אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירן

- במחלוקת רב ושמואל אם הוה שור או בור - המשך -

במהרש"א ו,א, כתב וז"ל: תוס' בד"ה תאמר בהני כו' היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב והא רגל כו' עכ"ל מדבריהם אלו שלא הקשו היכי ילפינן מרגל לחיובינהו ברה"ר הוכיח הרא"ש דעיקר חיוב דידהו מבור דהוא תחילת דינא ולא יהבינן להו הקל של רגל אלא של בור אבל דברי התוס' לעיל בד"ה משורו למדנו כו' אין מוכיחין כן אלא דבכה"ג יהבינן להו הקל של שניהם וצ"ע עכ"ל. וזהו הקושיא שהוקשה בסוף שיעור ט"ו דכאן בתוס' כתבו לפי רב דילפינן ליה משור ובור והוקשה להם דכיון דילפינן ליה גם מבור נפטור בו את הכלים כמ בבור ואילו לקמן נלמד הדין דפותקין ביבותיהם וכו' ואם הזיקו חייבים מבור ורגל, ומ"מ אתי שפיר דחייב ברשות הרבים ולמה לא נימא גם שם דיהבינן ליה הקל שבשניהם ויפטור ברה"ר.

עוד יש להקשות דהרי גם התוס' הרא"ש הכא הקשה קושיא זו דנפטור בו את הכלים? ותירץ דילפינן לה מבור של נזקין דחייב בו את הכלים כדאיתא בירושלמי עיי"ש1, [ויל"ע דהרי בבבלי פליגי ע"ז וכמ"ש בחי' הרשב"א לעיל ג,א, לענין בור ט' ובור י' עיי"ש ובתוס' רבינו פרץ כאן, וכדאיתא לקמן כח,ב, דלענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין, וא"כ איך קאמר הרא"ש כאן בבבלי דילפינן לה מבור של נזקין דלא מצינו כן בבבלי?] ועכ"פ הרי גם הרא"ש כאן הקשה כקושיית התוס' לרב שיהי' פטור בכלים, ולפי הנ"ל הרי הוא סותר א"ע למ"ש לקמן בפסקיו דלא יהבינן ליה הקל שבשניהם?

וכבר הובא בשיעור י"ד דגם הפלפולא חריפתא (אות ש') הקשה סתירה אחרת על התוס' בענין זה, דבמה שכתבו התוס' לקמן טו,ב, בכלבא דאכל אימרי דלמ"ד פלגא נזקא קנסא חייב שם מצד קרן שהוא משונה אף דאין כוונתו להזיק, הקשה הפ"ח דמה לקרן שכוונתו להזיק ותירץ דשן יוכיח, וא"כ נימא דכלבא דאכל אימרי פטור ברה"ר כמו שן, ועכצ"ל שהתוס' סב"ל דלא יהבינן לה הקל שבשניהם, וא"כ למה הקשו הכא לפי רב דכיון דאמרנו באבנו סכינו וכו' שלא הפקירן דבור יוכיח א"כ ניפטור בו את הכלים כבור, ורב סב"ל דכיון דהיינו שור חייב גם על הכלים ברה"ר?

אמנם לפי מה שנת' שם דקשה לומר דכלבא דאכל אימרי ילפינן מהצד השוה כיון שלא הובא זה לקמן ו,א, עיי"ש עוד, ונת' שסיבת החיוב שם הוא מטעם דהנאה להזיקו, והא דאמרינן דהוה תולדה דקרן הרי זה לגבי תשלומין שכל דבר דהוה משונה משלם חצי נזק וכו', נמצא דאין זה שייך הכא, כיון דכאן דיינינן באופן דבעינן ב' אבות בעיקר המחייב, ונלמד מהצד השוה.

