בגמ' מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן כו' וברש"י בע"ב בד"ה הכא מאי כתב שהשאלה היא "אם הזיק משלם או דלמא לא" משמע דאם אינן כיוצא בהן ליכא על תולדות חיוב תשלומין כלל, ועי' גם שם ברש"י ד"ה מאי שנא קרן שכתב: "דמחייב", וכ"כ בדף ג,א, מאי שנא רגל דמחייב, משמע מזה ג"כ שרוצה להוכיח דהוה כיוצא בהן שיש עליהן חיוב תשלומין, וכבר הקשו דאי נימא דליכא עלייהו חיוב תשלומין א"כ לאיזה דבר הן תולדות?
וכבר נתבאר בשיעור א' דבנזיקין נוסף להחיוב תשלומין יש כאן איסור אם לא שמר ממונו והזיקו, וכדמוכח מהא דאמרינן דשור שהמית אדם משלם כופר ואמרינן דכופרא כפרה על החטא, ומוכח מזה דצריך כפרה משום שעבר על האיסור דלא ישמרנו דכשם שציותה התורה שלא לגנוב ממון חבירו וכיו"ב, כן ציותה התורה שצריך לשמור שורו כו' שלא יזיק ממון חבירו, וא"כ יש לפרש ספיקת הגמ' דאולי על התולדות יש רק איסור בלבד אבל לא חיוב תשלומין, ויש להוסיף עוד דאפשר דעל התולדות ליכא חיוב בדיני אדם, ואין זה אלא כמו הדין בגרמא בנזקין דפטור בידי אדם וחייב בידי שמים כמבואר לקמן נה,ב וכן אסור לכתחילה לעשות גרמא בנזקין כדאיתא בב"ב (כב,ב), וישנם דסב"ל דגם בגרמא בנזקין דפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים אם הניזק תפס לא מפקינן מיני' (ראה פתחי תשובה חו"מ סי' כ"ח ס"ק ו) ועי' מאירי ריש הכונס דכל זמן שלא קיים חיובו בידי שמים הוא פסול לעדות, אבל מ"מ אינו חייב בידי אדם, ואין בי"ד נזקקין לו וא"כ י"ל לרש"י דזהו ספיקת הגמ' על התולדות.
אבל עי' ברי"ף כאן שכתב וז"ל: פירוש דכיון דקיי"ל דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא הוא ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם משלם חצי נזק מגופו בעינן למידע הני תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דילה כוותיה ומשלם נ"ש מן העלי', ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו, או דילמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן כו' עכ"ל.
וברא"ש ביאר דבריו וז"ל: הי' נראה לו לרבינו יצחק שאם לא מצינו חילוק בתשלומי נזקין לא הי' הספר מסתפק דמהיכי תיתי לן לחלק בינייהו כיון דידעינן מסברא כל תולדות האבות כיון שדומים להן בכל צד למה נחלק בתשלומיהן, אלא כיון דחזינא קצת חילוק בתשלומי נזקין בין תם למועד ואע"ג דתרווייהו אבות נינהו העלה על לבו לפשפש ולידע אם התולדות כיוצא באבות עכ"ל, והיינו דאין השאלה בכלל אם יש עליהם חיוב תשלומין אלא על פרטי החיובים שבהאבות אם ישנם גם בהתולדות.
ולכאורה צריך ביאור הלא בגמ' מפורש טעם הספק כיון דמצינו בשבת דתולדותיהן כיוצא בהן ובטומאה לאו כיוצא בהן ובמילא שפיר מסתפק לאיזה מהן דומה התולדות של נזקין, וא"כ למה הוצרך הרי"ף לבאר טעם הספק בנזיקין מצד עצמו כיון שמצינו חילוקים בהאבות, למה אי אפשר לומר דזה גופא הוה הספק אם דומה לשבת או לטומאה?
