בדין יוקרא דלקמיה (ב)
פירוש הב' שבפירוש רש"י
עי' היטב בשיעור מ"ד שנתבאר פירוש הא' של רש"י דאיירי בעני ושדותיו שוות מאתיים זוז בניסן אבל עכשיו בתשרי שוות מאה דהיינו מחצה, מהו דינו לענין מעשר עני, האם נותנים לו או לא ונתבאר כיון דמחירו האמיתי הוא של ניסן - מאתיים זוז, נותנים לו רק מאה ולא יותר כיון דבאמת ה"ה עשיר, אלא כיון דעכשיו אינו יכול למוכרו במאתיים נותנים לו מאה שלא יהי' בגדר עני , ואביי פשיט מדין זה של רבה דמחיר האמיתי הוא של ניסן, ולכן שייך לומר להניזק שיתן לו בינונית כיוקרא דלקמיה, עיי"ש הביאור בהמשך הגמ' ומה שהובא מרבינו פרץ לענין כתובת ראשה שבאמת לא נפקע כחה מבעל חוב לגמרי וכו'.
אלא דפירוש זה קשה קצת כנ"ל, דהרי בהברייתא לא הוזכר כלל השיעור ד"מאתיים" והרי זה דבר עיקרי? ולכן הביא רש"י פירוש ב' דאיירי בעשיר וליכא שום הגבלה דמאתיים.
ופירושו הב' הוא דאיירי בעשיר שיש לו קרקעות ששוות הרבה אלא דעכשיו אינו מוצא למכור בדמיהן, וכיון שאינו יכול למוכרן וצריך עכשיו מעות למזונות, הנה זהו הדין שנותנים לו מעות ממעשר עני עד שימצא קונה שישלם עכ"פ חצי דמיהן, ולשון זה סבירא ליה דגם אופן כזה שיש לו נכסים הרבה אבל אינו מוצא למוכרן, נכלל בתקנת מעשר שני, ואז כאשר ימצא קונה שקונה בחצי דמיהן מחוייב למכור ושוב אין נותנים לו כלום דאמרינן לו שימכרם ויתפרנס מהמעות, וזהו כהדין עשיר העובר ממקום למקום וצריך ליתן לו מעות למזונות עד שיבא לביתו.
ובזה חלוק גם פי' זה מפי' הראשון, דהרי לפי' הראשון אינו מחוייב למכור שדהו כלל, כיון דדנים בהברייתא רק מהו השיעור של מעשר עני שמותרים ליתן לו כפי שהוא באותו המצב, ולא איירי כלל אודות מכירת השדות, ובאמת אם ימכור שדהו ויהי' לו מאתיים ויתפרנס מהם נוכל ליתן לו אח"כ אפילו אלף, משא"כ כאשר יש לו שדהו זה הרי לעולם יהי' אסור ליתן לו יותר ממאה, משא"כ ללשון שני הפירוש שהוא מחוייב למכור שדהו להתפרנס מהן מיד שמוצא לוקח שישלם לו לכל הפחות מחצית המחיר.
ומקשה בגמ' דמתי יש הגבלה זו שנותנים לו עד שימצא קונה שישלם מחצית דמיהן, אם מכה דכו"ע היא דכו"ע אוזיל, והוא לא פשע "אפילו טובא נמי ליספי ליה" היינו אפילו אם יכול לקבל יותר ממחצית דמיהן ניתן לו להתפרנס עד שימצא קונה שישלם כל דמיהן, ופשוט דצריך לומר דאיירי באופן דידעינן דעכשיו הוא זמן בלתי רגיל ובודאי יחזור המחיר לקדמותו, דלכן נותנים לו עכשיו שלא יצטרך עכשיו למכור, אבל אם לא ידעינן שיחזור כו' ודאי אין נותנים לו כלום, דוכי לעולם ניתן לו מזונות עד שיעלה המחיר כמקדם? ואם הוא פשע דעייל ונפיק אזוזא "אפילו פורתא נמי לא ליספי ליה" היינו אפילו מקבל עבורן רק פורתא לא ניתן לו כלום כיון שפשע, וא"כ מתי יש הגבלה דמחצית דמיהן?
