פותחין בדבר מלכות
הנה ידוע בדין נזיקין, דנוסף לזה שיש דין תשלומין, יש גם איסור להזיק ממון חבירו, ואין זה איסור רק מדרבנן אלא מדאורייתא, וכמבואר ברש"י גיטין נג, ב ד"ה מטמא ומדמע [דהוה היזק שאינו ניכר] : "איסורא דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא" הרי מוכח דאם הוא היזק ניכר יש בזה איסור מדאורייתא, ועי' גם בטור חושן משפט (סימן שעח): "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו", ובשו"ע אדה"ז חו"מ הלכות נזקי ממון (סעיף א) כתב: "אסור להזיק ממון חבירו אפילו על דעת לשלם כמו שאסור לגנוב ולגזול על מנת לשלם".
וכבר שקו"ט באחרונים איפה מצינו בדאורייתא איסור להזיק? ומצינו ברבינו יונה (ריש מסכת אבות) שכתב וז"ל: משה קיבל תורה מסיני בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ שהתורה בפירושה ניתנה, שאם לא כן אי אפשר למידע ביה, שהרי כתוב (ויקרא י"ט) לא תגזול וכל נזקין בכלל אותו הלאו, והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אע"פ שלא נכתבו עכ"ל, הרי כתב ברור דאיסור נזיקין נכלל באיסור גזילה.
וביד רמ"ה (בבא בתרא דף כו עמוד א) כתב וז"ל: דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך עכ"ל, ובשו"ת חלקת יואב להגאון מקינצק חו"מ סי' כ' כתב שהוא נלמד מדין השבת אבידה דאם רואה אבידת חבירו חייב להחזירו ואם לא, עובר על העשה והלאו דלא תוכל להתעלם, וכ"כ במנחת חינוך בקומץ המנחה מצוה יא וז"ל: בדין חמץ שקיבל עליו הישראל אחריות, נשאלתי איך הישראל יבער החמץ דהא גוזל הגוי, ובפרט להני שיטות דגזל גוי מן התורה, ואפילו ישלם חשוב גזל. והשבתי דכהאי גוונא לא הוי רק מזיק גוי, ובזה לא מצינו לכולי עלמא איסור בגוי, דגם בישראל נראה דלא הוי רק מכח דהתורה ציותה להשיב אבידתו מכל שכן שלא להזיקו, אבל בגוי לא שייך זה, ואף דבישראל אפילו רוצה לשלם לו אסור להזיקו, היינו משום מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך ומה דסני עלך וכו', אבל בגוי לא שייך זה, ופשוט עכ"ל.
והנה מצינו חידוש גדול של הרבי בלקו"ש חל"ד פ' עקב א' וז"ל: והמזיק נכסי חבירו באופן שהוא לטובת הניזק אין בזה לכאורה דין מזיק, והסברת הדבר יש לומר חלוקים איסורי גניבה וגזילה מאיסור מזיק, איסורו וחיובו של מזיק הוא משום שמחסיר את חבירו, ולכן לא יתכן דין מזיק אא"כ יש בחפץ הניזק תועלת והנאה להניזק, ומטעם זה אם מזיק ממון חבירו בשביל טובת חבירו אינו נק' מזיק כנ"ל מחמת שאין הוא מפסיד נכסי חבירו אלא אדרבה מביא לו תועלת ותיקון העולה "בשוויותו" על שוויות החסרון, משא"כ איסור גניבה וגזילה הוא בזה שנוטל חפץ מרשות חבירו ומכניסו לרשותו ואין הדבר תלוי בשוויות החפץ (בהנאתו ותשמישו בהחפץ) אלא בעצם הבעלות של חבירו עכ"ל, וכתב שם גם דאם מזיק חפץ של חבירו האסור בהנאה, לא עבר על האיסור משא"כ איסור גזילה עבר עיי"ש.
