E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

נזקי ממונו ונזקי גופו

יום ה' ה' כסלו תשע"ח
בבא קמא
נזקי ממונו ונזקי גופו
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

- המשך -

בסוף שיעור כ"ה הוקשה דבשלמא שומר חנם ושומר שכר שחיובם נובע מזה שלא שמרו הפקדון מובן למה זהו "נזקי גופו" אבל בשואל דחייב גם על האונס דבזה אין השמירה יכולה למנוע אונס וחיובו הוא משום שכל הנאה שלו לכן ה"ז קונה החפץ, וחייב אפילו על האונסין, א"כ איך שייך לכלול אותו בגדר "נזקי גופו", בשלמא לפי המהרש"א שביאר ששייך שמירה מעולה בשואל א"ש, אבל הרי הצ"צ והפלאה חולקים דלא שייך שמירה מעולה לגבי אונסין, וחיובו של שומר חנם המתנה להיות כשואל הוא משום שמשעבד גופו לתשלומין קשה כנ"ל, וכפי שנתבאר בפרטיות השיעור הקודם עיי"ש.

והנה בלקו"ש חל"א פ' משפטים (א) סעי' ב' כתב וז"ל: קיים חילוק יסודי בין סיבת חיובי השומרים (שומר חנם ושומר שכר) וחיובי השואל: השומר כשמו כן הוא - שענינו וקיבל על עצמו והתחייב לשמור חפצו של פלוני עד שיחזירנו בשלימות לבעליו [וסיבת החילוק בין חיובי שומר חנם ושומר שכר - דשומר שכר שמקבל שכר על שמירתו חייב לשמור החפץ בשמירה מעולה יותר לשמור גם מגניבה ואבידה, ושומר חנם שאינו מקבל שכר על שמירתו דיו בשמירה פחותה ופטור על גניבה ואבידה] משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור החפץ של המשאיל, אלא דהוי גם כאילו קנה החפץ לגמרי, ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה) דמכיון ש"כל הנאה שלו" קנה את החפץ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמירה בהם). עכ"ל. (ומציין שם לרש"י הנ"ל דדף קיב,א והצ"צ הנ"ל).

ומדיוק הלשון בלקו"ש משמע ברור דתרווייהו איתנהו בחיובו של שואל, הן מה שמקבל על עצמו לשמור והן משום שהוא קונה החפץ, ונראה לבאר דבנוגע לכל מה שבידו לשמור שהחפץ לא יופסד כו' ה"ה מקבל על עצמו לשמור וכו' דלא גרע משאר שומרין, ויש בו עוד חיוב משום שהוא קונה הדבר ולכן חייב אפילו באונסין שלא שייך שם שמירה, והחידוש בזה הוא דלא נימא שעל השואל ליכא שום חיוב שמירה אלא דומה כלוה מעות שיכול לעשות בהמעות מה שירצה, כן הוא לגבי שואל שחייב להחזיר דמי החפץ אפילו באונסין וכו' , לזה אמרינן דאינו כן אלא דבודאי יש עליו חיוב שמירה כמו בכל שומר אלא דניתוסף בו גם דחייב אפילו באונסין כיון דכל הנאה שלו הוא.

ויש להביא ראי' לזה דבכתובות לד,ב, איתא פלוגתא אם שואל משעת שאלה משתעבד או משעת אונס משתעבד, ורב פפא סב"ל משעת אונס, ומביא ברייתא דהניח להם אביהם פרה שאולה ה"ה משתמשין בה כל ימי שאילתה ואינם חייבים באונסין, ואם סבורין שהי' של אביהן וטבחוה משלמין דמי פרה בזול, אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים, ואיכא דמתני דין זה דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים על הרישא דחייבים משום דסב"ל דמשעת שאלה מתחייב ונמצא שכבר חל שעבוד בחיי האב, וכ"ש אסיפא, ויש אומרים דקאי רק על הסיפא דרק אז משלמין אבל ארישא לא משום דסב"ל כרב פפא שמשעת אונס חייב ובמילא לא הי' שום שעבוד בחיי האב, והקשו התוס' (בד"ה אבל) דא"כ גם בסיפא למה חייבין הלא הטביחה הי' לאחר מיתת האב? ותירצו וז"ל: דהתם פשע בה האב שהי' לו לומר לבניו שאינה שלו הילכך מחיים פשע בה ונתחייב בה באותה שעה ונשתעבדו נכסיו, עכ"ל. דמוכח מזה דגם בשואל יש דין שפשיעה מחייבתו, ואם הי' שם רק דין קנין בלבד מה שייך שם פשיעה שזה יחייב אותו כו' ומוכח מזה כהנ"ל, דלכן אם פשע בו ומת אף דנקטינן ששואל משעת אונס משתעבד מ"מ חייבין היורשין כיון שכאן חל החיוב והשעבוד בעת הפשיעה, וא"ש המבואר בלקו"ש שבאמת בשואל ישנם ב' חיובים כנ"ל.