ולשון הגמ' אפילו טובא כו' אפילו פורתא א"ש יותר לפי פירוש הראשון, דלפי פירוש הראשון כל זה הוא ענין אחד דאיירי אודות כמות הנתינה, דמקשה שניתן לו אפילו יותר ממאה, או שלא ניתן לו אפילו פחות ממאה, משא"כ לפי' זה פורתא וטובא קאי על דמי השדה שיכול לקבל, וליספו לי כו' איירי אודות הנתינה וכמ"ש בנחלת דוד.
ותירץ הגמ' דאיירי כשלא פשע ואיירי אודות תשרי וניסן, שהדרך דבתשרי אוזיל מחצה, ולכן כשהוא בחודש תשרי ויכול לקבל מחצית דמיהן אין נותנים לו כלום כיון דעכשיו זהו המחיר האמיתי שלהן, ולכן ימכרם כיון דזהו כל דמיהם, משא"כ אם יכול לקבל בתשרי רק פחות ממחצה, אז נותנים לו מעשר עני עד שימצא קונה שישלם מחצה, כי החיוב ליתן לו עד שימצא קונה הוא רק אם אין משלמין מחיר הדרוש עכשיו, וזהו כשאין משלמין לו אפילו חצי דמיהן שהוא מחיר הדרוש, אבל כשמשלמין מחיר הדרוש בתשרי דהיינו מחצה אין נותנים לו כלום, ומחוייב למכור.
אלא דלפי פירוש זה בפשטות יוצא דמחיר האמיתי הוא של תשרי ולא יוקרא דלקמי', וכמ"ש בנחלת דוד, דזהו הטעם כנ"ל דבתשרי כשמוצא אדם שישלם לו מחצה דזהו מחיר האמיתי אין נותנים לו כלום, דלכן אם בתשרי נותנים לו פחות ממחצה לא ימכור, כיון דאין זה מחיר האמיתי.
[ולפי שיטה זו יוצא בנדון דעני, שבתשרי שוה שדהו מנה, דמותר ליתן לו אפילו אלף, כיון שמנה הוה מחירו האמיתי והוה עני, והוא להיפך לגמרי מפירוש הראשון, וכ"כ בתור"פ בהדיא שהקשה על פירוש ראשון דכיון דעכשיו בתשרי ה"ז שוה מנה למה אין יכולים ליתן לו אפילו אלף, ולכן נקט כפירוש השני עיי"ש]
אלא דלפי"ז קשה דאיזה הלכה למד אביי מברייתא זו לענין נזיקין, כיון דזהו ההיפך ממה נתבאר לפי פירוש הראשון, דלמד דיוקרא דלקמי' הוא המחיר אמיתי? וכאן סבירא לן להיפך?
ונראה לבאר זה עפ"י מ"ש בתור"פ (דסב"ל כנ"ל דאיירי בעשיר) בד"ה הכא נמי שכתב וז"ל: וא"ת למה הוצרך להביא הברייתא דמי שהיו לו בתים ומילתא דרבה, הו"ל למימר כגון דביומי דניסן יקרי בלא אריכות ואשמעינן קרא דשוה כסף דשקיל כיוקרא דלקמיה אם בא ליפרע שלא כדינו? וי"ל דאי לא ברייתא ומילתא דרבה הו"א דבכה"ג לא מקרי שוה כסף כיון דהשתא מיהא זול ארעתיה אע"ג דלקמן יקרי, הילכך לא מצי למימר לי' שקול כיוקרא דלקמי' גם כי בא לגבות מבינונית וזיבורית, אבל מתוך הברייתא דקתני עד מחצה דר"ל מחצה שהן שוין בניסן כדפ' רבה גם בתשרי משערינן לפי דמי המכירה דבניסן, הילכך ש"מ דשפיר מקרי שוה כסף יוקרא דניסן בתשרי, עכ"ל.
ויש לבאר דבריו, דהנה לכאורה צריך ביאור בהסוגיא [ללשון ב'], דכשם שסב"ל בפירוש הב' אם זל דכו"ע נותנים לו מזונות עד שימצא קונה שישלם מחיר השלם וכפי שנת' דאיירי שידעינן שיחזור לקדמותו, א"כ למה לא ניתן לו מזונות בתשרי ג"כ עד שימצא קונה שישלם מחיר המלא בניסן דמאי שנא? ומוכח מזה שישנם ב' דברים: א) הזלה דהיינו שאז משלמין לו פחות משוויות השדה. ב) דגוף שוויות השדה משתנה דעכשיו שוה פחות, והדין שנותנים לו מזונות הוא רק באופן דמשלמין לו פחות משוויותו דזהו"ע הזלה מה שהוזל דכו"ע, משא"כ כשעכשיו יכול לקבל דמי השוויות של השדה אין נותנים לו כלום.
