הקשה הת' הנעלה והמצויין וכו' משה שי' מרוזוב דלמה לא פירש הגמ' כוונת ר"ע "וק"ו להקדש" בפשטות דקאי על תשלומי מעילה היינו דאם מעל בהקדש חייב קרבן חומש ואשם, ויליף שכשמשלם קרן וכו' אם הוא עי קרקע צריך להיות במיטב? וכבר הקשה קושיא זו הרשב"א בגיטין מט,א, וז"ל: והא דלא מוקי לה הכא במועל בהקדש שמשלם ממיטב כתבו בתוס' משום דההוא נפקא לן בהדיא מקרא ולא ילפינן בקל וחומר דנזקי הדיוט דכתיב בתרומה ואשר חטא מן הקדש ישלם ומייתי לה בג"ש דישלם דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כדחזינן בריש ב"ק (ה' א') אתיא תחת נתינה ישלם כסף וילפינן קדש קדש מתרומה עכ"ל,היינו כיון דבמעילה כתוב "ישלם" [דילפינן מתרומה] ידעינן שמשלם ממיטב בגז"ש דתחת נתינה ישלם וכו' ואי"צ לק"ו, וכ"כ בשטמ"ק כאן: "ומהר"י כ"ץ ז"ל כתב וז"ל: ותימה אמאי לא מוקמיה באדם דאכל קודש דמשלם קרן וחומש. יש לומר לההיא לא איצטריך ק"ו דבהדיא כתיב ישלם דגמרינן מגזירה שוה לענין מיטב. ע"כ". וברש"ש כאן תירץ ע"פ מה שכתב בחידושיו בסנהדרין דתשלומי מעילה אי אפשר להיות ע"י קרקע כלל, אבל מהרשב"א מוכח שלא כדבריו.
והנה במה שתירצו התוס' דכל נזיקין ילפינן מקרן אדם ובור, באמת יש ללמוד גם מאדם גרידא וכמו שכתבו התוס' בגיטין [אלא דלפי מה שכתבו אח"כ, צריך קרן לגלות הפירוש באדם] והא שהביאו בתחילה קרן ובור י"ל שהוא לרווחא דמילתא וכמ"ש במהדורא בתרא כאן, והוסיף במה"ב שאין זה ג' כתובין הבאין באחד דאין מלמדין, כיון דלפי האמת צריך כולהו דקרן צריך לגלות על אדם, ובור צריך לחדש דאפילו פסולי המוקדשין פטור עיי"ש, דזהו הטעם שאין להקשות דא"כ למה צריך קרא לגבי בור? די"ל בפשטות כיון ששם ניתוסף חידוש שאינו בשאר הנזקין, דאפילו שור פסולי המוקדשין שהוא ממון בעלים לגמרי מ"מ פטור.
אלא דאכתי יש להקשות א"כ "רעהו" למה לי? למה לא מספיק הדין דבור לגלות הלימוד באדם ונדע כל נזקין? ותירץ במהר"ם וז"ל: וי"ל דאי לאו רעהו הו"א הא דפטר רחמנא שור פסולי המוקדשין בבור לא משום קולא דהקדש הוא משום דלא מקרי של הדיוט, אלא משום קילותא דבור הוא כמו דפטר בו אדם וכלים, והראי' לפי האמת דכתב רחמנא רעהו גבי שור חייב בו שור פסולי המוקדשין, כדאיתא לקמן דף י' ופירש"י שם משום דשפיר מקרי רעהו כיון שנפדו ע"ש, ואפ"ה פטירי בבור, א"כ אי לא כתיב רעהו לא הוה ילפינן ממה דפטר בבור שור פסולי המוקדשין דיהא פטור הקדש בכל הניזקין דהא פסולי המוקדשין לאו הקדש מקרי ואפ"ה פטירי בבור, אלא ודאי קולא דבור הוא גרים, עכ"ל, היינו דבלי רעהו היינו אומרים דבור שאני שהקילה התורה אצלו באדם וכלים ולכן גם הקדש פטור.
