- המשך- (ב)
נתבאר בשיעור ארבעים דהגרע"א הסתפק בדין עידית דמזיק אם זה חל בשעת ההיזק, או בשעת התשלומין, כגון אם לאחר ההיזק קנה המזיק שדה אחרת דעכשיו ה"ז עידית דידיה אם צריך לשלם בשדה זו או לא, או אם קנה אחר ההיזק קרקע גרוע שהוא כעידית דניזק, אם יכול לשלם לו בזה, דאי נימא דדין מיטב חל מיד בעת ההיזק, ואינו משתנה כלל אח"כ, נמצא דמשלם בהעידית שהיתה בשעת הנזק, משא"כ אי נימא דהחיוב עידית חל רק בעת התשלומין, יכול לקנות עידית דניזק ולשלם לו, וכן אם קנה אח"כ עידית טוב יותר צריך לשלם מעידית זה, והוסיף דלפי ר' ישמעאל ודאי נקבע הדין במיטב שהי' לו להניזק בעת ההיזק ולא לפי מה שיקנה אח"כ, דאטו אם יקנה הניזק אח"כ שדה מובחרת יותר כו' יצטרך המזיק לשלם לו כזה? עיי"ש.
וביאר דקושיית הפנ"י תלוי בספק זה, דאי נימא דהכל תלוי בעת הנזק דוקא א"ש תירוצו של הפנ"י, כי אי נימא דאיירי שקנה אח"כ, הרי ליכא על זה דין דמיטב ישלם כלל, וכיון שכתוב מיטב שדהו ישלם עכצ"ל דאיירי שהי' אצלו בשעת ההיזק וא"כ שוב נשתעבדו קרקעותיו ואין נשבעין, משא"כ אי נימא דנקבע איך שהוא בזמן התשלומין שפיר י"ל דמיירי שקנה אח"כ ונתקיים הדין דהאיך דקא משלם, ושייך שבועה כיון דאין כאן שעבוד.
והנה בגיטין נ,א, אמר רבא דאם הזיק זיבורית גובה מן העידית, שפאי עידית גובה מן הבינונית, ופירש"י דאם הי' לו להמזיק בשעת ההיזק עידי עידית ועידית ובינונית וזיבורית, ונתקלקל העידי עידית הנה מן הדין נפקע דינו של הניזק לגמרי ויכול לפרוע לו עם זיבורית דמזלו גרם כו' אלא דמשום תיקון העולם משלם לו מן הבינונית אבל אי"צ לשלם מן העידית עיי"ש, אבל בראשונים שם הקשו על רש"י דבכה"ג ודאי צריך לשלם לו מן העידית ובלשון המאירי שהקשה על פירש"י: "ודברים מתמיהים הם שאם נשתדפה שדה של עידי עידית מפני מה אינו גובה מעידית שבשאר נכסים והרי חיובו על העידית שבשעת התשלומין או הפרעון, הגע בעצמך שאדם שאין לו עידית הזיק כו' ואח"כ לקח עידית מי לא משתעבד בעידית כו'", ועי' גם בחי' הרמב"ן שם וז"ל: מאי עידית שפאי עידית. פירש"י ז"ל שנשתדפה העידית, ואינו נכון דהזיק ונשתדפה עידית הראויה לו למה אינו גובה מעידית שבשאר נכסים והלא היא הראויה לו מן התורה שהרי כתיב מיטב שדהו ישלם ואין חיובו אלא בשעת תשלומין.. עכ"ל, ולכן פירשו הגמ' באופן אחר עיי"ש ואכמ"ל, והתוס' שם בגיטין הקשו על רש"י מטעם אחר ולא כקושיית המאירי והרמב"ן, ומשמע דגם התוס' סב"ל בזה כרש"י דדין מיטב חל בשעת ההיזק.
הרי נמצא לכאורה דזהו פלוגתת רש"י תוס' והרמב"ן והמאירי כו' דלרש"י חל הדין עידית מיד בעת ההיזק ולכן אם נשתדפה שדה זו נפקע חיובו, ובמילא מובן גם אם קנה אח"כ שדה מעולה דאי"צ לפרוע בו, כיון שהכל חל בעת ההיזק, משא"כ להמאירי והרמב"ן ה"ז דין בתשלומין, ובמילא אף אם קנה אח"כ קרקע מעולה חייב לשלם בו. (ויש לעיין דלכאורה ספיקת הגרע"א היא פלוגתת הראשונים).
