ל למימר דכיון דאיהו טעין דרוסת איש את ליחוש שמא תחתיו זנתה אם איתא דצייתינן ליה? י"ל דהא דרבי יוחנן איירי כדקאמר בהדיא דרוסת איש את מעיקרא כגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקדש בביאה והאי דמשמע ליה הכי משום דלישנא דמתניתין דייק הכי דלא פליגי אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש אבל תרווייהו מודו דמתחלה קודם קידושין הוא כדמוכח לקמן בפלוגתייהו נמי כדאיתא לקמן עכ"ל, היינו דשיטה זו מפרש דאיירי שקידש ובעל לאלתר ז.א. דכמו שטענת האשה היא מוכ"ע קודם האירוסין כנ"ל מדלא קאמרה נסתפחה וכו' כן הוא טענת האיש דבודאי הי' קודם, ולכן לא שייך לומר שזינתה תחתיו ואין לה כלום וכו', ולכן לשיטה זו א"א לגרוס לעיל הטעם דמיגו כיון דבהך מתניתין ליכא מיגו שהיתה יכולה לומר מוכת עץ תחתיך וכו' כיון דבעל לאלתר, משא"כ לפי התוס' דאפילו אם יטעון שזינתה תחתיו ברצון לא אבדה כתובתה כיון שיש לה ספק ספיקא, ספק תחתיו ספק לא תחתיו ספק באונס ספק ברצון, לא קשה קושיא זו כלל דבודאי לפי טענת הבעל יש לה מנה [לפי ריו"ח] ולכן הוצרך לומר דמתניתין כר"מ, נמצא דאין צריך לומר דמשנה זו איירי בקידש ובעל לאלתר ולכן שפיר יש לגרוס לעיל הטעם דמיגו וכן הוא גם שיטת רש"י.
והנה בהא דקאמר הגמ' לעיל עד כאן לא קאמר ר"ג התם כו' אלא דאמרינן אוקמא אחזקה כו', הנה במשנה הא' מובן שיש לה חזקת בתולה על שעת האירוסין ולכן מאמינים לה דמשארסתני נאנסתי, אבל במשנה הב' דמוכת עץ הרי לא שייך חזקת הגוף, כיון דבודאי לכו"ע הי' כבר שינוי בגופה בעת האירוסין ולא היתה בתולה, והספק הוא אם היתה מוכת עץ או דרוסת איש, וא"כ איזה חזקה שייך כאן? ועי' בחי' הרמב"ן לקמן טז,א, (בד"ה ותמהני) שכתב: "ואפשר שאף במוכת עץ איכא חזקה דגופה דחזקתן שלא יהיו דרוסות איש בלא בעל" ונראה דכוונתו הוא למ"ש הר"ן הכא: "איכא למימר נמי אוקמא אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות" היינו שיש לה חזקת כשרות, דבודאי לא זינתה אלא הוכתה בעץ, והרמב"ן במלחמות ריש פרק שני כתב בהדיא שיש חזקת כשרות וכו'.
אמנם יש מקשים ע"ז דאי משום חזקת כשרות למה נימא שהיתה מוכת עץ דילמא היתה דרוסת איש באונס, ואין לה כלום לכתובתה למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום וכו' ולריו"ח כתובתה מנה ולא מאתיים, שהרי אונס אינו מגרע כלל חזקת כשרות שלה?
ובבית הלוי (ח"ג סי' י"ז) תירץ עפ"י מה שכתבו התוס' לעיל ט,א, ( ד"ה ואי בעית) דאונס קלא אית ליה ואם ליכא קלא לא שכיחא, משא"כ מוכת עץ שכיח יותר, (וראה שם גם ט,ב, בסוף תוד"ה אי למיתב) ובמילא י"ל דהחזקת כשרות שלה מועיל לומר רק שלא זינתה ברצון (דבזה ליכא קלא ולא שייך לומר שאינו שכיח), ובנוגע למוכת עץ ואונס נקטינן שהיתה מוכת עץ מחמת דשכיח יותר, כיון דליכא קלא שנאנסה ואזלינן בתר רוב.
