E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בדין בור המתגלגל והזיק בהדי דאזלי

יום ג' כ"ב טבת תשע"ח
בבא קמא
בדין בור המתגלגל והזיק בהדי דאזלי
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

לפי רש"י יוצא דהניח אבן ברה"ר ונתגלגל ע"י אחר והזיק בהדי דאזיל שניהם פטורים המגלגל פטור דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, ובעל התקלה פטור משום דלא נתקל אדם בבורו, וכן נתבאר דלא שייך לחייב בעל התקלה משום אש כמבואר במהר"ם [דלכן לרש"י לא קאמר הגמ' "אי בהדי דאזיל מזקי היינו אש"] והטעם הוא או כמהר"ם דלא חשיב כרוח מצויה, או כהנחלת דוד דכח אחר מחייב רק אם קירב המזיק להניזק בלבד אבל עצם ההיזק בא ע"י הבור או האש עצמו משא"כ הכא הרי כחו של המגלגל הוא זה שהזיק ולכן פטור מצד אש כפי שנתבאר בשיעור הקודם וכ"כ בשטמ"ק עיי"ש.

וכן תב בהדיא המאירי לפי דעת רש"י שדהוא פטור לגמרי וז"ל: וגדולי הרבנים אין גורסין כאן אי בהדי דקא אזלי וכו' כחו הוא מפני שלא נראה להם לחייב את המגלגל מדין כחו שהרי אמרו אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ואחר שכן פטור בין [המגלגל ובין בעל התקלה] המגלגל וכו'- ובעל התקלה שאף זה בשעת הגלגול אינו בורו עכ"ל, ובפשטות לרש"י כן הוא גם הדין במגלגל ברגלי בהמה, דברה"ר ודאי פטור בעל הבהמה מצד צרורות, כדאמרינן לעיל דצרורות פטור ברה"ר, ובעל התקלה ג"כ פטור מטעם הנ"ל דאינו בורו וגם אין כאן חיובא דאש.

משא"כ התוס' חולקים וסב"ל באופן שגלגלו אדם והזיק בהדי הליכתו, האדם המגלגל חייב לבדו דכחו הוא, דלענין זה לא אמרינן אין דרכן של בני אדם שהרי פשע כפי שנתבאר בשיעור הקודם, ובעל התקלה פטור כפי שביארו התוס' דדומה לאדם ששרף טלית באש של חבירו וכו' או דחף שור לבורו של חבירו, וזהו קושיית הגמ' "כחו הוא" והמגלגל חייב בעצמו משום אדם המזיק ואי"צ להצד השוה, אמנם אם הזיקו בתר דנייחי לכו"ע חייב בעל התקלה לבד מצד "בור המתגלגל" הנלמד הכא מהצד השוה.

ולכאורה קשה דאיך שייך לומר דקושיית הגמ' כחו הוא שהוא חייב בעצמו, הרי אם נתגלגל ברגלי בהמה שניהם חייבים ביחד וקושיית הגמ' לכאורה היא גם בנוגע לרגלי בהמה? ועי' תור"פ שהקשה כן וז"ל: עוד כתבו בתוספות היינו משום דכלב לאו בר דעת הוא אבל הכא המקלקל בר דעת הוא. מיהו קשה דהכא קתני נמי וברגלי בהמה שאינה בר דעת. ונראה דלא גרסינן ברגלי בהמה. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל עכ"ל. דהתוס' אכן לא גריס ברגלי בהמה ושפיר מקשה רק על אדם דכחו הוא.

ומבאר התוס' דאף דלקמן מקשה דבעל הגחלת שהוא בעל התקלה נמי יתחייב עם בעל הכלב אבל לא בעל הגחלת עצמו, וא"כ למה כאן אמרינן דכחו הוה וחייב על הכל, ולא אמרינן ג"כ דבעל התקלה יתחייב מחצה, לזה ביארו התוס' ששם הכלב אין בו דעת, משא"כ הכא האדם יש לו דעת ובמילא הוה מחוייב לגמרי, ומביאים ראי' לזה מאדם שדחף שור חבירו לבור או הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו שהאדם הדוחף או הזורק יתחייב הכל ובעל הבור ובעל האש פטורים לגמרי, ועד"ז הכא, ואף ששם איירי במתכוון להזיק ממש וכאן רק פשע מ"מ אין לחלק ביניהם לגבי אדם המזיק.