ולפי מה שנתבאר שישנם ב' אופנים ללמוד הדין דמיטב שדהו או שהוא נקבע איך שהוא בשעת ההיזק, ומה שקונה אח"כ לא מעלה ולא מוריד בהתשלומין, או שהוא נקבע איך שהוא בשעת התשלומין ולא כפי שהי' בשעת ההיזק, ואם קנה עידית הטוב יותר משלם מקרקע זו וכפי שנת, יש לחזור להנ"ל בביאור פלוגתת הרא"ש והריטב"א, דהנה ביאור הנ"ל ברא"ש שייך רק אי נימא דגם הרא"ש סב"ל כרש"י ותוס' דכל הדין נקבע כפי שהוא בשעת ההיזק, ולכן באופן שהי' לו עידית בינונית וזיבורית ובינונית שלו טובה יותר מעידית דניזק נמצא דאז לא הי' לו קרקע שהיא עידית דניזק [דהיינו שהניזק יכול לתבוע ממנו אז] לכן חל מיד הדין דאהני קרא וצריך מיטב דמזיק דוקא, אבל לפי שיטת הרמב"ן והמאירי שהכל תלוי בשעת התשלומין, ואחר ההיזק יכול לקנות עידית דניזק ולפרוע לו כנ"ל, הנה ודאי גם הכא נימא דיכול לפרוע לו עם הבינונית בתור "עידית דניזק" אם ירצה וכפי שנת' דגם על זה יש שם דהגרוע ממנו, דפשוט דכשם שיכול אח"כ לקנות קרקע אחרת יכול לשלם אח"כ עם הבינונית כיון שהעיקר נוגע בעת התשלומין א"כודאי יוכל לפרוע בבינונית שיש לו שהיא טובה מעידית דניזק כיון שגם זה נחשב לעידית דניזק כנ"ל,ולא שייך לפרש "אהני קרא" כפירוש הרא"ש, כי להריטב"א הדין ד"אהני קרא" חל רק בפועל בשעת התשלומין דאם אין לו אז עידית דניזק צריך לשלם בעידית דמזיק, משא"כ לפי הרא"ש הדין דאהני קרא חל כפי המצב בשעת ההיזק ואח"כ לא מעלה ולא מוריד, ולדעה הא' שברא"ש נתבאר דזהו משום דסב"ל כרע"א דליכא דין דעידית דמזיק כלל, רק עידית דניזק ולכן בודאי יכול לפרוע עם הבינונית.
ובס' ים של שלמה כאן (מובא גם בתפארת שמואל) ובפלפולא חריפתא תמהו על הרא"ש דכיון שהוא עצמו פסק כאן כר"ע, א"כ למה מביא כל השקו"ט בשיטת ר' ישמעאל באהני קרא אם יכול לשלם בבינונית דעדיף מיני' או לא, והרי הרא"ש עצמו מדייק כן בכל מקום בהרי"ף דאם שקו"ט לפי דעה אחת מוכח דהלכה כמותו דאל"כ למה שקו"ט בדעתו כו' וא"כ גם הכא יש להקשות כן על הרא"ש עצמו?
ולפי הנ"ל יש לומר דהרי נתבאר דלדעת הרא"ש צ"ל דהכל תלוי בעת ההיזק כנ"ל, [דאם לא כן לא שייך סברתו כלל] נמצא דכל שקו"ט זה נוגע להלכה לפי ר"ע -לפשוט ספיקת רע"א הנ"ל- דלר"ע אם קנה אח"כ שדה טובה יותר אינו חייב לפרוע מקרקע זו, ובמילא א"ש שהרא"ש הביא כל שקו"ט זה, ועי' בכל זה היטב.
אין מעילה בקרקעות
בגמ' רע"א לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש מאי ק"ו להקדש אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית דאתי גזבר ושקיל מעידית לא יהא אלא בע"ח ובע"ח גובה בבינונית כו' ועי' היטב ברש"י ד"ה שור רעהו בכל דבריו, דבפירוש הראשון סב"ל דהדין דשור רעהו ולא שור של הקדש אינו רק בנגיחה אלא גם בכל שאר נזקין (וכשיטת התוס') ובמילא א"ש דאין הגמ' יכול להעמיד דברי ר"ע במזיק אחר, ומוכרח לומר כדמסיק דר"ע סב"ל כר"ש בן מנסיא, דבהקדש חייב כו', ולשון שני לכאורה משמע שחולק ע"ז דשור רעהו ולא שור של הקדש קאי רק על נגיחה, ואף דלפי"ז קשה דלמה לא העמיד דברי ר"ע בשן ורגל, ומתרץ דבכלל ליכא שדה של הקדש, ואפילו באופן שיש קרקע הקדש כגון קודם פדיה אין מעילה בקרקעות1, ובמילא אינו יכול להעמיד דברי ר"ע באופן זה.
