בגמ' והשתא דקיימ"ל דלכו"ע אור אורתא הוא כו' ונבדוק בשית וכו' עי' היטב בכל הסוגיא, והנה בקושיית הגמ' וניבדוק בשית, לכאורה לכו"ע הן לרבי יהודא והן לרבי מאיר שורפין בתחילת שש כדתנן לקמן במתניתין יא,ב וא"כ איך יתחיל אז לבדוק? והפירוש הוא ד"שורפין בתחילת שש", אין הכוונה שצריך לשרוף דוקא בתחילת שש, דהכוונה שם הוא דלכו"ע בתחילת שש אסור בהנאה עיי"ש, ובמילא כיון שאסור לו ליהנות יכול לשרפו כבר בתחילת שש, אבל אפשר גם לשרפו בפועל אח"כ, וזהו קושיית הגמ' שיתחיל אז בדיקתו וכשיגמור ישרפנו.
ועי' בראש יוסף שהעיר דאיך אפשר להתחיל בדיקה בשעה ששית דילמא יש לו בית גדול וכו' ולא יוכל לגמור? אבל אפ"ל דאה"נ שכל זה נכלל בקושיית הגמ' שכאו"א יתחייב לבדוק לפי ידיעתו באופן שיגמור בסוף שעה שש, אלא שמן הסתם כשמתחיל בתחילת שעה שש יכול לגמור וכו' לכן מקשה וניבדוק בשית.
עוד הקשו דאיך שייך לבדוק בשית והרי החמץ אסור כבר בהנאה, ובמילא אינו יכול לבטל, והרי הדין הוא דהבודק צריך לבטל אח"כ? ואין לומר שיבטלו לפני הבדיקה, שהרי כתב הרמ"א (סימן תלד סעיף ב) "ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שרפה בחמץ שלו (מהרי"ו)" דלאחר הביטול החמץ אינו שלו ואינו מקיים מצות שריפה?
ובצל"ח כתב וז"ל: ונבדוק בשית. הנה אף דהבודק צריך שיבטל, ולדברי התוס' בריש מכילתין גם בימי חכמי המשנה היה הביטול, ובשית כבר אינו ברשותו לבטלו? מ"מ כיון דלכ"ע אית להו אור לי"ד בודקין כמ"ש התוס' דף כ"ח ע"ב [ד"ה ר"ש], א"כ לר' יוסי הגלילי [דסב"ל דחמץ מותר בהנאה מקשה] נבדוק בשית עכ"ל. היינו דהגמ' מקשה עלך הזמן האחרון שאפשר לבדוק וזהו לפי ריה"ג, ולדידן דסבירא לן דחמץ אסור בהנאה, הקושיא היא דנבדוק בזמן האחרון דשייך לבטלו אח"כ. ולפי הר"ן שכתב בשיטת רש"י דבזמן המשנה לא הי' תקנת ביטול כלל, אתי שפיר דמקשה על המשנה ונבדוק בשית כיון דאין צריך ביטול והקושיא הנ"ל היא -כמ"ש הצל"ח- לפי התוס' בריש פרקין דגם בזמן המשנה הי' ביטול.
והנה לכאורה קשה דאפילו אם נימא דאור הוא נגהי הלא זהו בעלות השחר כמבואר לעיל בריש פרקין ברש"י דלמד דאור הוא "שם דבר" של יום ה"ז "עלות השחר" וא"כ ממ"נ קשה ונבדוק בשית? ופירש"י דאם אור הוא נגהי אפשר לפרש דבאמת היינו בשעה הששית ולא קשה אלא דכיון דאור היינו לילה קשה, ועי' פנ"י שפירש דרק לעיל שכבר ידענו המסקנא דסוגיין דאור הנר יפה לבדיקה בחושך ולא ביום, פירשנו דהיינו עלות השחר דאז עדיין הוה חושך ובמילא אור הנר יפה לבדיקה, אבל כאן בדעת המקשן הרי לא ידע עדיין דאור הנר יפה לבדיקה בלילה כו' דהרי זה תירץ לו התרצן, במילא שפיר חשב דאם אור היינו יום אפשר לפרש דהיינו בשית.
אבל עי' בחי' ר"ד ובתור"פ ובתוס' הרא"ש שהקשו על רש"י דבודאי כל מקום דאמרינן דאור היינו נגהי ה"ז בעלות השחר וכדאיתא לעיל ב,ב, משעת האור דהיינו עלות השחר, ולא נרמז כלל דהכוונה הוא בשעה הששית, וא"כ הדרה הקושיא לדוכתא דגם אי נימא דאור היינו נגהי ונבדוק בשית?