וזהו מה שאביי הוכיח מהברייתא דכיון דמוכח דבתשרי כשמשלמין לו מחצה אין נותנים לו כלום, הרי מוכח מזה דכיון דזהו דרך העולם של תשרי וניסן, אין הפירוש שבתשרי המחצה הוא פחות משוויותו, אלא דעכשיו זהו השוויות של גוף השדה ולכן אין נותנים לו כלום, א"כ מזה גופא מוכח גם בנוגע לניסן שאין הפי' שהיוקר הוא יותר משוויות השדה [כיון שכו"ע קונים אז לכן מעלים המחיר ליותר משוויותו] אלא שבניסן זהו השוויות של גוף השדה, ואינו מחיר שהוא יותר מגוף שוויות השדה, כי אי נימא שהמחיר דניסן הוא יותר מגוף שוויות השדה ויוקר בעלמא הוא, איך אמדינן השתא בתשרי שהמחיר האמיתי הוא מחצה מניסן, הרי בניסן אין זה מחירו האמיתי אלא שמתייקר מחמת הצורך, ומוכח מזה דבגוף השדה יש כאן ב' שוויות וב' מחירים, הא' של תשרי והב' של ניסן, וב' המחירים הם בגוף השדה, ונקודה זו הוא כל יסודו של אביי דיוקרא דלקמיה הוה מחיר האמיתי בניסן, דאי לא נימא כן ודאי לא שייך לשלם לניזק בינונית וכו' ביוקרא דלקמי' כיון שהדמים שמוסיפים אז אינם נכללים בגוף השדה.
אלא דלפי"ז אי אפשר לפרש דברי אביי כלעיל בפירוש ראשון דיוקרא דהשתא הוא מצד דין מיטב דוקא וכו' אבל מחיר האמיתי הוא של ניסן, כיון דלפירוש זה בתשרי המחיר הוא של תשרי ולכן יש לפרש באופן אחר, דאביי למד דתשלומי מיטב זהו עיקר התשלומין עפ"י תורה להניזק כמ"ש מיטב שדהו וכו'1, משא"כ בהא שיכול לתבוע בינונית ה"ז רק זכות צדדי שיש לו, (דידעינן מק"ו כמ"ש רש"י) אבל אין זה עיקר התשלומין מן התורה, ולכן למד אביי דרק כשגובה בתשלומין הרגילים שלו צריך ליתן לו כיוקרא דהשתא שזהו מחיר האמיתי דעכשיו, אבל כשתובע בינונית דאי"ז עיקר התשלומין שלו רק זכות צדדית יכול המזיק לומר לו דכיון שאינו רוצה בעיקר התשלומין שלו לכן יתן לו כפי השוויות של ניסן דגם הוא נכלל בגוף השדה, ורק כשמשלם בעיקר דינו במיטב,משלם לו כדהשתא כיון שאינו צריך להמתין עד ניסן.
וע"ז הקשה ר' אחא בר יעקב: "א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית" וכוונתו בזה הוא דאין הפירוש דעי"ז שנתנה לו התורה דין מיטב חל איזה חסרון לגבי בינונית וזיבורית כנ"ל דאי"ז עיקר התשלומין שלו, כי התורה לא גרעה כחו כלל, ואדרבה כוונת התורה הוא רק ליפות כחו במיטב, ובמילא כשדנים אודות בינונית וזיבורית צריך לדון בהם עצמם כאילו אי"כ דין מיטב כלל דאז היו כל הקרקעות שוות דבכולם הוה עיקר התשלומין, [או אפ"ל כמ"ש המאירי דכל מה שהוא תובע הוא מיטב אצלו ובמילא זהו עיקר דינו] ולכן גם כשרוצה בינונית ה"ז עיקר דינו, ובמילא צריך ליתן לו כיוקרא דהשתא. ולפי פירוש זה א"ש יותר לשון אביי "אי שקלת כדינך שקול כדהשתא וכו'", היינו שתובע עיקר התשלומין שלו, משא"כ ללשון ראשון נת' שזהו מצד גדר מיטב שצריך לקבל מעותיו מיד.
