אין מעילה בקרקעות

-המשך -

בשיעור הקדום הובא פירוש מהרש"ל ברש"י דאין מעילה בקרקעות שלכן חייב בקרקע הקדש, ומ"מ לא קאמר בגמ' דלזה נתכוון ר"ע ב"וק"ו להקדש", כי מכיון דאין שם מעילה ה"ז כמו נכסי הדיוט ולא שייך לומר "להקדש" והוקשה שם ב' קושיות על פירוש זה, ונתבאר כוונת רש"י כמ"ש במאירי ובתוס' תל' ר"ת: "ואית דמפרשי דהיינו טעמא דלא מסיק אילימא דאכל תורא ערוגה דהקדש משום דאמרינן בעלמא אין מעילה בגידולי קרקע ולא מיחייב בתשלומין. ולאו מילתא היא דנהי ראין קרבן מעילה קרן חייב לשלם", היינו דכוונת רש"י דכיון דאין שם מעילה פטור לגמרי ולכן לא הי' יכול לומר דעל זה קאי ר"ע עיי"ש בהשיעור.

ובתוס' תל' ר"ת הקשה גם על רש"י דמה שייך לומר כאן שהוא פטור משום דאין מעילה בקרקעות, הרי מיד שנתלש בעת האכילה כבר מועלין בו דאינו מחובר ושוב שייך חיוב? ועי' בס' דברי יחזקאל (סי' מ"ו) שתירץ עפ"י מ"ש רש"י לקמן כ,א, לגבי מתגלגל (בשן ורגל דהדין הוא דברה"ר פטור וברשות הניזק חייב) ומבואר שם דאזלינן גם בתר לקיחה ואם ליכא חיוב על הלקיחה ליכא חיוב גם על האכילה, דגם הלקיחה הוא חלק מ"ובער" ולכן אם לקחה מרה"ר אף שהאכילה היתה ברשות הניזק פטורה, וא"כ גם הכא יש לפרש כן כוונת רש"י דכיון שהלקיחה הוא ממחובר לא שייך גם אח"כ חיוב, כי בשן ורגל בעינן דכל המעשה יהי' בחיוב1, אבל דבריו צ"ב דהלא לפי המסקנא שם לא נפשט השאלה אם אזלינן בתר לקיחה וכו' עיי"ש, והרמב"ם בהל' נזקי ממון פ"ג ה"ד כתב דהוה ספק וספק ממון לקולא עיי"ש, וא"כ הכא איך אמרינן הכא בפשיטות שהוא פטור הלא האכילה הי' בתלוש ויל"ע.

ואכתי צ"ע בפירוש זה ברש"י דכיון דין מעילה בקרקעות פטור לגמרי, וכדהקשו בתוס' תלמידי ר"ת והגרע"א דאפילו אם אין מעילה בקרקעות מ"מ מנלן דפטור גם על הקרן? ושיטת רש"י צ"ב.

וי"ל בזה עפ"י מה שנסתפקו האחרונים (ראה מנ"ח מצוה י"ד ואתוון דאורייתא כלל ג' ועוד) בגדר דין מעילה אם הוא ענין של "איסור" כמו כל איסור הנאה שמצינו בתורה, דגילתה התורה שיש איסור הנאה מהקדש, ואם עבר ונהנה צריך קרן חומש ואשם לכפר על האיסור, או נימא שהוא דין ממוני היינו דין גזלה, דכמו שיש גזלה בהדיוט כן יש דין גזלה מגבוה, ומה לי אם גזל מהדיוט או משמים, אלא דכאן החמירה התורה דחייב גם קרבן וכו'.

והנה לקמן כ,ב, מבואר בסוגיא דזה נהנה וזה לא חסר שרצה לפשוט דזה נהנה וזה לא חסר חייב כמו בהקדש כשנהנה ודר תחת הארובה אף שלא חסר כלום להקדש, ודחה דהקדש שלא מדעת הוה כהדיוט מדעת עיי"ש, ואי נימא דמעילה הו"ע של איסור הנאה מה שייך דין מעילה לדיני ממונות הלא שם שאני דסו"ס נהנה וא"כ איך דימה הגמ' זה לזה למיפשט מיני' בדיני ממונות דזה נהנה וזה לא חסר חייב, ומשמע מזה דגם מעילה הו"ע ממוני, ועי' גם כתובות ל,ב בתוד"ה זר דמבואר דתשלומי הקדש הוה תשלומי גזלה כמו כל ממון שגזל ואינו דומה לתשלומי תרומה שהוא לכפרה ונפק"מ לענין קלב"מ, הרי משמע גם שם דסב"ל שהו"ע ממוני.

