בעבד ואמה שהזיקו מבואר בסוגיין שהטעם שהאדון פטור עבור נזקיהם הוא משום שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו וכו' אבל לולי טעם זה הי' חייב, ונתבאר (בשיעור י"ט) דהרבה ראשונים סב"ל שהוא תקנתא דרבנן, וכן הוא לפי התוס' שתיקנו חכמים לטובת האדון [ע"ד שמצינו הרבה תקנות שתיקנו חכמים מפני תיקון העולם וכו', ויש כח ביד חכמים משום הפקר בי"ד הפקר להפקיע ממונו של הניזק] וכ"כ המאירי והראב"ן ועוד, והובא ב' טעמים למה בלי שמא יקניטנו רבו וכו' הי' חייב: א) דעבדו כשורו, ב) דעבד חייב מצ"ע שהוא אדם המזיק כיון שיש לו דעת, אלא דכיון שהעבד אין לו כלום מצ"ע דכל מה שקנה עבד קנה רבו נמצא דבגללו אי אפשר לו להעבד לשלם לכן הוא חייב לשלם חיוביו של העבד, וזהו ביאור הגרנ"ט, ועיי"ש בהקושיות על אופן הא', גם נתבאר דמהנוב"י מוכח כאופן הא' דלכן לא שייך קלב"מ בעבד שהרג את הנפש כיון שהחיוב מיתה הוא על העבד והממון חל מעיקרא על האדון כשורו, דאי נימא כאופן הב' שהממון הוא חיובו של העבד נימא גם שם קלב"מ עיי"ש.
אמנם מצינו בתוס' תלמידי ר"ת (בד"ה עבד ואמה) שכתב וז"ל: ונראה דהא דקמסיק הכי שלא יקניטנו לאו משום דבעי למימר מדאורייתא הוו מחייבי אלא רבנן פטרו להו גזירה שמא יקניטנו, דהא אא"ל כן, שהרי לא מצינו בשום מקום בתורה כתיב שיהא חייב בנזקי עבדו כמו שכתובים נזקי שור בור ואש, אלא מפרש הוא טעם למה לא חייבה תורה על נזקי עבדו כשם שחייבתו על נזקי שורו והלא בדין היה כל שכן לחייבו על נזקי עבדו שאני חייב בהן במצוות, אלא מפני מה לא חייבתו שמא יקניטנו וכו' עכ"ל, היינו דאין הפירוש שיש חיוב מדאורייתא על האדון לשלם על נזקי עבדו דלא מצינו דין כזה בתורה, וכל השקו"ט דהמשנה דידים (פ"ד מ"ז) הוא בדאורייתא וז"ל המשנה: אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות הרי אני חייב בנזקן, עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות (ופי' הרא"ש שם: שצריך להדריכן שיקיימו המצוות) אינו דין שאהא חייב בנזקן אמרו להם לא אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם דעת שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם ע"כ, הנה לפי ר"ת קבלו הצדוקין על הדין מדאורייתא למה פטור על נזקי עבדו, וענו להם משום שמא יקניטנו, [משא"כ לפי שאר הראשונים קבלו על הדין מדרבנן למה פטור]. דאי נימא כן מובן דלא קשה הקושיות שהוקשו על אופן הא' כיון דבאמת ליכא דין כלל שהאדון מחוייב לשלם נזקי עבדו ושמא יקניטנו הוא טעם למה לא מצינו דין זה בדאורייתא.
וכבר הובא לשון הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"ט): "העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו וילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין", דמשמע ג"כ דסבירא ליה שהוא דין מדאורייתא שהרי לא הזכיר דזהו תקנה מדרבנן וכיו"ב.
