המשך מהלך הסוגיא הוא בתחילה הסתפק אם תולדות דנזיקין כיוצא בהן או לא וקאמר רב פפא יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן, וממשיך לברר דברי רב פפא איזו כיוצא בהן ואיזו לאו כיוצא בהן, והביא תולדות דקרן ומסיק דכיון דכוונתו להזיק הוה כיוצא בו, ואח"כ הביא הלימוד דשן ורגל וממשיך תולדה דשן מה היא ומסיק דכיון דהנאה להזיקו הוה כיוצא בו, ואח"כ רגל, ואח"כ בור דמאי שנא בור דתחילת עשייתו לנזק וכו', ואח"כ מבעה וקאמר דלשמואל דמבעה זה השן הרי כבר אמרנו דהוה כיוצא בו, ולרב שקו"ט מאי אבות ומאי תולדות אית ביה ומסיק דתולדה דאדם כאדם, וממשיך עם אש מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו וכו' והוה כיוצא בהן, עד דמסיק דרב פפא קאי על צרורות דרגל דלאו כיוצא בו דמשלם חצי נזק מהילכתא למשה מסיני.
אלא דבהסוגיא מבואר בהדיא דתולדה דקרן הוא נגיפה נשיכה וכו' ותולדה דשן היא נתחככה בכותל להנאה או טינפה פירות, ותולדה דרגל הזיקה בגופה דרך הילוכה וכו' ותולדה דבור אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר דלשמואל בין אם הפקירן ובין אם לא הפקירן ה"ז תולדה דבור ולרב רק בהפקירן, ותולדה דאש אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכה, אבל בנוגע לתולדה דאדם לא מפורש מהו התולדה, ובודאי צ"ל שיש לו תולדה כיון דלרב דמבעה זה אדם קתני לה במתניתין שהוא אב, מכלל שיש לה תולדה, ועוד דקאמר בהדיא "אלא תולדה דמבעה כמבעה" הרי שיש שם תולדה.
ועי' בתוספות תלמיד ר"ת (העיר לזה הת' הנעלה וכו' זעליג הכהן שי' כצמאן) כאן וז"ל: אלא תולדה דמבעה כמבעה דלרב נמי איכא תולדה במבעה, כדאמרינן כשהוא ניעור אב כשהוא ישן תולדה. אי נמי יש לומר דלרב האי דקרי ליה למבעה אב לאו משום דאית ליה תולדה, אלא מפני שהוא כאב לשלם ממיטב, כדאמרינן גבי אבות נזיקין דר' חייא ור' אושעיא. מפי רבי עכ"ל, דב"אי נמי" סבירא ליה דבאמת ליכא תולדה דאדם וקרי ליה אב לשלם ממיטב ע"ד המבואר לקמן ה,א, אבל לכאורה קשה לומר כן כנ"ל דבגמ' קאמר בהדיא "אלא תולדה דמבעה כמבעה".
ועי' ברי"ף שכתב שהתולדה הוא כחו, כמו כיחו וניעו שהזיקו בהדי דאזלי, ועי' גם בנמ"י שם שכן כתב דכחו הוא תולדה דרגל והוה כיוצא בו דכחו כגופו, וכן כתב הרמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ו ה"י וז"ל: אחד המזיק בידו, או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חבירו או על הכלים והזיק, או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכחו, הרי זה כמזיק בידו והם תולדות של אדם וכו' עכ"ל.
אבל בנוגע לרש"י דייק במה"ב למהרש"א (וראה גם רש"ש) בלשונו בד"ה כחו הוא: "והיינו אדם גופו וחייב" ולא כתב בכ' הדמיון דהוה כמו גופו, דמשמע מזה דסב"ל דזהו אב, דכחו היינו האדם עצמו, ועי' גם לקמן ו,א, ברש"י ד"ה כחו הוא והיינו אדם ותנא ליה במתניתין, דמשמע ג"כ שכחו נכלל באדם דמתניתין משום שהוא אב.