ולפי"ז יש לתרץ ג"כ קושיות הנ"ל דשפיר מונה ר' אושעיא שואל בגדר נזיקין כיון דלגבי שאר החיובים דפשיעה וגניבה ואבידה כו' שפיר מתחייב משום שלא שמר וכפי שנת' וא"ש דברי רש"י כאן בד' שומרין שחיובם הוא משום שלא שמרו כראוי, ואף דבחיובים אלו דומה לשומר שכר מ"מ כיון דסוף סוף דינו חלוק לכן מונה אותו בפני עצמו וכמו בשוכר, וכאן א"ש יותר כיון דסו"ס דינו חלוק לגמרי, ולכן כתבו התוס' דדיניהם י"ב.

אלא דיש לעיין בכל הנ"ל ממ"ש אדה"ז בקונטרס אחרון סי' תמ"ג ס"ק ב' דאיירי אודות שומר שהי' לו פקדון של חמץ של חבירו, וכשהגיע זמן האיסור לא מכרו ובמילא נאסר החמץ בהנאה, דבדברי ריבות פסק שהוא פטור דבמה שלא מכרו לפני זמן איסורו ה"ז רק וגרמא בנזקין פטור וע"ז כתב אדה"ז וז"ל: וגם מה שכתב בדברי ריבות דאף כשהיה לו למכור ופשע ולא מכר אינו אלא גרמא בניזקין, ומביא ראיה מתשובת הרשב"א ע"ש, מאד תמוהים דבריו, שהרי אם לא נעל בפניה כראוי מיקרי פשיעה וחייב אף בשומר חנם.. ואין לך גרמא גדולה מזו, שהרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור משום דאינו אלא גרמא בעלמא. אלא ע"כ צ"ל דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר.. עכ"ל.

וצ"ע: א) איך זה מתאים למ"ש בסי' ת"מ דהפושע ה"ז כמזיק בידים, וכאן כתב דהוה גרמא בעלמא? ולא משמע לחלק דשם איירי רק בעכו"ם (כדקאמר בשלחן המלך שם) דממ"נ אם זה סברא בעכו"ם שייך סברא זו לומר גם בישראל וגם הרמב"ם אמר סברא זו בישראל כנ"ל, ב) מלקו"ש משמע שיש חילוק יסודי בין שואל לשאר שומרין כנ"ל, ואדה"ז כאן כוללם בחדא מחתא ומשמע שהם ענין אחד? ג) לפי מ"ש בקו"א דאין החיוב מחמת הפשיעה וכיו"ב למה כוללם רבי אושעיא כאן בגדר נזיקין וקרי לי נזקי גופו וכדביאר רש"י מחמת שהם לא שמרו? ובודאי יעיינו בזה התלמידים החשובים שיחיו.

תרי גווני אדם

ב. לפי מסקנת הגמ' הוספת רבי אושעיא על המשנה לפי שמואל הוא בנזקי גופו, כי המשנה איירי רק בנזקי ממונו כיון דמבעה זה השן, ולפי רב בתחילה תירץ בגמ' שהמשנה תני אדם וכל מילי דאדם, ואח"כ הוסיף שיש תרי גווני אדם אדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם, ובזה ישנם ב' פירושים: א) בס' תורת חיים כאן ובמהר"ם כתבו דתני אדם וכל מילי דאדם הוא רק לפי ההו"א, אבל לאחר שמסיק לפי ר' אושעיא שיש תרי גווני אדם כו' הנה עכשיו אמרינן לכו"ע דמתניתין איירי רק בשור שהוזק ולא באדם שהוזק, וכדמשמע כן מרש"י בד"ה תנא אדם כיון דדומיא דבור הוא ושם איירי רק בנפל שם שור ולא אדם כו', ואף דבנזקין גם אדם שהוזק בבור חייב, כדאיתא לקמן כח,ב, מ"מ עיקר בור כתוב במיתה ובזה איירי מתניתין כפי שהוא מפורש בתורה דהיינו במיתה ונקט במתניתין הנך דכתיבן בהדיא, וכמ"ש בתוס' רבנו פרץ, וכשם שעיקר בור איירי במיתה דזהו בשור ולא אדם כך הוא בשאר הנזיקין דהתנא דמתניתין נקט רק אדם דאזיק שור ולא דאזיק אדם, והתו"ח הביא עוד ראי' מהגמ' לקמן מנינא דמתניתין למעוטי דר' אושעיא, דמשמע דמתניתין לא איירי כלל בהנך דר' אושעיא, וראה גם בהגהות הב"ח.

