קודם שנתחיל בעזהשי"ת בעניני המסכת כדאי לבאר קצת אודות הלאווין והעשה שישנם בתורה בנוגע לחמץ הנוגעים אח"כ בהמשך הסוגיות.
וז"ל הרמב"ם בהקדמתו להל' חמץ ומצה: יש בכללן שמונה מצות, שלש מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. (ב) להשבית שאור מארבעה עשר. (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה. (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה. (ה) שלא יראה חמץ כל שבעה. (ו) שלא ימצא חמץ כל שבעה. (ז) לאכול מצה בלילי הפסח. (ח) לספר ביציאת מצרים באותו הלילה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו עכ"ל.
ובשו"ע אדה"ז ריש הל' פסח כתב וז"ל:יש בכללן שמונה מצות. שלש מצות עשה וחמש מצות לא תעשה וזהו פרטן: א. שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות היום ולמעלה. ב. לבער חמץ מן העולם מחצות היום ולמעלה. ג. שלא יראה חמץ כל שבעה. ד. שלא ימצא חמץ כל שבעה. ה. שלא לאכול חמץ כל שבעה. ו. שלא לאכול כל שבעה תערובת חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס מהתערובת אף על פי שבאכילת התערובת אין טועמים כלל החמץ שבתוכו ואין נותנים בתוכו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא כגון כותח (פירוש נסיובא דחלבא) הבבלי שמפררין בתוכו פירורי לחם חמץ להחמיצו שאין בכותח טעם הלחם אלא חמיצות הלחם החמיץ את הכותח שכיוצא בזה בשאר איסורין אין כאן איסור מן התורה אבל בחמץ בפסח החמירה תורה ואמרה כל מחמצת לא תאכלו אפילו תערובתו אבל כרת אינו חייב אלא אם כן יש בתערובתו טעם חמץ כמו בשאר איסורים וכמ"ש בסי' תמ"ב וביו"ד סי' צ"א. ז. לאכול מצה בליל ט"ו בניסן. ח. לספר ביציאת מצרים באותו הלילה עכ"ל.
וזהו מקום היחידי שאדה"ז בשו"ע מנה הלאווין כו' בריש ההלכות, כמו שמנה הרמב"ם בס' הי"ד בתחילת כל סדר הלכות, ובשיחת קודש ש"פ במדבר תשמ"ה סעי' כ"ו, (תורת מנחם ח"ד ע' 2159, מובא גם בס' שלחן המלך שם), עמד הרבי למה רק הכא כתב הקדמה להל' פסח כמו הרמב"ם ולא מצינו כן בשום מקום אחר? וביאר משום דידוע שאדה"ז התחיל לחבר השו"ע בהל' ציצית והל' פסח וכמ"ש בהקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל, לכן בחר אדה"ז לפתוח את הל' פסח דוקא בדרכו ולשונו של הרמב"ם משום שבה התחיל כתיבת השו"ע, ומחמת גודל החביבות שהיתה לאדה"ז בדברי הרמב"ם כפי שאנו רואים בריבוי מקומות בשו"ע שלו שהעתיק לשונו של הרמב"ם ואף פסק כמותו ברוב ההלכות, ואף שההתחלה היתה בהל' ציצית ולא מצינו הקדמה כזאת בהל' ציצית - הרי בהל' ציצית יש רק מ"ע אחת, כך שאין כל חידוש בפתיחה זו אא"כ זאת היתה דרכו בכל ההלכות משא"כ בהל' פסח שבהן מונה שמונה מצות וכמה פרטים בדבר לכן בחר אדה"ז לפתוח בלשונו של הרמב"ם בהל' פסח דוקא ע"כ תו"ד השיחה, (וראה לקו"ש חכ"ו כ - כ"ד טבת בהקשר בין אדה"ז להרמב"ם).