ולכן למד רב אחא בר יעקב שהדין שייך לגבי בעל חוב, דשם הלא אין שייך הסברא דהורעת כחו אצל זיבורית, כמ"ש התוס' דבבע"ח ליכא יפוי כח כלל דאדרבה הורע כחו דדינו בזיבורית, אלא דמשום נעילת דלת תיקנו בבינונית, וכאן למד רב אחא תיקנו רבנן דבינונית נעשה עיקר התשלומין שלו ולא זיבורית, דבבע"ח לא חיישינן אם יגרע כחו ולכן כאן שפיר יכול המזיק לומר אי שקלת כדינך בינונית דזהו עיקר התשלומין שלו ישלם לו כיוקרא דהשתא דאינו צריך להמתין עד ניסן כיון דזמן הפרעון הוא עכשיו, אבל אם רוצה שלא כעיקר דינו יתן לו כיוקרא דלקמי' דזהו השוויות של השדה בחודש ניסן, וע"ז הקשה רב אחא בריה דרב איקא דגם זה אינו דמשום נעילת דלת לא מסתבר שחכמים יפעלו חסרון לגבי הזיבורית כיון שהוא טוען שאם הי' לו מעות הי' קונה כדהשתא וכו', במילא כשגובה מן הזיבורית הוה גם זה כעיקר דינו, ולפי המסקנא הוה הדין לגבי כתובת אשה דשם לא שייך נעילת דלת כו' דכשמשלם לה בבינונית יכול ליתן לה כיוקרא דלקמי' וכפי שנתבאר לעיל מתוס' ר"פ דחכמים לא הפקיעו כחה לגמרי מבעל חוב עיי"ש.
אלא דלפי פירוש זה דבתשרי מחיר האמיתי הוא מחצה, יש להקשות קושיית השטמ"ק דמהו ההו"א דרב אחא בנוגע לבעל חוב שאם מבקש זיבורית יכול הלוה ליתן לו כיוקרא דלקמי' הלא המלוה טוען דכיון דמה"ת בע"ח בזיבורית, לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ותן לי כדיני כיוקרא דהשתא, ובשיעור הקודם נתבאר דללשון ראשון לא קשה כלל דאדרבה יוקרא דלקמי' הוה מחיר האמיתי עיי"ש, אבל ללשון זה דיוקרא דהשתא הוה מחיר האמיתי הדרה הקושיא לדוכתיה?
וי"ל: א) כמו שתירץ בריב"א בשטמ"ק וז"ל? כתב הרא"ש ז"ל: וריב"א הקשה ונימא בעל חוב לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ובעינא למשקל כדינאי בזיבורית. ותירץ דאין אומרים אי איפשי בתקנת חכמים אלא להחזיק את מה שבידו כגון גבי אשה לקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא. עכ"ל, דלהוציא מעות איאפשר לומר לא ניחא לי וכו' ב) עוד תירץ בשטמ"ק דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן שייך רק בזה ששורש התקנה הוא בשבילו, והנה הכא תיקנו רבנן בבינונית משום נעילת דלת דהיינו משום הלוה, שלטובתו תיקנו בכדי שימצא מלוה להלוות לו, ולכן תיקנו בבינונית, ובמילא אין המלוה יכול לומר לא ניחא לי כו' כיון דשורש התקנה לא הי' בשבילו אלא בשביל הלוה, ג) כמ"ש המאירי כאן דאין הפירוש דדינו של בע"ח מן התורה הוא בזיבורית, אלא דינו של בע"ח הוא בכל מה שהלוה נותן לו, דילפינן מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך כו' דדרכו להוציא פחות שבכלים כו', שיכול ליתן לו אפילו זיבורית, מיהו הפירוש הוא שכל מה שנותן לו זהו דינו, וכיון דכאן נותן לו בינונית והוא מבקש זיבורית אין זה דינו ולכן יכול לומר לו כיוקרא דלקמי', ועי' בכל זה היטב.
