לפי הראשונים (שהובא בשיעור ב') יוצא בדין התראה בשבת אם צריך להתרות התולדה משום האב או לא תלוי בפלוגתא דרבנן ורבי אליעזר וכפי שנתבאר שם דלפי רבנן דאם עביד אב ותולדה בהעלם אחד חייב חדא משום דה"מעין האב" שיש בו הוא "טעם" החיוב של התולדה ולכן צריך להתרות התולדה משום האב והגמ' דמשמר הוא לפי רבנן, משא"כ לר"א דחייב אתולדה בפני עצמה ה"מעין האב" הוא ה"סימן" שהתולדה הוא מלאכה מצ"ע, ולכן חייב שתים וגם אין להתרות התולדה משום האב כיון שחיובו אינו משום האב, משא"כ לפי התוס' שלא חילקו כלל בנוגע להתראה אם הוא לפי רבנן או לפי ר"א, כי סבירא להו דגם לפי ר"א עכצ"ל שה"מעין האב" הוא הטעם שהתולדה היא מלאכה ונת' משום דסבירא להו דרק מה שהי' במשכן הוא מלאכה, וגילתה התורה דאף שבהתולדה יש רק חלק מן האב מ"מ גם על החלק לבד חייבים.
והגר"מ זעמבא הי"ד הוכיח דעכצ"ל דזהו שיטת התוס' דהרי בשבת צה,א, איתא דר"א סב"ל דמגבן בשבת חייב והוא תולדה דבונה, והקשו התוס' דכיון דמותר לגבן ביו"ט משום אוכל נפש, נמצא דמלאכת בונה הותרה ביו"ט וא"כ נימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואם נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבנותו? ותירצו דאסור רק מדרבנן משום עובדין דחול עיי"ש. והנה אי נימא דשיטת ר"א שעל התולדה חייב מצד עצמותו דהוה "סימן" נמצא שהוא מלאכה בפני עצמו, ואיך שייך לומר מתוך שהותרה התולדה הותרה האב הרי הם מלאכות שונות? אבל להנ"ל דשיטת התוס' אפילו לר"א הוא שחייב על התולדה משום האב שבו שפיר שייך לומר "מתוך" כיון שהו"ע אחד. ולפי"ז יוצא דלדעת הרשב"א והרמב"ן והר"ן כו' לפי ר"א באמת לא שייך לומר מתוך ולא קשה כלל קושיית התוס' ואסור מדאורייתא.
עוד יש לומר בזה, דרש"י בכריתות טז,א, (ד"ה תרתי וד"ה אי) סב"ל דלפי ר"א כשם שאם עשה אב ותולדה מחייב תרתי, כן הוא גם אם עשה ב' תולדות מאב אחד חייב תרתי, אבל התוס' שבת עה,ב, (בד"ה הרי) סב"ל דלר"א בב' תולדות מאב אחד חייב חדא עיי"ש, וי"ל עפ"י הנ"ל דרש"י סב"ל כהראשונים הנ"ל דלפי ר"א כל תולדה הוא מלאכה בפ"ע [דה"מעין דאב" הוא סימן] ולכן חייב תרתי, אבל התוס' סב"ל דגם לר"א חייב בכל תולדה מפני האב שבו, ובתולדות לא אמרינן דחשיבי דחייב על כל חדא וחדא בפ"ע.
ב. והנה התוס' בד"ה ולרבי אליעזר הקשו: "וא"ת ונימא דנפקא מינה לענין התראה שצריך להתרות אתולדה משום אב דידה כדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קלח.) משמר משום מאי מתרין ביה רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וכו'"
ועי' בתוס' הרא"ש כאן שביאר דבאמת ידע גם מעיקרא דאבות הם אלו שהיו במשכן כו' ורק הגמ' שאל דאולי יש גם נפק"מ בין אב לתולדה להלכה, לזה אמר דלרבנן באמת יש נפק"מ דבאב ותולדה לא מחייב אלא חדא, וממשיך הגמ' דלר"א דחייב שתים האם יש נפק"מ בפועל, ומסיק באמת ליכא נפק"מ וצ"ל דאבות הם רק משום שהיו במשכן ותולדות לא היו במשכן, וכ"כ בתוס' רבינו פרץ דגם בתחילה ידע מזה עיי"ש, דלפי"ז יש לומר שכן סב"ל גם להתוס' מעיקרא ולכן שפיר הקשו דגם לפי ר"א יש למצוא נפק"מ להלכה לענין התראה ועי' פנ"י כאן.