וכאן כתבו התוס' דאדם המזיק חמור ביותר, ואפשר ללמוד שן ורגל מאדם דהקדש פטור, אבל בגיטין שם כתבו התוס' דאפשר ללמוד גם בור מאדם והקשה מהרש"א שם וז"ל: בא"ד כולהו ניזקין דפטירי בו בהקדש ילפינן מאדם כו' ממזיק ע"י כריית בור או כו' עכ"ל דבריהם מגומגמים דמשמע דכריית בור לפטור בהקדש אתיא מאדם וזה אינו דבהדיא דרשינן בבור לפטור בו הקדש מדכתיב והמת יהיה לו כמ"ש התוס' לקמן ונכונים בזה דברי התוספות דפרק קמא דבבא קמא שלא הזכירו בזה בדבריהם שם כריית בור וז"ל דיותר ראוי לחייב אדם המזיק ממזיק ע"י שילוח בעירו עכ"ל ע"ש ויש ליישב דבריהם דע"כ לפי האמת איצטריך קרא והמת יהיה לו גבי בור ולא אתי ליה הקדש מאדם כדיליף שן ורגל היינו משום פסולי המוקדשין דלא אתי מאדם אלא לפטור הקדש והשתא אי לא הוה אתי בור בהקדש מאדם לא הוה מוקמינן לוהמת יהיה לו לפסולי המוקדשין אלא להקדש גמור אבל השתא דאתי הקדש מאדם לא איצטריך אלא לפסולי מוקדשין וק"ל עכ" ל, היינו דכאן סבירא להו להתוס' דאי"צ ללמוד בור מאדם משא"כ התם, וע"ז ביאר המהרש"א דרק אם לומדים בור מאדם לפטור הקדש יכולים לדרוש והמת יהי' לו למעט אפילו פסולי המוקדשין, משא"כ אם לא הי' לימוד על הקדש היינו ממעטין רק הקדש עצמו ולא פסולי המוקדשין.
והנה התוס' לקמן (בד"ה ורבי עקיבא) הקשו בא"ד וז"ל: אך קשה כי נמי סבר כר"ש לפרוך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ולמאי דפי' דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק דלא משלם כלל אלא משום דכתיב רעהו אתי שפיר,אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור עכ"ל, כוונתם דלפי רבי עקיבא דרעהו אינו פוטר בהקדש א"כ כל נזיקין חייבים ולא דרשינן כי יאכל פרט למזיק כי אם לענין חומש, וא"כ לא שייך להקשות על הק"ו מה להדיוט דיפה כחו בשאר נזקין משא"כ בהקדש, אבל בדין בור הרי כו"ע מודי שהוא פטור בפסולי המוקדשין כדילפינן מהמת יהי' לו, שיהי' בהבעלות שלו לגמרי משא"כ פסולי המוקדשין שפדאו ילפינן תזבח ולא גיזה ואכלת ולא חלב וכו' (ראה לקמן נג,ב) ולכן הקשו דבכל אופן תקשי לפי רבי עקיבא דאיך יליף בק"ו בהקדש מהדיוט הרי יש לפרוך מה להדיוט דיפה כחו לענין בור אבל הקדש פטורולא תירצו (ועי' בגיטין שם מה שתירצו ובחי' החתס סופר שם ואכמ"ל).
אמנם בשטמ"ק כאן כתב לתרץ קושיית התוס': "ואף על גב דפטר בבור שור פסולי המוקדשין בהכי לא הורע כח הקדש דהא הדיוט נמי כי אין המת שלו פטור ע"כ", כוונתו דהפטור בבור אינו מצד הקדש אלא גזה"כ דבעינן והמת יהי' לו - שלו, וזה שייך בכל דבר שהוא אסור בהנאה כו' לא רק מצד הקדש, ובמילא אין זה פירכא מצד הקדש שהוא קל, דמזה דפטרה התורה אפילו פסולי המוקדשין אף שהוא ממון הדיוט הרי זה מוכיח דפטור זה אינו קשור עם הקדש אלא בכלל, ובמילא לא שייך להקשות מה להדיוט שיפה כחו בנזקי בור תאמר בהקדש דאין זה משום הקדש- ועי' גם ברש"ש שכ"כ.