ושם בהערה 20 כתב וז"ל: ואף ש"אסור להזיק ממון חבירו אפילו ע"ד לשלם כמו שאסור לגנוב ולגזול ע"מ לשלם" (שו"ע אדה"ז חלק חו"מ ריש הל' נזקי ממון מפרישה וסמ"ע לטושו"ע חו"מ ר"ס שעח) הרי לא כתב שזהו "אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו" כהדין בגניבה וגזילה כדלקמן בפנים והערה 25 אלא שי"ל (בדוחק עכ"פ) שמובן מהלשון "כמו שאסור לגנוב ולגזול כו'" היינו ששוה בזה לגניבה וגזילה (ראה פרישה וסמ"ע שם) עכ"ל, ובהערה 27 כתב וז"ל: והא דאסור להזיק ממון חבירו אפילו ע"ד לשלם (כנ"ל הערה 20) היינו מפני שאין בזה שום ריוח ותועלת להניזק, ואין כאן אלא הפסד וחסרון זמני עכ"פ עד שישלם, משא"כ כשמשלם "דבר יפה ממנו" עכ"ל, עיי"ש בארוכה
[ההפרש בין מזיק לגזלן הוא שהגזלן נוטל החפץ בידו לגוזלו, ועי"ז קונה החפץ בקנין גזילה ומתחייב באונסין וכו' אף דאח"כ שברו והיזקו, כבר חל עליו מיד דין גזלן, משא"כ מזיק הוא שמעולם לא לקח החפץ בידו להיעשות גזלן, אלא שברו בידו של חבירו וכיו"ב].
ולכאורה נראה שהרבי לא למד כרבינו יונה דדין מזיק נכלל באיסור דלא תגזול, דא"כ לא מסתבר לחלק ביניהם כיון דענינם אחד, ומסתבר יותר לומר שלומד שהוא דין בפני עצמו הנלמד מדין השבת אבידה וכו' דאז שייך שפיר לחלק ביניהן דגזל הוא נטילת חפץ חבירו ואינו נוגע השוויות, משא"כ מזיק גדרו הוא הפסד חבירו.
והנה באחרונים הביאו דברי הגר"ח מבריסק שנסתפק במעשה שהיה בבריסק באחד שהיה לו ב' בולים יקרי ערך ואינם בנמצא עוד אצל שום אדם ומחיר בול אחד שווה מאה רובל, ובא אחד ושרף הבול ונמצא דנשתייר רק בול אחד, ולפתע נתייקר מחיר הבול למאתיים רובל ונמצא דלא הפסידו ממון דהא מיד כששרף נתייקר הבול הנשאר, וגוף הספק אי מזיק מתחייב עבור מעשה ההיזק, או"ד חייב לשלם עבור ההפסד שנגרם ע"י ההיזק וכאן לא הפסיד כלום.
ולפי דברי הרבי הנה אם בול השני נתייקר עוד יותר מקודם שניהם יחדיו בודאי אינו מזיק והוא פטור, ואולי אפילו אם לא נתייקר יותר כיון שאין לו שום הפסד אינו בגדר מזיק כלל, ואינו דומה למזיק ע"מ לשלם, כיון דכאן לא הי' מעיקרא שום הפסד כלל, כי מיד ששרפו נתייקר בדרך ממילא בול השני משא"כ אם גזלו ושרפו בודאי מחוייב לשלם דמי הבול וילע"ע.
והנה כל הנ"ל הוא באדם עצמו המזיק ממון חבירו, אמנם מצינו איסור גם על האדם שממונו לא יזיק ממון חבירו, (וראה טור חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שפט: " כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם") וביאר בס' ברכת שמואל כאן בשם הגר"ח שאמר ש"ולא ישמרנו" הוא גם ענין של איסור דהרי מצינו ד"ולא ישמרנו" שכתוב לענין כופר דמבואר לקמן דכופרא כפרה, שהוא כפרה על האיסור שעבר, [היינו דאם שורו המית אדם צריך הבעלים לשלם כופר והוא כפרה שלא יתחייב מיתה בידי שמים] נמצא דמ"ש "ולא ישמרנו" הוא ענין של איסור, (והברכת שמואל ביאר בזה דברי הרשב"א לקמן ב,ב, לגבי מחוברת אימא דכולה מועדת דספק נזיקין לחומרא ויתבאר אי"ה בע"ב).