ותירצו התוס' בתירוצם הראשון דבאמת אין צריך להתרות תולדה משום אב דוקא ואפשר להתרותו גם משום התולדה עצמה, אלא דאם התרה בדבר שאינו דומה אין זה התראה דסבר שמלעיג בו (וראה גם בתוס' שבת עג,ב, שכ"כ), ובמילא אי אפשר לומר דזהו הנפק"מ בין אב לתולדה דתולדה צריך להתרותו משום האב דוקא.
[ויש להקשות, דמ"מ אכתי יש נפק"מ בין אב לתולדה, דבאב הוה התראה רק אם התרה אותו משום האב, משא"כ בתולדה הרי אפשר להתרותו הן משום התולדה והן משום האב?
וקושיא זו הקשה בתוס' הרא"ש ותירץ וז"ל: דפשיטא דמשום הכי לא קרי אב דקולא היא דתולדה חמירא טפי דאלו אתרו ביה משום דידה מיחייב ומשום אב נמי מיחייב עכ"ל, היינו דאי משום הא נמצא דאדרבה תולדה חמורה שמתחייב ביותר אופנים מהאב, וא"כ לא מסתבר לומר דמשום זה נקרא תולדה, גם המהרש"א בשבת עג,ב, (בד"ה משום זורע) הקשה קושיא זו ותירץ דגם אם היו שניהם אבות אם הם דומים מעין מלאכה אחת חייב אהך חדא אם התרו בו נמי משום אידך כמו שובט ומדקדק דהוו אבות והוו בכלל מסיך ואורג, וא"כ אי אפשר לומר דמשום זה נקרא תולדות כיון דגם באבות מצינו כן, ובתפארת שמואל כאן תירץ דכיון שהם דומים זה לזה אפילו אם מתרה האב משום התולדה הרי זה התראה עיי"ש]
ואח"כ תירצו באופן שני וז"ל: ועי"ל דזהו שמתרץ הך דהואי במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה עכ"ל, היינו דבאמת צריך להתרות תולדה משום האב וזהו כוונת הגמ' לתרץ הך דהוה במשכן חשיבי שצריך להתרות משום האב, וצריך ביאור במאי פליגי תירוץ הראשון עם השני דלתירוץ הראשון אין צריך להתרות תולדה משום האב ולתירוץ השני צריכים, ואין לומר דפליגי אם ה"מעין האב" שבתולדה הוא טעם או סימן שהרי נתבאר לדעת התוס' דלכו"ע בודאי צריך לומר שהוא טעם?
ובמנחת חינוך ריש מצוה ל"ב כתב וז"ל: והנה כל הל"ט מלאכות הן בכלל לאו זה דלא תעשה כל מלאכה ואם עשה א' ממלאכות אלו .. צריך להתרות בו דעובר על הלאו דלא תעשה מלאכה אבל להתרות בו משום איזה מלאכה מהל"ט הוא עובר נראה דס"ל דאין צריך משום איזה מלאכה דבין כך ובין כך איזה מלאכה שעושה עובר משום ל"ת מלאכה. אך לכאורה בשבת קל"ח מבואר משמר משום מאי מתרינן ביה ר"א משום בורר ר"ז אומר משום מרקד, נראה דצריך להתרות בו ג"כ משום איזה מלאכה שהוא עושה, דאי לאו הכי מאי פליגי נימא דמתרינן משום לאו דמלאכה. אך עי' תוס' (שם ק"ג ע"ב ד"ה משום זורע) שכתבו שם דוקא אם מתרינן בו משום מלאכה אחרת פטור דלא הוה התראה כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו סבור שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב עכ"ל. א"כ מבואר להדיא בדבריהם דוקא משום אחרת דסבור שמלעיג בו אבל אם מתרה בסתם משום לאו דמלאכה חייב אף דהתוס' כתבו דאם התרו בו אל תשמר חייב נראה דעכ"פ צריך להזכיר לו המלאכה, נראה דלאו דוקא אלא אפילו אם התרו בו סתם דזהו מלאכה ואתה עובר על הלאו סגי כיון דאינו מלעיג בו מהיכי תיתי לא יהיה התראה ודוקא אם אמר לו משום אחרת הוא סבור שמלעיג עליו. אך התוס' ב"ק (ב,א ד"ה לר"א) כתבו ג"כ בתחילה כמ"ש בפרק כלל גדול דוקא אם התרו משום מלאכה אחרת נראה כמלעיג וכו'. אך כתבו עוד תירוץ דזה דמשני הש"ס הך דהוי במשכן וצריך להתרות התולדה בשם האב, וכן כתבו בפ' הזורק א"כ משמע דצריך להתרות משום איזה מלאכה וכן התולדה בשם האב ואם התרו בו סתם דהוא מלאכה ואסור בשבת לא מהני ואפי' התרו משום התולדה ל"מ וצ"ע בזה עכ"ל, הרי דסב"ל להמנחת חינוך דלפי תירוץ זה של התוס' אי"צ להתרותו משום מלאכה פרטית כלל ואפשר להתרותו שזהו מלאכה בכלל, וכתיב לא תעשה כל מלאכה, ורק אם הוא מתרה בדבר שאינו דומה אי"ז התראה, משא"כ התוס' בתירוצם השני סב"ל דצריך להתרות התולדה רק משום האב וזה גופא הוא כוונת הגמ' לתרץ בהא דקאמר הך דהוה במשכן חשיבי וכו', וצריך ביאור במאי פליגי.
