מבואר בגמ' לפי רב שהחומרא בשור על אדם הוא שמשלם כופר משא"כ באדם, והחומרא באדם על שור הוא שמשלם ארבעה דברים, והנה מתניתין איירי רק בשור דאזיק שור, ואדם דאזיק שור כמבואר לקמן ד,ב, וברש"י ד"ה תנא אדם, דמבעה דומיא דבור הוא וכשם דבור חייב רק בשור ולא באדם כן הוא במבעה דאיירי שהוזק שור ולא אדם עיי"ש, ולכאורה לפי זה מה שייך כאן במתניתין הדין דכופר וד' דברים שהם רק כשהוזק אדם? וצריך לומר שהפירוש בגמ' הוא דאם הי' כתוב שור דאזיק שור לא היינו יודעים הדין באדם דאזיק שור, כיון שיש חומרא בשור שהרג אדם על אדם שהרג אדם שהשור משלם כופר, וכן אם הי' כתוב אדם דאזיק שור לא היינו יודעים שור דאזיק שור כיון שיש חומרא באדם דאזיק אדם על שור דאזיק אדם שמשלם ד' דברים, ועי' תוס' ר"פ שכן כתב, ולפי"ז מובן גם דאין להקשות דאין שייך לומר דאם הי' כתוב שור לא היינו יכולים ללמוד אדם מיני' כיון דשור משלם את הכופר, הלא אם היינו לומדים אדם משור הי' גם אדם משלם כופר, וכן אם היינו ילפינון שור מאדם הי' גם שור חייב בד' דברים? ולהנ"ל ניחא, כיון דאיירי בב' סוגים נפרדים.
ובתוד"ה כראי אדם כתבו וז"ל: כראי אדם שאין משלם את הכופר - הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים ליה בדרבה מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה ואור"י דלאו פרכא היא כלל דלא מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה דלקמן בפ"ב (דף כו.) משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרי ליה אפילו שוגג דומיא דשום /דשור/ דאין מזיד לשור ותנא דבי חזקיה דפוטר אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה ולאפוקי ממאן דדריש בפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) הא אם יהיה אסון לא יענש דדוקא דין אסון אתא חזקיה ואשמועינן לאו דוקא דין אסון לא יענש אלא אפי' שוגג לא יענש עכ"ל.
ובפשטות יש לפרש דבריהם דקושיית הריב"א הוא דכיון דכל מה שאדם פטור מכופר הוא משום קים ליה בדרבא מיני', ומקבל עונש החמור א"כ אי אפשר לומר דהא דאינו משלם כופר ה"ז קולא לגבי שור דאדרבה הוא חמור יותר? וע"ז תירץ דהגמ' איירי בשוגג דאף ששם יליף שיש דין דקלב"מ, אבל כיון דלפועל אינו נענש בשום עונש חמור, [דהרי הפטור דכופר הוא אפילו אם אינו חייב גלות כגון שהרג בדרך עליה (מכות ט,א) וכן כתבו המפרשים] רבמילא שייך לומר בזה שהוא קולא באדם.
אמנם יש לבאר דברי הריב"א בעומק יותר, דהנה יש להסתפק בגדר קלב"מ דתנא דבי חזקי' בשוגג, אם הוא אותו הדין של קלב"מ במזיד ואין חילוק ביניהם, והלימוד מגלה דשוגג ומזיד דינם אחד, או שהוא דין חדש של קלב"מ דגם בשוגג יש דין של קלב"מ אבל הוא דין בפני עצמו.
ויש להוכיח שהוא דין בפ"ע ממ"ש רש"י ב"מ צא,א, (בד"ה רבא אמר) דבקלב"מ יש חיוב לצאת ידי שמים לשלם ממון ואם תפס לא מפקינן מיני', וזהו הטעם דאמר רבא שם דאתנן אסרה תורה ואפילו חייב מיתה על ביאה זו משום ערוה, דמ"מ ה"ז מעות של אתנן כיון דאם תפיס האשה לא מפקינן מינה, וכתב בים של שלמה (לקמן ריש פרק הכונס) דזהו רק באופן דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג, אבל אם עבדינן החומרא שחל עליו חיוב מיתה בפועל, שם אפילו אם תפס מפקינן מיני'.