וי"ל נפק"מ להלכה דהנוב"י (שהובא בשיעור י"ט) כתב דבמקום שגם העבד עצמו נענש כמו בעבדא דינאי שמתחייב מיתה לא שייך לפטור האדון מתשלומין משום שמא יקניטנו וכו' כיון שהוא עצמו מת בודאי לא יעשה כן לנקום ברבו עיי"ש, וזה שייך לומר רק אם מדאורייתא חייב ופטרוהו רבנן משום שמא יקניטנו אבל אי נימא דזהו מדאורייתא דליכא כלל חיוב על האדון לשלם היזק עבדו הרי זה שייך לעולם אפילו במקום דלא שייך שירצה לנקום וכו' כיון דסוף סוף לא חידשה התורה דין תשלומי עבד כלל.
עוד יש מקום לומר נפק"מ בעבד קטן, דבפשטות אין לו דעת להנקם ברבו ולא שייך שמא יקניטנו וכו' דאם חייב מדרבנן כמו שורו וכו' הכא יתחייב, אבל אם ליכא דין כלל מדאורייתא לשלם תשלומי עבד לא שנא ופטור, אלא דאכתי צריך ביאור לפי שאר הראשונים והתוס' דמדאורייתא באמת חייב דלמה כן הוא?
והגרנ"ט הביא ראי' לפירושו מדברי התוס' לקמן כא,ב, דאיתא שם בגמ' דאדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין, והקשו התוס' (בד"ה אדם) מה חידוש באדם שחייב דהלא אדם כיון שיש לו דעת הוא מועד לעולם וחייב על כל מה שהזיק? ותירצו דנפק"מ אם הפקיד ביתו לחבירו לשמור ויש שם חש"ו שיש לו ליזהר שלא ידלגו מלמטה למעלה וישברו כלים עיי"ש, היינו שהדין איירי לגבי שומר שהוא חייב כי פשע כשדילגו כיון דאורחייהו בהכי, ופשע עי"ז שלא שמרן, והקשה הגרנ"ט ובגידולי שמואל ועוד דלמה לא תירצו דנפק"מ לגבי הבעלים עצמם שיש לו עבד קטן והלך והזיק כלי חבירו ע"י קפיצה מלמטה למעלה שהוא חייב וכנ"ל כיון דאין לו דעת לא שייך הפטור דשמא יקניטנו רבו, שהחיוב בו הוא כשורו וחמורו וקמ"ל דגם זה אורחיה וחייב ואין זה אונס וכו'? ומתרץ לפי שיטתו כאופן הב' דאם העבד הוא קטן ליכא חיוב על האדון כלל, כיון שכל החיוב חל על העבד עצמו, אבל כשהעבד הוא קטן לא חל עליו חיוב כלל ובמילא ודאי פטור האדון לשלם, ולכן לא יכלו התוס' לתרץ כן, אבל אי נימא כאופן הא' צ"ל שהאדון באמת מחוייב לשלם נזקי עבדו הקטן כשורו וחמורו, [מיהו יש לדחות ראייתו דלא פלוג רבנן בתקנתיה, ולא רצו לחלק שבכל מקום ומקום נצטרך לברר וכו' ולכן לעולם פטור, ובפרט דאפילו בעבד קטן שייך לפעמים הטעם דשמא יקניטנו רבו].
אלא דכל פירוש הגרנ"ט הוא חידוש דגדול כי מהו בכלל המקור בתורה לדין זה שאדון יתחייב לשלם במקום עבדו, דמאיפה יש ללמוד זה, דהרי זהו דבר חדש בחיוב נזקי ממון שיצטרך לשלם חיוביו של שני? דבשלמא אי נימא כאופן הא' שחל החיוב מעיקרא על האדון דהוה כשורו שהזיק שפיר י"ל דדומה לכל נזקי ממון שמחוייב לשלם נזקי ממונו שהזיק, אבל כאן שיש חיוב גמור על העבד עצמו מנלן לחדש שהאדון יתחייב לשלם חיוביו? ועוד דהרי מצינו דיכול האדון לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך (ראה גיטין יב,א, וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' רס"ז סעי' כ) אלמא שאין לו חיובים כללכלפי עבד כנעני אפילו לזונו, ז"א דבעבד כנעני ייש רק להעבד חיובים כלפי אדונו לעבדו וכו' אבל ליכא חיובים להאדון כלפי עבדו, וא"כ מנל לומר שהאדון מחוייב לשלם חיוביו של העבד?