וביאר בפלפולא חריפתא (אות ג') ובס' נחלת דוד בארוכה יותר דאם זה עצמו הוה הספק ודאי צריך לדמות תולדות דנזקין לתולדות דשבת, דהרי הם דומים זה לזה דלמדים דכל מה שיש בו תכונות וכיו"ב של האב ה"ה תולדה, משא"כ בטומאה הרי שם ענין התולדות הם באופן אחר לגמרי דאב הטומאה שנגע באדם כו' הנה אדם זה מקבל הטומאה ע"י הנגיעה ושלכן הוה תולדה עי"ז שמקבל מהאב כו' ובזה ודאי מסתבר יותר לומר דלא הוה כיו"ב כיון שהטומאה נקלשה כו' וא"כ מהו ספיקת הגמ', ולכן הוכיח הרי"ף דבודאי ספיקת הגמ' בנזקין הוה ספק מצ"ע אם כיוצא בהן או לא.
והא דהביא הגמ' הא דשבת וטומאה (ראה נח"ד שם) הרי זה משום דלא נימא דאם אינו כיוצא בהן אינו נקרא אפילו תולדה, או אם הוא כיוצא בהן אינו תולדה אלא אב, וע"ז הוכיח דאפילו בלאו כיוצא בהן הוא נקרא תולדה כמו בטומאה, וכן בשבת דאף שהוא כיוצא בהן הוא נקרא תולדה, ולכן מצד שם תולדה הכא שייך שפיר להסתפק בנזקין ספק מצ"ע, דכיון שמצינו בהאבות עצמן חילוקים אם חילוקים אלו הם גם בהתולדות.
ולפי פירוש הרי"ף יש ליישב בפשטות קושיית העולם (שהובא בשיעור א') דנפשוט ממתניתין דתולדותיהן כיוצא בהן דאם לאו כיוצא בהם איך הקשה התנא דלתני שור ולא מבעה וכו' הלא אז יהי' מבעה לאו כיוצא בהן ולכן הוכרח התורה לכתוב מבעה בפירוש בכדי שיהי' כיוצא בהן?
ולפי הרי"ף א"ש בפשטות, דהרי ביאר דאם היו דיניהם שווים ודאי לא הי' ספק כלל דבודאי תולדתיהן כיוצא בהן, והרי כל דברי התנא במתניתין איירי משום יגדיל תורה ויאדיר אם היו דיניהם שקולים, כמ"ש התוס', דהרי מבואר בגמ' דבאמת אפשר ללמוד זה מזה והתורה כתבה כאו"א להלכותיהן כו', ועכצ"ל דהתנא מיירי באופן שהיו דיניהם שקולין, ולפי"ז ודאי תולדתיהן כיוצא בהן, ושפיר קאמר דנכתוב שור ולא מבעה כו' וכ"כ בנחלת דוד.
והנה לכאורה אכתי צריך ביאור בדברי הרי"ף, (כפי שהקשה בנחלת דוד) דסוף סוף אף שישנם חילוקים בהאבות עצמן כנ"ל, מ"מ למה נימא שישנם חילוקים בהתולדות שאין להם פרטי הדינים של האבות, דלכאורה כיון דמעשה זו הוה תולדה מאב זה צ"ל שהוא דומה לו גם בהפרטים כו'?
וביאר בזה בס' הגרי"ז על הרמב"ם (ריש הל' נזקי ממון) עפ"י מה שהאריך לבאר דבמתניתין קתני הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, וא"כ אחרי שנכתבו בתורה כל ד' אבות נזיקין, מעתה כל דין חיוב נזיקין תלוי רק בהא דדרכן להזיק ושמירתן עליך, וכדקתני במתניתין דזהו הצד השוה שבהן וילפינן מינה דכל שדרכן להזיק ושמירתן עליך חייב, וממילא יסוד המחייב בכל הנזיקין אינו מחמת שם קרן או שן ורגל, אלא עיקר המחייב הוא מה שדרכו להזיק ושמירתן עליך, כיון דזהו"ע הצד השוה בכל מקום דאמרינן שיסוד הדין הנאמר בכולן הוא מחמת הצד השוה שבהן, ולא נאמרו חילוקי השמות של ד' אבות נזיקין לענין עצם החיוב, אלא רק לענין הדינים וההלכות שיש בהן, כדאמרינן לקמן ה,ב, למאי הילכתא כתבה רחמנא להלכותיהן קרן לחלק בין תמה למועדת שן ורגל לפוטרן ברה"ר אש לפטור את הטמון וכו', והני פטורין המיוחדים שגילתה התורה בכל מזיק ומזיק כמו טמון באש כו' אינם פטורים בעיקר הדין מזיק, דדין מזיק תלוי אם דרכו להזיק ושמירתו עליך, ובמילא גם בטמון וכו' יש עליו דין מזיק, אלא שיש גזה"כ שאש פטור על הטמון, וגזה"כ זה נאמר רק על מזיק זה שיש עליו שם אש.