אבל מהתוס' מוכח ברור שחולק ע"ז וסב"ל דהפטור דבור בפסולי המוקדשין הוא דין מצד הקדש, דלכן כתבו בתחילה דכולהו נזיקין ילפינן מבור שהקדש פטור, וכן הקשו הקושיא שיש לפרוך מה להדיוט שיפה כחו בנזקי בור, ולא תירץ כהשטמ"ק, כיון דסב"ל לפי האמת שהוא פטור מצד הקדש.
ובאמת צריך ביאור בזה, דמהו הפירוש לפי התוס' דבהא שפטרה התורה בבור שור פסולי המוקדשין ה"ז דין מצד הקדש, דלכאורה הרי זה לגמרי ממון הדיוט אלא שהגבילה התורה בתזבח ולא גיזה כו' בשר ולא חלב כו' ולמה לא נימא שהוא דין כללי משום דאין המת שלו ולא מצד הקדש כדסב"ל בשטמ"ק כנ"ל.
וי"ל בזה, דהנה נסתפק המנ"ח (מצוה נ"א) בהא דאמרינן דשור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור דעכו"ם לאו "רעהו", מהו הדין בשאר נזקין כישראל הזיק עכו"ם כמו בשו"ר או באדם, די"ל דרק בהקדש שיש לימוד דכי יאכל ובור כו' למדים לפטור גם שאר נזיקין, משא"כ בעכו"ם שיש לימוד אחד בלבד ד"רעהו" י"ל שהוא רק בקרן בלבד, כיון דמקרן עצמו אי אפשר ללמוד שאר נזיקין דקרן אינו מועד מתחילתו, או נימא דכיון דבהקדש כתיב "רעהו" ושם לפועל הוה הפטור גם בכל שאר נזיקין במילא גם בנוגע לעכו"ם נימא כן.
ונתבאר בחי' ר' ראובן (סי' ד') ספיקתו, דהנה יש להסתפק בהא דאמרינן דרעהו ולא של הקדש, מהו הפירוש בזה, האם הפירוש דהחפצא של הקדש הוא הוא הפוטר הנזק, או י"ל שהלימוד הוא דאם אין הגברא - הניזק - ישראל, בכה"ג לא חייבה התורה, דכל שחסר בבעלים התובע ישראל ליכא חיוב.
והנה מובן דכפי שהפירוש הוא ב"רעהו" הרי זה גם גילוי בכי יאכל באדם המזיק הקדש שהוא פטור מצד אותו הטעם ברעהו, וזה תלוי אם הגילוי מילתא הוא שבחפצא של הקדש הוא פטור, או הגילוי מילתא הוא דאם אי"כ בעלים דישראל פטור, ובזה תלוי ספיקת המנחת חינוך, דאי נימא שהלימוד ד"רעהו" הוא שחפצא דהקדש הוא הפטור, וכן הוא בעכו"ם דחפצא עכו"ם פוטר, נמצא דהקדש ועכו"ם הם דינים נפרדים דכאו"א הוא סוג לגמרי בפני עצמו, דאין הכי נמי ששניהם נלמדים מאותו קרא, אבל מ"מ הם פטורים נפרדים זה מזה, וא"כ מהיכי תיתי לומר בעכו"ם דגם בשן ורגל ובאדם פטור, כיון דבעכו"ם ליכא קראי, אבל אי נימא דיסוד הפטור בהקדש הוא משום דחסר בהבעלים דישראל ובחסרון זה שווים הם הקדש ועכו"ם, נמצא שהן ענין אחד, וכשם שבהקדש יש גילוי מילתא מקרן לאדם דשם אם חסר בהבעלים דישראל פטור, כן נדע גם בנוגע לעכו"ם כיון דגם שם חסר בהבעלים דישראל.
ואכן מהתוס' עצמו יש להוכיח ספיקתו של המנחת חינוך, דהרי התוס' הביאו כאן ראי' דכל נזיקין פטורים בהקדש כיון דתנן במתניתין נכסים שאין בהם מעילה ואכולהו אבות קאי, הנה ראי' זו עצמה היא גם בהדין דבמתניתין ד"בני ברית" ולא עכו"ם, דבכל נזיקין קאי.