ולאידך גיסא, בס' שב שמעתתא (ש"ו פ"ד) הביא ראי' מתוס' מעילה כא,ב, דמעילה הוא ענין של איסור, שהתוס' שם בד"ה פרוטה הקשו וז"ל: פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר' עקיבא - ואע"ג דספיקא הוא אם נהנה בשל הקדש ר"ע לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בכריתות (דף כב.) תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון ואפילו באלף לא בטיל הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול וכו' עכ"ל. [היינו שהקשו דלמה לא נימא דהפרוטה של הקדש בטל ברוב בשאר המעות שלו ולא עבר על איסור מעילה? ותירצו דאיירי באופן שלא הי' שם רוב עיי"ש], ואי נימא דגדר ענין המעילה הוא ענין ממוני מה שייך ביטול ברוב כלל, הלא ביטול ברוב מצינו רק בנוגע לאיסורים ולא בממון כמבואר בביצה לח,ב כשנתערב חטים של אחד בשל חבירו עיי"ש דבממון לא שייך ביטול ברוב, וכבר שקו"ט הרבה באחרונים בענין זה לתווך הענינים ואכמ"ל.

ועכ"פ לפי מה שנת' אפשר לומר דבזה גופא פליגי תל' דר"ת והמאירי עם רש"י, כי אי נימא דיסוד איסור מעילה הוא איסור ממוני שפיר שייך לומר דכשם שגילתה התורה דאין מעילה בקרקעות כן ידעינן מזה גם לגבי נזקין שהוא גם דין ממוני שהוא פטור לגמרי, ואפ"ל דזהו שיטת רש"י, אבל אי נימא דאיסור מעילה אינו איסור ממוני אלא איסור הנאה כו' בזה שפיר נימא דכל הדין דאין מעילה בקרקעות הוא רק לגבי האיסור הנאה כו' אבל לא ידעינן מזה דגם בנזקין שהו"ע ממוני ג"כ פטור.

ויש בזה גם נפק"מ להלכה לפי שיטת ר"ע, דר"ע סב"ל כר"ש בן מנסיא דחייב בהקדש בכל נזקין, וכמבואר בתוס' דכיון דלא דריש "רעהו" למעט הקדש הרי אינו דורש גם כי יאכל פרט למזיק וכו' וחייב בכל נזיקין, אמנם אכתי יש לדון בנוגע אם אם הזיק קרקע של הקדש, דאי נימא כפירוש המהרש"ל דבקרקע חייב הרי ודאי דגם ר"ע סב"ל כן, אבל אי נימא כרש"י וכו' שיש דין מיוחד בקרקע דכמו שאין מעילה בקרקעות פטור גם על כל התשלומין, נמצא דגם ר"ע יודה דהכא פטור.

בתוד"ה שור רעהו

בתוד"ה שור רעהו וז"ל: תימה ולוקמה בשן ורגל שהזיק את ההקדש דהתם לא כתיב רעהו ומקרן ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה ובגזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף נמי לא ילפינן דלא נתקבלה אלא לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי ליפטרו כולהו מטמון וברה"ר וכלים ופסולי המוקדשין2 עכ"ל, הנה התוס' בתחילה למדו דרעהו פוטר רק בקרן בלבד ולא בשאר נזיקין ולכן הקשו דנעמיד דברי ר"ע בשן ורגל ששם חייב, ונראה שאין קושיית התוס' דמנא ליה להגמ' לומר לפי האמת דר"ע סב"ל כר"ש בן מנסיא דילמא סב"ל דבנגח תורא דהקדש פטור והק"ו קאי על שן ורגל? דזה לא קשה דיש לפרוך מה להדיוט שיפה כחו בקרן תאמר בהקדש ובמילא בקרן ליכא דין מיטב, ועכצ"ל דסב"ל כר"ש בן מנסיא וליכא פירכא זו, אלא קושייתם דכמו שאמר הגמ' בתחילה דאימא דאיירי בבעל חוב והקשה דמה להדיוט שיפה כחו בנזקין, הי' מקודם צ"ל דאיירי בשן ורגל ששם חייב, דכן מסתבר יותר לפרש כיון דהוה נזיקין, ואח"כ הי' מקשה מה להדיוט וכו', ולמה פירש מיד דאיירי בבעל חוב (וכן פי' המהר"ם כאן והמהרמ"ש בגיטין מט,א) וע"ז תירצו שהמקשן ידע דכל הנזיקין בהקדש פטורים ולכן לא הי' יכול לפרש ק"ו דר"ע בנזיקין כלל.