ב) ישנם שפירשו דתנא אדם וכל מילי דאדם קאי גם לפי המסקנא ואפילו לפי ר' אושעיא, אלא שהוא בהברייתא פירט בהדיא הדינים דאדם דאזיק אדם כיון שהדינים שם חלוקים, היינו דרב אושעיא בדחשיב מבעה הוא כולל רק אדם דאזיק שור, ואח"כ הוסיף גם אדם דאזיק אדם דחייב בחמשה דברים, וראה מה"ב למהרש"א לקמן ה,א, שדחה ראיית התורת חיים מהא דקאמר למעוטי דר' אושעיא דכוונתו שהכל נכללים ב"מבעה" וכן פי' המהר"ם בתוס' באופן הראשון1.

וב' אופנים אלו נוגע ג"כ לביאור התוס' כאן בד"ה תרי גווני שהקשו דלמה לא חשב ר' אושעיא בהדיא קרן שן ורגל כו', דהנה לפי אופן הא' אין הקושיא חזקה כ"כ די"ל שהביא רק הדינים דאדם דאזיק אדם כיון שהם לא נכללו כלל במתניתין, משא"כ קרן שן ורגל נכללו בשור דמתניתין, וצריך לומר שקושיית התוס' הוא דמ"מ כיון דר' אושעיא בא לפרש הכל בפרטיות ומוסיף על מתניתין א"כ גם בקרן שן ורגל צ"ל כן, ותירוצם א"ש בפשטות דמ"מ כיון שהתנא כלל אותם ביחד לכן אין ר' אושעיא רוצה לפרטם אח"כ, משא"כ בנוגע לאדם דאזיק אדם שלא נכללו כלל במתניתין הרי הוא מפרטם.

ולאופן הב' הקושיא חזקה יותר דכשם שפירט באדם פרטי הדינים באזיק אדם אף שנכללו במבעה דמתניתין כן הי' צריך לפרש גם בשור דהיינו קרן שן ורגל? ותירוצם הוא דרק באדם דיכול להשתמש בלשון התנא "מבעה" (כיון שהוא מתכוון לאדם דאזיק שור) ואכתי שייך להוסיף ע"ז אדם דאזיק אדם, לכן פירט זה יותר, משא"כ לגבי שור דאם יפרש קרן שן ורגל שוב לא יוכל להשתמש בלשון התנא "שור" דבלי קרן וכו' ליכא שור, זה לא רצה לעשות בכדי שלא ישנה מלשון התנא ועי' מהר"ם.

עדים זוממין בגדר "נזיקין"

והנה שקו"ט המפרשים לגבי מה שמנה ר' חייא עדים זוממין באבות נזיקין דלכאורה שם הלא כל החיוב ממון הוא רק בזמם ולא בעשה, וא"כ איך זה שייך בגדר נזיקין? וכתבו בתוס' בד"ה ועדים זוממין דפי' הריב"א דאפילו שילם עפ"י עדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה, ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא אלא דילפינן ק"ו דאם חייבין ב"זמם" כ"ש ב"עשה" כיון דלגבי ממון עונשין מן הדין עיי"ש, ולכאורה מה נוגע כל זה לסוגיין?

ועי' בתוס' הרא"ש שכוונת התוס' לתרץ קושיא הנ"ל, דאיך אפ"ל דעדים זוממין הוא בגדר "נזיקין" כשכל החיוב הוא רק באם עדיין לא שילם דוקא, וכן בחתם סופר ועוד (ועי' במהר"ם בסגנון אחר קצת דאין אפשר לכללו ביחד עם שאר נזיקין כשדינו הפוך מכל נזיקין דאם שילם פטורים ואם לא שילם חייבים) וע"ז ביאר הריב"א דבממון חייב גם כששילם, אבל גם עפ"ז צריך להבין: א) הרי החיוב הוא גם ב"כאשר זמם" לבד וא"כ הרי מוכח מזה שאין החיוב מצד נזיקין, ב) דהרי כל הטעם הוא משום דאפשר בחזרה, נמצא שכל החיוב הוא משום שבאמת לא הזיק לו? וכדמוכח דכ"ש שחייבים באם עדיין לא שילם, וכן הקשה בס' דרכי דוד ועוד.