וכבר הקשה המהר"ם ע"ז דלפי זה יוצא דאם אכלה חטים תלושות של הקדש שיש בהם מעילה חייב, א"כ אכתי קשה דלמה לא העמיד דברי ר"ע בחטים תלושות? גם יש להקשות שהי' יכול להעמיד דברי ר"ע במזיק דאש ששרף בהמה של הקדש שיש בה מעילה שהוא חייב, ובשאר נזיקין חייב גם בהקדש, וע"ז אמר ק"ו להקדש ומנלי' דסב"ל כר"ש בן מנסיא ולא כרבנן דהלכה כמותם?
ולכן פירש המהר"ם והפנ"י דבאמת גם פירוש השני סב"ל כפירוש הראשון דבאמת ילפינן כל נזקין מרעהו שהוא פטור, ובמילא לפי האמת אי אפשר להעמיד בחטים תלושות וכו' שגם שם פטור, ולכן צ"ל דסב"ל כר"ש בן מנסיא, וכל קושיית רש"י הוא על ההו"א דכיון דאיירי כאן בקרא דמיטב שדהו כו' דכתיב בשן ורגל א"כ בתחילה למה לא קאמר אילימא דאכלה של הקדש כו'? וללשון ראשון יוצא דבאמת מתכוון גם לזה אלא דכיון ד"רעהו" כתיב אצל נגיחה ומשם ידעינן דכל נזיקין פטור הלכך נקט נגיחה דוקא (עי' פנ"י), ולשון ב' מתרץ זה באופן אחר דבשו"ר ליכא אפילו הו"א לזה כיון דבכלל לא מצינו שדה של הקדש, ואפילו אי מצינו הלא אין מעילה בקרקעות.
והפירוש בזה הוא, דבזה ודאי ידע דלא שייך שם חיוב כלל, וכל ההו"א הי' רק במקום שיש מעילה כגוון בנגיחה, ששם יתחייב מצד מזיק הקדש ושייך לומר ק"ו להקדש, לזה הביא דאעפ"כ פטור מצד שור רעהו, ולפי"ז לא קשה למה לא קאמר בחטים תלושות כיון דהקרא לא מיירי בזה אלא בובער בשדה אחר דהיינו במחובר, ובמילא לא קשה גם למה לא קאמר מזיק אחר כגון אש וכו' כיון דהקרא לא מיירי בזה.
ויש להביא ראי' לפירוש זה דלקמן ט,ב, פירש"י במתניתין ד"ה נכסים שכל נזיקין פטורין בהקדש ונפק"ל מ"רעהו" עיי"ש, ואי נימא דבלישנא אחרינא חולק ע"ז למה לא הביא דעה זו גם במתניתין שם, אבל לפי הנ"ל א"ש, גם בגיטין מט,א, הביאו הראשונים בשם רש"י שכן הוא בכל נזיקין ומשמע שכן הוא לכל הדעות ברש"י.
והנה בהא דקאמר רש"י דאי קודם פדי' אין מעילה בקרקעות פירש המהרש"ל כאן (וכ"כ בים של שלמה) דכוונת רש"י דכיון דאין מעילה בקרקעות במילא יש שם חיוב נזקין כנכסי הדיוט, דהלא מבואר לקמן במתניתין דחייבין רק בנכסים שאין בהם מעילה [דהיינו נכסי הדיוט] וכיון דקרקע אין בהן מעילה נמצא שחייבין עליהן בנזקין, ובפשטות כוונתו דכיון שהוא כנכסי הדיוט לא שייך לומר דלזה נתכוון ר"ע דלא שייך לומר ק"ו להקדש כיון שהוא נכלל בנכסי הדיוט דלא שייך בזה ק"ו, ובא בהמשך ללעיל מיני' דלא משכחת לה בהקדש דבחרמין ה"ז לכהן וכנכסי הדיוט דמי וכו' וכן קודם פדיה אין מעילה בקרקעות [היינו דאין שם קדושה רק ממון בלבד] והוה כנכסי הדיוט.