ועי' בתוס' גיטין שם שבתירוצם הראשון כתבו וז"ל: וי"ל כיון דכתיב רעהו תו ליכא למילף מיטב בשן ורגל שהזיק את ההקדש מק"ו דהדיוט דאיכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו לענין קרן וכה"ג פריך בסמוך שכן יפה כחו בניזקין וכי קאמר אלא באומר הרי עלי מנה וכו' לא בעי לאוקמא בשן ורגל משום דמנזקין אנזקין אסיק אדעתיה שפיר דאיכא למיפרך שכן יפה כחו אבל מנזקין אמלוה לא הוה סלקא דעתיה למיפרך דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא לא פרכינן מה להדיוט שכן יפה כחו לענין ריבית ואונאה אנזקין עכ"ל, היינו דלפרוך מנזקין על נזקין אסיק אדעתיה מיד דאפשר לפרוך ולכן לא אסיק אדעתיה לומר דקאי על שן ורגל, ורק חשב דאולי אין לפרוך מנזקין על הבעל חוב עיי"ש, וראי' לתירוץ זה הוא מהירושלמי שאכן פי' כוונת ר"ע דאיירי לענין בעל חוב כדהובא בתוס' שם בהמשך, וסב"ל באמת דלא פרכינן מנזיקין לבעל חוב, אבל התוס' הכא לא ניחא להו בחילוק זה ולכן לא תירצו כן הכא, אלא שכל הנזיקין פטורין ילפינן מרעהו, וכן תירצו שם בתירוצם השני.

[ואולי אפשר לבאר החילוק בין הבבלי להירושלמי ע"פ מה שהובא מלקו"ש חל"ד פ' עקב א' ע' 53 שיש חילוק יסודי בין גזלן למזיק דגזלן הוא משום שנוטל חפץ חבירו לרשותו משא"כ מזיק חיובו הוא משום ההפסד, ונפק"מ לענין איסור הנאה או אם מזיק ע"מ לשלם יותר עיי"ש, דהנה החיוב דהלואה הוא פשוט כיון שלוה ממון מחבירו לכן צריך להחזיר לו ואין חיובו משום הפסד אלא שצריך להחזיר מה שלוה, וי"ל דהירושלמי סב"ל כהמבואר בלקו"ש דגדר מזיק הוא סוג תשלומין אחר מגזלה וא"כ ה"ה מבעל חוב, ולכן לא פרכינן זה מזה כמו לענין ריבית וכו', משא"כ הבבלי סב"ל דאין חילוק ביניהם ובכולם הטעם הוא שצריך להחזיר חפץ חבירו וכו' לכן שפיר פרכינן מנזיקין לבעל חוב].

ועי' בתור"פ שתירץ (בתירוץ הראשון) דלא רצה לומר דקאי על שן ורגל דא"כ למה צריך ק"ו הרי הפסוק איירי בהקדש כמו בהדיוט וק"ו למה לי? וכן כתב הראב"ד כפי שהובא במאירי כאן והרמב"ן בגיטין ועוד.

אבל צ"ב דלמה בקרן אכן מתאים ללמדו מק"ו? דכיון דר"ע סב"ל כר"ש בן מנסיא דחייב בקרן גם בהקדש נמצא שהפסוק איירי גם בהקדש כמו בהדיוט וא"כ ק"ו על מיטב למה לי? וכן הקשה הרשב"א בגיטין וז"ל: ורבי עקיבא סבר לה כר"ש בן מנסיא. וא"ת א"כ מאי ק"ו דהא בב"ק בפ' שור שנגח ד' וה' מפרש טעמיה דר"ש בן מנסיא משום דס"ל דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב גבי תם רעהו דרעהו הוא דתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם הא דהקדש בין תם בין מועד משלמין נזק שלם וכיון שכן הוה ליה במיטב כדין שאר נזקין, ובשטמ"ק כאן ג"כ הקשה זה וז"ל: אבל קשה למאי דמשני דרבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא דלהקדש קרן משלם בין תם בין מועד נזק שלם אם כן קרא דנגיחה מקרא מלא הוא בין להדיוט בין להקדש דהא לא אמעוט הקדש מרעהו אלא יפוי כח הוא להקדש ובקרא דנגיחה כתיב ישלם דמשמע מיטב וקאי בין להדיוט בין להקדש ואם כן ק"ו למה לי עכ"ל.