לכן פירשו דהמקשן ידע מיד הדין דזריזין מקדימין למצוה ועיקר קושייתו הוא "ונבדוק בצפרא" דאז יש הענין דזריזות, ובמילא מחמת זה אמר "והשתא דקיימ"ל כו'" דבשלמא אם אור היינו נגהי א"ש מצד זריזות שמקדימים לבוקר, אבל אם אור היינו לילה קשה, וי"ל דרש"י לא ניחא לי' לומר כן, כי סב"ל כמ"ש בחי' החת"ס דאדרבה עיקר הקושיא שלו הוא "ונבדוק בשית" ומה דקאמר משום זריזות ה"ז רק לרווחא דמילתא, כי לא מצינו בשום מקום דהדין דזריזין מקדימין למצוה יהי' חיוב גמור, אלא קאמר זה רק לרווחא דמילתא, וכיון דכוונת קושייתו הוא ונבדוק בשש, [דהא דאמר ונבדוק מצפרא הוא רק לרווחא דמילתא] לכן הוצרך רש"י לומר דאם אור היינו יום א"ש דאפשר לומר דהיינו בשש.
ובדעת ר"ד ור"פ וכו' י"ל כדביאר אדה"ז (סי' תל"א בקונטרס אחרון ס"ק א) בהא דר"ל הכא בסוגיין בההו"א דמשום זריזות יבדוק בלילה או בבוקר דלכאורה קשה כנ"ל דלא מצינו בשום מקום שחכמים יתקנו חיוב של זריזין מקדימין? וביאר אדה"ז כיון דכאן שאני כיון דליכא הגבלה בסופו דלעולם צריך לבדוק דאפילו אם לא בדק בלילה יבדוק ביום ואם לא בדק ביום יבדוק בתוך המועד וכו' כמבואר לקמן י,ב, ואינו דומה לתפלה וק"ש וכו' דיש זמן קבוע ואם עבר זמנו בטל וכו', לכן חששו הכא "שמא יפשע" ותיקנו באופן של זריזין מקדימין, משא"כ בכל מקום לא תיקנו מצ"ע זמן חדש דלא חיישינן שמא יפשע כיון שבכל מקום יש הגבלת זמן לבסוף כגון מילה לולב וכו' שיכול לקיים רק ביום לבד, (ועוד יתבאר בזה אי"ה).
והנה לפי גירסא שלנו מביאים הברייתא דמילה להוכיח דליכא דין זריזות בלילה, ולכן מקשה ונבדוק בצפרא, ועי' ברש"י ד"ה נבדוק בצפרא דאברהם לא המתין עד הנץ החמה ומ"מ בלילה לא הקדים, ולכאורה צ"ב דלמה הדגיש רש"י שלא המתין עד הנץ החמה דמאי בעי בזה? ואפ"ל דהנה התוס' בב"ק ס,ב, בד"ה לעולם כתבו וז"ל: מדקדק ר"ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי מדיליף בריש פסחים (דף ד. ושם) מאברהם דמצפרא סגי לזרוז מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודלמא משום כי טוב הוא דלא השכים אלא ודאי מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב שמכיר המוקשים והפחתים עכ"ל, היינו דאי נימא שהדין הוא גם מביתו א"כ איך מדקדק (כאן בסוגיין) מאברהם דליכא ענין הזריזות בלילה כיון שאברהם לא הלך בלילה דילמא ה"ז משום שרצה לצאת בכי טוב.
וי"ל דכוונת רש"י הכא לתרץ קושיית התוס', דהנה רש"י סב"ל דיצא אדם בכי טוב היינו בנץ החמה משום דסב"ל דהטעם הוא מפני חיות רעות וכו' שכתוב בהן "יזרח השמש יאספון וגו'" ולכן פירש לעיל ב,א, דהא דהביא דלעולם יצא בכי טוב קשור עם תירוץ הגמ' דהבוקר אור היינו שהאיר הבוקר בנץ החמה, ובמילא זה מתאים להענין דיצא אדם בכי טוב, משא"כ לפי ההו"א דאור היינו שם דבר דהיינו עלות השחר אין זה קשור עם יצא בכי טוב, משא"כ התוס' דסב"ל בב"מ פג,ב, דיצא בכי טוב היינו עלות השחר שפיר כתבו לעיל דיצא בכי טוב הוא מילתא באפי נפשה ואינו שייך להתירוץ דוקא כמ"ש המהרש"א שם והחת"ס, ובמילא י"ל דכוונת רש"י לשיטתו דאי נימא דהא שלא הלך בלילה הוא משום דיצא אדם בכי טוב א"כ הי' לו להמתין עד הנץ החמה, וכיון שלא המתין מוכח שאברהם לא נתיירא זה משום שלוחי מצוה וכיו"ב, וא"כ שוב למה לא הלך בלילה, ומוכח דבלילה ליכא דין זריזות.