והפנ"י כתב דגם לרש"י כחו הוה תולדה וז"ל: אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוי. אין הקושיא דכחו הוי ממש בכלל גופו ולא שייך ביה אבות ותולדות דאם כן לרב לא מצינו שום תולדה באמת למבעה והמשנה אמרה ארבעה אבות מכלל דאית תולדות לכולהו, ועוד שהרי בכל נזקין כחו לאו כגופיה אלא בבהמה הוי צרורות, אלא דהקושיא היא שכחו חייב כמו גופו ועיין ברש"י שהוסיף לכתוב וחייב וק"ל... עכ"ל. כוונתו כיון דנזקי ממונו כחו לאו כגופו שהרי צרורות משלם חצי נזק, [אף דבאמת קיימ"ל באדם המזיק דכחו כגופו כדכתיב לגבי רציחה ונשל הברזל מן העץ וכו'] מ"מ אין זה אלא תולדה, וראייתו ממה שסיים רש"י "וחייב" דאם כוונתו שהוא אב לא הי' צריך לומר זה משא"כ אם כוונתו דהוה תולדה כיוצא בו, אתי שפיר דזהו כפירושו בהמשך הסוגיא דאם הא כיוצא בו חייב ואם לא פטור.
אלא דבשטמ"ק יש דסב"ל לפי מסקנת הגמ' דתולדה דאדם הוא ישן, אלא דהוה כיו"ב, (וכן הוא בתירוץ הראשון בתלמיד דר"ת הנ"ל), ואף שהגמ' לקמן מוקים מתניתין בישן דדרכו להזיק והמשנה איירי באבות, וכדדייק בתוס' כאן א"כ הרי זה אב? הנה מבאר דאין כוונת הגמ' דמתניתין בפועל איירי בישן דאין זה מתסבר, דלמה ידבר המשנה באדם ישן? אלא דכוונת הגמ' לומר דכיון דבישן דרכו להזיק במילא שייך תמיד לקרות האדם בגדר דרכו להזיק אבל בפועל לא איירי בישן, וי"ל דדיעה זו סב"ל דמפצע תחת פצע ילפינן רק אונס ושוגג כמבואר לקמן כו,ב, אבל לא ישן, וישן אינו אלא תולדה, משא"כ התוס' נקטו בפשיטות דמפצע וגו' ילפינן גם ישן כמו שכתבו בד"ה והתנן, ולכן נקטו בפשיטות דגם ישן הוה אב, ואולי אפ"ל זה גם לדעת רש"י.
והטעם דנימא שישן הוה תולדה, דלכאורה הרי ילפינן גם שוגג כו' ולמה נימא דרק ישן הוה תולדה ומאי שנא משוגג? אפ"ל לפי מ"ש התוס' לקמן ד,א, בד"ה כיון דבישן החיוב רק אם השכיב א"ע אצל כלים אבל לא אם הביאו אצלו אח"כ כלים עיי"ש, ונמצא דגדר החיוב בישן שונה מער והוא שוגג כו' ששם החיוב הוא על עצם מעשה ההיזק, משא"כ הכא החיוב הוא לא על עצם מעשה ההיזק אלא על מה שהשכיב א"ע בתחילה אצלם, וכיון שחיובו הוא באופן אחר משוגג ומזיד וכו' לכן אפ"ל שזהו תולדה.
ובנחלת צבי (חו"מ סי' תכ"א נדפס בסוף חו"מ) הקשה דאם ישן הוא תולדה נימא דהוה לאו כיו"ב, כיון דישן חייב רק בנזק ולא בד' דברים? ויש לתרץ דהרי גם שוגג כשהוא ער אינו חייב בד' דברים כמבואר לקמן כו,ב, דבד' דברים חייבים רק במזיד נמצא דשפיר הוה כיו"ב לשוגג ואונס שהוא אב.