משא"כ לשון ראשון של רש"י סב"ל דגם בקרקעות פטור כיון שהוא הקדש כמו בנגיחה, ובזה אין נפק"מ אם יש בהם מעילה או לא, והדיוק דאין בהן מעילה קאי רק בנוגע לקדשים קלים לר' יוסי הגלילי שהוא ממון בעלים ולכן חייב כמבואר לקמן יב,ב וכמ"ש התוס' שם בד"ה מאן תנא וז"ל: כלומר פשיטא ליה דלא בא למעט ההקדשות דלית בהו מעילה כגון קרקע דכיון דהם נכסי גבוה מעילה לא מעלה ולא מורדת עכ"ל, משא"כ לשון שני לא סב"ל כתוס' אלא דכל קרקע הקדש חייב מצד הדין דאין בהם מעילה.
והנה גם בפירוש המהרש"ל יש לפרש כנ"ל, דלפי האמת גם לשון שני סב"ל דכל נזיקין פטור בהקדש, וקושיית רש"י הוא רק על ההו"א דלמה לא נקט בשן באכלה שדה הקדש, ולזה תירץ דליכא הו"א כיון דלא משכחת לה וגם דכיון דאין מעילה בהקדש נמצא בפשיטות דלא שייך לומר וק"ו להקדש כיון דהוה כנכסי הדיוט, ולפי"ז יתיישב הקושיא לפי המהרש"ל דאכתי למה לא אוקי לה בחטים תלושות ששם יש מעילה וגם ליכא הפטור דרעהו ולהנ"ל ניחא.
אלא שכבר הקשו על מהרש"ל (ראה בס' כובע ישועה ודברי יחזקאל סי' מ"ו ועוד) דנהי דאין מעילה בקרקעות אבל אכתי נכסי הדיוט לא הוה דה"ז לפועל "נכסי וממון הקדש", וא"כ אכתי למה לא רצה להעמיד דברי ר"ע לפי המסקנא בשו"ר דק"ו להקדש דמשלם מיטב? והרי גם בהא דרצה לומר דאיירי באומר הרי עלי מנה לבדק הבית אין שם מעילה כל זמן דלא אתי ליד הגזבר והוא מחוייב לפרוע חובו להקדש ומ"מ אמרינן ע"ז ק"ו דכיון שהוא פורע לגבוה ודאי צ"ל ממיטב, וא"כ גם הכא שפיר י"ל דלזה נתכוון ר"ע? וכאן יש לומר כן לפי האמת, דרק בבע"ח הקשה בגמ' שהוא בבינונית וכו' .
עוד הקשה בס' דברי יחזקאל שם דלפי דברי מהרש"ל למה הוצרך הגמ' לקמן יב,ב, להעמיד מתניתין כר' יוסי הגלילי דוקא דמדייק מלשון המשנה מעילה ליכא אבל הוא קודש, שהדיוק בזה הוא לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים ולכן חייבין בהיזקם, הלא לפירוש המהרש"ל בלישנא אחרינא י"ל דמתניתין אתי לכו"ע ודייק התנא בלשון זה לומר דבקרקע שאין שם מעילה חייבין עליהם?
והנה בנוגע לקושיא הראשונה י"ל לפי פירוש המהרש"ל דכיון דאין מעילה בקרקעות לכן הוא חייב, דמ"מ לא העמיד דברי ר"ע בזה, דהתוס' בגיטין שם (מט,א, בד"ה שור רעהו) בתירוצם הראשון סב"ל ג"כ דרעהו הוא רק בקרן אבל שאר נזיקין חייב ומ"מ לא הי' יכול להעמיד דברי ר"ע בשאר נזיקין דידע בפשיטות דאי אפשר לומר "וק"ו להקדש" כיון דאיכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו בנזקי קרן משא"כ בהקדש, וכל ההו"א הי' רק בבעל חוב ששם חשב דאולי אין להקשות מנזיקין על בעל חוב להקדש, [וכן הוא דעת הירושלמי דרע"א איירי בבעל חוב משום דסב"ל שאין להקשות מנזיקין על בעל חוב] אבל נזיקין מנזיקין ודאי ידע עיי"ש בתוס', וא"כ לכאורה גם לפי פירוש המהרש"ל הי' אפשר לומר כן [אלא שהמהרש"ל עצמו נתכוון באופן אחר כנ"ל דה"ז כנכסי הדיוט עיי"ש] אבל קשה לפרש כן ברש"י כיון דכל זה לא נרמז כלל בדבריו.
