- המשך-
עי' היטב בשיעור כ"ב שנתבאר פלוגתא בגדר קלב"מ -ע"פ ביאור המהר"ם והפנ"י ועי' גם בתוס' רבינו פרץ שכתב כן- בין הריב"א ורש"י עם הר"י, דהר"י סב"ל דקלב"מ הוא רק אם עשה ב' עבירות במעשה אחת כגון בזרק חץ בשבת וקרע שיראין וכו' שיש כאן עבירת שבת ואיסור מזיק אבל אם יש רק עבירה אחת לא שייך קלב"מ, ולכן סב"ל דהכא בכופר לא שייך כלל קלב"מ וצריכים לקרא מיוחד לפוטרו משום עליו ולא על האדם ובמילא א"ש הא דקאמר הכא דכופר בשור הוא חומרא לגבי אדם, אבל הריב"א סב"ל דגם הכא בכופר שייך קלב"מ אף שהוא עבירה אחת, ולכן הוקשה לו דמאי חומרא היא זו וכו' ונת' דהר"י סב"ל דגדר קלב"מ הוא כדביאר הגרע"א בכתובות דאין מייחסים לו כלל המעשה של העבירה הקלה, וכאילו לא הוא קרע השיראין, ולכן בעבירה אחת לא שייך סברא זו, משא"כ הריב"א ורש"י סב"ל שהפירוש הוא שעונש החמור כולל גם עונש הקל וא"כ לא שנא , והובא קושיית הגרע"א כאן שהקשה מהך דמכות ד,ב: דתנן "מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין - לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי ר' מאיר; וחכ"א: כל המשלם אינו לוקה ... בשלמא לרבנן (דברים כ"ה) כדי רשעתו כתיב, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, אלא רבי מאיר מ"ט? אמר עולא: גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם, אף כל לוקה ומשלם", ולפי הנ"ל תמוה דאין מוכיח דין בקלב"מ דלוקה ומשלם מהך דמוציא שם רע דלוקה ומשלם, הרי שם ישנה רק עבירה אחת שהוציא שם רע ועונשו מעיקרא הוא מלקות ותשלומין, והיאך יש להוכיח מכאן שכן הוא בדין קלב"מ בעשה ב' עבירות?
ובאחרונים הקשו ע"ז גם מעוד מקומות כגון בדין הנ"ל עצמו, בהעדים זוממין דמבואר שם כנ"ל דאם העידו שפלוני חייב לפלוני מאתיים זוז והוזמו דרבנן סב"ל דמשלם ואינו לוקה דעל רשעה אחת אתה מחייבו וכו', והלא גם שם יש רק עבירה אחת של העדים שהעידו עדות שקר ואעפ"כ אמרינן קלב"מ? וכן מהדין חובל, שבעצם יש מלקות על חבלה מדכתיב לא יוסיף להכותו (רמב"ם הל' חובל רפ"ה) ואעפ"כ כשחבל בחבירו משלם ואינו לוקה, והרי גם שם יש רק עבירה אחת ומ"מ אמרינן קלב"מ?
והנה הרמב"ם בהל' מעילה פ"א ה"ג כתב: "כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו, ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו וכו'", וכבר תמהו עליו רבים הלא הרמב"ם פסק בכל מקום דליכא מלקות ותשלומין משום קלב"מ (רמב"ם הל' חובל פ"ד ה"ט: "כל המחוייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם" ובכ"מ) וראה גם בהל' תרומות פ"ו ה"ו וז"ל: זר שאכל תרומה בזדון כו' ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם, עכ"ל. וא"כ מאי שנא הכא בהקדש דלוקה ומשלם?
וביאר בזה בס' אור שמח שם דהרמב"ם סב"ל דהדין דקלב"מ שייך רק כשהעונשים באים על ב' דברים נפרדים אבל לא כשב' העונשים באין על דבר אחד ממש, ז.א. דאינו תלוי אם ישנם ב' עבירות נפרדות, אלא אם יש כאן סיבה אחת בלבד לחייבו או ב' סיבות נפרדות, ומבאר הך דעדים זוממין דאמרינן משלם ואינו לוקה דאף דלפועל עברו העדים עבירה אחת שהעידו שקר, אבל מ"מ סיבת העונשים הם על ב' דברים נפרדים, דהמלקות הוא משום שהעידו שקר ועברו על הלאו ד"לא תענה ברעך עד שקר" והחיוב תשלומין הוא משום ההיזק שרצו להפסיד זה שהעידו עליו, שזמם לעשות לאחיו כו', והרי מצינו חיוב מלקות במקום דליכא חיוב תשלומין כדאיתא בריש מכות במעידין אנו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, הנה זה עצמו מוכיח שהעונשין באין מחמת ב' סיבות שונות.