ולפי מה שנת' מוכח ששיטת התוס' לפרש הגדר דרעהו ולא של הקדש הוא משום דחסר בהבעלים דישראל, היינו לא שהחפצא דהקדש פוטרתו אלא משום דהקדש שהוא של גבוה אינו דישראל, וכן הוא לגבי עכו"ם דפטורים משום דליכא בעלים דישראל, ולפי"ז י"ל דזהו גם הביאור בשיטת התוס' דגם הפטור בבור הוא דין בהקדש כמו רעהו, כי זה גופא שהתורה הגבילה אותו שאסור לגזוז וכו' מגלה שחסר בבעלותו, ואין כאן בעלות שלימה של ישראל, ולכן פטור והוא חידוש מיוחד בבור דבעינן בעלים דישראל בשלימות, אבל בשאר נזיקין חייב בפסולי המוקדשין כיון דסו"ס הבעלים הוא ישראל ואי"צ בעלות שלימה, ושפיר כתבו התוס' דילפינן כל נזיקין מבור, כיון דיסודם הו"ע אחד דאם אין בעלים דישראל פטור, ולפי"ז יוצא דקושיית הגמ' מה להדיוט שיפה כחו בנזקין תאמר בהקדש הכוונה הוא כיון שחסר בהקדש בבעלות דישראל, א"כ שפיר הקשו התוס' דגם מצד בור יש לפרוך כן יש שם חסרון מצד הבעלות .
והשטמ"ק שתירץ קושיית התוס' מבור דזה אינו משום הקדש אלא דין בכלל דצריך שהמת יהי' שלו כיון דפסולי המוקדשין הוא לגמרי ממון הדיוט, הנה י"ל דהשטמ"ק סב"ל דהפטור הוא מצד החפצא דהקדש ולכן תירץ דפסולי המוקדשין אינו חפצא דהקדש, משא"כ התוס' דסב"ל שהפטור אינו מחמת הפצא דהקדש אלא שהוא מצד שאינו של בעלים ישראל, במילא קולא זו עצמה שייך גם בפסולי המוקדשין שחסר בו שלימות בהבעלות לענין גיזה וחלב עי"ז שהי' הקדש לפני הפדיון, ועי' בזה.
ואין כל זה סותר למ"ש המהר"ם כנ"ל דהדין דבור דפטור בו פסולי המוקדשין אינו יכול לגלות הדין באדם דמזיק, דהיינו אומרים שזהו מחמת קילותא דבור, משא"כ בשאר נזיקין חייב תשלומין גם בהקדש ולכן צריך רעהו דנגיחה, כי רק לעיל כאשר רוצים ללמוד מבור לאדם שייך סברא זו, אבל הכא דיינינן הקדש מהדיוט ואמרינן דק"ו להקדש שהוא חמור, וע"ז שפיר הקשו התוס' דבדין בור עצמו רואים דהדיוט חמור מהקדש, וא"כ איך לומר ק"ו בכלל מהדיוט להקדש.
בסוף תוד"ה שור רעהו
בא"ד וז"ל: וא"ת רעהו דכתב רחמנא למה לי הא מוכי יאכל נפקא כדאי' במסכת מעילה (דף יט.) מקיש רחמנא הקדש לתרומה מה תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מילי דאכילה ומזיק ליה פטור ולאו דוקא מידי דאכילה כדאיתא התם וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוה דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיה ואע"ג דכי יאכל בתרומה כתיב ושם חייב מזיק קרן דממון דכהן הוא מ"מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו וכו' עכ"ל, הא דלא הקשו התוס' והמת יהי' לו גבי בור למה לי תיפוק ליה מכי יאכל, פשוט כיון ששם נתחדש דאפילו שור פסולי המוקדשין דהוה ממון הדיוט ממש פטור עליו וכפי שנת' בשיעור מ"ד דבעינן שהמת יהי' שלו וכאן הגבילה התורה דתזבח ולא גיזה ואכלת ולא חלב, וזהו הוא חידוש מיוחד לגבי בור שהוא פטור, וא"כ ודאי צריך לימוד זה לגופיה, וכל הקושיא היא דכיון דיותר ראוי לחייב אדם המזיק מנזקי ממונו וכו' וא"כ "רעהו" למה לי? וע"ז תירצו דלולי קרא דרעהו לא היינו מחדשים חידוש כ"כ שבהקדש פטור אפילו על הקרן והיינו פוטרים במזיק רק מן החומש, ורק לאחר דילפינן דבשור חייב רק ברעהו ולא בהקדש שפיר ילפינן מכי יאכל לפטרו לגמרי.