הילכתא גמירי לה דצרורות
הנה ברש"י כאן (ד"ה בחצי נזק צרורות) משמע דגריס בגמ' דהילכתא גמירי לה דממונא הוא, וכן הוא גירסת הרי"ף כפי שהובא בנמ"י ובהרא"ש, ועי' גם בשטמ"ק שיש גורסים כן, ובתוס' שאנץ כתב דלא גרסינן ברוב ספרים דממונא הוא, ובחי' הרשב"א כאן כתב שהתוס' לא גריס להו וגרסי רק דהילכתא גמירי לה שהוא חצי נזק, והקשה הרשב"א מלקמן טו,ב, שהקשה הגמ' למ"ד פלגא נזקא קנסא מהברייתא דכל המשלם יותר ממה שהזיק ה"ז קנס, ולמה לא קאמר גם דכל המשלם פחות ממה שהזיק ה"ז קנס ומסיק דתיובתא, וממשיך מיד והילכתא פלגא נזקא קנסא, ומקשה הגמ' תיובא והילכתא הלא זה סתירה? ומתרץ דלא קאמר דכל המשלם לא כמו שהזיק ה"ז קנסא, כיון שיש חצי נזק צרורות "דהילכתא גמירי לה דממונא הוא" ולכן אינו יכול לומר כלל זה, ומקשה הרשב"א ששם הרי ודאי צריך לגרוס "דממונא הוא" כיון שזהו תירוץ הגמ' הרי מוכח גם הכא דגרסינן לי', אבל אח"כ דחה הרשב"א ששם כוונת הגמ' דהילכתא גמירי לה שהוא חצי נזק, ואנן ידעינן שהוא ממונא כיון דאורחיה בהכי א"כ בודאי זהו ממונא ולכן לא יכול לומר כל המשלם פחות מה שהזיק, ולפי"ז שוב אפ"ל דכאן לא גרסינן ליה עי' בדבריו , ועי' גם בחי' הרשב"א לקמן שם דשקו"ט בכל זה עוד ומסיק: "ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק צרורות דגמירי דהלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ומיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא, כנ"ל והוא הנכון".
והנה כתב בשטמ"ק (בד"ה וכתבו תלמידי הר"י) להגירסא הכא שהללמ"מ הוא דממונא הוא ה"ז רק לפי המ"ד פלגא נזקא קנסא, דלדידיה נמצא דההלמ"מ גילתה דהוה חצי נזק וגם דלא נימא דהוה קנסא כמו בפלגא נזקא דקרן אלא דהוה ממונא, משא"כ למ"ד פלגא נזקא ממונא ודאי צ"ל דההלמ"מ גילתה רק דהוה חצי נזק, דמהיכי תיתי לומר דהוה קנסא דהרי אפילו בקרן ה"ז ממונא.
ועי' מהר"ם שלמד כן ברש"י, והקשה דא"כ למה לא קאמר בגמ' דהוה תולדה דרגל כיון דהוה ממונא כרגל ולא קנס כקרן? ותירץ דמאי חזית לשדויי בתר רגל משום דהוה ממונא, אדרבה נימא דהוה תולדה דקרן דהוה חצי נזק? ולכן הוכרח בגמ' לומר משום דפטור ברה"ר כרגל וכו' עיי"ש, וכתב גם כנ"ל דהגמ' כאן קאי למ"ד קנסא כנ"ל, (ואף דכאן קאי לרב פפא והוא סב"ל לקמן טו,א, דהוה ממונא, מ"מ הגמ' מביא זה איך שהוא לפי ההלכה, ולהלכה קיימ"ל דפלגא נזקא קנסא כנ"ל).
אבל עי' מהרש"ל דמחמת זה גופא דמ"ד ממונא אינו יכול לומר דההללמ"מ חידשה גם דהוה ממונא הנה מכריח מזה שכן צריך לומר גם למ"ד קנסא, ומבאר גם לרש"י דאין כוונתו שהי' הללמ"מ דהוה ממונא, כי ההלמ"מ הי' רק דהוה חצי נזק ורש"י אומר כן מדיליה דאף דהוה ממונא מ"מ ה"ז חצי נזק, וכן פירש הרא"ש לגירסא זו וז"ל: ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן לבר מתולדה דרגל. ומאי ניהו חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא ולא משלם אלא חצי נזק. הא דקאמר הלכתא גמירי לה דממונא הוא להא לא בעי הלכתא דממילא ממונא הוא כיון דתולדה דרגל הוי, ועיקר הלכה לחצי נזק גמירי אלא ה"ק דאע"ג דתולדה דרגל הוי וממונא הוי הלכה גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק וכו' עכ"ל.