ואפשר לבאר בזה דהנה בגמ' שבת ע,א, איתא "חילוק מלאכות מנלן? [דכיון דכל המלאכות למידים ממ"ש לא תעשה מלאכה וגו', דילמא אם עשאן כולן בהעלם אחד חייב אחת], ומובא בהסוגיא שם שלשה לימודים עיי"ש, והנה בחילוקי חטאות בכלל בכל התורה כולה מצינו ב' אופנים שהוא חייב חטאת על כל איסור ואיסור אף שעשאן בהעלם אחד: א) שמות מחולקין, היינו שהם ב' שמות של איסור כגון אכל חלב ודם, דאף שהם בהעלם אחד חייב שתים, כיון שהם איסורים שונים זה מזה. ב) גופין מחולקין כגון מי שנעלם ממנו איסור נדה ובא על כמה נדות בהעלם אחד חייב על כל גוף וגוף בפ"ע, אף דכאן השם איסור הוא אחד - איסור נדה, מ"מ כיון שהן גופין מחולקין הוה כאו"א חשיבות בפ"ע ולכן חייב על כאו"א, ולפי"ז יש לחקור בנדו"ד במלאכות שבת, דילפינן דחייב על כאו"א, אם הפי' שהם בגדר שמות מחולקים, וכל אב מלאכה ומלאכה הוא שם איסור בפני עצמו כמו חלב ודם, או נימא דבאמת הם כולם שם אחד - איסור מלאכה בשבת, אלא דכיון דכל מלאכה ומלאכה הוא ציור בפ"ע, לכן ה"ז כגופין מחולקין, ואף דבכלל גופין מחולקין אמרינן רק בבעלי חיים שהם חשובים כל אחד בפ"ע וכיו"ב, אם אם אכל כמה זיתי נבילה מכמה בהמות אינו חייב על כל גוף דאינו חשוב, וכמ"ש בתוס' רי"ד קידושין עז,א, כאן גילתה התורה דכל אב מלאכה ומלאכה חשוב בפ"ע והן כגופין מחולקים.
והנה בשבת קלח,א, בסוגיא הנ"ל איתא "משמר משום מאי מתרין בו" אם משום בורר או מרקד עיי"ש, כתב התוס' רי"ד שם וז"ל: משום מאי מתרינן ביה, פי' כיון דהבערה לחלק יצאת כאילו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי והו"ל כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה, עכ"ל, הרי מפורש דסב"ל דכל מלאכה ומלאכה הוא שם ואיסור בפני עצמו והוה כאילו כתיב בהדיא בתורה דביום השבת לא תחרוש ולא תזרע ולא תקצור כו'.
אבל עי' רש"י שבת עב,ב, בד"ה חלב ודם שכתב דטחינה וקצירה הם שני גופין, וכ"כ רש"י בכריתות טז,א לדעת רב חסדא דשבתות כגופין דמי פירש"י (אי קבעי מיניה): "כיון דבתרי שבתות עשאן הויין הני תרתי שבתות כשני גופי עבירות כאילו קצר וזרע בהעלם אחת וחייב על כל אחת", אלמא דסב"ל לרש"י דב' מלאכות הן ב' גופין וחולק על התוס' רי"ד.
