בדין יוקרא דלקמיה (ג)

לפי פירוש התוס' והרי"ף

לאחר שנת' ב' פירושי רש"י יש לבאר עכשיו פירוש הראשון של התוס' וז"ל: אי דאייקור ארעתא אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה - אף על גב שאינו מוצא ליתן עליהם מאתים זוז לא יטול כלל לפי שגרם לעצמו ופשע דלא הוי ליה למיעל ולמיפק אזוזי אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר ממאתים זוז יכול ליטול קודם שימכור בפחות משויין עכ"ל.

ועי' מהרש"א שכתב שהתוס' מפרש כרש"י דאיירי בעני אלא שמשנה הפירוש בטובא ופורתא, דלפי התוס' "אפילו טובא" נמי ליספי ליה היינו דכיון שלא פשע אפילו אם יש לו יותר ממאתיים ניתן לו עד שימצא קונה למחיר המלא, ו"אפילו פורתא" היינו דאם פשע אפילו אם אין לו מאתיים זוז לא יטול כלום כיון שפשע.

והנה לכאורה גם לפי המהרש"א צ"ל שהתוס' חולק על רש"י, דלרש"י בעשיר שיש לו מאתיים זוז אפילו אם לא פשע לא יטול כלום, (ונתבאר שלכן לא סבירא ליה לפירוש הראשון כפי' השני דאיירי בעשיר) וכפי שפירש"י בד"ה אפילו טובא נמי ליספו ליה: "שהרי עכשיו אין שוה מאתיים זוז", משמע דרק מחמת שהוא עני יכול ליטול אבל אם יש לו מאתיים זוז אינו יכול ליטול, משא"כ לפי התוס'.

אלא דפירוש המהרש"א לכאורה צ"ע: א) דהרי לפי המהרש"א בתוס' יוצא ד"פורתא וטובא" אינו ענין אחד דקאי על כמות הנתינה שנותנים לו כפי רש"י, אלא שהם ב' ענינים דאפילו טובא היינו ששוות יותר ממאתיים, ואפילו פורתא היינו ששוה פחות ממאתיים, וכיון שהתוס' מפרשים כרש"י בעני למה באמת לא רצו לפרש קושיית הגמ' כפי רש"י שהקושיא היא בעני עצמו דאז א"ש יותר שהוא ענין אחד? ב) למה הוצרכו להביא כאן הא ד"יכול ליטול קודם שימכור בפחות משויין" דלפי פירוש הא' אינו מדובר בזה כלל, אלא כמה מותר ליתן לו כשהוא במצב זה? ג) עוד צ"ע דכיון דגם עשיר נזכר בהגמ' עצמה כיון דמה שאמרו "אפילו טובא" היינו שהוא עשיר יכול ליטול אם אינו מוצא קונה למכור בדמיהם, א"כ לפי תירוץ הגמ' בנוגע לניסן ותשרי אינו ברור האם איירי בעשיר או בעני, כיון דיש לפרש בב' האופנים או כפי פירוש ראשון של רש"י או כהשני והי' להו להתוס' לפרש כוונת תירוץ הגמ', ובפרט שהרי נתבאר לעיל שהם סברות הפוכות דאם איירי בעני נמצא דיוקרא דלקמי' הוה מחיר האמיתי, ואם איירי בעשיר יוצא דיוקרא דהשתא הוה מחיר האמיתי והתוס' לא ביארו בזה כלום? גם נפק"מ אי איירי בעני או בעשיר איך לפרש בהברייתא "מחצה" אם היינו מאה או עד שימצא קונה שישלם מחצית דמיהן, והתוס' לא ביארו בזה כלום?

ד) עוד יש לדייק דכיון דלפי המהרש"א מפרשים התוס' הענין ד"טובא ופורתא" למה התחילו הד"ה ב"אי דאייקור כו'" ולא התחילו בהתחלת הקושיא שבגמ' "אי הוזל ארעתא", ולא מסתבר לומר שבתוס' הי' הגירסא להיפוך שהרי הביאו מיד פירוש הרי"ף דמתחיל באי דהוזל? ה) ואפילו אי נדחוק שבהתוס' הגירסא הפוכה, אכתי יש לדייק בלשון התוס' שכתבו "אבל אם לא פשע" ולכאורה כיון שכוונתם לפרש קושיית הגמ' הי' צ"ל "ואי לא פשע"? (ע"ד שפירשו הגמ' לפי הרי"ף).