ומביא ראי' לזה ממ"ש הרא"ש כאן (סי' א' ד"ה הצד) בנוגע לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' ונתקל בהם אדם, דמרבינן דין זה לקמן ו,א, מהצד השוה מבור ואש שכח אחר מעורב בו כו' עייש בגמ', דיש דסב"ל דכיון דדין זה ילפינן מבור ואש במילא יהבינן ליה הקל שבתרוייהו ופטור הן על כלים כבור והן על טמון כאש, (וכן הוא שיטת התוס'), אבל הרא"ש חולק וסב"ל דכל דין בור יש להם דבור גמור הם אבנו סכינו ומשאו לבתר דנייחי, אלא דלא מצינו למילף מבור לחודיה כיון דכח אחר מעורב בו וע"ז מביא היוכיח מאש דאין זה מעכב החיוב אף שכח אחר מעורב בו אבל להלכה בור גמור הוא בין לחומרא ובין לקולא שפטור על הכלים, אבל לא יהבינן ליה הקולות של אש שפטור על טמון עיי"ש.
ומבאר זה ע"פ הנ"ל דכיון אופן ההיזק הוא כמו בבור במילא שם בור עליו, וילפינן רק מאש לגבי עצם החיוב דאף דכח אחר מעורב בו מ"מ אין זה פוטרו מלשלם בכלל ויש בזה דין מזיק, אבל לענין "שם ההיזק" ה"ז בור ובמילא חייב בו טמון.
ומביא עוד ראי' לזה מלקמן יז,ב, לגבי מתניתין דשן דתנא (לקמן יט,ב) השן מועדת לאכול וכו' ולא מסתפק במה דתנן שם הבהמה מועדת לאכול וכו' משום דקמ"ל דדין זה הוא גם בחיה, דאף דכתיב ושלח את בעירה - בהמה, מ"מ גם חי' בכלל בהמה , והקשו התוס' שם הרי ידעינן זה מהרישא דכיצד הרגל דאפילו תרנגולין מועדין כו' אלמא דדין זה אינו רק בבהמה ולמה הוצרך להשמיע זה בהסיפא בשן? ותירץ בשטמ"ק שם וז"ל: ולר' נראה דהא דאמרינן הכא בהמה אין חיה לא לאו אחיובא דשן קאי דהא תנא ליה חיובא דעופות גבי רגל והוא הדין גבי שן דבעירה לאו דוקא וכיון דממונא הוא פשיטא דמחייב, אבל אכתי לא אשמועינן פטורא ברשות הרבים בחיה ועופות לא ברגל ולא בשן להכי תנא הכא שן דחיה וקתני במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דאף לענין פטורא בעירה לאו דוקא ומשן שמעינן ברגל. ע"כ, היינו דכוונת הגמ' הוא לא לעצם החיוב דזה ידעינן באמת גם מהרישא שיש חיוב גם בבהמה, אלא דמשמיענו הפטור, דבסיפא בשן תנן בהדיא דברה"ר פטור וקמ"ל דחי' בכלל בהמה ופטור ברה"ר, והקשה בבית הלוי דכיון דחי' נלמד מבהמה איך נימא דחי' יהא חמור מבהמה ויתחייב אפילו ברה"ר? ולהנ"ל ניחא דהו"א דבחיה החיוב הוא משום הצד השוה דהוה ממונו דדרכן להזיק וכו' וחייב מטעם דהוה מזיק, ולכן גם בתרנגולין חייבין, אבל אכתי לא נדע דשם הפרטי דשן חל גם על חי' כיון דבעירה היינו בהמה, קמ"ל דבעירה הוא גם חיה, ובמילא גם שם חל השם דשן ורגל ופטור ברה"ר.