וע"פ הנ"ל יש לבאר שיטת רש"י שפי' הגמ' דילמא לאו כיוצא בהן הוא שהוא פטור לגמרי על התולדות (ראה רש"י בע"ב (ד"ה הכא מאי) משמע דדילמא הוא פטור לגמרי, וכן משמע בד"ה מאי שנא קרן דמחייב, וקשה דאם הוא פטור לגמרי במה הם תולדות? ולהנ"ל י"ל שהן תולדות רק לגבי האיסור בלבד, ולא בנוגע לחיוב תשלומין.
ב) והנה תנן במתניתין ארבעה אבות נזיקין וכו' לא הרי השור כהרי המבעה וכו', וכתב בפיהמ"ש להרמב"ם: "אלו הארבעה אבות עיקרין מן הנזיקין הם נזיקים ההוים ממונו" היינו דד' נזיקין אלו הם האופנים העיקריים שאדם מזיק ממון חבירו, דכאו"א יש לו תכונה מיוחדת בפני עצמו, כגון קרן כוונתו להזיק, שן הנאה להזיקה, רגל הזיקה מצוי, אש כח אחר מעורב בו, בור תחילת עשייתו לנזק וכיו"ב ובזה כבר נכלל שאר ההיזיקות, וכתב רש"י: "אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות", והביאור בזה דגם כל תולדה מאב מסויים יש בו אותו התכונה של האב, אלא דמ"מ אינו עיקרי כ"כ כמו האב, ולדוגמא בשור אם כוונתו להזיק אופן העיקרי הוא ע"י נגיחה בקרן, ונשיכה באופן שכוונתו להזיק -ואין הנאה להזיקו- אין זה רגיל כ"כ כמו בקרן, ולכן זהו תולדה כיון שאינו מזיק העיקרי, ועד"ז בשן דהנאה להזיקו הוא ע"י אכילה - ובער בשדה אחר- וישנם גם אופנים אחרים כגון טינפה פירות להנאתה דהוה תולדה אבל זה אינו אופן העיקר שפועל, וכן בכי תצא אש, והתולדה הוא כיחו וניעו שהזיקו ע"י הרוח וכו', נמצא דרק אלו שהם המזיק העיקרי בתכונה שלהם כתוב בתורה, והם הם האבות.
ולפי"ז יש לתרץ קושיית המפרשים (ראה תפארת שמואל כאן ועוד) דאיך נסתפק הגמ' דילמא תולדותיהן כיוצא בהם (וכנ"ל דלרש"י בע"ב (ד"ה הכא מאי) משמע דדילמא הוא פטור לגמרי, וכן משמע בד"ה מאי שנא קרן דמחייב, ולשאר ראשונים הספק הוא דילמא חיובן שונה מהאב וית' אי"ה) ולכאורה אי נימא דלאו כיוצא בהן איך הקשה התנא דלכתוב שור ולא מבעה וכו' הלא אם לא יהי' נכתב בתורה בהדיא יהי' דינו לאו כיוצא בהם, ולכן הוכרח התורה לכותבו וא"כ הרי מוכח מהתנא גופא דתלודותיהן כיוצא בהן?
ולפי הנ"ל ניחא דמתי יש סברא לומר דלאו כיוצא בהן, רק בדברים אלו שאינן מזיקין העיקריים כנ"ל דהיינו התולדות, משא"כ באלו דמתניתין הרי ודאי כולן הם מזיקין עיקרים אלא שיש להן תכונה מיוחדת וכו' ובזה בודאי נימא דאפילו אם לא כתבה התורה, הן כיוצא בהן כיון שהן מזיקין עיקריים.
ג) בהא דהקשה התנא דיאמר שור בתורה - קרן- ונדע מבעה - שן - ותירץ לא הרי השור כהרי המבעה כי יש חומרא בקרן על שן דכוונתו להזיק, וכן להיפך אם הי' כתוב מבעה לא היינו יודעים שור כי מבעה יש הנאה להזיקו, יש להסתפק אם כוונת התנא בקושייתו הי' דניליף ב"מה מצינו" זה מזה, או קושייתו היה מכח ק"ו, היינו דהרי ידע החומרות שבזה ובזה, ולכן הקשה דאם יאמר שור נדע מבעה בק"ו כיון שהוא חמור דהנאה להזיקו, ותירץ משום שיש חומרא בקרן דכוונתו להזיק וק"ו פריכא הוא, וכן הקשה אח"כ דיכתוב מבעה ונדע שור בק"ו דכוונתו להזיק וכו'.