עוד קשה דהלא כל הביאור כאן בגמ' הוא שרצה להוכיח שכוונתו להזיק גורם פטור להבעלים כי אינו יכול לשמרו, והנה בשלמא אי נימא שהאדון מתחייב מעיקרא על נזקי עבדו שהי' צריך לשמרו כיון שהוא ממונו שפיר מובן הדמיון, אבל כיון שנתבאר שבאמת יש כאן חיוב גמור על העבד עצמו, אלא שהאדון ישלם חיוביו של העבד א"כ מה שייך כאן כלל דאינו יכול לשמרו כו' הלא החיוב הו"ע אחר שהאדון משלם חיובו של אדם המזיק? ולכן ודאי מסתבר לומר כאופן הא' וכדמשמע בהראשונים שהוא כשורו וכו'.
(ועי' גם בחי' הגר"ח הל' גזילה פ"ט שביאר דבגניבה וגזילה כשהדבר אינו בעין יש חיוב תשלומין להשלים החסרון של חבירו ע"י ממון כו', ותשלומין זה הוא גם דין בדיני נזקין כמו שאר תשלומי נזקין (וראה לקמן ד,ב, בתנא ר' חייא שמנה גנב וגזלן לאחד מכ"ד אבות נזיקין) וחיוב תשלומין זה דומה לשאר נזיקין שאפשר להתחייב גם עבור ממונו שגנב אם לא שמרו כו' כמו בעבדו שגנב דבלי הטעם דשמא יקניטנו הי' האדון חייב כמו בשאר נזקי ממונו עיי"ש בארוכה, דמבואר בזה דגם הגר"ח מפרש כאופן הא' שהו"א שהחיוב חל מעיקרא על האדון כמו בשורו שהזיק).
אלא דאכתי נשאר לתרץ ג' הקושיות שהוקשה על אופן הא', והנה בנוגע להקושיא דאיך אפשר לומר דעבד נכלל בשור הלא לקמן יז,ב, בעינן לימוד מיוחד לרבות חי' ועוף שהוא בכלל שור וכמבואר בתוס' שם דילפינן שור שור משבת, וכיון לעבד אין לנו שום ריבוי מנלן לומר שהאדון חייב עליו כמו בשור? ובאמת הקשו האחרונים גם באבנו סכינו ומשאו שלא הפקירן דלרב ה"ז "שור", דלכאורה איך אפשר לכלול אותם בשור הלא ליכא קרא מיוחד לרבות גם אבנו סכינו כו'?
הנה כבר הובא השטמ"ק שם יז,ב, דהדיון שם הוא אם חי' הוא אב, אבל תולדה בודאי הוא וחייב, עוד הובא דבשטמ"ק שם יש החולק ע"ז דכוונת הגמ' דלולי לימוד מיוחד הי' חי' ועוף פטור לגמרי, אבל גם שם מסיק דמיהו לאחר שכבר יש לימוד ד"בעירה" לאו דוקא ומרבינן חי' ועוף, שוב אמרינן דה"ה כל ממונו הוה תולדה דשור, ומסיק שם דלכן אבנו סכינו ומשאו לרב הוה תולדה דשור. ולפי"ז מובן דלא קשה כלום גם מעבד, דבודאי אפ"ל דלאחר הלימוד לגבי חי' ועוף גם עבד הוה תולדה דשור.