וזהו גם כוונת הרי"ף דספיקת הגמ' היא אם גם התולדות שם האב עליהם לענין הדינים המיוחדים בהם, דתולדה דבור היא עצמה שם בור עליה ובמילא פטור בו כלים כו' וכן בתולדה דקרן ושן ורגל ואש אם שם האב עליהם, ונפק"מ לגבי פטור ברה"ר וטמון כו' כי אעפ"י שהתולדות נלמדים מהאבות אפשר שזהו רק לענין עצם החיוב דלמדים שיש עליהם דין מזיק וחייב אבל אפשר דלאו שם האב עלייהו, ובמילא אין הפטורין חלים עליהם, ולזה ממשיך בגמ' דכיון דקרן שם קרן עליו משום שכוונתו להזיק א"כ גם בהתולדה שיש בו תכונה זו שכוונתו להזיק, זה גופא פועל ששם קרן עליו וכן הוא בהשאר.
וביאר דרש"י שפי' ספיקת הגמ' אם חייב או לא, הוצרך לפרש כוונת הגמ' מאי שנא קרן דכוונתו להזיק שהוא חומרא דלכן הוא חייב וכן באש דכח אחר מעורב בו הוא חומרא שלכן חייב וא"כ גם בתולדה כן כיון שיש לו חומרא זו, משא"כ לפי הרי"ף אין צריך לפרש שהוא חומרא אלא סתם תכונה, דכיון שהשם של אב זו הוא מצד תכונה זו א"כ גם התולדה יש עליו שם האב, ולפי"ז איצ"ל דכח אחר הוא חומרא.
אלא שיש להקשות על ביאור זה: א) דא"כ למה הזכיר הרי"ף רק הענין דתם ומועד ונזק שלם וחצי נזק כו' ולא הזכיר גם שאר הפטורים, דהרי ספיקת הגמ' היא לגבי כל הדינים המיוחדים שבכל האבות טמון פטור ברה"ר וכו'? וגם הרא"ש הזכיר רק תם ומועד בלבד, ועי' גם ברמב"ם (הל' נזקי ממון רפ"ב) שכתב וז"ל: אחד אבות נזקים ואחד התולדות אם הי' האב מועד תולדתו מועדת ואם הי' תם תולדתו כמוהו וכל אבות נזיקין וכל תולדותיהן מועדין הן מתחילתן חוץ מקרן ותולדותיו כו' עכ"ל, דמשמע דזהו פירוש הרמב"ם בתולדותיהן כיוצא בהן לענין תם ומועד, והרמב"ם פירש הגמ' כהרי"ף וכמ"ש במגדל עוז שם, וגם הרמב"ם דייק רק בנוגע לתם ומועד, וכן ברמב"ם לקמן פי"ג ה"ב לענין בור דבור תולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן, ובפי"ד הט"ז לענין אש דתולדות האש כאש ומשלמין נזק שלם, הלא מוכח מכל זה דספיקת הגמ' מעיקרא הוא רק בענין זה ולא כהנ"ל.
ב) עוד יש לעיין שהרי לקמן יש סברא לומר דלאו כיוצא בהן קאי על אדם המזיק, ובאדם המזיק ליכא שום פטור דאדם מועד לעולם וכו', ואי נימא כהגרי"ז שהפירוש בלאו כיוצא בהן הוא שאין עליו שם האב לענין הפטור בשם זה מה זה שייך כלל באדם המזיק?
ג) כשהגמ' רוצה לומר דהוה כיוצא בהן לשון הגמ' הוא "מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך", וכן הוא לגבי שן ורגל בדף ג,א, וכו' ולפי הגרי"ז הלא כל הספק הוא רק לגבי שם הפרטי של האב ומה נוגע הא דממונך ושמירתו עליך דבזה לא הי' ספק כלל שיש עליו שם מזיק, והי' צריךל להזכיר רק מאי שנא קרן דכוונתו להזיק לכן גם על התולדה חל שם האב וכן בהשאר?