ובפלפולא חריפתא שם כתב וז"ל: הא דקאמר הלכתא גמירי לה דממונא הוא להא לא בעי הלכתא כו'. גם הר"ן גורס בדברי הרי"ף הלכתא גמירי לה דממונא. אבל בגמרא דפוס ישן וכן בספר הרי"ף שבידינו ליתא. ונראה לי שנשתבשו לגרוס כאן דממונא ממאי דבסוף פירקין דף ט"ו אמרינן כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא מש"ה לא קתני והתם ה"פ דהלכתא גמירי לה בח"נ מ"מ ממונא הוא מש"ה לא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק כו' ומהתם נשתבשו לגרוס כאן כו' עכ"ל.
ועי' רש"י שבועות לג,א, (בד"ה חצי נזק צרורות) וז"ל: בהמה שהיתה מהלכת בדרך והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלמת חצי נזק ואע"פ שאין זה שינוי דהא אורחא בהכי והויא תולדה דרגל ולאו תולדה דקרן תמה וה"ל לשלומי נזק שלם הלכה למשה מסיני הוא לחצי נזק וההוא חצי נזק ממונא הוא דהא לאו תולדה דקרן הוא עכ"ל הרי כאן קאי בהדיא למ"ד דפלגא נזקא בקרן קנסא ולא קאמר דהילכתא דהוה ממונא אלא דכן אמרינן בעצמינו וזה מתאים לכאורה למהרש"ל וכן משמע ברש"י כתובות מא,ב, (בד"ה כיון דאיכא חצי נזק) עיי"ש.
ובס' אמרי הצבי הביא מ"ש הרמב"ם (הל' ממרים פ"א ה"ג) דדברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם, וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה משה רבינו, וכן האריך הרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש, וביאר עפי"ז פלוגתת המהר"ם ומהרש"ל הנ"ל דהמהרש"ל מפרש דלא שייך כלל פלוגתא בהללמ"מ אם ההלכה הי' באופן כזה או כזה, ולכן הוכיח דכיון דלמ"ד ממונא עכצ"ל שההלמ"מ הי' רק לחצי נזק במילא צריך לומר כן גם למ"ד קנסא, משא"כ המהר"ם סב"ל דלא שייך מחלוקת היינו רק אם ישנה הללמ"מ בענין זה או לא, אבל באופן ההלכה שפיר שייך מחלוקת ולכן שפיר נקט כנ"ל דמ"ד פלגא נזקא ממונא סב"ל שההלמ"מ הוא רק לחצי נזק ולמ"ד קנסא סב"ל שהי' גם דהוה ממונא עיי"ש.
והנה ברא"ש הנ"ל כתב: "הא דקאמר הלכתא גמירי לה דממונא הוא להא לא בעי הלכתא דממילא ממונא הוא כיון דתולדה דרגל הוי ועיקר הלכה לחצי נזק גמירי" ולפי"ז יל"ע לרש"י אי נימא דסב"ל דהללמ"מ דהוה ממונא דלמה צריך זה הלא תולדה דרגל היא ואורחיה הוא וא"כ ודאי ממונא הוא?
ובחי' ר' אריה לייב לקמן רפ"ב (בסוגיא דצרורות) כתב בזה דיש לחקור בהאי הלמ"מ: א) אם הפירוש שההלמ"מ רק פטר חצי התשלומין, אבל החצי שהוא חייב בזה לא חידשה ההלכה כלום וחייב מצד חיובא דרגל, ודומה לשאר ההלכות בהאבות דחידשה התורה דכלים פטור בבור וטמון באש וכו' וכן הכא דרגל בצרורות פטור מחצי, ב) או שהפירוש הוא דההלכה חידשה לגמרי חיוב חדש של חצי נזק בצרורות, [וי"ל משום דמצד עצמינו היינו אומרים שהוא פטור, דבבהמה שאין זה מעשה של האדם נימא דכחו לאו כגופו וראה ברכת שמואל סי' י"ט שכתב עד"ז] והחצי נזק שמשלם אינו חיובא דרגל אלא חיוב חדש מהללמ"מ, ומבאר דהרא"ש סב"ל כאופן הא' ולכן שפיר מקשה דכיון דבחצי שהוא חייב לא נתחדש כלום והוא חיובא דרגל ודאי ממונא הוא, אבל לפי האומרים דהילכתא גמירי לה שהוא ממון וכדמשמע מרש"י הפי' הוא כאופן הב' דכל החיוב של צרורות גם החצי נזק הוא חיוב חדש וא"כ למ"ד פלגא נזקא קנסא הי' אפ"ל דגם זה קנסא וע"ז בא ההלכה למ"מ לומר דהוה ממונא ולא קשה קושיית הרא"ש.