ועד"ז בחובל בחבירו דאף שלפועל עבר עבירה אחת מ"מ המלקות הוא משום הלאו דחבלה דפן יוסיף וגו' והתשלומין הוא משום ההיזק שעשה לחבירו כו', והרי מצינו דאם הכה חבירו הכאה שאין בו שוה פרוטה לוקה ואינו משלם (רמב"ם שם הל' חובל פ"ה ה"ג) דכיון שאין שם שוה פרוטה ליכא ע"ז חיוב ממון אבל מלקות ישנה, וכן אם חבל בישראל שאינו עושה מעשה עמך אינו לוקה דלכא לאו אבל חייב בתשלומין, ונמצא שהמלקות והממון באים בשביל סיבות שונות ובכה"ג שפיר אמרינן קלב"מ, וכן בזר שאכל תרומה במזיד שהמלקות הוא בשביל האיסור דזרות והתשלומין הוא משום ההפסד שהפסיד להכהן, דהרי אפילו אם אוכל תרומת עצמו (כגון שירש תרומה מאבי אמו כהן) ג"כ לוקה אף דליכא חיוב תשלומין, וכמבואר בארוכה בתוס' כתובות ל,ב, בד"ה זר, ולכן אמרינן קלב"מ דהוה ב' רשעיות.
משא"כ במועל בהקדש במזיד ששם המלקות והממון הוא בשביל דבר אחד משום שלקח מן ההקדש, ולכן מצינו דאפילו אם מעל בפחות משוה פרוטה חייב להחזיר להקדש כמ"ש הרמב"ם (שם פ"ז ה"ח) המועל פחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן וכו', נמצא דשם המלקות והממון באים בשביל דבר אחד ממש בזה לא שייך קלב"מ, דחדא רשעה הוי, [ואינו דומה לעדים זוממין שהלאו הוא על עדות שקר בפני בי"ד והתשלומין מצד שרצו להפסידו] ולכן בזה שפיר פסק הרמב"ם דבהקדש לוקה ומשלם עכתו"ד.
ולפי"ז יש לבאר גם דברי המהר"ם דלא קשה עליו מעדים זוממין כו' די"ל דאין כוונתו דלא אמרינן קלב"מ אלא כשיש ב' עבירות נפרדות, אלא כוונתו כנ"ל דתלוי אם העונשין באין בשביל סיבה אחת או לא, וכמו לגבי כופר ומיתה ששם הם באים משום דבר אחד ממש ולכן לא שייך קלב"מ, וכן משמע מלשונו עיי"ש.
אלא דאכתי קשה ממוציא שם רע כדהקשה רע"א, דשם לא שייך תשלומין בלי מלקות או מלקות בלי תשלומין ולכאורה הוא בשביל דבר אחד ואעפ"כ אמרינן שיש בזה הגדר דקלב"מ? וי"ל דזה גופא הטעם דרע"א הקשה רק ממוציא שם רע ולא מעדים זוממין עצמם כנ"ל, כי בשאר דינים הנ"ל שפיר יש לתרץ דשייך אחד בלי השני, משא"כ הכא.
ועי' בשיעורי הגר"ח מטעלז שתירץ דגם הכא המלקות באה בשביל הלאו ד"לא תלך רכיל", אלא דבכלל אינו לוקה ע"ז משום דהוה לאו שאין בו מעשה, וכאן חשבתה התורה למעשה, וכמבואר לקמן ה,א, ובתוד"ה דיבורא דאית ביה מעשה או משום הבעילה או משום ששכר עדים, והממון הוא בשביל ההיזק להאשה שהוציא עליה שם רע, אף דלא משכחת אחד בלי השני מ"מ הם ב' סיבות שונות ולכן ה"ז בגדר קלב"מ משא"כ לגבי מיתה וכופר, דכיון דכופרא כפרה נמצא שהכופר בא לכפר על עצם הרציחה, נמצא שהן המיתה והן הכופר בא על דבר אחד ממש והוה רשעה אחת ולכן לא שייך קילב"מ.