ע"כ
בדין יוקרא דלקמיה (ב)
פירוש הב' שבפירוש רש"י
עי' היטב בשיעור מ"ד שנתבאר פירוש הא' של רש"י דאיירי בעני ושדותיו שוות מאתיים זוז בניסן אבל עכשיו בתשרי שוות מאה דהיינו מחצה, מהו דינו לענין מעשר עני, האם נותנים לו או לא ונתבאר כיון דמחירו האמיתי הוא של ניסן - מאתיים זוז, נותנים לו רק מאה ולא יותר כיון דבאמת ה"ה עשיר, אלא כיון דעכשיו אינו יכול למוכרו במאתיים נותנים לו מאה שלא יהי' בגדר עני , ואביי פשיט מדין זה של רבה דמחיר האמיתי הוא של ניסן, ולכן שייך לומר להניזק שיתן לו בינונית כיוקרא דלקמיה, עיי"ש הביאור בהמשך הגמ' ומה שהובא מרבינו פרץ לענין כתובת ראשה שבאמת לא נפקע כחה מבעל חוב לגמרי וכו'.
אלא דפירוש זה קשה קצת כנ"ל, דהרי בהברייתא לא הוזכר כלל השיעור ד"מאתיים" והרי זה דבר עיקרי? ולכן הביא רש"י פירוש ב' דאיירי בעשיר וליכא שום הגבלה דמאתיים.
ופירושו הב' הוא דאיירי בעשיר שיש לו קרקעות ששוות הרבה אלא דעכשיו אינו מוצא למכור בדמיהן, וכיון שאינו יכול למוכרן וצריך עכשיו מעות למזונות, הנה זהו הדין שנותנים לו מעות ממעשר עני עד שימצא קונה שישלם עכ"פ חצי דמיהן, ולשון זה סבירא ליה דגם אופן כזה שיש לו נכסים הרבה אבל אינו מוצא למוכרן, נכלל בתקנת מעשר שני, ואז כאשר ימצא קונה שקונה בחצי דמיהן מחוייב למכור ושוב אין נותנים לו כלום דאמרינן לו שימכרם ויתפרנס מהמעות, וזהו כהדין עשיר העובר ממקום למקום וצריך ליתן לו מעות למזונות עד שיבא לביתו.
ובזה חלוק גם פי' זה מפי' הראשון, דהרי לפי' הראשון אינו מחוייב למכור שדהו כלל, כיון דדנים בהברייתא רק מהו השיעור של מעשר עני שמותרים ליתן לו כפי שהוא באותו המצב, ולא איירי כלל אודות מכירת השדות, ובאמת אם ימכור שדהו ויהי' לו מאתיים ויתפרנס מהם נוכל ליתן לו אח"כ אפילו אלף, משא"כ כאשר יש לו שדהו זה הרי לעולם יהי' אסור ליתן לו יותר ממאה, משא"כ ללשון שני הפירוש שהוא מחוייב למכור שדהו להתפרנס מהן מיד שמוצא לוקח שישלם לו לכל הפחות מחצית המחיר.
ומקשה בגמ' דמתי יש הגבלה זו שנותנים לו עד שימצא קונה שישלם מחצית דמיהן, אם מכה דכו"ע היא דכו"ע אוזיל, והוא לא פשע "אפילו טובא נמי ליספי ליה" היינו אפילו אם יכול לקבל יותר ממחצית דמיהן ניתן לו להתפרנס עד שימצא קונה שישלם כל דמיהן, ופשוט דצריך לומר דאיירי באופן דידעינן דעכשיו הוא זמן בלתי רגיל ובודאי יחזור המחיר לקדמותו, דלכן נותנים לו עכשיו שלא יצטרך עכשיו למכור, אבל אם לא ידעינן שיחזור כו' ודאי אין נותנים לו כלום, דוכי לעולם ניתן לו מזונות עד שיעלה המחיר כמקדם? ואם הוא פשע דעייל ונפיק אזוזא "אפילו פורתא נמי לא ליספי ליה" היינו אפילו מקבל עבורן רק פורתא לא ניתן לו כלום כיון שפשע, וא"כ מתי יש הגבלה דמחצית דמיהן?
