המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק

- לפי פירוש רש"י -

בגמ' בעו מיני' מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי כו' עי' היטב בכל הענין, הנה ברש"י לא משמע שהשאלה היא כמ"ש התוס' דכיון שחל החיוב בתחילת י"ד על המשכיר שוב אינו נפקע כו' דזה לא הוזכר ברש"י כלל בהשאלה.

ועוד דרק התוס' שלמדו שהשאלה היא רק כשהשכירו בי"ד דוקא, ביארו כנ"ל שהשאלה היא אם החיוב נפקע מהמשכיר להשוכר או לא (וראיית התוס' ע"ז י"ל הוא מסוגיית הגמ' דאח"כ, דשם עכצ"ל דאיירי בי"ד דוקא דאז שייך "חזקת בדוק" לכן למדו התוס' דגם הכא הוא בדוקא), אבל הרבה ראשונים פירשו דכאן איירי שהשכירו בי"ג דוקא לצורך י"ד והלאה (ראה ר"ן ועוד) ובתורת חיים ג"כ פירש שהשכירו בי"ג לצורך י"ד, היינו דאם הוא לצורך י"ג, והשוכר הכניס שם חמץ שלו ודאי הוא חייב לבדוק, וז"ל: על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא. ואם תאמר כי חמירא דידיה הוא מאי הוי והתוספות כתבו דחמירא דידיה הוא וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירו ואין הלשון משמע כן, מדלא קאמר על המשכיר לבדוק דבתר מעיקרא אזלינן או דילמא על השוכר לבדוק דבתר השתא אזלינן.... ונראה דהא דקבעי' ליה המשכיר בית לחבירו בי"ד לצורך י"ד קאמר שמשכירו בי"ג שיתחיל לדור בו בי"ד וכ"כ רבינו נסים ז"ל וכן משמע דאטו ברשיעי עסקינן דאמאי לא בדק המשכיר אור לארבעה עשר כתקנת חכמים.. עכ"ל, וגם ברש"י אפ"ל שמפרש כן ולפי"ז ודאי אין לומר לרש"י דשאלת הגמ' הוא כיון שכבר חל על המשכיר שעה אחד וכו' שהרי השכירו בי"ג, וצ"ב לפי רש"י מהו ספיקת הגמ'?

עוד הקשו המפרשים דכיון דלרש"י טעם הבדיקה היא משום ב"י וב"י וא"כ הכא שהוא חמצו של המשכיר בודאי החיוב עליו לבדוק ולמה נימא שהחיוב הוא על השוכר?

והנה יש מפרשים (ראה רש"ש ושפ"א ועוד) שביארו שאלת הגמ' מהו הטעם של בדיקת חמץ אם משום ב"י וב"י או משום שלא יבוא לאכלו, דאם הוא משום ב"י וב"י ה"ז חיובו של המשכיר כיון דחמירא דידיה הוא והוא יעבור, אבל אם הטעם הוא משום שלא יבוא לאכלו הוה החיוב על השוכר כיון שהוא יהי' שם בזמן האיסורא ואיסורא ברשותיה קאי.

אבל בפשטות לפי רש"י אין לפרש כן, דכנ"ל הרי רש"י סב"ל שהבדיקה הוא משום ב"י וב"י, ואפילו אחר שביטל חששו חכמים דילמא לא ביטלו בלב שלם, וכבר נתבאר בשיעור ב-ג' דעת הפנ"י דלרש"י לא חיישינן כלל שלא יבא לאכלו בחמץ שאינו ידוע וא"כ מהו ספיקת הגמ'?

ואפילו אי נימא כפי שנתבאר שם באופן ב' (וכמ"ש בחי' ר"ד והר"ן) דגם רש"י סב"ל מהחשש שלא יבוא לאכלו אלא דמחמת טעם זה אמרו שביטול אינו מועיל ובמילא עובר ב"י וב"י עיי"ש ובדעת המהרש"ל, א"כ שוב י"ל דספיקת הגמ' היא דמהו עיקר הטעם שאמרו שביטול אינו מועיל אי משום דדילמא לא ביטלו בלב שלם ולכן על המשכיר לבדוק או משום שלא יבוא לאכלו ולכן אין ביטול מועיל וצריך בדיקה וא"כ על השוכר לבדוק כיון שהוא הגורם דאין הביטול מועיל, מ"מ לא מסתבר לומר דזה גופא הוה ספיקת הגמ' כי מכיון דלרש"י תיקנו שאין הביטול מועיל ועובר ב"י ובדרך ממילא צריך בדיקה (וכפי שנתבאר דרבנן לא עבדא מילתא בלא טעמא) א"כ השוכר שאינו עובר ב"י וב"י לכאורה אינו צריך לבדוק? ועוד דלשון רש"י לא משמע כן דבד"ה ברשותיה קאי כתב: "שהרי עתה הבית שלו" ולא הזכיר משום שהוא יהי' שם בפסח אלא דעתה בזמן הבדיקה הבית שלו, ולפי"ז צריך להבין דכיון דסב"ל לרש"י דטעם הבדיקה הוא משום שלא יעבור בב"י וב"י, א"כ ודאי צריך המשכיר לבדוק ומהו הסברא שהחיוב מוטל על השוכר?