ויש להקשות עוד דלקמן סב"ל להתוס' [בהדין דפותקין ביבותיהן בימות הגשמים ברשות אבל אם הזיק חייב] דאף שעושים "יוכיח" משור ולמ"ד דתנא שור לרגלו היוכיח הוא מרגל, וא"כ למה חייב ברה"ר ולא יהבינן ליה הקל שברגל שהוא פטור ברה"ר? וביאר הרא"ש משום דדין בור יש עליהם, וזהו גם דעת התוס' מדלא הקשו קושיא זו, א"כ למה הכא כתבו בתחילת דבריהם דאי אפשר לומר דרב יליף לה משור דהיינו שן ורגל דא"כ צריך להיות פטור ברה"ר, אף דנלמד מרגל ובור כפי שכתבו התוס' אח"כ בהמשך דבריהם, א"כ מאי שנא הכא שהי' פטור ברה"ר אף דנלמד גם מבור, מהתם דג"כ נלמד מבור ורגל והוא חייב ברה"ר?

ועי' בדרכי דוד לקמן ו,א, שהקשה קושיא זו וכתב דכל מה שכתבו התוס' דאי אפשר לומר דהיינו שן ורגל הוא רק בתחילה דלא ידעו עדיין שצריך ללמדו גם מבור, אבל לפי מה דמסיק הרשב"ם דצריך ללמדו גם מבור, אה"נ חזרו התוס' מדבריהם דאפשר ללמדו גם משן ורגל, אבל נראה דדוחק לומר כן דא"כ היו להתוס' לסיים בהדיא בסוף דבריהם שיש ללמדו משן ורגל וכו', ומשמע בפשיטות שכן הוא גם לפי מסקנת דבריהם.

והנה בהא דפליגי רב ושמואל באבנו סכינו ומשאו שהניח ברה"ר והזיקו ולא אפקרינהו דלרב ה"ז תולדה דשור ובמילא חייב בו כלים ולשמואל ה"ז תולדה דבור ופטור בו כלים, צריך ביאור במה פליגי, ועי' לקמן כח,ב, בתוד"ה ה"מ שכתבו דבלא אפקרינהו לפי רב עדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים עיי"ש, וצ"ב הרי זה סברא פשוטה כיון שהוא ממונו ולמה חולק עליו שמואל בזה?

ואפ"ל בזה דהנה בלקו"ש ח"ו בההוספות לפ' משפטים (ע' 329) כתב הרבי דבהא שחייבה התורה את האדם בנזקי ממונ2ו יש לבאר בב' אופנים וזלה"ק: א) על שלא שמר (הבעל)שורו והמית.. או ב) על שממונו (שורו) המית. באופן הא' - י"ל שחטא הבעל והמיתה ע"י השור הם בזה אחר זה ככל סיבה ומסובב. באופן הב' - בעת שהשור ממית אז חוטא הבעל (בדוגמת שחצירו נקרא ידו) (ועפי"ז נפ"מ לדינא - באם מכר השור על מנת שבאם ימית השור - תחול המכירה תיכף ולפני ההמתה) כו' עכלה"ק.

דלפי אופן הא' כל יסוד החיוב נובע מצד שלא שמר שורו, ועי"ז נפעל היזק אצל חבירו ולכן חייבתו התורה, אף דבפועל לא עשה הוא כלום דאי"ז אלא גרם כו', וכל מה דבעינן שהשור יהי' ממונו הוא משום דעי"ז מוטל על הבעלים לשמור ממונם, משא"כ לאופן הב' יוצא דיסוד החיוב בנזקי ממון הוא משום דה"ז כאילו הוא בעצמו מזיק, דזהו חידוש התורה שהאדם מחוייב לשלם לא רק כשהוא עצמו הזיק אלא גם כשממונו הזיק ע"ד דאמרינן דחצירו כידו כו', ולצד זה הא דאמרינן שהחיוב הוא רק ב"ולא ישמרנו" ה"ז משום דאם שמרו כראוי פטור דהרי הוא כאנוס וכיו"ב, היינו דאין החיוב נובע מצד שלא שמר אלא מצד שממונו הזיק, אלא דאם שמרו כראוי חל עליו פטור, ובמילא כשמכר שורו לאחר בתנאי שהקנין יחול רגע לפני הנגיחה לאופן הא' חייב כיון דאי שמירתו שהי' מחוייב בו גרם ההיזק, ואף דבעת הנגיחה אי"ז ממונו לא איכפת לן בזה כלל, משא"כ לאופן הב' דכל החיוב נובע משום דנחשב שהוא הזיק, הנה כיון דבעת הנגיחה לא הי' השור ממונו במילא אינו מתחייב, ואף שאי שמירתו גרם ההיזק, מ"מ לפי צד זה העדר השמירה בלבד אינו פועל שום חיוב.