ויל"ע בטעם שינוי הסדר של הרמב"ם ואדה"ז, דהרמב"ם מנה בל יראה ובל ימצא אחר איסורי אכילה של שבעה, ואדה"ז מנאם לפניהם?
ואולי אפ"ל בזה, דהנה בגדר לאווין אלו דבל יראה ובל ימצא בפשטות נקטינן א) שהם איסורים בעצם דכמו שאסרה התורה אכילה והנאה כן אסרה גם בב"י וב"י, וכדמשמע מהחינוך מצוה י"א שכל זה הוא שנזכור יציאת מצרים וכו', (לשלול ענין החמץ לא רק באכילה אלא אפילו בבל יראה וכו') ב) אבל בר"ן כאן במשנתינו וכן בחידושיו וכן במאירי כאן ובס' המנהיג הל פסח כתבו די"ל שהחמירה התורה בחמץ בב"י משום סייג לאכילה כיון דאדם רגיל בהם כל השנה ולא בדיל מיני' (כמ"ש התוס' בטעם הראשון לבאר טעמא דרבנן שצריך ביעור ולא מספיק ביטול), היינו שאינו איסור בעצם אלא משום סייג לאכילה, והוא חידוש שיש סייג גם בדאורייתא.
ועי' גם לקו"ש חט"ז ע' 90 בהערה 19 שביאר כן לפי הדעה דאיסור חמץ אינו אלא על ה"צורה" וכו' שהוא משום סייג וציין להר"ן כאן ולהפמ"ג פתיחה להל' פסח ח"א פ"א אות ט' עיי"ש, וציין גם לס' לקח טוב מהג"ר יוסף ענגל כלל ח' שמצינו סייגים גם בתורה.
ובנוגע לדעת התוס', הנה לפי תירוצם הראשון ודאי סב"ל שהוא איסור עצמי, ולא משום סייג שלא יבוא לאכלו, שלכן הוצרכו לטעם חדש דלא בדיל מיני' מדרבנן ואין זה קשור עם ב"י, אבל באמת גם תירוצם הב' סב"ל דהוה איסור עצמי, כי מהתוס' משמע שכל השקו"ט דלעיל למה שאני שאר איסורים וכו' הם רק לפי תירוץ הא' ואי"צ לזה לפי תירוץ הב', ואי נימא דתירוצם הב' סב"ל דב"י מדאורייתא הוא כדי שלא יבוא לאכלו הלא גם לתירוץ זה צריך לבאר חילוק הנ"ל, דחמץ לא בדילי מיני' ולא משמע כן מדברי התוס', אלא עכצ"ל דגם לתירוץ הב' הוא איסור עצמי, וכוונתם שכתבו: "אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה" קאי על דרבנן, דכיון שהתורה החמירה כ"כ בחמץ לעבור בב"י [וכמ"ש החינוך שנזכור יצי"מ וכו'] לכן החמירו חכמים ג"כ בזה ביותר שצריך ביעור שלא יבוא לאכלו.
וי"ל דבזה מחולקים גם הרמב"ם ואדה"ז, דהנה כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק א ה"ב): "והמניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר (שמות י"ב) לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם", ולכאורה מהו כוונתו במ"ש "אע"פ שלא אכלו" דמה זה שייך להאיסור דב"י? ודייקו באחרונים דגם הרמב"ם סב"ל כהר"ן דהוה סייג לאכילה וזהו כוונתו כיון דכל האיסור דב"י הוא שלא יבוא לאכלו ולפועל לא אכל מ"מ הוא עובר.
אבל ראה שו"ע אדה"ז (ס' תלא סעיף ג- ד) וז"ל: אבל חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו אלא הוא צריך לחפש אחריו במחבואות ובחורים (אם דרך להשתמש שם כל השנה כמו שיתבאר בסי' תל"ג) ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו ולעשות לו כמשפט שיתבאר בסי' תמ"ה: מפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו (עיין סי' תמ"ה) הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו עכ"ל, הרי דגם אדה"ז ביאר הענין דלא בדיל מיני' רק על תקנת חכמים (כמו התוס' ) כלשונו "אבל חכמים גזרו" ומשמע דבתורה לא אמרינן סברא זו והוא משום שב"י הוא איסור בעצם.