ועי' בנחלת דוד שכתב להיפך מהמהרש"א שהתוס' סב"ל כפירוש השני של רש"י דאיירי בעשיר, וכן הוא לפי מסקנת הגמ' ו"מחצה" היינו מחצית דמיהן, והקושיא היא דאם פשע לא ניתן לו כלום אפילו אם הוא עני, [וזהו הוספה על מ"ש רש"י בפירוש השני, כי ברש"י לא כתב דאם פשע אפילו הוא עני לא ניתן לו, ואפשר לומר לרש"י לפירוש השני דאם הוא עני אפילו פשע נותנים לו], ואם לא פשע נותנים לו עד שימצא מחיר המלא ולא רק עד שימצא מחצית דמיהן?

אלא דלפי"ז קשה ממ"ש התוס' אח"כ דלר' אלפ"ס איירי בעשיר, ומשמע דעד הכא איירי בעני דוקא? וכפי שהקשה הת' הנעלה וכו' לוי שי' פעלער עוד צ"ע דאם סב"ל להתוס' דהברייתא איירי בעשיר,"מאתיים זוז" מאן דכר שמיה? דהרי לפי פירוש השני של רש"י לא הוזכר הגבלה זו דמאתיים זוז כלל בהברייתא? וכפי שהקשה הת' הנעלה וכו' אלימלך שי' העכט, וכן לפי"ז צ"ע כנ"ל בד"ה של תוס' דלמה התחילו באי דאייקר ולא בהוזל לכו"ע כנ"ל? וכן אכתי צ"ע במה שהוקשה לעיל דלמה כתבו "אבל אם לא פשע" ולא כתבו "ואי לא פשע" כיון דזהו סגנון הגמ'?

ולכן נראה לומר דבאמת התוס' פירשו הגמ' לגמרי כרש"י דאיירי בעני וכן הוא לפי המסקנא כפי שפירש"י בנוגע לניסן ותשרי, וקושיית הגמ' ב"טובא ופורתא" הוה לגמרי כפירש"י דניתן לו יותר ממאה או לא ניתן לו כלום, אלא די"ל שהתוס' באו רק להוסיף לפרש קושיית הגמ' באי דאייקר כו"ע וכו' שהקושיא היא רק מחמת פשיעה דלא הוי ליה למיעל ולמיפק אזוזי, והוסיפו לבאר טעמם בזה "אבל אם לא פשע כו'" וי"ל שאין כוונתם הכא לפרש זה בקושיית הגמ' אלא הוסיפו כעין "מאמר המוסגר", דאם לא פשע [כגון דלא עייל ונפיק אזוזי ומ"מ נודע מצבו כו', לכן רוצים לקנות ממנו בזול], הרי גם בעשיר נותנים לו, כיון דבאופן כזה שלא פשע ואינו יכול לקבל מחיר הדרוש גם בעשיר צריך ליתן לו, ומהברייתא משמע דאיירי באופן שנותנים רק לעני ולא לעשיר, וא"כ עכצ"ל דאיירי דפשע וע"ז מקשה הגמ' דא"כ אפילו פחות מאה לא ניתן לו? וראה בתפארת שמואל.

ובשיעור הקודם נת' דלפי רש"י שכתב בקושיית הגמ': "שהרי שוות קרקעותיו מאתיים זוז", יש מקום לפרש דאפילו אם לא פשע אין נותנים לו כלום כיון שהוא עשיר, נמצא לפי"ז שהתוס' באו לחלוק בזה על רש"י אלא סב"ל כנ"ל דעני הוא באותה שעה, ואי נימא דגם רש"י סב"ל כן שכל קושיית הגמ' היא מצד פשיעה כדמשמע בתוס' רבינו פרץ עיי"ש, נמצא שאין בזה שום פלוגתא רק התוס' באו לפרש בהדיא כוונת קושיית הגמ',

ולפי"ז א"ש שהד"ה של התוס' הוא ב"אי דאייקור כו'" כיון שרק בזה הוסיפו על פירש"י משא"כ ב"אי הוזל" לא הוסיפו כלום, כיון דמ"ש אח"כ אבל אם לא פשע אין כוונתם לפרש בזה הגמ' וכפי שנת'.