והנה בשטמ"ק לקמן מג,ב, הביא דברי הר"י דהכא ומפרשו באופן אחר דלא שייך קלב"מ בכופר משום דכופרא כפרה, ובכפרה לא אמרינן קלב"מ, וכפי שהביאו התוס' בכ"מ המשנה דשבת צד,א, המוציא אוכלין בכלי, הזיד על הכלי ושגג באוכלין חייב מיתה על הכלי וקרבן על האוכלין ולא אמרינן קלב"מ כיון דקרבן חטאת הוא כפרה ובכפרה לא אמרינן קלב"מ, (ראה תוס' פסחים כט,א, בד"ה רבי נחוניא, וכתובות שם) וזהו גם כוונת הר"י כאן בהא דקאמר "היינו ממון שהזיק" דההדגשה הוא ממון ולא כפרה ככופר, [משא"כ לפי המהר"ם הכוונה היינו ממון אחר שהזיק בעת המיתה], ועי' בחי' רע"א כאן שבאמת הקשה על הר"י דלמה לא אמר בפשטות דלא שייך כאן קילב"מ משום דכופרא כפרה ובכפרה לא אמרינן קלב"מ, ולא הביא שהשיטמ"ק אכן פירש כן כוונת הר"י.
אלא דלפי"ז צ"ע לאידך גיסא דכיון דכופרא הוא כפרה ובכפרה לא אמרינן קלב"מ א"כ מה טעמו של הריב"א ורש"י ששייך קלב"מ בכופר, הלא בכפרה לא אמרינן קלב"מ?
ואפשר לומר בזה דהנה בחיובי אדם ישנם כמה אופנים: א) חיוב קרבן כחטאת כו' שהוא חיוב לגמרי להאדם עצמו ואינו קשור לבי"ד, שהאדם כשנודע לו שחטא חייב קרבן ובי"ד אין ממשכנין אותו, ב) חיוב מיתה וקנס דכאן כל החיוב חל רק ע"י בי"ד, ובלי גמר דין בי"ד ליכא חיוב כלל, (ראה מכות ה,א, דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא), ולאחר החיוב בי"ד מחייבין אותו בהעונש. ג) חיוב כמו נזקי ממון שהאדם מצ"ע חייב אם הזיק כו' אלא דבזה בי"ד מחייבין אותו.
והנה בנוגע לחיוב כופר, הנה שיטת הרמב"ן בכ"מ (ראה רמב"ן פ' משפטים כא,ל, עה"פ אם כופר יושת עליו) וז"ל: אם כפר יושת עליו - בעבור היות הכפר כפרה כענין הקרבנות, ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב"ד לחייבו בכך, ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו, בעבור זה אמר "אם", היינו דסב"ל דהוה כמו קרבן שהחיוב הוא על האדם עצמו ואינו שייך לבי"ד.
אבל הרמב"ם פסק בהל' נזקי ממון פ"ח הי"ג דאין חייבים בכופר אלא בראי' ברורה ובעדים כשרים להעיד, ועי' במגיד משנה שם שגם הרמב"ם סב"ל דחייב ע"פ עצמו (כהראב"ד שם) שהרי השוה אותן לשאר דיני ממונות שהודאת בעל דין כמאה עדים כו' עיי"ש, ועי' גם בהל' סנהדרין פ"ה הי"ד שכתב בהדיא דאדם משלם כופר על פי עצמו כמו בשאר נזקין, ובפ"י ה"ד פסק דבי"ד ממשכנין אותו אף דכופרא כפרה לסלק המיתה ביד"ש מ"מ בי"ד ממשכנין אותו. ועי' בזה בס' ברכת שמואל סי' ל"ג וחי' ר' ראובן ועוד.
דמשמע מזה דסב"ל להרמב"ם דגדר החיוב כופר הוא בכללות ככל חיובי ממון, אלא דבכופר כל תכלית החיוב ממון שלו הוא רק משום כפרה, ונפק"מ דאם מת שוב אין מחייבין את יורשיו וכו' כיון דאין כפרה למתים. (ראה כעין זה בלקו"ש חי"ב ע' 117לענן ריבית).
כן ישנם דסב"ל דחייב כופר ע"פ עד אחד דהוה כמו בקרבן חטאת דבאה גם ע"פ עד אחד דהוה כמו באיסורין דעד אחד נאמן, (ראה שטמ"ק לקמן מא,ב, דזהו שיטת ברשב"א ועוד) משא"כ הרמב"ם כתב כנ"ל דבעינן ב' עדים כשרים, ועי' גם רא"ה בשטמ"ק שם ואכמ"ל, וביאור פלוגתתם הוא כנ"ל אם כופרא כפרה הוה כחטאת ועד אחד נאמן באיסורין, ואינו דיני ממונות, או דהוה ככל דיני ממונות אלא דתכליתו הוא רק משום כפרה.
