רמב"ם: הל' קידוש החודש פ"ו - ח
- המשך -
בתוד"ה ועדים זוממין פירש הריב"א כנ"ל דאפילו שילם עפ"י העדים זוממין חייבין דאפשר בחזרה וכו' והר"י פירש דבממון עונשין מן הדין, ולכאורה יל"ע דהרי התוס' הוכיחו לעיל דהש"ס סב"ל דעונשין ממון מן הדין, וא"כ למה לא רצה הריב"א לומר כהר"י?
ואפ"ל (ראה בס' פנים מאירות כאן) דבהא דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה יש לפרש בב' אופנים: א) שהפסוק איירי בזמם, וב"עשה" נצטרך ללמדו מק"ו, וכיון דאין עונשין מן הדין אין ללמוד בק"ו העונש דהזמה גם בעשה, ב) דב"זמם" נתמעט עשה, וכן משמע מהרמב"ם הל' עדות פ"כ ה"ב: "נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה", וכן בחינוך מצוה תקכ"ד שבאה הקבלה לומר זמם ולא עשה, ובמילא אפ"ל שהריב"א סב"ל כאופן הב', ולכן אפילו בממון דעונשין מן הדין לא יועיל ק"ו, כיון ד"עשה" נתמעט, ולכן הוצרך לומר דבממון לא שייך כלל הענין ד"עשה" כיון דאפשר בחזרה, משא"כ הר"י סב"ל כאופן הא', וכיון דבממון עונשין מן הדין שפיר י"ל דגם בעשה יש עונש הזמה, ואף דבגמ' מכות ה,ב, מבואר שם דהרגו אין נהרגין דאין עונשין מן הדין, הנה כתב בזה הפנים מאירות שזה הביא רק לפי דברי אביו של בריבי שהקשה ולאו ק"ו הוא, ולכן ענה לו לפי דרכו דק"ו אינו מועיל דאין עונשין מן הדין, אבל לפי האמת נקטינן שהוא מיעוט וכדהובא ברמב"ם וכו' כנ"ל, וכן סב"ל להריב"א.
והנה ישנם אחרונים (ראה מנ"ח מצוה נ"ב אות ב' ועוד) דסב"ל דאפילו אם בפועל אי אפשר בחזרה כגון שמת זה שקיבל הממון ע"י העדים וכיו"ב מ"מ העדים מחוייבים לשלם, כי בעינן שה"עשה" יהי' ע"י הבי"ד והעדים דוקא, כגון כשנהרג או כשנלקה שעדותם של העדים הוא הוא שפעל העשי', משא"כ בממון דמצד העדים עצמם הרי אפשר בחזרה, אף שמצד המקבל אי אפשר כנ"ל, אין זה "כאשר עשה" וחייבים, (וראה כעין זה בפורת יוסף מכות ב,ב, שכתב לגבי מיתה דאם נגמר הדין עפ"י עדותם שחייב מיתה והנידון מת אח"כ מצד עצמו, אכתי העדים נהרגים, כיון שמיתת הנידון לא בא מצד העדים אלא מצד עצמו, ועד"ז אמרינן הכא, ועי' רש"ש ובדרכי דוד).
אלא שיש חולקים ע"ז דבעינן אפשר בחזרה בפועל, ואם אי אפשר בחזרה מחמת איזה סיבה שתהי' שוב מתבטל עונשם של העדים, דהנה הקצוה"ח סי' ל"ח סק"ד כתב דכשב' עדים העידו שיין של פלוני נתנסך [ובמילא הוא אסור בהנאה] והוזמו שייך כאן העונש דועשיתם לו כאשר זמם וגו' שמשלמין לו דמי היין, ואף דאין כאן עדות על האדם עצמו - "לעשות לאחיו" - שהוא חייב וכו' אלא שיינו אסור בהנאה, מ"מ כיון דבפועל ה"ז הפסד להבעלים שייך בזה עונש הזמה, ומביא ראי' לזה מהך דסנהדרין י,ב, בב' עדים שהעידו שפלוני רבע שורו של פלוני והוזמו, שחייבים מיתה מצד שרצו להרוג הרובע, וחייבים דמי השור לבעל השור שהעידו ששורו חייב מיתה, ואף דגם הכא הלא אינם מעידים שום חיוב על בעל השור, אלא על השור עצמו, -דדין זה שהשור נסקל הוא אפילו בשור של הפקר משום קלון וכו'- נמצא דאין זה עדות על בעל השור עצמו, אלא שבדרך ממילא יוצא מזה שמפסיד ממון, מ"מ יש כאן דין הזמה ועד"ז בהנ"ל.