וי"ל בזה דבלקו"ש ח"ז ע' 14 הערה 19 כתב לגבי חיוב כפל דאף שעיקר ענינו הוא קנס להגנב, מ"מ כשמשלם משלם להנגנב כיון שהיו מעותיו בטלים אצל הגנב ולא הי' יכול להרויח מהם כשהיו ביד הגנב עיי"ש. וכעין זה מצינו לענין עדים זוממין, דהיראים (סי' קע"ח) הקשה וז"ל: לא ידעתי מניין לומר שהממון למי שהעידו עליו אחרי שהוא קנס יתנהו בבי"ד לכל מי שירצה כדתנן [פ"ו דתרומות מ"ב] בחומש של תרומה ליתן קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה. וכן נראה לי עד יורו לי צדק. סוגייא נראה לעולם למי שהעידו עליו ונראה כי לא ידעתי מניין עכ"ל, היינו דמנלן בכלל שכשהעדים זוממין משלמין ממון ה"ז להנידון דמאיפה ילפינן זה?

ועי' בתועפות ראם שם שכתב שזה פסוק מפורש לפי פירש"י בשמות כב,ח, לגבי שומר שכתוב דאם נמצאו העדים זוממין ישלם שנים להשומר עיי"ש, וז"ל רש"י: אשר יאמר כי הוא זה - לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך. עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר עכ"ל.

ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ד) שהביא דברי היראים וכתב בזה וז"ל: אפשר לי לומר דקיימ"ל דאע"ג דאין עונשין עונש הגוף מדין ק"ו, עונשין ממון מדין ק"ו, וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אם עד שלא יצא הממון על פיהם משלמין מה שיזמו להפסידו, בזמן שיצאו הממון על פיהם אינו דין שישלמו כו' (וזהו כדברי הר"י הכא) ומעתה היכא שהפסיד הממון ופרע עפ"י עדים זוממין טעמא רבה איכא שיחזירו לו התשלומין דמאי שנא מגנב דכתיב חיים שנים ישלם, ואמרינן למי שנתן הקרן ינתן תשלומי עדים זוממין כו' דזה אינו מפסיד וזה אינו מפסיד שהרי לשניהם חוזר הקרן, ואיכא למדרש טעמא דקרא כיון שנצטער זה שגנבו ממנו ראוי שיזכה בכפל (וזהו ע"ד ביאורו הנ"ל של הרבי לענין כפל) ה"נ כיון שנצטער זה שפרע מה שלא הי' חייב בדין הוא שיזכה בתשלומין של עדים זוממין דחד טעמא נינהו כו' עכ"ל, וממשיך שטעם זה שייך אפילו באופן דזמם בלבד ועדיין לא שילם שהעדים ישלמו להם שהרי נצטער שהעידו עליו שקר לחייבו ממון ואי לאו דהוזמו הי' משלם, ולכן זכתה לו התורה בתשלומין כי כל דרכי' דרכי נועם כו' עיי"ש. ומתרץ בזה קושיית היראים דילפינן לי' מכפל.

ולפי כל זה י"ל דזה גופא הוא הביאור למה הוה "עדים זוממין" בגדר נזיקין, כיון שכל הטעם שצריכים לשלם להנידון דוקא הוא משום צערא דילי' כנ"ל, והנה אם הי' הדין דאם שילם עפ"י העדים אינם חייבים הי' זה סותר לכל ביאור הנ"ל שהוא משום צער וכו' דכל שכן שיש לו צער כששילם בפועל ולכן כתבו התוס' דאפילו אם שילם חייב היינו דבממון חייבים לעולם לשלם ושייך לומר סברא הנ"ל דצערא כיון שהוציאו ממנו ממון שלא כדין כדמשמע מהרדב"ז, ושייך לכלול זה עם "תשלומי נזיקין" ועוד יתבאר בע"ה.

ע"כ


1 ובריש שיעור כ"ב נתבאר הפירוש ב"לא הרי השור כהרי המבעה וכו'" לשיטת רב דהמשנה איירי רק בשור שהוזק ולא אדם, ולזה אומר התנא דאי אפשר ללמוד הדין דאדם שהזיק שור משור שהזיק שור משום דשור ההורג אדם יש שם כופר משא"כ באדם ההורג אדם עיי"ש, וזהו כאופן הא' דלפי האמת גם רב מודה לזה, וכפי שנתבאר שכן משמע מרש"י וכו', ועי' בתור"פ כאן שכתב דאפילו אי נימא לרב דתני אדם וכל מילי דאדם אכתי י"ל דלא הרי השור כהרי המבעה איירי רק בנוגע לאדם דאזיק שור ושור דאזיק שור עיי"ש.