ולפי"ז יש לומר גם בעניננו דבזה פליגי הריב"א והר"י, די"ל דהטעם דבקרבן שהוא לכפרה לא שייך קלב"מ הוא משום דקלב"מ הוא דין בבי"ד "דאין כח בי"ד לענשו שתים" (רש"י ב"מ צא,א) וכיון דקרבן אינו קשור לבי"ד לא שייך קלב"מ, וזהו שיטת הר"י כהרמב"ן, ולכן שפיר סב"ל דגם בכופר לא שייך קלב"מ כמו בחטאת, משא"כ הריב"א סב"ל כשיטת הרמב"ם בגדר כופר שהוא חיוב כשאר חיובי נזיקין כנ"ל אף דכופרא כפרה ולכן שייך בו קלב"מ, וכן י"ל בשיטת רש"י, וראה רש"י בפ' משפטים שם: אם כופר. אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה ל' אשר זהו משפטו שישיתו עליו בי"ד כופר" (וראה לקו"ש חי"א פ' משפטים ב' ע' 103) ובמילא שייך גם בזה הדין דקלב"מ.
מיהו כל זה הוא לפי מ"ש לקמן (מג,ב) בשטמ"ק הביאור בדברי הר"י דלא שייך קלב"מ משום דכופרא כפרה, (וגם בחי' הגר"ש שקאפ כאן פי' כן דברי התוס' כאן), אבל מלשון התוס' כאן לא משמע שהר"י נתכוון לזה דלא הזכיר כלל הענין דכופרא כפרה ושבכפרה לא אמרינן קלב"מ, וכתבו ד"היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה ולאפוקי ממאן דדריש בפ' אלו נערות הא אם יהי' אסון לא יענש דדוקא דין אסון כו' הא אם יהי' אסון" דמשמע מזה כפירוש המהר"ם והפנ"י ולכן הקשה הגרע"א דלמה לא תירצו משום דכופרא כפרה כנ"ל.
ולכן נראה לומר דגם הר"י סב"ל כשיטת הרמב"ם כו' דאף דכופרא הוה כפרה מ"מ ה"ז בגדר עונש ממון, ואינו דומה לקרבן חטאת כו' ולכן שפיר לא כתב הר"י הטעם דלא שייך שם קלב"מ משום דהוה כפרה, והוצרך להטעם של המהר"ם כו'.
ויש להביא ראי' לזה מלקמן מג,א, דבתוד"ה מאי לאו הקשו התוס' דלמ"ד דכופר היינו דמי ניזק מאי איכא בין כופר לדמים? ותירץ הר"י: "כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה אבל דמים משלם כו'" ולכאורה אי נימא ששיטת הר"י כרמב"ן דהוה לגמרי בגדר כפרה הלא בפשטות יש חילוק אפילו כשלא מת המזיק אם שייך כאן שעבוד נכסים כגון אם מכר המזיק נכסיו אם יורשי הניזק גובין מצד שעבוד כו' דאם יש כאן גדר של חיוב ממון שפיר יש שעבוד כמו בנזיקין, משא"כ אם הוא רק בגדר כפרה ודאי אין כאן שום שעבוד, וכן נפק"מ אם בי"ד יכולים להוציא ממנו או לא כו' ולמה הוצרך הר"י לומר נפק"מ רק אם מת המזיק? (ועי' גם מנ"ח מצוה נ"א (ע' רס"ג בדפוס החדש) דדייק כל זה לפי שיטת התוס' דבכופר יש שעבוד נכסים כו'), הרי מוכח מזה שהר"י סב"ל בגדר כופר שיש שם חיוב ממון.
ועי' גם לקמן מ,א, בתוד"ה חייבי כופר שפירשו שאלת הגמ' אם ממשכנין בכופר או לא דקאי על יורשי הניזק אם יכולין למשכנו, ופי' הרשב"א שם בדברי התוס': "נראה מדבריהם דפשיטא דאילו לא רצה לשלם בי"ד מגבין וממשכנין כשאר נזיקין דעלמא" וכ"כ שם בשטמ"ק בשם הר"א מגרמישא לשיטת התוס', היינו דבנוגע לבי"ד ודאי שבי"ד ממשכנין כו' והשאלה היא רק בנוגע ליורשי ניזק דדילמא כיון שהוא לכפרה אינם יכולים למשכן, הרי מוכח גם הכא שכן סב"ל לתוס', ובמילא א"ש דברי התוס' שלפנינו שסב"ל להר"י דבכופר לא אמרינן קלב"מ משום דהוה עונש אחד כו' ולא כתב משום דכופרא כפרה, אלא שהריב"א ורש"י סב"ל דאפילו בעונש אחד כו' שייך קלב"מ, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