ומקשה ע"ז הרמב"ם (הל' עדים פ"כ ה"ח) כשהעידו ששורו שהוא מועד הרג אדם והוזמו אף שרצו לחייב הבעלים כופר אין משלמין את הכופר (כמבואר בריש מכות ב,ב דבכופר לא אמרינן ועשיתם לו כאשר זמם) ולוקין, ומקשה הקצות דלפי מ"ש הלא הם צריכים לשלם דמי השור כיון שהעידו שהשור אסור בהנאה ויסקל, אף דאין זה עדות על הבעלים אלא על גוף השור כנ"ל, אבל הרי גם בזה יש דין הזמה וא"כ למה לוקין? והרי בעדים זוממין קיימ"ל (כתובות לב,ב) דכשיש ממון ומלקות משלמין ואינם לוקין וא"כ ה"ה הכא? ומוכח מכאן דבאמת אין משלמין דמי השור וזהו לא כהנ"ל? ובאמת בגמ' כתוב רק דאין משלמין את הכופר אבל לא כתוב שלוקין ובמילא הי' אפשר לומר שבאמת משלמין דמי השור ואינן לוקין, אבל הרי הרמב"ם הוסיף דלוקין ומוכח מזה דפטורים לשלם גם דמי השור?
ומתרץ דהרמב"ם איירי באופן דאין השור נסקל ויש רק חיוב כופר כמו בשור כשהשור לא נתכוון כו' כמבואר ברמב"ם הל' נזקי ממון פ"י הי"ג: "בהמה שנכנסה לחצר הניזק ודרסה על גבי תינוק כדרך הלוכה והרגתהו, הבעלים משלמין את הכופר שהרגל מועדת להזיק כדרך הלוכה וברשות הניזק חייב אף על השן והרגל כמו שביארנו. נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה נסקל והבעלים חייבין בכופר ואם המית בלא כוונה פטור מן המיתה והבעלים חייבין בכופר", ולכן לוקין, אבל באופן שהשור נסקל באמת אין לוקין אלא משלמין.
ועי' מנחת חינוך (מצוה מ"ב ד"ה ודברי הרמב"ם) שתירץ תירוץ זה מדיליה עיי"ש, אלא שהקשה על זה דא"כ למה לא כתב הרמב"ם בהדיא דלוקין רק במקום שאין השור בסקילה עיי"ש. ועי' גם מנ"ח מצוה ל"ז שהביא קצות הנ"ל ושקו"ט בדבריו.
והנה במשובב נתיבות (מהקצות) שם הביא תירוץ מאחיו על קושיא זו באופן אחר, דהנה אמרינן בכריתות כד,ב, דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בהן זכה משום שהבעל הפקיר השור לאחר גמר דין וכיון שהוזמו עדיו יכולים לזכות בו, מיהו זה רק שם שהבעלים באמת אינם יודעים אם שורו הרג או לא ולכן האמין העדים והפקיר, אבל אילו העידו עליו שהוא רבע שורו והוזמו לא אמרינן דאפשר לזכות בו כי מכיון שהוא יודע האמת שהעידו שקר מעולם לא הפקיר, כי חשב שבודאי יבואו לידי הזמה וכו' ויגלה שקרם, וכמ"ש הרמב"ם בהל' נזקי ממון פי"א הי"ג: "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו, ואם העידו שבעליו רבעוהו והזים את העדים הרי השור לבעליו והקודם ומשכו לא זכה בו, שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עידי שקר והרי הוא מיחל להזימם לא הפקיר".