והנה במה שהובא לעיל דברי הרמב"ם דלא שייך מחלוקת בהלכה למשה מסיני לכאורה קשה מגוף הדין דצרורות (כדהקשו הרבה מהאחרונים) דסבירא לן דהוה הלכה למשה מסיני דהוה חצי נזק וסומכוס לקמן חולק ע"ז וסבירא ליה דהוה נזק שלם וקשה דאיך שייך פלוגתא בהללמ"מ?
ובחי' הגרי"ז על מסכת יומא (דף כו,א, בהספר) כתב בענין זה יסוד חדש דהקשה על הא דאיתא ביומא פ,א, אמר ר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור ומפרש הטעם שמא יבוא בי"ד אחר [בימות המשיח] וירבה בשיעורין ויפסקו דלהתחייב בעינן כזית גדול יותר ולפי אותו בי"ד הוא פטור מלהביא חטאת אז והוה חולין בעזרה, ולכן צריך לכתוב בדיוק כמה אכל עיי"ש1.
וקשה דהרי שיעורים הם הלמ"מ ואיך יוכל בי"ד אחר לחלוק ולרבות בשיעורים? ומבאר די"ל דבההלכה נאמר רק עיקר השיעור של כזית, אבל אם יהי' כזית גדול או קטן או בינוני בזה לא נאמר הללמ"מ ושפיר יוכלו בי"ד אחר לחדש הלכה בענין זה.
ועי' גם לקו"ש חכ"ז פ' שמיני א' שמביא הגמ' שבועות (טז, ב): "כמה שיעור שהיי' פליגי בה ר' יצחק בר נחמני כו' חד אמר כמימרי' דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסיפא וכל בית ישראל רואים וגו'" ומביא גם הירושלמי (יומא פ"ג ה"ג) דפליגי בשיעור השתחוואה עיי"ש, ובסעי' ו' מקשה וז"ל: דלכאורה צריך להבין וויבאלד אז אלע שיעורים זיינען הלכה למשה מסיני ווי דער רמב"ם זאגט (הל' מאכלות אסורות פ"ב הי"א, פי"ב ה"ב), און אין הלכה למשה מסיני איז ניטא קיין מחלוקת (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות ד"ה החלק השני הם, רמב"ם הל' ממרים פ"א ריש ה"ג) ווי איז שייך א מחלוקת אין דעם שיעור שהי' אדער השתחוואה? ועכצ"ל אז דאס וואס די שיעורים בנדו"ד זיינען הלל"מ איז דאס נאר בכלל אז עס דארף זיין שהי' כדי שיעור השתחוואה, אבער וואס דער שיעור השתחוואה איז - לא נתפרש, און דערפאר איז אין דעם שייך א פלוגתא עיי"ש.
וזהו ע"ד מ"ש הגרי"ז דאף שהי' הללמ"מ שהשיעור הוא כחפץ מסויים או כמעשה מסויים, מ"מ אכתי שייך פלוגתא בהשיעור עצמו של החפץ [כזית גדול או קטן וכו'] או של המעשה [השתחוואה קצרה או ארוכה וכו'] (וגם דומה קצת לשיטת המהר"ם הנ"ל דבהפרטים של ההלכה למ"מ שפיר שייך פלוגתא).
וממשיך די"ל בכל זה באופן אחר לגמרי, ובהקדם בהא דמבואר בתמורה טז,א, דשלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל א"ל: (דברים ל') לא בשמים היא.. אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר (יהושע א') ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר - (יהושע ט"ו) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב וגו', הרי משמע מגמ' זו שישנם הלכות למשה מסיני שנשכחו ועתניאל בן קנז החזירן מפלפולו ע"י הי"ג מדות שהתורה נדרשת.