ועי' פיהמ"ש להרמב"ם כאן שפירש בהדיא שכוונת התנא בולא הרי השור וכו' הוא דנלמוד מבעה משור ב"קל וחומר" וז"ל: לא הרי השור כהרי המבעה, כאלו יאמר שמה שהוצרך הכתוב לכתוב באלו ארבעת הנזקים בכל אחת ואחת לפי שלא היה אפשר ללמדם זה מזה בקל וחומר, לפי שיש בכל אחת מהן מה שאין בשניה וכו' עכ"ל.
אבל רש"י לקמן ה,א, בד"ה ותיתי אידך מינה כתב: "במה מצינו בשור שהוא מזיק וחייב אף המבעה שהוא מזיק יהא חייב", ולא מצד ק"ו, ובדעת התוס' כיון שהקשו מאין עונשין מן הדין, משמע לכאורה דסב"ל כהרמב"ם דכוונת התנא הוא מצד ק"ו וא"ש קושייתם.
אלא דבהך בבא ד"ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש וכו'" ודאי צ"ל שהתוס' פירשו שכוונתו הוא ל"מה מצינו" דנילף אש משור ומבעה במה מצינו, דכאן לא שייך לומר שהקשה דנילף אש מק"ו, שהרי לשיטת התוס' ליכא שום חומרא באש שאינו בשניהם כמבואר בדבריהם, דכח אחר מעורב הוא הוא קולא שאינו מזיק אלא בצירוף כח אחר שהוא הרוח, משא"כ שור ומבעה שיש בהם רוח חיים מצ"ע, הרי כל ההיזק נעשה ע"י ממונו לבד, (ראה מהר"ם) וכיון דכאן כוונתו הי' במה מצינו מסתבר לפרש כן בתוס' גם בהרישא ולא נחלק ביניהם.
[משא"כ לפי הרמב"ם י"ל שפי' גם הסיפא בולא זה מזה וכו' דקושייתו הוא מכח ק"ו דנימא דסב"ל כהראשונים דכח אחד מעורב בו יש לו גם צד להחמיר ולומר שעל כן חייבה בו תורה שאע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש מ"מ מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק וכו'", ז.א. דבשור ומבעה הרי כל ההליכה להניזק הוא ע"י הבע"ח עצמו, ובמילא יכול לטעון שהליכה זו היא בשליטתו וחשב שלא ילכו להניזק כו' משא"כ אש שההליכה אינו תלוי בו ואינו בשליטתו לא שייך לומר שחשב שהאש לא ילך להניזק כו', ועי' גם רש"י לקמן ג,ב, בד"ה דכח אחר והו"ל לאסוקי אדעתא וזהו כנ"ל, וכ"כ הנמ"י, [ולכן תירץ הנמ"י קושיית התוס' דלא קאמר לא הרי האש וכו' משום שלא רצה להאריך וכו' ולא כתב כהתוס' דאין שום חומרא באש שאין בשניהם], וא"כ י"ל שכן סב"ל גם להרמב"ם ובמילא שייך גם בולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כו' לפרש שהתכוון לק"ו כיון שיש חומרא באש שאינו בשניהם, אבל לפי תוס' צריך לפרש שנתכוון למה מצינו וא"כ הוא הדין בהרישא] .
והנה הקשו התוס' דהכא משמע דעונשין ממון מן הדין ובמכילתא פ' משפטים מבואר דאין עונשין ממון מן הדין דבזה תירץ הקושיא דלמה כתבה התורה וכי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן, אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין? וכתבו דמזה דלקמן בגמ' תירץ קושיא זו באופן אחר ללמדך שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו (היינו שחייב אפילו כשחפר בור ברשות הרבים ולא בעינן ברשותו דוקא) או להביא כורה אחר כורה וכו' מוכח דהגמ' חולק על המכילתא וסבירא לן דעונשין ממון מן הדין עיי"ש, וכ"כ לקמן מט,ב (בד"ה על הכרייה) וז"ל: במכלתין אמרינן מכאן שאין עונשין מן הדין, אבל בש"ס שלנו אין סובר כן כדפרישית בריש המסכת (דף ב.) עכ"ל.