ולפי"ז יש לבאר דהרמב"ם לשיטתו שאיסור אכילה הוא העיקר והסיבה לב"י וב"י לכן הביא איסורי אכילה מקודם ואח"כ המסובב האיסור דב"י וב"י, משא"כ אדה"ז דסב"ל כנ"ל דב"י הוא איסור בהעצם הביא זה בתחילה לפני איסור אכילה, לגלות שהם איסורים בעצם ואינם תוצאה מאיסור אכילה, ולשיטתייהו קאזלי.
ובאמת כן כתב הכס"מ בהדיא בתוך דבריו בהקדמה להל' חומ"צ וז"ל: והקדים איסור אכילת חמץ כל שבעה לאיסור בל יראה ובל ימצא .. א"נ משום דמטעם דאסור באכילה אסרו הכתוב בבל יראה, עכ"ל.
ועכשיו נבאר קצת הפרטים עצמם:
א) הלאו דלא תאכל עליו חמץ, קאי על יום י"ד מחצות עד ערב, שהוא לאו מיוחד על זמן זה, ובלאו זה יש מלקות בלבד ולא כרת (רמב"ם הל' חומ"צ פ"א ה"ח, שו"ע אדה"ז סי' תל"א סעי' ב') ולקמן כח,ב, פליגי בזה רבי יהודא ור"ש, דרק רבי יהודא סב"ל דלאו זה קאי על ערב פסח, וסב"ל לרבי יהודא ג"כ שיש לאו אחריני לחמץ שעבר עליו הפסח, אבל אנן לא פסקינן בזה כוותיה, וסבירא לן שהוא רק מדרבנן כמ"ש אדה"ז ריש סי' תמ"ח, ופסקינן כוותי' רק בנוגע ללפני הפסח, ור"ש חולק דליכא שום לאו דאכילה בערב פסח, ויש רק לאו אחד על חמץ בתוך זמנו.
ב) מ"ע דתשביתו שמתחיל ביום י"ד בחצות ונמשך כל ימי הפסח, (כלקמן) ובזה אם אינו משבית ה"ה מבטל עשה זו, ומצוה זו היינו ביעור חמץ מן העולם, ונחלקו בזה לקמן ר"פ כל שעה רבנן ורבי יהודא אם צריך שריפה דוקא או השבתתו בכל דבר כגון מפרר וזורה לרוח וכו', ולפי הרבה ראשונים (רש"י לקמן ד,ב, ורמב"ן ועוד) מ"ע ד"תשביתו" כולל גם ביטול חמץ שמשבית החמץ במחשבתו כעפר שאינו נחשב לכלום ועי"ז אינו עובר.
ג) הלאו דאכילת חמץ בתוך שבעה, ששם יש גם חיוב כרת ובשוגג חטאת כו' ואיסורי אכילה בחמץ כולל גם איסור הנאה, וכל איסורי אכילה הם בשיעור כזית דוקא, דרק בכזית לוקה או חייב כרת, ופחות מזה אין שם עונש אלא משום דחצי שיעור אסור מן התורה.