ועכשיו נבוא לשיטת הרי"ף וכפי שביארו התוס' שיטתו דאיירי בעשיר, ודומה לגמרי -לפירוש הב' של רש"י ד"עד מחצה" היינו שנותנים לו מזונות עד שימצא קונה שישלם עכ"פ מחצה, ולפי המסקנא דאיירי אודות תשרי וניסן ה"ז כשיטת רש"י דבתשרי כיון שהדרך להוזיל מחצה, לכן מאכילין לו רק עד שימצא קונה שישלם מחצית דמיהן, אבל אם משלמין לו מחצה אמרינן לי' שימכור ואין נותנים לו כלום, והחילוק בין רש"י והרי"ף הוא בקושיית הגמ' שהרי"ף לומד ממש הסברא להיפך מרש"י דאם כו"ע אוזיל אין נותנים לו כלום, ואם זהו רק אצלו מחמת דעייל ונפיק אזוזי צריך ליתן לו עד שימצא קונה שישלם כל המחיר?

ובטעם הדבר י"ל דהרי"ף חולק על הסברא דאם עייל ונפיק אזוזי פשע ואין נותנים לו, דאיזה פשיעה הוא הלא לפועל הוא צריך זוזי, והוצרך למיעל ולמיפק אזוזי, ואדרבה כיון דכל זה הוא משום דחקו שלכן אינו יכול למכור בשוויותו, צריך לסייע לו שלא יהי' דחוק ויוכל למכרו בשוויו, ובאופן דהוזל דכו"ע סב"ל להרי"ף דאין נותנים לו כלום, כי מכיון דלפועל כן הוא המחיר עכשיו אצל כל העולם ואין זה רק אצלו מצד דחקו נעשה זה עכשיו להמחיר של השדה, ואין נותנים לו כלום, ולא פירש כפי שנתבאר לרש"י דאיירי במצב מיוחד שעכשיו זול, וידעינן דבמשך זמן יחזור למחירו הרגיל, אלא שהשוויות של השדות וכו' בכלל ירדו ונעשה למחיר הרגיל ולכן סב"ל דכיון שזהו עכשיו המחיר ודאי לא ניתן לו כלום כיון שהוא עשיר ויש לו מאתיים זוז, ובפירוש וגירסא הא' שבתוס' לפי הרי"ף מלות "טובא ופורתא" הוא כרש"י דקאי על כמות הנתינה, משא"כ לפי גירסא הב' הרי זה קאי על איכות ההזלה אם הוזל טובא או הוזל פורתא, וראה בנחלת דוד.

והביאור בהסוגיא לפי הרי"ף דמה למד אביי מרבה לכאן, דהנה לכאורה יש להקשות על הרי"ף דכיון דסב"ל דבזול דכו"ע אין נותנים לו למה כאן נותנים לו בתשרי עד מחצה והרי זול דכו"ע וא"כ לא ניתן לו כלום? ואפ"ל דהרי טעמו של הרי"ף דבזול לכו"ע אין נותנים לו משום דזה נעשה למחיר הרגיל עכשיו כנ"ל, ובלשון התוס' "כיון דשוות מאתיים זוז" ונעשה זה למחיר האמיתי, ובמילא אפ"ל הביאור בדברי רבה דבתשרי השוויות הרגיל הוא רק ממחצה ואילך כמבואר בגמ' ולכן אם יש לו קונה שמשלם לו מחצה אין נותנים לו כלום [דזהו זולא דכו"ע] משא"כ כשהוא פחות מזה אין זה אורחיה, ופיחות זה לא מקרי שהוא שוויות השדה כיון דידעינן דבניסן יהי' השוויות יותר ממחצה, ולכן נותנים לו עד מחצה מדין עני באותה שעה.

ועכ"פ מוכח מזה שהמחיר והשוויות דניסן ותשרי הם ב' מחירים בגוף השדה, (ע"ד שנת' לפי רש"י), ובמילא א"ש ג"כ דאביי פשיט מזה ששייך לומר כיוקרא דלקמיה כיון שהחלק שרוצה ליתן הוא שוה דמי ההיזק לפי המחיר של ניסן, וכבר הובא דברי תור"פ הביאור מה למד אביי מברייתא זו וז"ל: וי"ל דאי לא ברייתא ומילתא דרבה הו"א דבכה"ג לא מקרי שוה כסף כיון דהשתא מיהא זול ארעתיה אע"ג דלקמן יקרי, הילכך לא מצי למימר לי' שקול כיוקרא דלקמי' גם כי בא לגבות מבינונית וזיבורית, אבל מתוך הברייתא דקתני עד מחצה דר"ל מחצה שהן שוין בניסן כדפ' רבה גם בתשרי משערינן לפי דמי המכירה דבניסן, הילכך ש"מ דשפיר מקרי שוה כסף יוקרא דניסן בתשרי, עכ"ל, וזהו כפי שנתבאר.