אבל לכאורה אכתי יש להקשות לרש"י דהלא בחולין שם (צא,ב) יליף דת"ח אל יצא יחידי בלילה מקרא זה דעקידה וכדפירש רש"י שם דאברהם לא יצא שם יחידי [וכוונתו כמ"ש בעקידה דשני נעריו עמו] וכ"ש יחידי, וא"כ אכתי תקשי דמנלן דליכא זריזות בלילה דילמא לא יצא בלילה משום אל יצא יחידי בלילה וכקושיית התוס' הכא?
ולכן יש לתרץ שיטת רש"י כמ"ש בשפ"א כאן וז"ל: בגמ' וכ"ת זריזין מקדימין כו' ונבדוק מצפרא דתניא כו' וישכם כו' בודאי הראי' דזריזות אינו אלא מצפרא הוא מוישכם ולא ממילה דשם א"א להקדים יותר דבלילה לאו זמן מילה הוא אלא שהאריך להביא הברייתא כדי להורות דכל דין זריזות נלמד רק מוישכם וא"כ לא מוכח יותר מבצפרא ולפ"ז אפ"ל מה שהקשו התוס' דאע"ג דשם לא הי' יכול להקדים יותר משום דהוי יחידי מ"מ פירכת הגמ' א"ש משום דלא מצינו הקדמה יותר וכו' עכ"ל.
ז.א. דכוונת רש"י דאפילו אי נימא שלא הי' יכול לצאת בלילה משום דאל יצא יחידי מ"מ הלא מקור דין הזריזות ילפינן מאברהם, וכיון דלפועל יש לימוד רק על יום עצמו ולא על לילה, במילא מזה גופא ידעינן דליכא דין זריזות בלילה כיון דאין לנו שום מקור על זריזות בלילה וכוונת רש"י במ"ש "ומ"מ בלילה לא הקדים" דלפועל לא מצינו דין זריזות בלילה וזהו כוונת הגמ' דא"כ נבדוק מצפרא.
ולפי"ז מתורץ ג"כ דלמה הוצרך בכלל להביא הברייתא דכל היום כשר למילה כו' ולא הביא הקרא דוישכם אברהם וגו' לבד כדהקשה בתורת חיים? והתורת חיים תירץ דמצד הפסוק גופא לא היינו אומרים כלל דזהו משום זריזות דאדרבה הי' אפ"ל דשם לא שייך זריזות שלא יאמרו נטרפה דעתו וכדפירש רש"י (וירא כב,ד) עה"פ ביום השלישי עיי"ש, ולכן הביא הברייתא דזה אינו דוישכם וגו' ודאי הי' משום זריזות, אמנם לפי השפ"א א"ש בפשטות דמביא הברייתא להראות שכל המקור דזריזין מקדימין הוא משם, וכיון דלא מצינו זריזות בלילה נמצא דליכא דין זריזות בלילה.
אבל התוס' הקשו הקושיא מאל יצא יחידי כו' ולא ניחא להו לתרץ כהשפ"א לפי רש"י והוכרחו לתרץ דשם איירי בקרא דסדום כו' כי סבירא להו דמצד הסברא צריך לומר שיש זריזות גם בלילה, אם ליכא הוכחה ברורה דאינו כן, וכיון שכאן לא הלך משום אל יצא יחידי בלילה שוב צריך לומר שיש זריזות גם בלילה, ולכן תירצו דהא יליף מעקידה דוקא שהי' יכול ללכת בלילה כיון שהי' מצוה, וכיון שלא הלך מוכח דליכא זריזות בלילה.