ועי' גם בקובץ שיעורים שהקשה כנ"ל דלרש"י שבדיקה הוא משום ב"י למה נימא שהחיוב הוא על השוכר והביא שם דברי הגר"א סי' תמ"ג סעי' ב' דבחמץ של ישראל הכל עוברין בב"י, דבשו"ע שם איתא: "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לא"י; ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו", והמגן אברהם שם פי': "אינו חייב באחריותו- אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערנו שלא יעבור עליו המפקיד ואע"ג דאפשר שהמפקיד מכרו לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבער (ב"ח)", ועי' גם בשו"ע אדה"ז שם סעי' ז' וז"ל: ואם לא מכרו כלל עד שהגיעה שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי אפילו הוא בענין שאין עובר עליו בבל יראה כגון שאין אחריות החמץ עליו אפילו מגניבה ואבידה הבאים ע"י פשיעה מכל מקום צריך הוא לבערו כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא שכל ישראל ערבים זה בזה וכו' עכ"ל.

אבל הגר"א שם חולק וסב"ל שהוא בכדי שהנפקד [השומר] עצמו לא יעבור בב"י כי על חמץ של ישראל אחר הנמצא ברשותו גם הוא עובר, ומביא ראי' מלקמן ה,ב, פירש"י דשלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים דהיינו של נכרי ושל הקדש ולא פירש של ישראל אחר כו', משמע מזה דרק על של נכרי ושל גבוה אינו עובר אבל עובר על חמצו של ישראל אחר.

ועי' גם פנ"י לקמן ה,ב, שכתב ג"כ דרש"י סב"ל דרק בשל נכרי ושל הקדש אינו עובר כיון דאינו יכול לבערו דאצל הגוי והקדש הרי זה דמים מעליא, ולכן אין הישראל עובר, אבל אם יש לו בביתו חמצו של ישראל או של הפקר כיון שהישראל שהחמץ נמצא אצלו יכול לבערו כיון דבעל החמץ הוא ישראל ואינו בר דמים א"כ שפיר יכול לבערו ולכן עובר בב"י, ומביא ראי' מהמכילתא (פ' בא - מסכתא דפסחא פרשה י): "בבתיכם למה נא' לפי שנ' בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו" הרי שכל הסיבה שאינו עובר הוא משום שאינו יכול לבערו דאצל הבעלים ה"ז דמים מעליא, משא"כ בשל ישראל, והפנ"י הוסיף דלכן סב"ל לרש"י ד,ב, דביטול אינו מטעם הפקר דאם מטעם הפקר שפיר יעבור עליו כיון דבידו לבערו1.

ועי' גם לקמן מו,ב, במשנה שכתב רש"י (בד"ה לא זהו חמץ) וז"ל: כדמפרש בגמרא דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב שלך אי אתה רואה, וזה אינו שלך ולא של חבירך, דאכתי לא מטא ליד כהן עכ"ל, דמשמע מזה דאם הי' של חבירו הי' עובר, אבל כיון דאי"ז ממון יחיד דאכתי לא מטא ליד כהן והוה ממון של כל השבט לכן אינו עובר.

ולפי שיטה זו ביאר הקו"ש שאלת בגמ' לפי רש"י דהנה אף שכאו"א מהם עובר על חמצו של ישראל בב"י, מ"מ הרי לפועל מוטל חיוב הבדיקה וכו' על הבעלים, ובזה מסתפק הגמ' האם זה משום שזהו חמץ שלו, וזהו ביאור הצד שעל המשכיר לבדוק כיון שהוא חמץ שלו, או אפ"ל דהא שמוטל החיוב על הבעלים הוא משום שהחמץ נמצא ברשותו, א"כ הכא שנמצא ברשות השוכר דילמא מוטל החיוב עליו עיי"ש.