ולפי"ז מתרץ קושיא הנ"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ם (הל' עדות פ"כ ה"ב) וז"ל: נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי קבלה. אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו, עכ"ל. דממ"ש הרמב"ם "חוזר לבעליו" דייקו המפרשים (ראה כס"מ) דסב"ל כשיטת הריב"א דהטעם דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה משום דאפשר בחזרה1, ועפי"ז אתי שפיר מ"ש הרמב"ם בכופר דלוקין, והקשה הקצוה"ח כנ"ל דלמה אין חייבים לשלם דמי השור ובמילא משלמין ואינן לוקין? דיש לתרץ דכיון שהבעל הפקיר השור מיד (כיון דלא ידע שמשקרים) במילא כבר הפסידו ממונו ושוב אי אפשר בחזרה דאף אם יחזור ויזכה בו זה אינו חזרה אלא שזוכה בו מחדש והוה כמו אחר שזוכה בו דמהפקירא קא זכי, וכיון דאי אפשר בחזרה, מקרי זה "כאשר עשה" ולכן פטורים מלשלם דמי השור ולוקין, אבל הגמ' דסנהדרין איירי שבעל השור יודע שהם משקרים ובמילא מעולם לא הפקיר כנ"ל, וכן בכל מקום דאמרינן אפשר בחזרה היינו שהוא יודע שהם משקרים ומעולם לא הפקיר כו' לכן שפיר חייבים לשלם כיון דאפשר בחזרה. עכתו"ד.
והנה כאן הלא הסיבה דאי אפשר בחזרה אינו משום שכן נעשה ע"י הבי"ד והעדים, אלא מצד בעל השור עצמו דבפועל בעת הגמר דין הפקיר שורו, וזה דומה למת מצ"ע כו' ואעפ"כ סב"ל דמקרי כאשר עשה משום דאי אפשר בחזרה, הרי מוכח דלשיטתו החיוב של העדים לשלם הוא רק כשאפשר בחזרה בפועל, אבל כשאי אפשר בפועל אף דלא הי' ע"י העדים מ"מ פטורים.
והנה נתבאר בשיעור כ"ו מתוס' הרא"ש, דכוונת הריב"א כאן הוא לתרץ דאיך אפשר לכלול עדים זוממין באבות נזיקין כיון שכל הדין הוא רק ב"זמם" ולא בעשה? ולזה תירץ דבממון הוא אפילו שילם וכו', ונתבאר ע"פ דברי הרדב"ז שהוא תשלומין להנידון משום הצער שהי' לו וכו' עיי"ש, והנה אי נימא כהמנ"חדלא בעינן אפשר בחזרה בפועל, אלא דבכלל בעונש ממון לא שייך "עשה" כיון דמצד הבי"ד והעדים עצמם לעולם אפשר בחזרה, ואינו דומה למלקות ומיתה וכו' ששם ה"ז "עשה" על ידיהם, נמצא דכל הדרשה דכאשר זמם ולא כאשר עשה לא קאי על ממון כלל, כיון ששם לא שייך "כאשר עשה", במילא שפיר יש לבאר דבממון ה"ז תשלומין להנידון משום צערא דיליה וכדביאר הרדב"ז ושפיר הוא נכלל ב"נזיקין", אבל לפי המשובב נתיבות דבמקום שאי אפשר בחזרה בכל אופן שהוא אינם נענשים, נמצא דגם דרשת כאשר זמם ולא כאשר עשה קאי על ממון, וא"כ אכתי אינו מרווח כ"כ, דמוכח מזה דאי"ז משום צער דא"כ למה באי אפשר בחזרה אין העדים נענשים ולמה הן בגדר "נזיקין"? אמנם לפי הר"י דבממון גם בעשה חייב מצד הק"ו א"ש בפשטות, ועי' בזה.
והנה נתבאר ששיטת הרמב"ם היא כהריב"א וז"ל: (הל' עדות פ"כ ה"ב): נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה, אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו. (השגת הראב"ד) נהרג זה שהעידו עליו וכו'. א"א שבוש הוא זה עכ"ל", אלא דלפי"ז תמוה דא"כ למה במלקות דלא שייך אפשר בחזרה ג"כ סב"ל להרמב"ם דאף אם לקה הנידון לוקין העדים כנ"ל ולא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, וכפי שהשיג שם הראב"ד על הרמב"ם, ואי נימא דסב"ל להרמב"ם דדין זה הוא רק במיתה בלבד כפי קצת המפרשים דלקמן, א"כ אין צריך להטעם דאפשר בחזרה, ואם סב"ל כהר"י דעונשין ממון מק"ו א"כ במלקות למה חייבין הלא שם אין עונשין מן הדין?