ולפי"ז כתב שיוצא דין חדש, דבברי ושמא ויש גם רוב להברי, שפיר מועיל לומר ברי עדיף כמו הכא דמאמינים להאשה שהיתה מוכת עץ ולא אונס כיון דזה שכיח יותר1, דכשם שמיגו מועיל ביחד עם ברי אף דמיגו בעצמו להוציא לא אמרינן, כן הוא גם ברוב דאף דרוב עצמו אינו מוציא ממון, מ"מ ה"ה מועיל ביחד עם ברי.
אלא דממשיך להקשות לדעת הרא"ש שם בסוגיא דפתח פתוח דמשמע דאונס שכיח יותר ממוכת עץ, הרי אי אפשר לתרץ כהנ"ל, דאכתי נימא דנאנסה ואין זה מגרע החזקת כשרות שלה?
ומבאר בזה פירוש חדש לדעת הרא"ש, שיש כאן "חזקת דין" דלפני שנולד הספק ודאי הי' דינה למאתיים, במילא כשעכשיו יש ספק איך נשתנה גופה אם ע"י ביאה שמשנה את דינה, או ע"י מוכת עץ שאינו משנה דינה, אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דדינה מאתיים ואמרינן דמוכת עץ היתה, ודומה לדינא דככר טהור שנגע בו צפרדע או שרץ, [דשרץ מטמא וצפרדע אינו מטמא, ראה לקמן טו,א] ואין יודעים מה נגע בהככר, דאמרינן אוקמא אחזקה שהי' בחזקת טהרה וצפרדע נגע, אף דכאן הי' ודאי מעשה נגיעה בהככר, אלא דאין יודעים אם מעשה זו פעל שינוי בדין הככר או לא, כן הוא הכא דנקטינן שהי' שינוי בגופה ע"י מוכת עץ שאינו משנה את דינה ממאתיים.
ועי' גם ברש"ש כאן שלמד כן ודייק זה ממ"ש רש"י בד"ה אוקמא החזקה "ונשתעבד לה למאתיים" דלכאורה שפת יתר הוא, אלא דכוונתו לבאר משנה הב' ששם יש לה חזקת דין על מאתיים עיי"ש, והוא כתב דחזקה זו שייך גם לפי ר"א דאשה זו יש לה חזקה שיש לה דמי כתובה בכלל, ועכשיו רוצה להפקיע לגמרי חיוב זה ולכן מעמידין על החזקה, וכתב דעפ"ז א"ש דה דקאמר נהגמ' אוקמא אחזקה שנעהם דומים זה לזה חזקה דמעיקרא" משא"כ לפי הר"ן יוצא דחזקה הבב' אינו דומה לחזקה הא' דחזקה הב' הוא חזקת בירור דכל ישראל בחזקת כשרות ואילו חזקה הא היא חזקה דמעיקרא.
אלא דבבית הלוי לא סבירא ליה כן שכתב דחזקגה זו שייך לומר רק לפי ר' יוחנן שהיא טוענת מוכת עץ כו' וכתובתה מאתיים, דבמילא שפיר שייך חזקה שלא נשתנה דין כתובתה, אבל לר"א שהיא תובעת מנה, הרי ודאי נשתנה דינה ממאתיים, ובמילא ודאי לא שייך הך חזקה, וכתב דעפ"ז יש לתרץ קושיית המפרשים (ראה פנ"י ועוד) שהקשו דכיון דהטעם דמיגו לא שייך לפי ריו"ח, א"כ הי' לו להביא בגמ' רק הטעם דחזקה שהוא לכו"ע ולא הטעם דמיגו כלל? ולהנ"ל א"ש דהטעם דמיגו הוא לפי ר"א, כי לדידיה ליכא הענין דחזקה כנ"ל, ולריו"ח שייך רק הטעם דחזקה ולא הטעם דמיגו2.