ולכן נראה לומר דכוונת רש"י הוא להיפך, דכיון דאין מעילה בקרקעות במילא גם בנזקין פטור, וכמ"ש המאירי כאן בהדיא וז"ל: מי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית ואין לו מה לפרוע אלא מן הקרקע יראה מכאן שדינו כבעל חוב והגזבר נפרע מן הבינונית ומ"מ שור שלנו שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח את שלנו פטורים לגמרי רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יראה מדברי גדולי המפרשים (ראב"ד) שהם חייבין ולענין זה הקדש והדיוט שוים הם ושדה אחר קרינא ביה לא נתמעט אלא מן הנגיחה דקרא דשור רעהו בנגיחה הוא דכתיב .. ושמא תאמר א"כ כשהקשה אילימא דנגחיה תורא דידן וכו' לישני ליה בשאכל ערוגה של הקדש שחייב תרצו בה משום דהא לא איצטריכא דקרא סתמא כתיב ובער בשדה אחר לא שנא הדיוט ולא שנא הקדש ולא הוצרך לקל וחומר, וא"ת והיאך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הם מתרצים דמעילה הוא דליכא הא תשלומין איכא, וגדולי הרבנים (רש"י) כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכולהו ילפי מקרן, והאי דנקט הכא דנגחיה וכו' אע"ג דהאי מיטב גבי אכילה כתיב משום דקרא דממעטינן מיניה הקדש בנגיחה כתיב ומכל מקום אף בשן ורגל ממעטינן ליה .. וכן אמרו למטה ט' ב' נכסים שאין בהם מעילה כלומר שאם יש שם חיוב מעילה אין בו חיוב נזק והרי הוא אומר כן על כל הנזיקין וכך מצינו שפטר שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו ולפי שהקרן חייב דרעהו קרינא ביה ולענין מעילה אף הם סוברים שכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין ולא נתברר לי עכ"ל, [היינו דבתחילה הביא דעת הראב"ד דרק בנגיחה פטור אבל שן ורגל חייב, ואף דאין מעילה בקרקעות ה"ז רק לגבי אשם מעילה וחומש אבל אין זה פטור גם לגבי קרן, ואח"כ מביא דעת רש"י שסובר דאם אין בו מעילה אין בו תשלומין כלל, אלא שמסיים דלא נתברר לי מנלן לומר כן].
ועי' גם בתוס' תלמידי ר"ת דנקט כן ברש"י וז"ל: אילימא דנגחי תורא רירן לתורא דהקדש האי דנקט היזק דנגיחה משום דרעהו כתיב גבי נגיחה וה"ה דבכל הנזיקין פטור הקדש לא ידע רבי טעמא מאי כיון רלא כתיב רעהו אלא גבי קרן וליכא למילף מיניה דאיכא למיפרך טובא. ויש מפרש דמג"ש תחת נתינה ישלם כסף ילפינן, ושיבוש הוא דההיא ג"ש לא אתיא אלא דוקא למיטב ולא לשאר הלכותיהן דאי לכל הלכותיהן נמי א"כ יהיה בכולן פטור כלים מבור וגם פטור טמון מאש אלא בע"כ לענין הא לא אתיא ג"ש אלא דוקא לענין תשלומין ואין זה ג"ש למחצה דכולהו הנך תיבות תחת נתינה ישלם כסף כתיבי גבי תשלומין הילכך לא אתו אלא לענין תשלומין,ואית דמפרשי דהיינו טעמא דלא מסיק אילימא דאכל תורא ערוגה דהקדש משום דאמרינן בעלמא אין מעילה בגידולי קרקע ולא מיחייב בתשלומין. ולאו מילתא היא דנהי ראין קרבן מעילה קרן חייב לשלם, ועוד נראה לרבי דהא דאמרינן אין מעילה כגידולי קרקע לאו באוכל ממחובר קאי דא"א לאכילה בלא תלישה קודם וכיון שנתלשו לא מיקרו גידולי קרקע, אלא כגון שישב ע"ג אילן או שאר הנאה נהנה מן המחובר בשוה פרוטה, עכ"ל.
ועי' גם בחי' הגרע"א שהקשה על רש"י דאף דאין מעילה בקרקעות מ"מ מנלן דגם על הקרן פטור דילמא פטור רק מחומש וכו' ולא תירץ, הרי עכ"פ מוכח שכולם פירשו כוונת רש"י דכיון דאין בהם מעילה ליכא חיוב כלל גם על הקרן, ויתבאר בע"ה.
ע"כ