והקצוה"ח (סי' כ"ח סק"א) הביא ראי' לזה מסנהדרין עב,א, דרבא איגנב לי' דיכרא במחתרת ואח"כ החזירו הגנב לרבא, ורבא לא קיבל משום דבדמים קנאו, [כיון שהבא במחתרת חייב מיתה במילא אמרינן קלב"מ וקנה הגנב הדיכרא], והקשו התוס' שם: "תימה הא מיחייב לצאת ידי שמים כדאמר בפ' הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) גבי החוסם פרה ודש בה (ואתנן) אסרה תורה אפילו בא על אמו ויש לומר דכאן לא היו רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם", היינו כיון שהם לא רצו לצאת ידי שמים לכן החזירן.
והקשה הקצות דהא בקלב"מ יש גם הדין כנ"ל דאם תפס בעל כרחו לא מפקינן מיני' והוה שלו, וא"כ הכא שכבר בא לרשותו של רבא הרי זה שלו? והוכיח מזה הקצוה"ח כהים של שלמה דזהו רק כשלא עבדינן החומרא, אבל הכא שנתחייב מיתה בפועל כיון שהי' יכול להרגו, אף אם לפועל לא נהרג ה"ז דומה לאדם שנתחייב מיתה בבי"ד וברח דה"ז כמו דעבדינן החומרא, ולכן בזה אפילו אם תפס מפקינן מיני' עיי"ש, הרי מוכח מזה שהם ב' דינים שונים.
ויש לבאר זה עפ"י מ"ש בחי' הרמב"ן מכות ב,א, לגבי קלב"מ: "דכל מקום דהוה קלב"מ כמאן דמקיים כולה מילתא" היינו דאם עבדינן החומרא ה"ז כולל בתוכו גם העונש ממון שהוא נכלל בעונש החמור כאילו קיבל גם עונש הקל, ולכן אמרינן שם דאפילו אם תפס מפקינן מיני', משא"כ כשלא עבדינן החומרא אלא דילפינן דמ"מ פטור, שם הפי' דאין מחייבין אותו בעונש הקל, אבל ודאי אי אפשר לומר דנחשב שקיבל עונש הקל, ולכן שם אי תפס לא מפקינן מיני'. (וראה בזה קו"ש כתובות אות צג).
והנה רבי נחוניא בן הקנה סב"ל דגם כרת פוטר ממון משום קלב"מ וכדאיתא בכתובות ל,ב, וכתב רש"י בפסחים (כט,א) דזהו רק במזיד ולא בשוגג דאיתא שם האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנב"ה, וכתב שם רש"י וז"ל: יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל, ושוגג לאו בר כרת הוא? וטעות הוא דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא שלא ידע שהוא של הקדש עכ"ל, הרי מוכח מזה בהדיא ששיטת רש"י דלפי רנב"ה אמרינן קלב"מ רק במזיד שיש כרת בפועל ולא בשוגג ואכמ"ל, ולפי מה שנת' אתי שפיר שיטת רש"י דכיון דסב"ל שהם ב' דינים נפרדים במילא הלימוד דרבי נחוניא בן הקנה הוא רק על מזיד ולא על שוגג.
ולפי"ז יש לבאר גם דברי התוס' הכא די"ל שהריב"א סב"ל כרש"י, וקושיית הריב"א הוא דכיון דהאדם הרוצח נהרג ה"ז כאילו שילם גם הכופר וא"כ איך אפ"ל שיש קולא באדם שאינו משלם את הכופר, וע"ז תירץ שכוונתו משוגג דשם הפי' שהוא פטור מכופר אבל לא נחשב כאילו שילם כופר וזה הוה שפיר קולא לגבי שור.
והר"י חולק דכל הפטור כופר באדם אינו שייך כלל להדין דקלב"מ אלא יש ע"ז לימוד מיוחד (לקמן כו,א) ד"עליו ולא על האדם", [דאם שייך קלב"מ למה צריך ללמדו מעליו ולא על האדם] ובמילא לא קשה מעיקרא קושיית הריב"א, דאעפ"י דלפועל נענש האדם במיתה שהוא חמור יותר, אבל כיון דאין הפטור כופר משום הדין דמיתה דקלב"מ, אלא הוא מיעוט בפני עצמו שפיר שייך לומר דזהו קולא שנתמעט מכופר, ורק אם הי' הפטור דכופר משום המיתה עצמה דקלב"מ, לא שייך לומר שזהו קולא, ועי' בזה.