אלא דיש להקשות על זה דהרי כשהיתה פנוי' לא הי' לה דין כתובה כלל ואיך שייך לומר שהי' לה אז "חזקת דין" על מאתיים, כיון דדין כתובה לא שייך אז כלל? וצריך לומר דמ"מ הי' לה אז חזקה לגבי העתיד דבעתיד כשתתארס כו' יהי' דינה במאתיים.
ומביא ראי' לחזקה כזו מהא דאיתא ביבמות (ל,ב) בראובן שנשא בת אחיו והי' לו גם עוד אשה, דהדין הוא דאם מת ראובן בלי בנים ונופלים לשמעון אחיו, ליכא כאן דין יבום כלל כיון דגם בתו נפלה לו, במילא ה"ה פוטר את צרתה כו' מן היבום ומן החליצה, כמבואר במתניתין ריש יבמות, ואם ראובן נתן גט לבת אחיו שהוא ספק קרוב לו או קרוב לה ואח"כ מת, דאם הגט הי' גט צרתה מתייבמת, משא"כ אם הגט לא הי' גט אין צרתה מתייבמת, ודייק רבה שם מן המשנה דבזה צרתה מותרת אפילו בלי חליצה אף שהי' ספק גט, וקאמר רבה הטעם בזה משום ד"אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, ומספק אתה בא לאוסרה, אל תאסרנה מספק". היינו דמכיון דלפני שנולד הספק בשעת נתינת הגט הי' לה חזקת היתר להיות מותרת אח"כ לכשימות בעלה להנשא לעלמא בלי חליצה או יבום, הנה גם עכשיו מעמידים אותה על חזקתה ומותרת עיי"ש, הרי דאף דבעת שראובן הי' חי לא היתה מותרת כלל כי היתה אשת איש כו' מ"מ אמרינן שיש לה כבר חזקת היתר מצד העתיד, כן הוא הכא דאף שבעת שהיא פנוי' לא שייך כלל לגבה דין כתובה מ"מ יש לה כבר חזקה דמאתיים לגבי העתיד.
אלא שהרמ"א (יו"ד סי' נ' סעי' א') פסק לא כהנ"ל, שכתב דבהמה שנולד בה ספק טרפה בחייה כגון שנדרסה וכיו"ב ולא ידעינן אם נטרפה או לא, שהיא אסורה אחר שחיטה ולא אמרינן אוקמא אחזקה דלפני שנולד הספק היתה בחזקת היתר על לאחר שחיטה שאינה טרפה כיון שאז היתה אסורה מצד אבר מן החי וכו' ולא כהנ"ל, הרי דלהלכה פסק הרמ"א דלא אמרינן חזקה מצד העתיד? ועי' בש"ך שם ביאר הטעם דהרמ"א לא פסק כרבה שיש חזקה מצד העתיד משום דלמד דאביי ורבא שם ביבמות חולקים על רבה וסב"ל דליכא דין חזקה מצד העתיד ואכמ"ל, ולפי"ז דלהלכה לא קיימ"ל שיש חזקה מצד העתיד להיות, איך יש לפרש חזקה הנ"ל בסוגיין כיון דלא פסקינן כן?
הנה ע"ז כתב הבית הלוי דהרא"ש עצמו פסק בטרפה שהיא מותרת (כמובא בפר"ח מתשובת הרא"ש) ונמצא דהוא סב"ל מחזקה כזו על העתיד, [וכנראה דלפי הרא"ש אביי ורבא אינם חולקים על חזקה זו, רק שם סב"ל להחמיר להצריכה חליצה] אבל בכלל מודים בחזקה זו. ושפיר אפשר לו לפרש כאן כנ"ל לפי הרא"ש שיש חזקת דין מצד העתיד, עכתו"ד.