והנה התוס' הכא יסדו כמה כללים בדיני נזקין: א) אדם ובור [שדחף שור חבירו לבור] או אדם ואש [ששרף טלית של חבירו באש שהבעיר אחר] רק האדם חייב ובעל הבור או בעל האש פטורים, ב) אבל בהמה ובור או בהמה ואש שניהם חייבים ביחד, ג) אדם שפעל בלי כוונה דיני לענין זה כבהמה וגם בעל הבור והאש חייבים, ד) גם מוכח מהתוס' דאדם ושור שדחפו שור לבור, אפילו כשהאדם הי' בכוונה השור חייב ביחד עם האדם ולא כבור שבעל הבור פטור, וראי' לזה שהרי קושיית התוס' משור ואדם שדחפו לבור דכולם חייבים [לפי ההו"א דאיירי בכוונה] הי' רק מבור לבד, ולמה לא הקשו ג"כ משור דלמה בעל השור חייב? אלמא דלגבי שור לא אמרינן כן ואפילו לגבי אדם בכוונה הוא חייב וצריך ביאור בזה דמאי שנא אדם בבור ואש לשור ואדם?

והנה הטעם בדין זה דאדם שדחף שור חבירו לבור שעשה חבירו חייב הדוחף על הכל ובעל הבור פטור, הנה לקמן בשטמ"ק נ,ב, כתב וז"ל: ואדם זה הדוחף חייב בכל דכיון דבן דעת הוא ודעתו היה להזיקו ודאי היה מזיקו אם לא בבור זה בבורות אחרים או בענין אחר עכ"ל, היינו דאדם שהוא בר דעת כיון דכוונתו להזיק, הלא יכול להזיק גם באופן אחר, היינו שבפועל האדם הזיק ע"י הבור, אבל גם לולי הבור אמרינן שהי' מזיק באופן אחר, ולכן בעל הבור פטור, אבל טעם זה לא מתאים לדברי התוס' כאן דהרי כאן במגלגל אין כוונתו להזיק כנ"ל אלא פשע שהתיז בכח כו' וכמ"ש הרא"ש בהדיא "ופושע הוא בהיזק" וכאן בודאי בלי התקלה לא הי' מזיק. ולמה פטור בעל התקלה?

ועי' בס' ברכת שמואל סי' ג' ועד"ז בחי' הגרש"ש כאן סי' ד' שביאר הטעם באופן אחר דבבור ואש חיובם משום שהכין מזיק בעולם, וכל היזק שנעשה ע"י אדם בכוונה שהבחירה בידו להזיק או לא להזיק הנה בזה אינו חייב על עשיית המזיק, שהתורה חייבתו משום עשיית המזיק רק במה שיזיק בדרך ממילא מצד הטבע, אבל לא לגבי מה שפעל שם האדם בבחירתו דלענין בחירת האדם אין זה נקרא מזיק ותקלה, וסברא זו שייך גם כשפשע בו אדם אחר בבחירתו דאז פטור, משא"כ אם נתגלגל ע"י בהמה שאין לו דעת זה נקרא דהוה תקלה בדרך ממילא מצד הטבע ולכן שם חייב גם בעל הבור שהוא שותף עם בעל השור בההיזק, ולפי זה מובן הטעם דכל זה הוא רק לגבי בור ואש שחיובו הוא מצד עשיית מזיק כו' אבל לגבי שור ואדם שהזיקו בפועל ביחד לא אמרינן שרק האדם חייב, אלא גם בעל השור חייב כיון דבפועל ממונו עשה מעשה היזק כמו האדם, כיון ששם אין ההיזק משום עשיית תקלה וכו'.