עוד נפק"מ בזה י"ל באופן שיש ספק אם הבעלים שמרו כראוי או לא, על מי להביא ראי', אם על הניזק להביא ראי' שלא שמרו ואז יתחייב, או על המזיק להביא ראי' ששמרו ואז יפטור, דהפנ"י לקמן נו,ב, כתב בהדיא בתוך דבריו דעל הניזק להביא ראי' שלא שמרו ואז חייב המזיק, וישנם החולקים על זה דעל המזיק להביא ראי' ששמרו ואז פטור, דאי נימא כאופן הא' שיסוד החיוב הוא מצד העדר השמירה, במילא י"ל דעל הניזק להביא ראי' שיש כאן יסוד המחייב, דהממע"ה, (ע"ד הדין באיני יודע אם נתחייבתי פטור) משא"כ אי נימא דעצם ההיזק דממונו מצ"ע הוא הוא המחייב, אלא דאם שמרו פטרתו התורה, (וזהו ע"ד איני יודע אם פרעתיך שהוא חייב ראה תוס' כתובות יב,ב) י"ל דעל המזיק להביא ראי' שיש כאן פטור דשמירה. ועי' בס' אבן האזל ריש הל' נזקי ממון ששקו"ט ג"כ בב' אופנים הנ"ל.

וראה רמב"ם ריש הל' נזקי ממון שכתב: "כל נפש חי' שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבים שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יגוף כו'", דמסתימת לשונו משמע כאופן הב' שהחיוב הוא משום שממונם הזיק, אבל עי' בשו"ע המחבר ר"ס שפ"ט שהעתיק לשון הרמב"ם אלא שהשמיט התיבות "שהרי ממונם הזיק", ועי' גם בטור שם שהדגיש הענין שהוא חייב בשמירתם כו' עיי"ש, ואולי אפ"ל משום שהם סב"ל כאופן הא'.

ולפי"ז י"ל דזה גופא הוה פלוגתת רב ושמואל באבנו סכינו ומשאו שלא הפקירן שהניחן ברה"ר והזיקו, דרב סב"ל דיסוד המחייב ב"שור" הוא משום שלא שמר ממונו, ובמילא זה שייך גם הכא ממש ואינו דומה לכל עשיית בור ששם אי"ז ממונו אלא הו"ע של עשיית תקלה ברה"ר כו' במילא אמרינן דדוקא שם פטרה התורה כלים כו', אבל כשלא הפקירן שיש בזה הגדר דחיוב שור ממש במה שאינו שומר ממונו חייב על הכל, משא"כ שמואל סב"ל כאופן הב' דיסוד המחייב בשור הוא דפעולת ההיזק של השור מתייחס להבעלים כאילו הוא הזיק כנ"ל, וזה שייך רק כאשר יש כאן פעולת היזק ע"י השור, אבל כאן דאי"כ פעולת היזק כלל ע"י ממונו, אלא הו"ע של תקלה אי"ז שייך כלל לחיוב בשור ולכן ה"ז תולדה דבור, ואף דזהו ממונו מ"מ אין זה פועל כלום, כיון דחיוב ממונו הוא רק דנחשב שהוא עצמו פועל ההיזק, ולא כשיש כאן רק תקלה ולא פעולת היזק. וקיימ"ל כשמואל, וזה מתאים להנ"ל בלקו"ש שמסתבר כאופן הב'.

ועי' לקמן בתוס' רבינו פרץ כח,ב (בד"ה ורב) בתוך דבריו שכתב: "דטעמא דשמואל הוא דכל תקלה בור הוא וליכא למיחייביה מדין שור כיון שאין בו רוח חיים", ויש לבאר זה ע"פ הנ"ל.