ד) איסור לאו בחמץ גמור שע"י תערובות, שבהם יש רק איסור לאו ולא כרת, וילפינן מ"כל מחמצת לא תאכלו", וכן יש דסב"ל דלאו זה כולל גם "חמץ נוקשה" כדהובא כאן בתוס', (אלא דלהלכה לא קיימ"ל כן בחמץ נוקשה וכמ"ש אדה"ז בסי' תמ"ב סעי' כ' וכן בהקדמתו דלעיל הביא רק תערובות חמץ), ולפי שיטת התוס' כיון דבזה יש רק קרא אחד לכן האיסור הוא רק בתוך המועד ולא ביום י"ד, וכן לא אחרי הפסח לפי רבי יהודא (כמבואר הכא בד"ה אור), וכן לשיטת ר"ת יש בזה רק איסור אכילה ולא ב"י וב"י1, וחמץ גמור ע"י תערובות היינו שעירב חמץ גמור בתבשיל ויש בו כזית בכדי אכילת פרס אלא דכשאוכל מן התבשיל כזית בכדי אכילת פרס אין שם טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא -חמיצות- כדביאר אדה"ז בהקדמתו הנ"ל, דבכל איסורי תורה בכה"ג ליכא איסור מן התורה כיון שאין שם טעם האיסור הרי הוא בטל ברוב, וחידשה התורה באיסור חמץ דכיון שיש שם קיוהא יש בזה לאו דאכילה.
והתוס' הכא הקשו על רש"י דאיך כתב דבדיקה הוא שלא יעבור בב"י וב"י, הלא בכל אופן צריך לבטל וא"כ שוב אינו עובר בב"י וב"י כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי? ולכן ביארו שהחמירו רבנן שלא לסמוך על ביטול דמדאורייתא, אלא צריך לבדוק ולבער כדי שלא יבוא לאכלו, והקשו למה לא מצינו כן בשאר איסורי הנאה? וביארו: א) דחמץ לא בדיל מיני' והורגל בכך בכל השנה לכן גזרו. ב) כיון שהחמיר התורה בחמץ יותר משאר האיסורים דרק בחמץ עוברין בבל יראה ובל ימצא, לכן הכא החמירו גם רבנן שלא יבוא לאכלו יותר משאר האיסורים.
ועפ"ז מובן המשך דבריהם שכתבו: "ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה וכו'", היינו דלא מיבעיא לפי טעם הראשון שגזרו חכמים לבער משום דלא בדיל מיני' ודאי צריך לבער חמץ נוקשה וכו' מצד טעם זה, אלא אפילו לפי טעם האחרון דרק בחמץ החמירו חכמים לבער שלא יבוא לאכלו דזהו משום דרק באיסור חמץ החמירה התורה בב"י וב"י ולא באיסור אחר, במילא הו"א דבחמץ נוקשה ותערובות דלפי ר"ת ליכא ב"י כנ"ל, לכן לא תיקנו חכמים חובת ביעור שלא יבוא לאכלו כיון דהוה כמו שאר איסורי תורה, ומותר להשאירו בביתו2, לזה קמ"ל הרשב"א דאינו כן אלא ד"לא פלוג רבנן בתקנתא" וחל חובת ביעור כל חמץ גם בהם.
והביאו ראי' מהדין ד"שיאור ישרף", וכדפירש המהרש"א דאין לומר דישרף אינו חיוב אלא עצה טובה דכיון שיהא אסור באכילה והנאה אחר הפסח לכן אינו שוה כלום וישרף, אבל באמת נימא דליכא שם חובת ביעור, לזה הוכיחו התוס' דאינו כן, כי אפילו לפי רבי יהודא שיש לו קרא ללאחר הפסח אין זה אלא בחמץ גמור בעין ולא בנוקשה וכו', ונמצא דלכו"ע ה"ז מותר אחר הפסח וא"כ למה ישרף? ומוכח כנ"ל דכיון שתיקנו חכמים חובת ביעור שלא יבוא לאכלו לא פלוג רבנן וחל החיוב גם עליהם.