ולשון הגמ' אפילו טובא כו' אפילו פורתא א"ש יותר לפי פירוש הראשון, דלפי פירוש הראשון כל זה הוא ענין אחד דאיירי אודות כמות הנתינה, דמקשה שניתן לו אפילו יותר ממאה, או שלא ניתן לו אפילו פחות ממאה, משא"כ לפי' זה פורתא וטובא קאי על דמי השדה שיכול לקבל, וליספו לי כו' איירי אודות הנתינה וכמ"ש בנחלת דוד.
ותירץ הגמ' דאיירי כשלא פשע ואיירי אודות תשרי וניסן, שהדרך דבתשרי אוזיל מחצה, ולכן כשהוא בחודש תשרי ויכול לקבל מחצית דמיהן אין נותנים לו כלום כיון דעכשיו זהו המחיר האמיתי שלהן, ולכן ימכרם כיון דזהו כל דמיהם, משא"כ אם יכול לקבל בתשרי רק פחות ממחצה, אז נותנים לו מעשר עני עד שימצא קונה שישלם מחצה, כי החיוב ליתן לו עד שימצא קונה הוא רק אם אין משלמין מחיר הדרוש עכשיו, וזהו כשאין משלמין לו אפילו חצי דמיהן שהוא מחיר הדרוש, אבל כשמשלמין מחיר הדרוש בתשרי דהיינו מחצה אין נותנים לו כלום, ומחוייב למכור.
אלא דלפי פירוש זה בפשטות יוצא דמחיר האמיתי הוא של תשרי ולא יוקרא דלקמי', וכמ"ש בנחלת דוד, דזהו הטעם כנ"ל דבתשרי כשמוצא אדם שישלם לו מחצה דזהו מחיר האמיתי אין נותנים לו כלום, דלכן אם בתשרי נותנים לו פחות ממחצה לא ימכור, כיון דאין זה מחיר האמיתי.
[ולפי שיטה זו יוצא בנדון דעני, שבתשרי שוה שדהו מנה, דמותר ליתן לו אפילו אלף, כיון שמנה הוה מחירו האמיתי והוה עני, והוא להיפך לגמרי מפירוש הראשון, וכ"כ בתור"פ בהדיא שהקשה על פירוש ראשון דכיון דעכשיו בתשרי ה"ז שוה מנה למה אין יכולים ליתן לו אפילו אלף, ולכן נקט כפירוש השני עיי"ש]
אלא דלפי"ז קשה דאיזה הלכה למד אביי מברייתא זו לענין נזיקין, כיון דזהו ההיפך ממה נתבאר לפי פירוש הראשון, דלמד דיוקרא דלקמי' הוא המחיר אמיתי? וכאן סבירא לן להיפך?
ונראה לבאר זה עפ"י מ"ש בתור"פ (דסב"ל כנ"ל דאיירי בעשיר) בד"ה הכא נמי שכתב וז"ל: וא"ת למה הוצרך להביא הברייתא דמי שהיו לו בתים ומילתא דרבה, הו"ל למימר כגון דביומי דניסן יקרי בלא אריכות ואשמעינן קרא דשוה כסף דשקיל כיוקרא דלקמיה אם בא ליפרע שלא כדינו? וי"ל דאי לא ברייתא ומילתא דרבה הו"א דבכה"ג לא מקרי שוה כסף כיון דהשתא מיהא זול ארעתיה אע"ג דלקמן יקרי, הילכך לא מצי למימר לי' שקול כיוקרא דלקמי' גם כי בא לגבות מבינונית וזיבורית, אבל מתוך הברייתא דקתני עד מחצה דר"ל מחצה שהן שוין בניסן כדפ' רבה גם בתשרי משערינן לפי דמי המכירה דבניסן, הילכך ש"מ דשפיר מקרי שוה כסף יוקרא דניסן בתשרי, עכ"ל.
ויש לבאר דבריו, דהנה לכאורה צריך ביאור בהסוגיא [ללשון ב'], דכשם שסב"ל בפירוש הב' אם זל דכו"ע נותנים לו מזונות עד שימצא קונה שישלם מחיר השלם וכפי שנת' דאיירי שידעינן שיחזור לקדמותו, א"כ למה לא ניתן לו מזונות בתשרי ג"כ עד שימצא קונה שישלם מחיר המלא בניסן דמאי שנא? ומוכח מזה שישנם ב' דברים: א) הזלה דהיינו שאז משלמין לו פחות משוויות השדה. ב) דגוף שוויות השדה משתנה דעכשיו שוה פחות, והדין שנותנים לו מזונות הוא רק באופן דמשלמין לו פחות משוויותו דזהו"ע הזלה מה שהוזל דכו"ע, משא"כ כשעכשיו יכול לקבל דמי השוויות של השדה אין נותנים לו כלום.