ויוצא מהנ"ל שלפי פירוש השני של רש"י והרי"ף מלות "פורתא וטובא" קאי על המחיר שרוצים לשלם לו, דאפילו פורתא נמי לא ליספו ליה היינו אפילו משלמים רק קצת, פחות ממחצה לא ניתן לו, ואפילו טובא נמי ליספו ליה היינו אפילו משלמים לו הרבה יותר ממחצה ניתן לו (משא"כ לגירסא הב' של הרי"ף טובא קאי עלה ההזלה שהוזל טובא, ופורתא היינו שהוזל פורתא, אבל הוא אותו הפירוש של גירסא הא'), ופשוט דלפירושים אלו אי אפשר לפרש דקאי על כמות הנתינה שנותנים לו, דזה שייך לפרש רק ללשון ראשון של רש"י שיש שיעור של כמות הנתינה, שנותנים לו מאה, ולכן שייך להקשות שניתן לו יותר ממאה אפילו אלף, או אפילו מאה ג"כ לא, משא"כ לפירושים אלו שלא מדובר אודות "כמות הנתינה" אלא עד מתי נותנים לו לאכול ממעשר עני עד שימצא קונה שישלם מחצית המחיר, לכן צריך לפרש לפרש כנ"ל ופשוט.

ועי' רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ט הט"ז-י"ז וז"ל: מי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואם מוכרן בימי הגשמים מוכרן בזול ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשויהן, אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן המכירה. היו שאר האדם לוקחין ביוקר והוא אינו מוצא שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד, אין מחייבין אותו למכור אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור. עכ"ל. ובפשטות הרמב"ם לומד כשיטת הרי"ף, וכמ"ש בהל' י"ז דאם עייל ונפיק אזוזי נותנים לו עד שיוכל למכור בשוויות המלא.

אלא דבהברייתא פירש כוונת הרי"ף באופן אחר ממ"ש התוס' ד"עד מחצה" היינו דנותנים לו מזונות בחשבון עד שיגיעו למחצה שוויות שדותיו, כגון אם בניסן שוות אלף, נותנים לו בתשרי עד חמש מאות, וטעם הדבר י"ל לכאורה כמ"ש בערוך השלחן (סי' רנ"ג סעי' ט) וז"ל: דמפני שאין דרך שיוזלו יותר ממחצה מן ימות הגשמים לימות החמה, לכן דיו שנסייענו מן הצדקה מה שהוזל ולא יותר, משא"כ אם הוזל הוא מפני דחקו אין שיעור לדבר ולכן גם מסייעים לו מן הצדקה בלא שיעור, עכ"ל. ובפשטות דין זה הוא משום "עני הוא באותה שעה" דכיון דאין לו מעות לקנות מזונות אם לא שימכור בתשרי, ובכלל אין מוכרים אז כיון דמשיגים רק מחצה של המחיר לכן אין מחייבים אותו למכור עכשיו ולהפסיד מחצה אלא נותנים לו שיעור המחצה שזהו חסרון שלו עכשיו. ז.א. דסבירא ליה דנותנים לו בכדי חסרונו למחיר האמיתי, דפירוש זה דומה לפירוש הא' של רש"י דנותנים לו כמות של מחצה, אלא דלרש"י דאיירי בעני נותנים לו מאה, ולהרמב"ם דאיירי בעשיר [כיון שלא הוזכר בברייתא זו שיעור של מאתיים] ג"כ נותנים לו כמות של מחצה מנכסיו.

והרמב"ם פירש קושיית הגמ' כנ"ל כמו סברת הרי"ף שבתוס', דאם אוזיל דכאו"א לא ניתן לו אפילו פורתא בכמות כיון דזהו המחיר אצל כאו"א כנ"ל וזהו השוויות החדש עכשיו, [והרמב"ם אפילו לא הזכיר הך דינא בס' הי"ד, כי פשוט הוא דלא ניתן לו מעשר עני עד שיוחזר המחיר הקודם, דמי יודע שיחזור כלל, ורק רש"י למד דאיירי שהירידה היא לשעה ויודעים שיחזור וכפי' שנת'] ואיירי כמו לפירוש הא' של רש"י בכמות הנתינה. וכבר נת' דפירוש זה א"ש יותר בלשון הגמ' דהכל בא בהמשך אחד אפילו טובא ניספו לי וכו' דקאי הכל על כמות הנתינה, וכמ"ש בנחלת דוד, ומסיק הסוגיא דאיירי בתשרי דכיון שהחסרון הוא בכלל מחצה נותנים לו כפי החסרון דוקא ולא יותר כנ"ל, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