ויל"ע כיון שנת' שהתוס' למדו כוונת התנא למה מצינו, א"כ מה שייך כאן הא דאין עונשין מן הדין שהוא ק"ו, וכדהביאו התוס' מהמכילתא אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש?
והמקור דאין עונשין מן הדין הוא במכות ה,ב, דיליף ממ"ש (ויקרא כ,יז) לגבי איסור אחותו שכתוב שם בת אביו או בת אמו, ואח"כ כתוב עוד הפעם ערות אחותו שבא לחייב אחותו בת אביו ובת אמו, דאף דידעינן זה מק"ו מ"מ הוצרכה התורה לכתוב משום דאין עונשין מן הדין, הרי כל זה איירי בק"ו ומה שייך כאן מה מצינו? ועי' רש"ש כאן.
ואפשר לומר בזה דאחד מן הטעמים בהא דאין עונשין מן הדין הוא כמ"ש בס' הליכות עולם (שער ד') וז"ל: מפני שהק"ו ניתן לידרש מעצמו וכיון שהוא מסור לסברא לפעמים שאדם טועה ודן ק"ו פריכא ולאו אדעתין הילכך אין עונשין מן הדין עכ"ל, וכן משמע דסב"ל לרש"י סנהדרין עג,א, (בד"ה הקישא הוא) שביאר דעונשין על היקש וגז"ש דה"ז כמו שמפורש בקרא דלא ניתנה לידרש מעצמו, אבל ק"ו שאדם דן ק"ו מעצמו אעפ"י שלא קבלו מרבו אין עונשין ממנו עיי"ש.
ולפי"ז י"ל שהתוס' סב"ל כטעם הנ"ל של ההליכות עולם דאולי ק"ו פריכא הוא, וא"כ גם במה מצינו נימא כן דאולי אינו אמת, דלפי שיטת התוס' (סוכה לא,א, בד"ה ור"י) אדם לומד מה מצינו בעצמו, וא"כ י"ל דזהו גם קושייתם הכא במה מצינו דאין עונשין גם במה מצינו ואיך אמר התנא דניליף מבעה משור במה מצינו? ועי' ר"ן (נדרים ד, ב ד"ה תיתי דגם במה מצינו קאמר דאין עונשין מן הדין.
אלא דאין זה מרווח כ"כ, דמסתימת לשון התוס' דאין עונשין מן הדין ולא הזכירו כלל אודות מה מצינו נראה שנתכוונו לק"ו, וקשה כנ"ל דלהתוס' אין כאן במתניתין ק"ו?
ואפשר לומר כמו שכתב הרשב"א (קמן ע"ב בד"ה אבל במחוברת) שכתב בסוף דבריו שבשאר נזיקין עונשין מן הדין וז"ל: וכן אמרו בגמ' (לקמן ד,א) וכו' ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייבת קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן, וכן במתניתין דקתני לא ראי זה כראי זה, משמע נמי שעונשין מן הדין, דלא אמר אלא שאין ללמוד הקל מן החמור, הא חמור מן הקל ילפינן עכ"ל, דבדבריו נראה שלא פירש כוונת התנא כהרמב"ם שנתכוון לק"ו אלא למה מצינו, ומ"מ מכללות הענין מוכח דעונשין ממון מן הדין, דכיון דאמר דאין ללמוד כיון שהוא קל, משמע דאם הוא חמור שפיר ילפינן מקל משום דעונשין ממון מן הדין, [דאי נימא דאין עונשין ממון מן הדין הי' המשנה יכול לומר גם להיפך דכיון דמבעה חמור משור לכן אי אפשר ללמוד מבעה משור, ומדלא קאמר הכי משמע דרק כשהוא קל אין אפשר ללמוד משור], ולפי"ז י"ל דזהו גם דעת התוס' דאף דבפועל י"ל דאיירי אודות מה מצינו מ"מ מכללות הענין משמע דעונשין מן הדין וא"ש.