וזהו מה שאביי הוכיח מהברייתא דכיון דמוכח דבתשרי כשמשלמין לו מחצה אין נותנים לו כלום, הרי מוכח מזה דכיון דזהו דרך העולם של תשרי וניסן, אין הפירוש שבתשרי המחצה הוא פחות משוויותו, אלא דעכשיו זהו השוויות של גוף השדה ולכן אין נותנים לו כלום, א"כ מזה גופא מוכח גם בנוגע לניסן שאין הפי' שהיוקר הוא יותר משוויות השדה [כיון שכו"ע קונים אז לכן מעלים המחיר ליותר משוויותו] אלא שבניסן זהו השוויות של גוף השדה, ואינו מחיר שהוא יותר מגוף שוויות השדה, כי אי נימא שהמחיר דניסן הוא יותר מגוף שוויות השדה ויוקר בעלמא הוא, איך אמדינן השתא בתשרי שהמחיר האמיתי הוא מחצה מניסן, הרי בניסן אין זה מחירו האמיתי אלא שמתייקר מחמת הצורך, ומוכח מזה דבגוף השדה יש כאן ב' שוויות וב' מחירים, הא' של תשרי והב' של ניסן, וב' המחירים הם בגוף השדה, ונקודה זו הוא כל יסודו של אביי דיוקרא דלקמיה הוה מחיר האמיתי בניסן, דאי לא נימא כן ודאי לא שייך לשלם לניזק בינונית וכו' ביוקרא דלקמי' כיון שהדמים שמוסיפים אז אינם נכללים בגוף השדה.
אלא דלפי"ז אי אפשר לפרש דברי אביי כלעיל בפירוש ראשון דיוקרא דהשתא הוא מצד דין מיטב דוקא וכו' אבל מחיר האמיתי הוא של ניסן, כיון דלפירוש זה בתשרי המחיר הוא של תשרי ולכן יש לפרש באופן אחר, דאביי למד דתשלומי מיטב זהו עיקר התשלומין עפ"י תורה להניזק כמ"ש מיטב שדהו וכו'1, משא"כ בהא שיכול לתבוע בינונית ה"ז רק זכות צדדי שיש לו, (דידעינן מק"ו כמ"ש רש"י) אבל אין זה עיקר התשלומין מן התורה, ולכן למד אביי דרק כשגובה בתשלומין הרגילים שלו צריך ליתן לו כיוקרא דהשתא שזהו מחיר האמיתי דעכשיו, אבל כשתובע בינונית דאי"ז עיקר התשלומין שלו רק זכות צדדית יכול המזיק לומר לו דכיון שאינו רוצה בעיקר התשלומין שלו לכן יתן לו כפי השוויות של ניסן דגם הוא נכלל בגוף השדה, ורק כשמשלם בעיקר דינו במיטב,משלם לו כדהשתא כיון שאינו צריך להמתין עד ניסן.
וע"ז הקשה ר' אחא בר יעקב: "א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית" וכוונתו בזה הוא דאין הפירוש דעי"ז שנתנה לו התורה דין מיטב חל איזה חסרון לגבי בינונית וזיבורית כנ"ל דאי"ז עיקר התשלומין שלו, כי התורה לא גרעה כחו כלל, ואדרבה כוונת התורה הוא רק ליפות כחו במיטב, ובמילא כשדנים אודות בינונית וזיבורית צריך לדון בהם עצמם כאילו אי"כ דין מיטב כלל דאז היו כל הקרקעות שוות דבכולם הוה עיקר התשלומין, [או אפ"ל כמ"ש המאירי דכל מה שהוא תובע הוא מיטב אצלו ובמילא זהו עיקר דינו] ולכן גם כשרוצה בינונית ה"ז עיקר דינו, ובמילא צריך ליתן לו כיוקרא דהשתא. ולפי פירוש זה א"ש יותר לשון אביי "אי שקלת כדינך שקול כדהשתא וכו'", היינו שתובע עיקר התשלומין שלו, משא"כ ללשון ראשון נת' שזהו מצד גדר מיטב שצריך לקבל מעותיו מיד.