והנה ביומא שם בהמשך הגמ' איתא: אמר ר' יוחנן שיעורים הללמ"מ, ותניא נמי הכי שיעורין של עונשין הללמ"מ, אחרים אומרים בי"ד של יעבץ [ופירש"י: הוא עתניאל בן קנז] תיקנום, והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר אלא שכחום וחזרו ויסדום, והביאור בזה הוא דהת"ק וריו"ח סב"ל שלא נשתכחה ההלכה של שיעורין מעולם, ואחרים סברי דהלכה של שיעורים הרי הם מכלל ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כמבואר לעיל בתמורה אלא שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו.
והנפק"מ בזה הוא דאם לא נשתכחה ההלכה כלל של שיעורים ויש לנו ההלכה עצמה המקובלת מסיני לא יוכל שום בי"ד לחלוק בזה ולחדש בזה דבר, אבל אם עצם ההלכה נשתכחה ורק דבי"ד של יעבץ חזרו ויסדום ה"ה ככל הדברים שנתחדשו ע"י בי"ד עפ"י מדות שהתורה נדרשת בהם שאפשר לבי"ד אחר לסתור דבריהם, ובמילא ה"נ לענין שיעורין אף שעצם השיעור הוא הללמ"מ מ"מ כיון שעצם ההלכה מפי השמועה נשתכחה ורק שבי"ד של יעבץ החזירום בפלפולם ע"י המדות שהתורה נדרשת בהן שפיר שייך שבי"ד אחר יחלוק ע"ז. ולפי"ז י"ל דר"א דאמר צריך שיכתוב לו השיעור כי בי"ד אחר יוכל לחלוק כנ"ל, סב"ל כאחרים דבי"ד של יעבץ תיקנום ובמילא לשיטתו שפיר אפשר שבי"ד אחר יבוא ויחלוק עליהם.
וביאר בזה מה שמבואר בירושלמי פאה פ"א וחגיגה פ"א דר"א וריו"ח חולקים עיי"ש, ולכאורה למה צריך לומר דפליגי? אבל לפי הנ"ל ניחא, דלריו"ח דשיעורין לא נשכחו מעולם לא שייך בהם מחלוקת ולכן אי"צ לכתוב השיעור, ולפי"ז יוצא דכוונת הרמב"ם הוא רק בהלכה למשה מסיני שהוא קבלה מפי השמועה [ולא שכחוה] לא שייך בו מחלוקת כלל דלא שייך מחלוקת אלא בדברים שלמדים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או שנלמדים מסברא, אבל הלכה למשה מסיני שנשתכח והוחזר ע"י י"ג מדות שם ודאי שייך מחלוקת.
ולפי"ז ביאר דכל הני מקומות שמצינו בש"ס דפליגי בהלכה למשה מסיני דאין זה סותר לדברי הרמב"ם, דלפי הנ"ל צריך לומר שהן רק באותן הלכות שהחזירן ע"י י"ג מדות, דאף דבעצם הם הללמ"מ (ונקראים כן) אבל כיון שהם מיוסדים על י"ג מדות שייך בהם מחלוקת והם בגדר דברים הנלמדים בי"ג מדות דשייך בהם מחלוקת, וכגון בצרורות דלרבנן הילכתא גמירי דהוה חצי נזק וסומכוס חולק וסב"ל דהוה נזק שלם, כי חולק עפ"י הי"ג מדות.
אלא דלפי זה שוב אין לומר כהאמרי צבי הנ"ל בביאור פלוגתת המהר"ם ומהרש"ל כנ"ל, כיון דבצרורות מצינו דסומכוס חולק, הרי לפי הנ"ל צ"ל שהוא מאלו שנשתכחו וא"כ בודאי שייך שם פלוגתא מה הי' ההלכה למשה מסיני, וכללו של הרמב"ם דאין שם מחלוקת לא שייך כאן, והת' הנעלה וכו' נפתלי שי' ווילהעלם העיר מדברי המהר"צ חיות לקמן יח,ב, ותירץ ג"כ כהנ"ל דגם לסומכוס הק הלמ"מ אלא דההלכה אמרה דצרורות בכלל נזקין הן, ועוד ית' בכל זה אי"ה.
ע"כ