ה) הלאווין דבל יראה ובל ימצא. בפשטות נקטינן שהם חלים רק בתוך שבעה ולא ביום י"ד (כמ"ש אדה"ז בר"ס תל"א) כיון דכתיב בהם רק "שבעה", ולא מצינו שום לימוד שהם חלים גם ביום י"ד, ואם לא ביער חמצו ולא ביטל עובר מן התורה על לאווין אלו, ובשיעור החמץ שעובר על ב"י וב"י נחלקו ב"ש וב"ה בריש ביצה, דלב"ש כיון דאין זה איסור אכילה צריך כ"כותבת" דוקא לעבור שהוא גדול יותר מכזית, ולב"ה גם הכא השיעור הוא כזית, וקיימ"ל כב"ה, והנה בפשטות אין לוקין על לאווין אלו כיון שאין בהם מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין, או משום דהוה לאו הניתק לעשה דתשביתו כמבואר לקמן צה,א.3
והנה אף שנתבאר דב"י וב"י אינו עובר עד החג ולא ביום י"ד מחצות, וכמ"ש אדה"ז כנ"ל בפשיטות, מ"מ מצינו חידוש מרש"י לקמן ד,א, בד"ה בין דסב"ל דב"י וב"י מתחיל ג"כ מחצות עיי"ש, וכ"כ בב"ק כט,ב, בד"ה משש שעובר בב"י משש, אבל עי' לקמן סג,א, ברש"י בהמשנה בדעת רבי שמעון דאם שחט ק"פ בזמנו לשם פסח והי' לו חמץ עובר בלאו תשחט על חמץ וגו', ובדין כששחט פסח לשם שלמים בפסח עצמו דהוה שחיטה ראוי', כתב שעובר על לא תשחט וגם על ב"י וב"י עיי"ש, ודייק התויו"ט שם משום דב"י מתחיל רק בלילה ולא מחצות, וקשה שזה סותר למ"ש רש"י בדף ד,א, וכו'?
ועי' גם רמב"ם הל' חומ"צ פ"ג ה"ח וז"ל: לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהי' דעתו עליו וכו' ה"ז עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, עכ"ל, וכתב בזה הראב"ד שם וז"ל: אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב עכ"ל, והמגיד משנה שם ביאר דאין כוונת הרמב"ם דעובר בב"י וב"י משש שעות, שהרי בהכותרת שם הזכיר דתשביתו הוא ביום י"ד, ובב"י וב"י כתב רק שבעה, וכוונת הרמב"ם דכיון דלא ביטל וביטול שוב אינו מועיל לכן יעבור בב"י בלילה עיי"ש.
אבל בשו"ת נוב"י מהדו"ק או"ח סי' כ' כתב דמסתימת לשון הרמב"ם משמע דסב"ל דעובר בב"י וב"י מיד אחר שש? ולאידך גיסא תמוה כמ"ש הרב המגיד דבהכותרת הזכיר בב"י וב"י שהוא רק תוך שבעה?
ועי' נוב"י (מהדו"ת או"ח סי' ס') שהביא ראי' לזה גם מהל' סנהדרין פי"ט דחשיב הלאווין שיש מלקות ולא כרת ובלאו צ"ח חשיב אוכל חמץ בערב פסח אחר חצות, ואח"כ חשיב אם חימץ בידים לוקה משום בל יראה וב"י, ומשמע דבא בהמשך ג"כ דהיינו אחר חצות, כיון שלא הזכיר דזהו רק בתוך שבעה.
וביאר שם הנוב"י ותו"ד דלקמן ה,ב, יש גז"ש משאור דבל יראה לבל ימצא, וצריך לומר דבגז"ש זה ד"שאור" נכלל ג"כ ה"שאור" דמ"ע דתשביתו כדכתיב תשביתו שאור מבתיכם, דאם לא כן הרי בב"י וב"י ילפינן דרק שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ומנלן דזהו גם בנוגע להעשה דתשביתו דילמא העשה תשביתו קאי גם על של אחרים? ומוכרח לומר דגם תשביתו ילפינן מגז"ש דשאור שיש שם הדין דשלך אי אתה רואה וכו', עוד ראי' מביא מהך דלקמן צה,א. דתשביתו מנתק הלאו דב"י ולכן אין לוקין, ולכאורה הלא התשביתו כתיב על יום י"ד ומנלן שהוא קיים גם בשבעת ימים דלכן אמרינן דבכל שבעה ה"ז לאו הניתק לעשה? ועכצ"ל כנ"ל משום דילפינן גז"ש דשאור מב"י דגם תשביתו נוהג כל שבעה, ולפי"ז מבאר די"ל גם לאידך גיסא דכשם שתשביתו מתחיל מחצות כן ילפינן גז"ש בב"י וב"י דמתחיל מחצות, וזהו שיטת הרמב"ם.