וראה גם לקו"ש ח"ח פ' נשא ג' (ע' 56) הערה 41 וז"ל: יש לומר שהדין ד"חילוק מלאכות" הוא רק בנוגע לעונשין, אבל בנוגע לאיסורין, כל המלאכות הם איסור אחד כפי האזהרה - "לא תעשה כל מלאכה". ב) גם אם נאמר שהדין ד"חילוק מלאכות" הוא גם בנוגע לאיסור - זהו דוקא וכו' עכ"ל, ולכאורה זה קשור עם הנ"ל, דאי נימא דהוה "גופין מחולקין" הרי זה רק בנוגע להעונשין ולא בנוגע להאיסור, משא"כ אי נימא דהוה כשמות מחולקין הרי זה גם בנוגע להאיסור.
ולפי"ז י"ל דתירוץ הא' של התוס' סב"ל כרש"י דהוה כגופין מחולקים אבל כל המלאכות הם שם אחד ואיסור אחד, ולכן סב"ל דאפשר להתרות כולם משום לא תעשה מלאכה כיון דכל אחד ואחד איסורו הוא משום דהוה מלאכה, משא"כ תירוץ הב' סב"ל כהתוס' רי"ד דכל מלאכה הוא שם בפני עצמו ולכן צריך להתרות כל אב משום שמו הפרטי, וגם התולדות צריך משום אבות דילהון דוקא, כיון דלפי התוס' לכו"ע מעין האב הוא הטעם של איסור התולדה.
ג. ובמה שכתבו התוס' דזהו באמת תירוץ הגמ' הך דהוי במשכן חשיבי כו' הכוונה דנפק"מ לענין התראה, לכאורה קשה מאד דאיפה מרומז ענין התראה בתירוץ הגמ' הלא עיקר חסר מן הספר?
ואפשר לומר דבתוס' ר' ישעי' (בשטמ"ק) כתב דאפילו לאחר שתירץ הגמ' לפי רבנן שיש נפק"מ דאילו עביד אב ותולדה כו' הי' יכול להקשות דסו"ס למה זה אב ולמה זה תולדה ולא נימא להיפך, אלא שהתירוץ הוא לבסוף לפי ר"א עיי"ש, ומשמע דסב"ל דבאמת הגמ' לא ידע זה עדיין מקודם, וכן הוא בתוס' תלמידי ר"ת ולא כהתוס' הרא"ש הנ"ל.
ולפי"ז אפשר לומר דהתוס' בתירוצם הב' סב"ל ג"כ כר' ישעי' דבתחילה לא ידע הגמ' עדיין דאבות הם אלו שהיו במשכן כו', אלא שהגמ' חשב דבדין באמת שקולים אבות ותולדות ואין שום מעלה באבות על תולדות, וההפרש הוא רק במציאות, דמלאכות אלו שהם עיקריים יותר ורגילים יותר הם נקראים אבות ואלו שאינם עיקריים כ"כ כו' הם תולדות, ולזה מקשה הגנמ' דכיון שכולם שקולים הם [כדקאמר לא שנא אב חטאת ולא שנא תולדה חטאת וכו'] א"כ היו כולם צריכים להיות נקראים "מלאכות" סתם כו' ומאי נפק"מ שזהו אב וזהו תולדה? ולזה מתרץ לפי רבנן שקראום חכמים אבות ותולדות כיון דנוגע לענין קרבנות שישנם תולדות שדומים להאבות, ובמילא נפק"מ דאם עשאן בהעלם אחד חייב רק אחד דהוה כמו שעשה מלאכה אחת ב"פ בהעלם אחד, משא"כ כשעושה ב' אבות או ב' תולדות בהעלם אחד חייב שתים, אבל עדיין לא ידענו כלל שבדין ישנה איזה מעלה באב על התולדה דנימא שתולדה חייב משום האב כו', ולזה ממשיך דלר"א דגם באב ותולדה חייב שתים אכתי קשה דלמה נקראו אבות ותולדות ולא מלאכות?