ועי' בכס"מ שם שביאר טעמו של הרמב"ם דסב"ל דרק במיתה אמרינן ולא כאשר עשה בב' אופנים: א) דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי ליתן להם מיתת בי"ד לכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נידונים אחר מיתה בעונשים נוראים, וע"ד דאמרינן בנותן זרעו למולך מזרעו ולא כל זרעו (מובא בשיעור א' לענין אין עונשין מן הדין). וטעם זה הובא בלקו"ש חכ"ט פ' שופטים (ג) ע' 118, וזה שייך רק במיתה ולא במלקות, ב) עוד י"ל שמאחר דאלקים נצב בעדת א-ל אילולא שהי' חייב זה מיתה לא הי' מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת הישראל ומאחר שהניח הקב"ה לבי"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה הי', הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן לגבי מלקות עכ"ד. (טעם זה הובא בלקו"ש חל"ח פ' מסעי ב' סעי' ד ע' 130 ובכ"מ).
אבל עי' תוספות יום טוב מכות (פ"א משנה ט) שהביא דברי הכס"מ וכתב ע"ז וז"ל: ובסברא זו שכתב בתירוץ האחרון כבר קדמהו הרמב"ן בפירוש התורה אבל אפשר שהרמב"ן לא נתכוין לתרץ הקושיא. אלא לתת טעם על ולא כאשר עשה ובין לענין מיתה או מלקות וממון דלא כאשר עשה. ואע"ג דאסברה לה לענין חיוב מיתה לא שנא אלא דנקט בחיוב מיתה דהוא רישא דקרא. דאמר נפש תחת נפש. ובין כך ובין כך לבי מהסס בדבר. שאחרי שלא מצינו שחלק הכתוב בין מיתה למלקות וממון. דאנן ניקום ונחלק מסברא דנפשין והרי אפשר שיש להכתוב טעם אחר על ולא כאשר עשה. (וכן הקשה הת' הנעלה וכו' שמואל שי' איטקין) ולאותו הטעם לא יהיה שום סברא לחלק... אבל הרמב"ם שהוסיף מדיליה לחלק גם במלקות ודאי כל המטעמים לא ינעמו לחיך עד שנביא ראיה לדברין מדברי חכמינו ז"ל שהם קבלו או דרשו כן. כ"ש שאלו הטעמים בעצמם הם חלושים מאד וכ"ש להעמיד עליו בנין כזה עכ"ל, היינו דמנלי' להרמב"ם לחדש טעמים בענין זה ושעי"ז יוצא נפק"מ להלכה דבמלקות לא אמרינן כן עיי"ש?
ועי' מאירי (מכות ג,א) שהביא דעת הרמב"ם, וכתב שהרמב"ם סב"ל דהטעם דאיתא במשנה שם ה,ב, שאמרו חכמים לצדוקין משום דכתיב "לעשות לאחיו" והרי אחיו קיים, זהו הטעם האמיתי, דלכן אם מת ואין אחיו קיים לא, אבל במלקות אין זה שייך כיון דאחיו קיים, וכן תירץ הרדב"ז על הרמב"ם שם, ואף שהריטב"א שם כתב דאין זה טעם אמיתי אלא לדחות את הצדוקים (וראה שיעור י"ט במענת הרבי בענין זה) דהרי מצינו הלשון "אח" גם אחר מיתה כדכתיב "יקום על שם אחיו המת" (דברים כה,ו) וכן "קרבו שאו את אחיכם וגו'" (ויקרא י,ד)?
הנה תירץ ע"ז הרש"ש סנהדרין י,א, דלשון "אח" שייך בשני אופנים או מצד קורבה או מצד שהוא אחיו במצוות, דאחיו בקורבה שייך גם אחר מיתה דמאי שנא, משא"כ אחיו במצוות לא שייך אחר מיתה כיון דלמתים חפשי כיון שמת אדם פטור מן המצוות, ועד"ז הכא דיקום לאחיו שם כו' דאיירי באח ממש שייך גם אחר מיתה, משא"כ כאן בועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו הלא הכוונה הוא לאחיו במצוות דוקא, וזה לא שייך אחר מיתה, ונמצא דאפשר לומר דזהו טעם אמיתי. (ולפי טעם זה מובן דאפילו אם מת הנידון מצד עצמו כנ"ל לא שייך הזמה כיון דלפועל אין אחיו קיים ולא כהפורת יוסף).
אבל יש להקשות ע"ז דהרי לשון הרמב"ם שם הוא "שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה" ומשמע דזהו הטעם ולא משום דבעינן אחיו קיים? ועוד דהרי משמע דבממון הטעם הוא משום דאפשר בחזרה כנ"ל, ולפי המאירי אין צריך לטעם זה, ויתבאר בע"ה.
ע"כ