ובנוגע לקושיא דלמה יתחייב האדון הלא העבד הוא בר דעת, ובמילא הוא שמור ולא גרע מאם מסר שורו לבר דעת לשמור, הנה קושיא זו אינה לשיטת רש"י (כמ"ש הגרנ"ט עצמו) דלקמן נו,ב, איתא מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ופירש"י (בד"ה אלא) ששומר מסר השור לרועה נכנס הרועה תחתיו ובעל השור הולך לרועה ומשתעי דינא בהדי והראשון מסתלק, היינו דאיירי שהשור הוזק והבעלים תובעים דמי ההיזק משומר הראשון, וע"ז אמרינן שהולך להרועה ומשתעי דינא בהדי ושומר הראשון מסתלק לגמרי עיי"ש, והקשה שם הפנ"י וז"ל: יש לדקדק אמאי לא נקט ואזיל ניזק ומשתעי בהדי שני והבעלים פטורים כדמשמע פשטא דלישנא דנכנסו השומרים תחת הבעלים? ונראה מזה דרש"י סובר דלעולם לא מצו הבעלים לאשתמוטי מיניה דניזק ולדחותו אצל השומר אלא הא דנקט נכנסו תחת הבעלים היינו דבניזק תליא מילתא רצה גובה משומר רצה גובה מבעלים והן גובין מן השומר ואע"ג דהתורה מיעטה בשמירתן וא"כ כשמסרוהו הבעלים לבן דעת נימא דלא גרע משמירה פחותה וליפטרו הבעלים לגמרי י"ל דודאי גרע משמירה פחותה משום שיכול הניזק לומר השומר לא מהימן לי לומר דנטריה כראוי וא"כ חוזרני עליך שהיה לך לשומרו בעצמך עכ"ל.
היינו דלכן לא פירש"י באופן שהשור הזיק נכסיו של אחר, דאמרינן שהניזק צריך ללכת להשני ולא להבעלים, דשיטת רש"י דאפילו אם מסר שורו לשומר והשור הזיק יכול הניזק לגבות דמי ההיזק מהבעלים כיון שהוא בעל השור, ולכן הוצרך רש"י לפרש באופן ששורו הוזק, דאח"כ ילכו הבעלים להשני לגבות ממנו כיון שהוא הי' אז השומר וכו', דלפי שיטה זו לא קשה דאף שהעבד הוא שמור ובר דעת כו' מ"מ כיון שהוא ממונו של האדון הגכמ בכל אופן יכול הניזק לגבות ההיזק מהאדון, אלא שהפנ"י סיים שם שהטור ושו"ע (חו"מ סי' שצ"ו) חולקים ע"ז וסב"ל דגם דהשור הזיק אין הניזק יכול ללכת להבעלים דלפי"ז קשה דגם הכא בעבד נימא כן?
ויש לתרץ דהטעם דאם מסר שורו לשומר פטור אין זה משום שהוא נמצא אצל בן דעת, כי לפי"ז אם יראה הבעלים ששורו אינו שמור עכשיו צריך הוא לשמור בעצמו ואם לא חייב, והדין אינו כן, אלא הפירוש הוא שהשומר קיבל א"ע להיות תחת הבעלים, דכל שומר צריך קנין כמו משיכה וכו' וקנין זה כולל שהוא נעשה בעל השור עכשיו במקום הבעלים, ולכן פטור הבעלים, דלפי"ז מובן בעניננו שהעבד לא קיבל ע"ע כלום להיות במקום הבעלים, ובפרט שאינו יכול לקבל על עצמו כיון שאין לו כלום משלו, לכן החיוב הוא על האדון, וכפי שנת' דלא מספיק במה ששורו נמצא אצל בן דעת סתם אלא בעינן קבלה להיות במקום הבעלים, וכיון דבעבד ליכא זה לכן האדון חייב.
ובנוגע להקושיא דלמה יתחייב על אש שהדליק עבדו הלא כתבו התוס' לקמן (כב,א בד"ה לאו) דכמו דאמרינן איש בור ולא שור בור כן הוא גם לגבי אש שהחיוב הוא רק באיש אש ולא שור אש עיי"ש.