והנה הר"י סב"ל דכאן לענין כופר לא שייך כלל כל הגדר דקלב"מ, וכן הדין דתנא דבי חזקי', ולכן בעינן לימוד מיוחד דעליו ולא על האדם לפטרו מכופר דלולי זה הי' חייב כיון דלא שייך בזה קלב"מ. ועי' מהר"ם ופנ"י שביארו כוונת הר"י, דכל הגדר דקלב"מ הוא כאשר במעשה אחת עושה ב' עבירות, כגון זרק חץ בשבת מתחילת ד' עד סוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דבמעשה הזריקה יש כאן ב' עבירות מעביר ד"א ברה"ר ומזיק ממון חבירו דבזה אמרינן קלב"מ שהוא נענש רק על העבירה החמורה, או כשהמית האשה ויצאו ילדיה שיש כאן דין רציחה וגם היזק דמי וולדות, אבל כאן הלא יש רק עבירה אחת שהרג את הנפש, וע"ז גופא רוצים לומר שענשו על זה גופא הוא מיתה וכופר, בזה לא שייך קלב"מ דאולי זה גופא הוא העונש שלו מעיקרא על עבירה זו מיתה וממון, וזהו כוונת הר"י דפטור כופר באדם אינו משום קלב"מ.
ובפשטות הטעם הוא דכל הדין דקלב"מ ילפינן ממקום שיש מעשה אחת על ב' עבירות, דאז אמרינן שנענש רק על עבירה החמורה, אבל בעונש על עבירה אחת אפשר שמעיקרא זהו ענשו על עבירה זו מיתה וממון.
ויש לבאר זה יותר עפ"י מה שביאר הגרע"א (כתובות לא,ב) הגדר דקלב"מ שהפי' הוא דלגבי עבירה הקלה אמרינן שלא הוא עשה זה כלל אלא נעשית ע"י אחר וכו', וכגון בזורק חץ כו' דמצד הדין דקלב"מ אמרינן שהוא רק העביר ד"א ברה"ר אבל לא הוא קרע השיראין עיי"ש בארוכה, דלפי"ז מבואר ג"כ דברי הר"י -ע"פ סברת המהר"ם והפנ"י הנ"ל- דקלב"מ שייך רק כשיש ב' עבירות דבזה אמרינן דעבירה הקלה לא עשה הוא, אבל כאן שרוצים לומר שעל עצם הרציחה חייב מיתה וכופר, לא שייך כלל קלב"מ דלא שייך לומר כאן דמעשה זו המחייב עונש הקל לא עשה הוא, דהרי ודאי מייחסים הרציחה לו ע"י המיתה.
משא"כ הריב"א ורש"י סב"ל דהפירוש בקילב"מ הוא כהרממב"ן וכנ"ל שהעונש הקל נכלל במילא בעונש החמור א"כ אין סברא לחלק חילוק הנ"ל של הר"י דתלוי אם היא עבירה אחת או ב' עבירות, כיון דבכל אופן צריך לומר שעונש דממון נכלל במילא בעונש מיתה, אבל הר"י מפרש הדין דקילב"מ דכשעשה ב' עבירות ביחד אין מענישים לו אלא על עבירה החמורה ולא על הקלה ובפרט לפי מה שנת' מהגרע"א דלא נחשב כלל שעשה מעשה הקלה, ואין הפירוש דנחשב כאילו נענש גם בהקל, ובמילא שפיר מחלקים דזהו רק כשישנם ב' עבירות במילא אין העבירה קלה מתייחסת לו כלל, אבל בעבירה אחת דבודאי מייחסים לו עבירה זו, לא שייך לומר קלב"מ לפטור אותו בעבירה אחת מממון.