וכאן מחדש הגמ' שהאבות היו במשכן כו' והם עיקר המלאכות דקאי עלייהו לא תעשה מלאכה כדילפינן מלאכות שבת ממלאכת המשכן, והתולדות לא היו במשכן אלא כיון שדומים להאבות חייב משום חלק האבות שבהם כפי שנתבאר לעיל בשיטת התוס', ונמצא דזה גופא מגלה כבר גם דין התראה, דכיון דעכשיו ידעינן דבדין, עיקר המלאכות הן האבות כיון שהיו במשכן במילא ידעינן כבר גם דין התראה שצריך להתרות התולדה משום האב כיון שהתולדה מחוייב משום האב שבו.
אלא דזהו אינו מתאים עם פירושו של מהר"ם שפירש כוונת התוס' בהך "דנוטע ומבשל כו'" דרצונם לתרץ בזה דמאי נפק"מ להזכיר כאן משכן בענין ההתראה? ולזה תירצו לכלול גם נוטע ומבשל שהיו במשכן אף שלא נשנו בפרק כלל גדול דגם בהם צריך להתרות התולדה משום נוטע כו', אמנם לפי הנ"ל הרי הך דמשכן וכו' הוא כל החידוש שבהתירוץ.
ועי' בתוס' רבינו פרץ דגריס שם "ועוד" וכוונתו כאופן הב' של המהר"ם וז"ל: ועי"ל דאפילו את"ל דצריך להתרות בתולדה משום האב דוקא, מ"מ לא מצי למימר נפק"מ לענין התראה דקרי ליה אבות מלאכות, דעל כרחיך לאו לענין התראה קאמר, דא"כ ליתני נמי נוטע דהוה אב למבריך ומרכיב לענין התראה, כדאיתא בפרק כלל גדול עכ"ל, והא דהקשה המהר"ם די"ל סידורא דפת נקט, עי' בשטמ"ק בגליון שביאר זה וז"ל: וכי תימא לא רצה למנות אלא זורע ואופה משום סדר לחם הפנים, בשביל זה לא היה לו להניח שנוכל לבוא לידי טעות לומר שאין צריך להתרות בתולדה משום אב אלא ודאי אינו כך כמה שאמרת וכו' עכ"ל, וכן פירש הקקיון דיונה כאן וז"ל: וז"ל: ואין מקום למקשים דילמא משום הכי לא חשיב למבשל באבות מלאכות כמו שתירץ הגמרא בפרק כלל גדול דאיתא התם אמר רב פפא ושביק תנא דמתניתין בישול סימנים דהוה במשכן ונקט אופה? ומשני סידורי דפת נקט וכו' דיש לומר דהן אמת באם שאין נפקותא לדין שפיר יש לתרץ סידורא דפת נקט, אבל באם שיש לחוש שיבא מכשול מזה, דזה יחשוב דזה אינו התראה דהא לא חשבה במתניתין, ואם כן ה"ל לחשוב במתניתין מבשל וכו' והוא ברור עכ"ל.
דלפ"ז מתורצות הקושיות של המהר"ם, דכאן לא יועיל הטעם דסידורא דפת כיון שיש לטעות בדין התראה, גם לא קשה כן לפי תירוץ הגמ' הך דהוה במשכן וכו' למה לא מנה בכלל גדול נוטע וכו' כיון דלפי האמת אין המשנה שם קשור עם דין להתראה, ועי' בכל זה היטב.
ולפי"ז יש לתרץ גם בפשטות דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב "יראה לי" דעושה ב' תולדות מב' אבות חייב שתים והוקשה דהרי זהו גמ' מפורשת כאן? ולהנ"ל ניחא דהרי כל מה שאמר הגמ' לעיל הוא לפי ההו"א דלא ידענו כלל אודות האבות שהיו בהמשכן כו' ולפי הסברא דבדין באמת שקולים הם, ודאי חייב על ב' תולדות מב' אבות כמו שחייב על ב' אבות נפרדים דמאי שנא? ורק לפי המסקנא שאבות היו במשכן והם עיקר המלאכות כו', לזה י"ל דכל מה דילפינן חילוק מלאכות בשבת מלא תבערו אש, י"ל דקאי רק על האבות שכל אב הוא מלאכה בפ"ע, אבל תולדות אולי אינם חשובים בפ"ע שיש בהם הדין דחילוק מלאכות וחייב רק אחד, ונמצא דליכא שום הוכחה מהגמ' כאן לפי האמת בב' תולדות מב' אבות דחייב שתים, ולכן כתב הרמב"ם "יראה לי", ועי' בכל זה היטב.
ע"כ