ד) לפי מה שכתב שכל השם דתולדות הוא רק לענין הדין הפרטי של האב, א"כ איך שייך לומר דתולדותיהן לאו כיוצא בהם, דאם אין שם הדין פרטי אלא דהוה מזיק בכלל אינו תולדה כלל אלא דחייב משום דדרכו להזיק וכו'?
ונראה לפרש דברי הרי"ף באופן אחר, דבנוגע לדינים אלו הקשורים עם האב פרטי בזה לא מספקא לי' להגמ' דזה בודאי יש גם בהתולדה, דכיון דהוה תולדה דאב זה במילא שייך בו הפטורים של אב שלו, וכל ספיקת הגמ' הוא רק לענין תמות ומועדות וחצי נזק ונזק שלם בכל האבות1כו', דעי' ברמב"ם ריש הל' נזקי ממון שכתב כל נפש חי' שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבים לשלם כו' שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו כו' וממשיך וכמה משלם אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה כגון בהמה שאכלה תבן כו' חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו כו' ועי' גם בהל' ד' שממשיך לבאר דמועד היינו שדרכו כן מתחילת ברייתה והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד כגון שור שנגח או נשך הוא הנקרא תם עיי"ש, דמוכח מזה דדין תם ומועד אינו קשור עם האב הפרטי, דנימא דשם קרן משלם חצי נזק ושם שן משלם נזק שלם, אלא הו"ע כללי השוה בכל הל' נזיקין, דהרי הרמב"ם הביא תחילה הפסוק דקרן ולא דשן ורגל וע"ז גופא כתב דבדבר רגיל משלם נזק שלם כדכתיב מיטב שדהו כו' שכתוב לגבי שן ורגל, ונמצא דדין זה של תם ומועד ונזק שלם וחצי נזק אינו דין פרטי התלוי באב שבו אלא הו"ע כללי בכל הנזקין אם הוא דבר רגיל או לא.
ולפי"ז יש לומר דזה הוה ספיקת הגמ' דכיון דמצינו שישנם אבות שבמעשים אלו הן מועדין מתחילתן מצד שרגילים בכך ומצינו קרן דמעשה זו הוה תם כו' מהו הדין עם התולדות, האם גם בהם אמרינן דתולדה דקרן הוה כנגיחה והוה תם, ומשלם חצי נזק או דילמא אפשר שהתולדה הוה מועד כי הוא רגיל יותר, ומשלם נזק שלם, וכן בשן ורגל אולי התולדה אינו רגיל כ"כ והוה תם בתחילתו ומשלם חצי נזק, וזהו ספיקת הגמ', וכוונת הרי"ף דאם לא מצינו חילוקי תשלומין בהאבות לא הי' מסתפק כלל אבל כיון שמצינו בכללות הנזיקין שיש תם ומועד דזה משלם נזק שלם וכו' אם אמרינן כן גם בהתולדות דדילמא שם שאני.
ומסיק הגמ' דכיון שיש בהתולדות כל אותן התכונות של האב וכדביאר בתוס' רבינו פרץ דבשלמא אם נשיכה [שבא ע"י השן] הי' תולדה דשן היא ומכל מקום לא משלמא אלא חצי נזק כמו קרן, ניחא לומר דהוה לאו כיוצא בהן דאינו רגיל כ"כ כמו שן, אבל השתא דהויא תולדה דקרן דכוונתו להזיק א"כ ודאי הוה כיוצא בו, עד דמסיק דכל תולדותיהן כיוצא בהן לבר מרגל שחייב נזק שלם אבל צרורות דהוה תולדה דרגל משלם חצי נזק וכפי שנת'.
ועפ"ז מובן מה שהקדים הרי"ף דקיימ"ל דנזק שלם ממונא, וד"חצי נזק קנסא הוא", היינו דסתם שוורים בחזקת שימור ואינו רגיל שינגחו, ונמצא שכל חילוק בהתשלומין תלוי אם רגיל או לא, א"כ יש להסתפק בהתולדות באופן התשלומין אם הם נזק שלם וכו' וכפי שנת'.
ע"כ