אלא שיש להוכיח דרש"י חולק על זה דהרי לקמן י,א, בד"ה משא"כ באש (צויין כאן בגליוני הש"ס להגרע"א) מבואר דהא דאדם פטור מן הכופר כשחייב מיתה [ע"י אש] הוא משום קלב"מ, וזהו כהריב"א, הרי דגם בעבירה אחת שייך קלב"מ, ועי' לקמן כו,א, דרש"י פי' קושיית הגמ' ויהא אדם חייב בכופר במקום דאינו נהרג במזיד אבל לא התרו לו כו' ואינו גולה , ויש מפרשים שביארו דרש"י הוכרח לפרש כן לשיטתו משום דבמזיד ודאי פטור מכופר משום קלב"מ כנ"ל, ואף דאכתי שייך לפוטרו מכופר משום תנא דבי חזקיה, כבר יש שתירצו לרש"י, שכל קושיית הגמ' כאן קאי למ"ד החולק על תנא דבי חזקי' וסב"ל דבשוגג לא אמרינן קלב"מ (ראה רש"י לקמן מב,א, ד"ה אטו דר"ש חולק על תנא דבי חזקי'), דלדידיה בעינן לימוד מיוחד לפטור את האדם מכופר בשוגג. ובס' יראים (צויין בגליון הש"ס להגרע"א) תירץ דאי משום תנא דבי חזקי' אכתי חייב לצאת ידי שמים ואי תפיס לא מפקינן וכנ"ל שיטת קרש"י, ועליו ולא על האדם מחדש דאין כאן חיוב כלל, ועכ"פ מוכח מכל זה דגם רש"י סב"ל כהריב"א וחולק על הר"י דגם כשיש רק עבירה אחת שפיר שייך לומר קלב"מ.
ועי' לקו"ש חל"ח פ' קרח ב' שהקשה הרבי במ"ש בסוף פ' קרח: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו" דמלשון הפסוק משמע שיש כאן ב' ענינים, ולפי פירש"י לא נתבאר מה הם, ובסעי' ג' שם מביא שישנם שפירשו דבאמת הכל איירי בענין אחד שאוכל מעשר שלא נתרמה ממנו עדיין תרומה גדולה שיש בזה חיוב מיתה בידי שמים מצד טבל, אלא דרישא דקרא מחייב מלקות, וסיפא דקרא מוסיף שיש גם מיתה ביד"ש, וא"כ אולי יש לפרש זה גם לפי פירש"י? ודוחה דאין לומר כן דלא שייך לומר שיש חיוב מיתה ומלקות על אכילת מעשר כו' כיון דקלב"מ במילא למה ילקה אם נתחייב מיתה ביד"ש עיי"ש, ולכאורה לפי מהר"ם הנ"ל לא שייך כלל לדון בזה קלב"מ, כיון דכאן רוצים לומר שעל אכילת טבל עצמו יש לו עונש גדול של מיתה ומלקות? אבל לפי הנ"ל דרש"י חולק ע"ז דגם בעבירה אחת שייך קלב"מ א"ש מ"ש בלקו"ש כיון דרש"י לשיטתו קאי.
היוצא מהנ"ל שיש כאן פלוגתא גדולה בדין קילב"מ, דלפי הר"י ה"ז שייך רק כשיש ב' עבירות שונות במעשה אחת, ולכן סב"ל דלא שייך לפטור את האדם מכופר משום קילב"מ כיון דאם יתחייב ה"ז משום אותה העבירה עצמה של רציחה, דהעונש של רציחה הוא מיתה וכופר, ולכן בעינן לימוד מיוחד ד"עליו ולא על האדם" שהאדם הוא פטור מכופר, ובמילא לא קשה כלל קושיית הריב"א דמאי חומרא היא זו וכו' כיון דהא דהאדם פטור מכופר הוא ממיעוט מיוחד ולא משום קילב"מ, אבל הריב"א ורש"י חולקים על זה וסב"ל דגם בזה שייך קלב"מ.
אלא דעל גוף יסוד של הר"י הקשה הגרע"א וכן בנחלת דוד לקמן כב,ב, דלכאורה זה סותר להמבואר במכות ד,ב, דר"מ סב"ל דבכלל במלקות וממון (בב' עבירות) לא אמרינן קלב"מ ולוקה ומשלם ומבואר שם דיליף ממוציא שם רע דלוקה ומשלם עיי"ש, ולפי הנ"ל איזה דמיון הוה זה הלא שם יש רק עבירה אחת של מוציא שם רע ויש לו עונש גדול שלוקה ומשלם ואין זה שייך כלל לקלב"מ, וא"כ איך אפשר ללמוד בזה בנוגע לקלב"מ דלוקה ומשלם, ועוד יתבאר בזה אי"ה.
ע"כ