וי"ל עוד טעם אחר: דבעל הבור שעשה תקלה בלבד אבל אינו עושה מעשה היזק כשיש שם היזק ע"י "אדם המזיק עצמו" הן אם נתכוון להזיק או גם אם פשע אין עשיית תקלה תופס מקום לגבי אדם המזיק עצמו וחשבינן ליה להאדם שהוא הוא שעשה היזק זה ולכן רק הוא חייב, אבל בור ושור שהאדם עצמו עשה הבור - התקלה, ובשור הזיק רק ממונו שאין לה דעת וכו' שם שניהם הם שקולים ולכן שניהם חייבים, וזה שייך רק לגבי עשיית תקלה, אבל באדם ושור כיון שגם השור עשה ההיזק בפועל ה"ה חייב ביחד עם האדם.

וממשיך התוס' וז"ל: והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה (ד' נג:) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה דכיון דאין בכוונה כלל חייב בעל הבור כמו האדם והא דאמרינן (שם) לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב האי ד' דברים היינו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת אין חייב עד שיתכוין כדאמר בהחובל (לקמן ד' פו.) ולא הוי כארבעה דברים דלעיל דהתם לא חשיב נזק והא דאמר (לקמן נג:) לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב צ"ל דהיינו דוקא בכוונה אע"ג דלא הוי דומיא דאדם דבשלא בכוונה ליכא כופר ושלשים של עבד כדאי' בשילהי שור שנגח ד' וה' (לקמן ד' מג.) עכ"ל.

ובמה שכתבו התוס' דד' דברים היינו נזק ולא בושת כיון שכתבו דאיירי בלי כוונה הקשו הראשונים דא"כ איך קאמר שם דאדם חייב בד' דברים ומשמע שהשור פטור, והרי בנזק כולן חייבים כמבואר שם בהדיא? ותירץ הרשב"א כאן וז"ל: וי"ל לפי פי' זה דד' דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתא נסיב לה הכין אמר נמי הכא ד' דברים ובודאי שחייב האדם בד' והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא נזק דאף השור חייב עכ"ל, היינו דהגמ' מתכוון דאדם חייב בג' דברים ונקט ד' דברים שכן הוא לשון הרגיל, ועי' גם מהדורא בתרא כאן שתמה כן על התוס' ולא תירץ.

וכבר נת' לעיל דמוכח מהתוס' דדין זה הוא רק אדם המזיק ע"י אש ובור, אבל בשור ואדם שדחפו שור לבור אפילו אם האדם נתכוון חייבים שניהם, דהרי קושיית התוס' לקמן הוא דכולם חייבים הוא רק מצד בור ולא מצד השור, ושור ובור ביחד מפורש בתוס' ששניהם חייבים וכמ"ש דאם נתגלגל ע"י בהמה והזיק בהדי דאזלי חייבים שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה כמבואר בתוס'.

והנה בקצות החושן (סי' ת"י סק"ב) כתב וז"ל: וראוי לספק אדם ושור שדחפו שור אחר לבור והיה אדם בכוונה באיזו אופן ישלמו, דודאי אם לא היה השור אלא אדם לבדו דחפו היה בעל הבור פטור ואדם חייב כיון שהיה בכוונה, ואם לא היה האדם אלא שור דחף שור אחר לבור היו שניהם חייבין בשוה השור והבור, והשתא דהזיקו שלשתן השור והאדם והבור והאדם בכוונה היכי לידייני, אי נימא האדם בכוונה ישלם חציו ובעל השור חציו ובעל הבור יפטור לגמרי, הא בעל השור טוען אנא שותפאי אית לי והוא בעל הבור דלענין בעל השור הו"ל בעל הבור שותף בהיזק, ואי נימא האדם שני חלקים ובעל השור שליש, האדם טוען אנא שותפאי אית לי והוא בעל השור דהאדם והשור שהזיקו משלמין שניהם בשוה. ונראה דבזה ישלם האדם חציו והשור והבור חציו, דהאדם לית ליה שותף אלא השור, ומחציתו השני שור רביע ובור רביע, ולפי"ז אפשר לומר דהא דאמר רבא (ב"ק נג, ב) אדם ושור ובור שלשתן חייבין היינו דכולן חייבין אבל אין משלשין ביניהם, וא"כ שפיר מצי איירי אדם בכוונה, דהא בשור תם ודאי אין משלשין ביניהם אלא שכולן חייבין וה"נ כולן חייבין והאדם מחציתו והשור והבור מחציתו השני, אלא דנראה מדברי תוס' כל שהיה אדם בכוונה פטור בעל הבור לגמרי וצ"ע עכ"ל.