ויש לעיין מהו ביאור הפלוגתא בין ש"ס דילן דסב"ל דבממון עונשין מן הדין, והמכילתא סב"ל דגם בממון אין עונשין מן הדין?
ואפשר לומר דהנה נוסף לטעם הנ"ל דבעל הליכות עולם משום דאפשר דק"ו פריכא הוא ישנם עוד טעמים: ב) כמ"ש ר"א מזרחי פ' שמיני שזה גזרת הכתוב שכן היא מדת ק"ו שניתנה רק לאיסור וכו' אבל לא לעונש.
ג) טעמו של המהרש"א (סנהדרין סד,ב, בד"ה ומזרעך) דמבואר שם בגמ' מעביר מזרעו למולך חייב מיתה דזהו רק אם הוא מזרעך ולא כל זרעך וז"ל: כתב הסמ"ג (לאווין מ') ויש בזה טעם לתשובת המינים מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כ"כ עבירה גדולה שאין הקב"ה רוצה שיהא לו כפרה ומזה הטעם אני אומר כו' עכ"ל ע"ש ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אע"ג דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל עכ"ל. ונתבאר זה יותר בלקו"ש חכ"ט ע' 118 שעונשי בי"ד עיקרם לשם כפרה וכדילפינן ממלקות דכיון שנקלה הרי הוא כאחיך, וכן הוא ברמב"ם ריש הל' תשובה שמיתה מכפר, ואם המיתה לא יפעול כפרה ליכא חיוב מיתה כלל, ומביא הכס"מ (הל' עדות פ"כ ה"ב) שביאר הטעם בעדים זוממין, שהוא רק כאשר זמם ולא כאשר עשה, דאם הרגו על פיהם גדול עונם מנשוא ואין ראוי לתת להם מיתת בי"ד שתכפר עליהם, ומביא דוגמא הנ"ל ממעביר זרעו ולא כל זרעו עיי"ש, וראה בזה באנציקלפדיה כרך א' ע' תרצ ובכ"מ.
והגר"י ענגל בס' לקח טוב כלל ב' ביאר דבזה גופא פליגי המכילתא והש"ס, דהמכילתא סב"ל שהטעם הוא משום דק"ו פריכא הוא וא"כ גם בממון נימא כן ואי אפשר לחייבו, משא"כ הש"ס סב"ל כטעם המהרש"א דזה שייך רק בעבירות שבין אדם למקום דנימא דכיון שהוא חמור יותר אין העונש מכפר לו, משא"כ הכא בדיני ממונות שהחיוב הוא להשלים חסרון שחיסר חבירו כאן לא שייך כלל סברא זו לומר דאם הוא חמור יותר ה"ה פטור דאין עונשין מן הדין וכו' דבודאי הוא חייב ולכן עונשין ממון מן הדין.
והוסיף דעפ"ז יש לומר דלשיטתייהו אזלי, דהנה בקידושין (ד,ב) רצה הגמ' ללמוד דאשה נקנית בכסף בק"ו מאמה העבריה, ומה אמה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף אשה שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף עיי"ש עוד, וקשה הלא קידושין נוגע למיתה דאם נתקדשה בכסף וזינתה חייבת מיתה, וא"כ איך אפשר ללמוד דין זה בק"ו הלא אין עונשין מן הדין? וביאר הגר"י ענגל דאה"נ לפי המכילתא ליכא על זה ק"ו משום דסב"ל הטעם דק"ו פריכא הוא, וא"כ גם הכא אי אפשר ללמוד מק"ו דילמא אין זה ק"ו אמת, משא"כ הבבלי דסב"ל כטעם המהרש"א, וטעם זה אינו חסרון כאן כיון דכאן אין החומרא בהעבירה עצמה, אלא דכסף חמור יותר, אבל באיסור אשת איש עצמו אין שום חילוק, ולכן סב"ל דבזה שפיר יכולים ללמוד מק"ו וגם יכולים לענוש על ידי זה, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