הנה לפי ריו"ח דסב"ל אשו משום חציו לא קשה כלל דלדידיה גם באש דשור חייב משום חציו והוה כצרורות ומשלם חצי נזק כמבואר בהסוגיא שם, וכל ההלמ"מ דצרורות הוא חצי נזק ה"ז רק בשור אבל באדם הרי כחו כגופו וחייב נזק שלם, ולכן הי' צריך האדון להתחייב כשעבדו הדליק גדישו של חבירו כיון דזהו היזק של העבד עצמו, אבל אכתי קשה לפי ריש לקיש דאשו משום ממונו ולדידיה אמרינן דבאש של בהמתו פטור לגמרי וא"כ למה יתחייב האדון? והרי זה משנה בידים דאם מדליק העבד גדישו של חבירו הי' האדון צ"ל חייב, ואיך יפרש ר"ל משנה זו?
וי"ל בזה דהנה אם היינו אומרים שהגזה"כ בזה הוא דהבעלים מחוייבים על נזקי ממונו רק בנוגע לקרן שן ורגל אבל לא באש ובור, אז שייך להקשות כנ"ל, אבל נראה לומר שהפירוש בלימוד זה הוא לא דין בהבעלים (בהגברא) אלא דין בהבור והאש, (בהחפצא) דהתורה מייחס הבור להכורה כו' רק אם נעשה ע"י אדם שהוא בר דעת כו' שהוא עשה תקלה זו, ובמילא חייב על הפתיחה וכרי' כו', משא"כ בשור שחפר בור שאין לה דעת כלל אין הבור מתייחס כלל אל השור שנחשב שהוא הוה בעל התקלה, אלא דנחשב כאילו נעשה מאליה ע"י רוח וכיו"ב, דבשלמא בשור הנוגח או אוכל בשדה אחר או הזיק בדרך הילוכו הרי השור עצמו פועל ההיזק, והבעלים חייבים, משא"כ בבור אין כאן עשיית היזק אלא עשיית תקלה, ואח"כ הוזק שם שור וכו', וכן באש שאין השור עצמו מזיק אלא האש שהבעיר השור, (ואש אינו חציו של השור לר"ל), דבזה אמרינן שאין האש מתייחס אל השור שהוא הבעיר זה, ובדרך ממילא פטור בעל השור.
מיהו כל זה אינו אלא בשור שאין הבור והאש מתייחסים להשור ובמילא מובן שבעל השור פטור, אבל בעבד שהוא בר דעת והבור והאש שעשה הוא ודאי מתייחס אליו, דלגבי עצמו ודאי יש עליו חיוב, בזה גם בעל העבד חייב כיון שהוא מחוייב על כל נזקי ממונו, ועי' בזה.
ועי' לקמן לב,א, דקאמר ר"ל בהיתה פרתו רבוצה ברה"ר דאם בעטה הפרה במהלכת חייב אבל אם נתקל בה המהלכת פטור, ומקשה בגמ' ממתניתין בבעל קורה שעמד שאם נתקל בו החבית ונשבר חייב עיי"ש, והקשה בחשק שלמה שם בשם רבו דמהו קושיית הגמ', הלא כאן השור עשה א"ע לבור ברה"ר, וילפינן דאיש בור ולא שור בור ולכן פטור, אבל במתניתין דאיירי באדם ודאי חייב?
ולהנ"ל י"ל דמתי אמרינן "ולא שור בור" דוקא כשהבור הוא נפרד מהשור ובמילא אין הבור מתייחס אחריו דלא נחשב שהשור עשה הבור, אבל הכא שהשור עצמו הוא הוא הבור במילא לא שייך לומר שהבור אינו מתייחס אליו דהרי הוא עצמו הבור, ולא שאני משור שהוא עצמו מזיק כו', ובכה"ג ודאי חייב בעל השור, ושפיר מובן קושיית הגמ'.
ע"כ