אמנם נראה לומר לא כהנ"ל אלא דלכו"ע שייך לומר כאן חזקה דמאתיים, דהנה בס' שב שמעתתא (שמעתתא ה') ביאר דרבה ואביי פליגי אם מחזיקין מאיסור לאיסור או לא, [היינו דבר שהיה בחזקת איסור, ונולד בו ספק איסור אחר, אם האיסור הקודם נפקע ממנו, אם מעמידים אותו בחזקת איסור מצד איסור הראשון, או שאין מחזיקין מאיסור אחד לאיסור שני], דאביי ורבא סב"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור [כאילו נימא שכל האיסורים חד הם] וכיון שלפועל היתה הצרה אסורה בחיי בעלה מצד אשת איש, לכן חזקת איסור זו פועל דאי אפשר לדונה אז בחזקת היתר לשוק לאחר מיתת בעלה, כי איסור אחד פועל לגבי השני3 וכן הוא גם בהבהמה דלפועל כ"ז שהיא חי אסורה משום אבר מן החי וכו', לכן סב"ל לאביי ורבא דאין לדון שם כלל שום חזקת היתר מצד טרפה, ורבה סב"ל שאין מחזיקין מאיסור לאיסור, ואיסור אחד אינו שייך להשני, לכן אף שהיתה אסורה מצד אשת איש שייך לדון עליה חזקת היתר לעולם לאחר שימות בעלה.
[ועי' בשו"ת עונג יו"ט (סי' ע', הובא באנציקלופדיה שם) שביאר הפלוגתא אם מחזיקין מאיסור לאיסור או לא, שזה תלוי ביסודה וגדרה של "חזקה" בכלל, אם הפירוש שחזקה מבררת את המציאות שלא נתחדש מעשה בדבר שאנו דנים עליו4, או שאינה אלא הלכה של תורה שנחזיק הדבר כדין הקודם שהיה עליו להיתר או לאיסור אבל אין זה שייך להמציאות, לאופן הראשון אי אפשר להחזיק מאיסור לאיסור, שהרי חזקת איסור הראשון לא תוכל לברר את המציאות של הספק השני, מכיון שהאיסור הראשון כבר עבר, אבל לאופן השני נוכל לומר שכך ההלכה שנחזיקנו על הדין של איסור שהיה עליו קודם, ועי' גם בשו"ת רע"א סי' קל"ו בענין זה בגדר "חזקה"].
ולפי"ז יוצא שכל טעמם של אביי ורבא דלא אמרינן חזקה בחיי הבעל וכו' הוא משום דבפועל היא אסורה מצד איסור אשת איש לכן לא שייך לדון עליה חזקת היתר, אבל בנדו"ד כשהיא פנוי' הרי אין עליה שום חזקה הסותרת למאתיים, וא"כ אפ"ל דבזה כו"ע מודים דשפיר שייך כאן חזקת דין דמאתיים מצד העתיד, דבשלמא אם טעמם הי' משום דכיון דעכשיו אין שום נפק"מ בחזקה זו, במילא לא שייך חזקה כלל, שפיר י"ל דה"ה הכא, אבל לפי מ"ש בש"ש כנ"ל שהוא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור יש לחלק כנ"ל.
ובסיכום יוצא בפירוש הגמ' דילן דבמשנה הב' שייך חזקה דחזקת כשרות, ולגבי אונס יש רוב, או משום שיש כאן חזקת דין לגבי העתיד שכתובתה מאתיים, ולפי מה שכתב הרש"ש לרש"י, דכוונתו ג"כ להך חזקה במשנה הב' דכתובתה מאתיים יש לומר במה שנתבאר דרש"י למד כהתוס' רי"ד דחזקה דמעיקרא פועל שלא נשתנה החיוב, וא"כ י"ל שכן הוא גם במשנה הב' כיון דגם חזקה זו הוה חזקה דמעיקרא (וכן י"ל שפירש גם התוס' רי"ד עצמו בחזקה דמתניתין הב') וכן העיר הת' הנעלה וכו' יהודה שי' גערבער, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