ויש לבאר פלוגתתם דזה תלוי בהטעם דזריזין מקדימין למצוות, דאדה"ז באגה"ק סי' כ"א ביאר הטעם דזהו "להראות שמחתו" בקיום מצוה דמקיים באופן של זריזות, וראה גם מאירי הוריות י,ב, שכתב עד"ז דאם מתאחר ה"ז כמי שאינו עושה המצוה בכוונה מעולה אלא כמי שעושה דרך פירוק עול ומצוה מלומדה עיי"ש, ועיין עוד במאירי יומא דף כ"ח ע"ב (בד"ה כל היום כשר דכתב) וז"ל: ומכל מקום ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבוקר עכ"ל, דלפי"ז כשמשכים בבוקר ואינו מאחר לאח"כ כבר מראה שמחתו כו' ושפיר מקיים ענין הזריזות, ובמילא כיון דמצד הסברא יש בזה כבר ענין הזריזות לכן לא איכפת לן בהא דאברהם לא הי' יכול לצאת בלילה, דמ"מ לא מצינו זריזות בלילה ומצד הסברא גם ביום מספיק כנ"ל.
אבל התוס' סב"ל בענין הזריזות כמ"ש בס' מסילת ישרים פ"ו שהוא חושש דילמא יקרה אח"כ אונס שלא יוכל לקיים המצוה כלל, וכ"כ בשו"ת פנ"י חלק אהע"ז סי' ט"ו (ד"ה תשובה) שכתב הטעם דזריזין מקדימין למצוות וז"ל: והטעם נ"ל דחשו חכמים לשום קלקול פן שמא תטרוף השעה ותבטל המצוה" וכו' עכ"ל, (וכן משמע מהרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית יז, כו) שכתב וז"ל: אבל בעצם היום הזה שנצטוה במצוה הזאת נימול הוא וילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו. סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה', ומעלת כל בני ביתו שכולם זריזים מקדימין למצות, ואין טעם נימול אברהם, שנימול הוא בתחלה, אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו, כי כן כתוב (לעיל פסוק כג) ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו, ואחרי כן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו, והטעם, כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו, או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם, ואחר כך מל את עצמו, שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו, ולא היה יכול להשתדל במילתם עכ"ל), ובמילא מצד הסברא צריך לומר דזה שייך גם בלילה דילמא לא יוכל לקיים ביום ולכן בעינן לימוד מיוחד מאברהם דליכא זריזות בלילה.
וראה ב"ב ה,ב, בתוד"ה כי היכי שכתבו דענין הזריזות שייך אפילו לפני זמן החיוב לגבי פדיון הבן שפודה תוך ל' שיחול בזמנו עיי"ש, ובקו"ש שם הקשה דמה שייך זריזות לפני זמן החיוב? ועי' גם בגליוני הש"ס להגר"י ענגל שם. ולהנ"ל אפ"ל שהתוס' לשיטתם שזהו משום הטעם דהמסילת ישרים וכו' דדילמא אח"כ לא יוכל לקיים כלל וכן בפדיון הבן דילמא אח"כ לא יהי' לו שקלים לפדות ולשיטתייהו אזלי, ומעיקר הדין מבואר הכא לא מתחיל ענין הזריזות עד הבוקר, אבל מ"מ מצד הך טעם בזריזין מקדימין למצוות, הרי זה שייך באדם פרטי שמשלם בתוך זמנו שחושש דילמא אח"כ לא יהי' לו כסף, וזהו גם טעמם של התוס' הכא, ולכן סב"ל להתוס' דכיון דאברהם לא הי' יכול לצאת בלילה אי אפשר ללמוד דליכא זריזות בלילה כיון דמצד הסברא צריך לומר להיפך שיקיים לאלתר, ולכן הוכרחו לתרץ באופן אחר משא"כ לרש"י ניחא, וראה גם בגליוני הש"ס כאן.
ולפי גירסת הרי"ף דגריס: "ונבדוק בשית וכי תימא זריזין מקדימין למצות כדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר, נבדוק מצפרא" היינו דהגמ' הביא הברייתא רק לומר שיש דין זריזות אבל הא דקאמר ונבדוק מצפרא הוא מסברא גרידא דידע בודאי דאי"צ יותר זריזות מצפרא, (וראה מהרש"א שכתב דלפי"ז לא קשה קושיית התוס' דאיך אפשר להוכיח משם דין זריזות בלילה דילמא משום שדא הי' יכול לצאת בלילה משום לא יצא יחידי וכו'? דלהרי"ף א"ש, כיון שהקושיא דונבדוק בצפרא אינו מצד אברהם אלא מסברת עצמו) ויש לבאר ג"כ סברת הרי"ף לפי הנ"ל דסב"ל בדרך ממילא דאם מקיים מיד בבוקר בודאי כבר יש כאן קיום דין זריזות שמראה שמחתו כו', ועי' בכל זה היטב.
ע"כ.