והא שהקשו אח"כ: "ומיהו למ"ד (לקמן כו.) דאיכא כופר ברגל לא אתיא מכל הני דמה לקרן ואדם ובור דלא משלם כופר בפעם ראשונה וכו'" אף שכבר כתבו לעיל דיותר ראוי לחייב אדם המזיק וכו' הנה זהו רק בחומרות שהן מצד הסברא כגון דשן יש הנאה להזיקו, אבל חומרא הכתובה בקרא ודאי איכא למיפרך מיניה וכופר ברגל הוא חומרא הכתובה בקרא, ועי' מהרש"א כאן שכ"כ ולכן לא הקשו התוס' דמה לרגל שהזיקו מצוי וכו' עיי"ש.
והנה במ"ש התוס' דבהקדש ילפינן מכי יאכל אפילו קרן לא רק חומש אף דבתרומה בפועל חייב בקרן מצד פסוק אחר, לכאורה צריך ביאור דכיון דבפועל חייב קרן בתרומה נמצא שהפסוק ממעטו רק מחומש, כיון ששם חייב בהקרן, א"כ סוף סוף איך אפשר ללמוד הקדש מיניה דאפילו עצם התשלומין - הקרן - פטור?
והביאור בזה הוא דבזר שאוכל תרומה יש שם ב' עבירות: א) בין אדם למקום שאכל תרומה שלא כדין, וזה שייך אפילו בישראל שאוכל תרומת עצמו כשירש מאבי אמו כו', ומשום זה צריך כפרה לשמים אבל לא שייך בזה דין גזל דהוה שלו בירושה ויכול למוכרו לכהן בזול, ומשום איסור זה דבין אדם למקום אמרה התורה שצריך לשלם דוקא בפירות שהוא בדבר הראוי להיות קודש דוקא וכשנותנו לכהן נעשה תרומה מיד ומתכפר לו.
ויש עוד איסור של בין אדם לחבירו שהוא מצד דין גזילה, דלא גרע משאר גזילות והכא הרי גזל ממון הכהן, ולא שאני תרומה משאר ממון כהן, דמצד זה אי"צ התשלומין להיות בדבר הראוי להיות קודש דוקא כו' אלא כמו בכל גזלן, וזה שייך אפילו בכהן שגזל תרומה מחבירו ואכלו דאין כאן איסור בין אדם למקום כיון שהוא כהן ויש רק איסור גזילה בלבד, וכוונת התוס' דלימוד זה דכי יאכל איירי בתרומה מצד האיסור דבין אדם למקום, ונמצא דפסוק זה דכי יאכל פרט למזיק ממעט הכל אפילו מהקרן, ובמזיק ליכא כפרהכל ואי"צ לשלם אפילוהקרן,
והא דבפועל חייב לשלם הרי זה משום איסור דלא תגזול שאינו שייך כאן, ולכן אין צריך לשלם בדבר הראוי להיות קודש כיון דקרא זה ממעט לגמרי תשלומין, ואיתקש הקדש לתרומה ובהקדש הרי כל האיסור שם הוא רק מדין גזילה וכמ"ש התוס' בכתובות ל,ב, בד"ה זר בחילוק זה וז"ל: דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במסכת תרומות (פ"ו מ"א) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן.. אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש", נמצא דכשילפינן בהקדש דבמזיק פטור הרי הלימוד הוא גם לגבי הקרן ועי' בזה. ע"כ
ע"כ