והריב"א תירץ בשטמ"ק וז"ל: דפרשת נגיחה לא איירי כלל בהקדש לא בתמות ולא במועדות דבתמות רעהו כתיב ובמועדות כתיב או נודע כי שור נגח הוא דמעיקרא והיינו של רעהו. והאי דדרשינן אבל של הקדש אף תם משלם נזק שלם מדכתביה רעהו גבי תמות ולא כתביה גבי מועדות הוא דמפיק ליה דלייפות כח הקדש בא דאי לגרוע לפטור בהקדש לגמרי בא לכתוב רחמנא גבי מועד ומדמועד פטור הוה ידענא דכל שכן תם אלא ודאי ליפות להקדש הוא בא וכיון דפרשת נוגח לא איירי כלל בהקדש איצטריך ק"ו לחייב להקדש מיטב עכ"ל, היינו שהוא לומד שהפרשה איירי רק בהדיוט הן בתם והן במועד, אלא דילפינן דין מיוחד דבהקדש חייב גם על תם נזק שלם כיון דרעהו כתוב רק אצל תם .

ובנוגע לבעל חוב דשייך לומר ע"ז ק"ו בהקדש, לכאורה קשה כשאמר הגמ' וכי תימא סבר ר"ע דבע"ח בעידית וכו' א"כ מה שייך ק"ו, דלמה נימא בכלל דהקדש שאני? ונראה לומר בפשטות דהקרא דבעל חוב איירי בהדיוט, כדכתיב: (דברים כד, י) כִּֽי־תַשֶּה בְרֵֽעֲךָ מַשּׁאת מְאוּמָה לֹא־תָבֹא אֶל־בֵּיתןֹ לַעֲבֹט עֲבֹטֽוֹ: (יא) בַּחוּץ תַּעֲמד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשׁה בוֹ וגו', ולכן שייך ק"ו להקדש, וכל מה דאמר רבינו פרץ הוא בשן ורגל דכתיב ובער בשדה אחר וזה כולל הקדש כמו הדיוט בשוה.

וצריך ביאור דלמה לא ניחא להו להתוס' לתרץ כרבינו פרץ? דלכאורה הוא תירוץ פשוט דלא שייך ע"ז ק"ו כיון שהקדש נכלל בגוף הפרשה? וי"ל דסב"ל כמ"ש בחי' הרשב"א הנ"ל בגיטין שהקשה כנ"ל לפני המסקנא דר"ע סב"ל כר"ש בן מנסיא דא"כ דהפרשה קאי גם על הקדש ולמה צריך ק"ו? (ולא סבירא ליה כהריב"א הנ"ל) ותירץ וז"ל: תירצו בתוס' משום דגבי מיטב כתיב ובער בשדה אחר דמשמע בשדה אחר כמוהו מהו הדיוט אף אחר הדיוט, וכה"ג דריש בזבחים גמ' חוץ מן החטאת (ז' א') אמר רבא חטאת שנשחטה על מי שמחויב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא על חברו וחברו דומיא דידיה מי שמחוייב כפרה כמוהו, וכן נמי בפ' שני דחולין גמ' נפלה סכין מידו (ל"ב א') וכו' עכ"ל, היינו דכיון כתיב "בשדה אחר", וכיוצא בזה דרשינן אחר דומיא דידיה כפי שהביא מכמה מקומות ובמילא הו"א דבהקדש ליכא דין מיטב כלל ואפילו בשן ורגל קמ"ל ק"ו שיש דין מיטב בהקדש עיי"ש, (ועי' גם בתוס' הרא"ש כאן), ולפי"ז אפ"ל דלכן לא תירצו התוס' כרבינו פרץ כיון דשפיר בעינן לק"ו בהקדש דלא נימא דדין מיטב הוא רק ב"אחר" ולא בהקדש.

ע"כ