ולכן למד רב אחא בר יעקב שהדין שייך לגבי בעל חוב, דשם הלא אין שייך הסברא דהורעת כחו אצל זיבורית, כמ"ש התוס' דבבע"ח ליכא יפוי כח כלל דאדרבה הורע כחו דדינו בזיבורית, אלא דמשום נעילת דלת תיקנו בבינונית, וכאן למד רב אחא תיקנו רבנן דבינונית נעשה עיקר התשלומין שלו ולא זיבורית, דבבע"ח לא חיישינן אם יגרע כחו ולכן כאן שפיר יכול המזיק לומר אי שקלת כדינך בינונית דזהו עיקר התשלומין שלו ישלם לו כיוקרא דהשתא דאינו צריך להמתין עד ניסן כיון דזמן הפרעון הוא עכשיו, אבל אם רוצה שלא כעיקר דינו יתן לו כיוקרא דלקמי' דזהו השוויות של השדה בחודש ניסן, וע"ז הקשה רב אחא בריה דרב איקא דגם זה אינו דמשום נעילת דלת לא מסתבר שחכמים יפעלו חסרון לגבי הזיבורית כיון שהוא טוען שאם הי' לו מעות הי' קונה כדהשתא וכו', במילא כשגובה מן הזיבורית הוה גם זה כעיקר דינו, ולפי המסקנא הוה הדין לגבי כתובת אשה דשם לא שייך נעילת דלת כו' דכשמשלם לה בבינונית יכול ליתן לה כיוקרא דלקמי' וכפי שנתבאר לעיל מתוס' ר"פ דחכמים לא הפקיעו כחה לגמרי מבעל חוב עיי"ש.
אלא דלפי פירוש זה דבתשרי מחיר האמיתי הוא מחצה, יש להקשות קושיית השטמ"ק דמהו ההו"א דרב אחא בנוגע לבעל חוב שאם מבקש זיבורית יכול הלוה ליתן לו כיוקרא דלקמי' הלא המלוה טוען דכיון דמה"ת בע"ח בזיבורית, לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ותן לי כדיני כיוקרא דהשתא, ובשיעור הקודם נתבאר דללשון ראשון לא קשה כלל דאדרבה יוקרא דלקמי' הוה מחיר האמיתי עיי"ש, אבל ללשון זה דיוקרא דהשתא הוה מחיר האמיתי הדרה הקושיא לדוכתיה?
וי"ל: א) כמו שתירץ בריב"א בשטמ"ק וז"ל? כתב הרא"ש ז"ל: וריב"א הקשה ונימא בעל חוב לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ובעינא למשקל כדינאי בזיבורית. ותירץ דאין אומרים אי איפשי בתקנת חכמים אלא להחזיק את מה שבידו כגון גבי אשה לקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא. עכ"ל, דלהוציא מעות איאפשר לומר לא ניחא לי וכו' ב) עוד תירץ בשטמ"ק דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן שייך רק בזה ששורש התקנה הוא בשבילו, והנה הכא תיקנו רבנן בבינונית משום נעילת דלת דהיינו משום הלוה, שלטובתו תיקנו בכדי שימצא מלוה להלוות לו, ולכן תיקנו בבינונית, ובמילא אין המלוה יכול לומר לא ניחא לי כו' כיון דשורש התקנה לא הי' בשבילו אלא בשביל הלוה, ג) כמ"ש המאירי כאן דאין הפירוש דדינו של בע"ח מן התורה הוא בזיבורית, אלא דינו של בע"ח הוא בכל מה שהלוה נותן לו, דילפינן מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך כו' דדרכו להוציא פחות שבכלים כו', שיכול ליתן לו אפילו זיבורית, מיהו הפירוש הוא שכל מה שנותן לו זהו דינו, וכיון דכאן נותן לו בינונית והוא מבקש זיבורית אין זה דינו ולכן יכול לומר לו כיוקרא דלקמי', ועי' בכל זה היטב.
ע"כ