היינו דמסתפק איך ישלמו, דהרי לגבי האדם אין בעל הבור שותף כלל, וא"כ צריך לשלם מחצה, אלא שבעל השור יטעון דלמה ישלם מחצה השני' הלא לדידיה שפיר הוה בעל הבור שותף, כיון דלגבי דחיפת השור שאין לו דעת חייב גם בעל הבור? ולכן מסיק שכאו"א מהם ישלם רביע, כיון דבעל הבור חייב מצד השור, וכן בעל השור יש לו שותף גם עם בעל הבור, והאדם משלם מחצה כיון דלדידיה יש רק שותף דבעל השור, ומסיק דמהתוס' כאן לא משמע כן, וכוונתו בפשטות דאי נימא כנ"ל למה הוצרכו התוס' לומר דשור ואדם כו' איירי באדם שלא בכוונה ואינו דומה לבהמה דאיירי בכוונה כדמסיק בתוס', הלא אפ"ל דאיירי בכוונה וכולם חייבים היינו כנ"ל שהאדם חייב מחצה והשאר ב' רביע, ומשמע מהתוס' דגם הכא בעל הבור פטור לגמרי, ולכן הוצרכו לפרש דאיירי אדם שלא בכוונה דבמילא כולם שותפין שקולים הם וכאו"א חייב לשלם שליש, וצריך ביאור למה חולק התוס' על סברת הקצות וסבירא להו דבעל הבור פטור לגמרי הרי בעל השור טוען שהבור הוא שותף עמו, ועי' גם בשטמ"ק כאן שהקשה כן על התוס' דלמה פטור בעל הבור לגמרי.

(ויל"ע בחשבון זה של הקצות דבעל השור ובעל הבור כ"א משלם רביע שהם שותפין במחצה השני אינו מובן, דבשלמא האדם משלם מחצה כיון שלו יש שותף אחד בהיזק זה ובמילא משלם מחצה, אבל להשור הרי ישנם ב' שותפין בהיזק זה האדם והבור וא"כ לכאורה ישלם שליש, ובעל הבור ישלים הנותר).

ולפי הנ"ל נראה לבאר פלוגתתם דתלוי בב' טעמים הנ"ל, דלפי הברכת שמואל והגר"ש שקאפ דהטעם בדין זה דאדם שדחף שור חבירו לבור שעשה חבירו חייב הדוחף על הכל ובעל הבור פטור, כי כל חיוב של אש ובור הוא משום תקלה שיארע בדרך הטבע וכו', הנה התוס' סב"ל הטעם באדם ושור שדחפו שור לבור שבעל הבור פטור לגמרי אף שבעל השור טוען דלגביה הי' הבור שותף עם ההיזק כנ"ל, משום דסב"ל כטעמו של הברכת שמואל דמכיון דסו"ס בחירת אדם שיש לו דעת הי' חלק בההיזק, ולולי זה לא הי' היזק כלל, הנה לגבי היזק כזה בכלל אין הבור תקלה כלל כנ"ל, כיון שהוא תקלה רק לכל מה שיהא ניזק בדרך ממילא בלי התערבות בחירת האדם, ולכן פטור בעל הבור לעולם היינו דלפועל לא היתה בורו תקלה כלל לגבי דרך הטבע, אבל הקצות סב"ל דהטעם הוא דתקלה לגבי אדם המזיק אינו נחשב כלל, לגבי אדם המזיק אינו תופס מקום כלל אבל התקלה לגבי שור המזיק ודאי נחשב לשותף, דשקולין הם, ולכן שפיר צריך לשלם חלק מהך ההיזק כיון שהי' שותף עם בעל השור, ועי' בזה היטב ועוד יתבאר אי"ה.

ע"כ