אמנם מבואר בתוס' זבחים מח,א בד"ה דכו"ע ובגיטין מא,ב, בד"ה דכו"ע (וראה אנציקלפדיה תלמודית כרך ה' ע' תקס"א) דהיקש עדיף מגז"ש, ואם יש גז"ש ללמוד באופן אחד והיקש באופן אחר אמרינן דהיקש עדיף, ולפי"ז מבאר דדין זה אם עוברין על ב"י וב"י מחצות או מבלילה דוקא תלוי בפלוגתת רבי יהודא ור"ש, דהנה לקמן ה,א, יש היקש מב"י לאכילת חמץ תוך שבעה עיי"ש, והנה לפי ר"ש דאיסור אכילה ליכא אלא עד הערב כנ"ל, וביום ליכא שום איסור אכילה, לכן אמרינן דהקישא עדיף מגז"ש וילפינן ב"י מאכילה שאינו מתחיל עד הערב, ולא נלמוד מגז"ש דתשביתו כיון שהיקש עדיף, משא"כ לפי רבי יהודא דגם באכילה יש איסור לאו מחצות, (אף שההיקש הוא לאיסור אכילה של פסח עצמו כמ"ש התוס' שם) מ"מ כיון שיש לאו גם באכילה בי"ד, אין ההיקש שולל האיסור דב"י מחצות, כיון דגם אכילה כן, וילפינן מגז"ש מתשביתו דגם בל יראה ובל ימצא מתחיל מחצות, ומבאר עפי"ז שהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו קאזלי, דהרמב"ם דפסק (פ"א ה"ח) כרבי יהודא בנוגע ללפני זמנו כנ"ל שפיר סב"ל דגם ב"י מתחיל מחצות, משא"כ הראב"ד החולק שם ופסק כר"ש דאיסור אכילה הוא רק בערב, שפיר סב"ל שכן הוא גם בב"י שמתחיל בהלילה, דהקישא לאכילה עדיף מגז"ש דתשביתו.
ולפי"ז מתורץ ג"כ למה בהכותרת כתב רק דב"י הוא כל שבעה, כיון ששיטת הרמב"ם (כמ"ש בספר המצוות שורש הב') דכל דבר הנלמד מי"ג מדות נקרא "דברי סופרים" ואינו מונה אותם במנין תרי"ג מצוות כידוע, היינו אף שהוא מן התורה מ"מ אינם נכללים בתרי"ג מצוות, ולכן שם כתב רק כל שבעה, אבל מ"מ יש איסור דאורייתא דב"י וב"י גם מחצות, ולפי"ז ביאר ג"כ סגנון השגתו של הראב"ד שלא כתב שהוא שבוש וכו' כדרכו, אלא "ואינו כן", ולהנ"ל ניחא דכוונתו דלשיטתו שפסק כר"ש אינו כן, עכתו"ד עיי"ש בארוכה.
ולפי"ז מתורץ גם דברי רש"י, דבדף ד' קאי רש"י לדעת רבי יהודא, לכן שפיר קאמר שיש ב"י וב"י מחצות, ובב"ק אפ"ל דקאי לפי ההלכה, משא"כ לקמן סג,א, הרי שם קאי בביאור דברי רבי שמעון, ולדידיה ליכא ב"י כי אם בלילה ואתי שפיר, ועי' בכל זה היטב.ע"כ