ולפי"ז יש לבאר שיטת התוס', דאה"נ לקמן באבנו סכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה סב"ל כשיטת הרא"ש שהוא בור גמור והיוכיח רק מגלה פרט דאין הקולא מעכב החיוב, ולכן אף אם נלמוד מרגל חייב ברה"ר, מיהו כל זה הוא רק שם שבדברים העיקריים ממש ה"ז בור שהוא תקלה ברה"ר אלא שהי' פירכא דכח אחר מעורב בו ולזה עושים יוכיח דאין זה מעכב, וכן בבור המתגלגל שהניחו לכתחילה לתקלה אלא דאח"כ גלגלוהו למקום אחר ע"י שור וכו' דמקשינן דמה לבור שמעשיו גרמו לו וכו' ע"ז אמרינן שור יוכיח וכו' דאין זה מעכב, ולכן שם אזלינן רק בתר העיקר שדין זה נלמד ממנו, ולא בתר היוכיח שהוא רק לסלק הפירכא.

וכעין זה מצינו בים של שלמה בפרקין (סי' ח)' -לגבי הדינים הנלמדים בצד השוה לקמן ו,א- שכתב וז"ל: מאחר שדומה לגמרי לבור. שסתם בור הפקר הוא ותקלה לאחרים. גם כן אלו נקראים בור, רק שאתה באת לחלק בין בור לבור בהנך פירכות. לכן מועיל יוכיח שור או אש לבטל הפירכות שאינם מונעות חיוב. א"כ ממילא אגלאי מילתא שאילו גם כן נכללים בשם הבור הכתוב בתורה. וא"כ ממילא לא פרכינן דיו אגילויא מילתא. כדאיתא בפרק קמא דקידושין (י ע"ב) וכו' א"כ אף כאן גם כן לגלות בא שאילו הדברים בכלל בור הם. ולא באנו ללמוד מאש ושור שום דבר עכ"ל.

משא"כ הכא סב"ל להתוס' דחילוק זה שהוא בע"ח [וכן אם המזיק הלך אל הניזק או הניזק בא אל המזיק] אין זה רק פרט בלבד אלא הוא חילוק עיקרי בגדר ההיזק, וממילא סבירא להו דצריך לומר בדין זה דאבנו סכינו ומשאו שלא הפקירן שהוא נלמד משתי אבות באופן שקול דאה"נ שהוא דומה לשור ממש בענין זה שלא שמר את ממונו כפי שנת', אבל בנוגע לאופן פעולת ההיזק שהניזק בא אל המזיק ה"ה דומה ממש לבור וגם זה הו"ע עקרי, ולכן רק הכא הקשו התוס' דנפטור בהו כלים כבור, דכיון דרואים דבהיזק שהניזק בא אל המזיק פטרה תורה כלים גם הכא צ"ל פטור.

ולפי"ז לא קשה גם מלקמן בפותקין ביבותיהם שכתבו התוס' דשור יוכיח היינו רגל ומ"מ חייב ברה"ר, כיון דשם כל אופן ההיזק הוא של בור אלא דילפינן פרט דגם כשהי' ברשות חייב, במילא שם לא שייך לומר שנפטור ברה"ר כרגל, כיון שהוא בור גמור משא"כ הכא, ולפי"ז מתורץ גם דעת הרא"ש דהכא (בתוס' הרא"ש) הקשה ג"כ דנפטור בו כלים כנ"ל ולקמן סב"ל דלא יהבינן ליה הקל שבשניהם כיון דכאן שאני.

ולפי"ז מובן ג"כ הא שכתבו התוס' הכא דעכצ"ל דשור לרב היינו קרן ולא משן ורגל דשן ורגל פטור ברה"ר, והוקשה דלפי שיטת התוס' לקמן דאף דילפינן מרגל מ"מ חייב ברה"ר א"כ גם הכא נימא כן? ולהנ"ל מובן דשאני התם שהוא לגמרי בור, משא"כ הכא דזהו ממונו ולא שמרו ויש בו ענין עיקרי של שור, אם הי' הלימוד משן ורגל ודאי יהבינן ליה הקל שבהן והי' פטור ברה"ר.

וראי' לכל זה יש להביא מדברי הרא"ש עצמו בתוס' (מובא בשטמ"ק) לקמן ו,א, שהביא דברי הר"י בפותקין ביבותיהן דפריך מה לבור שהוא שלא ברשות משא"כ הכא, ואמר שור יוכיח והקשה הר"י למ"ד שור לרגלו יהי' פטור ברה"ר כרגל ותירץ ר"י דבאמת לשמואל דשור זהו רגלו במקום שהוא מהלך ברה"ר פטור לגמרי3, והקשה הרא"ש א"כ גם בבור המתגלגל נימא כן דכיון דאמרינן שור יוכיח יהי' פטור ברה"ר, ותירץ הרא"ש וז"ל: וי"ל דלקמן גבי פותקין ביבותיהן וכו' אינו בור להתחייב עליו כיון דברשות קא עבדי הילכך בעינן למילף עיקר חיוביינו במה הצד מבור ושור הילכך בעינן שיהיו דומין להם לגמרי, אבל בור המתגלגל מתחילתו בור גמור הוא במקום שהניחו אלא שאין לחייבו אם גלגלוהו והזיק במקום אחר משום דלא דמו לבור שכן מעשיו גרמו לו הילכך ביוכיח כל דהו סגי כיון דאשכחן מזיק אחר שחייב אעפ"י שלא גרמו לו מעשיו אין להוציאו מתורת בור משום הך פירכא וכו' עכ"ל, הרי מוכח בהדיא מדבריו שיש נפק"מ בגוף הפירכא אם הוא פירכא עקרית או לא וכנ"ל, ולכן אפ"ל דסבירא להתוס' והרא"ש לרב שהפירכא מה לשור שהוא בעל חיים וכו' הוא פירכא עקרית וכפי שנתבאר ולכן הקשו דצריך להיות פטור בכלים, משא"כ לקמן ו,א, סב"ל דהוה בור גמור.

אלא דבתוס' הרא"ש חולק בדבר אחד על מה שכתב בפסקיו, דבתוס' הרא"ש סב"ל דהפירכא דמה לבור שהוא שלא ברשות הוא פירכא עקרית ולכן אמר הר"י דמשום זה הוא דומה לרגל דברשות פטור, אבל בפסקיו סב"ל דגם פירכא זו אינו פירכא עקרית ולכן סב"ל שהוא לגמרי דין בור, וז"ל: הלכך נראה דעיקר תלמודא הוא מבור לחודיה דבור גמור הם.. וכן בור המתגלגל וכן כותל ואילן שנפלו לרה"ר והזיקו בתר דנייחי וכן פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אע"ג דברשות קעבדי לשמואל דאמר בור ברשותו חייב וקי"ל כוותיה, בור גמור הוא אלא דלא מצינו למילף מבור לחודיה משום דלא דמי לגמרי לבור בתחלת עשייתו לנזק או משום דכח אחד מעורב בהן בעשייתן או שלא גרמו לו מעשיו או שעשייתן ברשותו הוצרך להביא יוכיח משאר נזיקין שאין לחלק ביניהם ובין בור משום הני פירכות שאינם מונעות חיוב בהם הלכך גם אלו לא יצאו מכלל בור בשביל אלו פירכות ובור גמור הוא וכל דין בור להם קולות וחומרות שבהן ולא יהבינן להו קולות של אש ורגל עכ"ל, הרי דבפסקיו נקט שהקושיא דמה לבור שלא ברשות אינה קושיא עיקרית, אלא דביאר זה משום דקיימ"ל כשמואל דגם בור ברשותו חייב, וצריך בירור בכוונתו דלכאורה א"כ אין כאן פירכא מעיקרא ועי' פלפולא חריפתא וצריך לעיין.

ולפי"ז יוצא דהר' משה דאיוורא וכו' והגליון תוס' (שהובא בשיעור הקודם) דגם שם כתבו דהוה שור וחייב בו כלים הם סבירא להו שגם פירכא זו הכא דמה לשור שכן בע"ח וכו' אינה פירכא עקרית וכו' ולכן שפיר תירצו שלכן חייב בו כלים דהוה שור, וכן תירץ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קו): "וכעין זה אמר רב לקמן דיליף אבנו וסכינו ומשאו מבורו ושורו ואעפ"כ מחייב בו את הכלים. דעיקר הלימוד יליף משור. ובור אינו כי אם מסלק פירכא של סברא שכוונתו להזיק ובעלי חיים. עכ"ל.

ויוצא מכל זה גם שלא כהגרי"ז שהוכיח מקושיית התוס' לפי רב דסב"ל שלא כהרא"ש אלא כיש מן הגדולים ולפי הנ"ל זה אינו, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