אלא שכל זה הוא חידוש גדול שלא נזכר כלל ברש"י כאן שהשוכר עובר על חמצו של ישראל אחר וכו' וכנ"ל דהמג"א ואדה"ז לא סב"ל כן, והראיות מרש"י יש לדחות דנקט חמץ של נכרי והקדש שזה שכיח משא"כ חמץ של ישראל חבירו אינו שכיח, וכן הראי מלקמן מו,ב, לכאורה יש לדחות ועוד יתבאר אי"ה במקומו.

ולכן נראה לבאר שאלת הגמ' לפי שיטת רש"י, דהנה מבואר בכ"מ בתקנות דרבנן דאף שתיקנו בשביל סיבה מיוחדת מ"מ לאחר שכבר תיקנו נעשה זה תקנה בעצם שמתקיים אפילו אם הסיבה לא שייך, וכמבואר בכ"מ בלקו"ש, ולדוגמא ראה חי"ז בשיחת ערב פסח שהרבי נסתפק בתענית בכורים ביום ה' כשערב פסח חל להיות בע"ש או בשבת, די"ל דאף דסיבת הזמן הוא תשלומין לערב פסח, מ"מ נעשה הזמן דיום ה' מצ"ע זמן החיוב ונפק"מ לגבי קטן שנתגדל בערב פסח וכן נפק"מ אם לא התענה ביום ה' עיי"ש, ומביא דוגמא לזה מהדין בסוכה בנסרים שיש בהם ד' דאפילו הפכן על צידיהן והוה פחות מג' פסול (סוכה יד,ב) דנעשה פסול בעצם ועיי"ש גם בע' 135 שכ"כ ומביא עוד דוגמאות לזה, ועי' גם בחלק כ"בשיחת יום ב' דחגה"ס תשי"ב (סעי' י"ד) שהביא ג"כ ראי' מזה דתקנות וגזירות דרבנן נעשה לדין עצמי עיי"ש, וא"כ עד"ז י"ל הכא דאפילו אי נימא דשורש התקנה הוא משום ב"י מ"מ אכתי י"ל דבפועל החיוב הוא על השוכר כיון שהוא נמצא בהבית אור לארבעה עשר ואצלו שייך יותר בפועל לבדוק וע"ד המבואר לעיל שתיקנו בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם וכו' , ז.א. שיש סיבת התקנה ויש קיום התקנה בפועל איך תיקנו רבנן והתקנה בקיום בפועל אפשר להיות באופן אחר.

ולפי"ז יש לפרש לפי רש"י ספיקת הגמ' כפשטות דבריו, דהרי יש תקנה דבדיקת חמץ שצריך לבדוק החמץ דבמילא נעשה הבית בדוק, ובמילא שאלת הגמ' היא אם החיוב והתקנה הוא בבעל החמץ דזהו המשכיר שכל החמץ שבבית הוא ממנו או שהחיוב והתקנה הוא על זה שדר ומשתמש בהבית "שהרי עתה הבית שלו" ואצלו שהוא שם נקל יותר לבדוק ובמילא תיקנו שהבית יהי' בדוק, ואינו נוגע כלל מי יעבור בב"י וכו', וכפי שנת' דתקנה דרבנן נעשה לתקנה עצמי, ולפי"ז יוצא שהשאלה היא אם השכירו בי"ג לצורך י"ד והלאה, וכמ"ש הר"ן כנ"ל ד"בי"ד" היינו לצורך י"ד.

וע"ז רצה לפשוט ממזוזה וי"ל דבתחילה למד דבמזוזה החיוב הוא בגוף הבית, וא"כ למה על השוכר לעשות מזוזה הרי המזוזה קשור עם גוף הבית, ועכצ"ל שכן תיקנו רבנן שהשוכר יעשה המצוות דבעינן בהבית מצד דכיון שהוא נמצא שם במילא נקל לו יותר לקיים כו' וא"כ עד"ז נימא הכא דמסתבר דכיון שהשוכר נמצא שם לכן חל עליו חיוב בדיקה ודחה הגמ' דשם הרי זה דין דאורייתא דמזוזה חובת הדר הוא ואין לפשוט מזה איך תיקנו רבנן.

והנה רש"י פירש דכאן בדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ופירש המהרש"ל כוונת רש"י דאם הי' בדיקה מדאורייתא ודאי הי' החיוב על המשכיר כיון שהוא העובר ב"י (ויל"ע בלשון המהרש"ל במ"ש שהרי ביתו הוא) אבל כיון שזהו תקנה דרבנן לכן יש ספק, ולפי הנ"ל מובן דכוונת הגמ' דשם ה"ז דין מדאורייתא משא"כ כאן הספק הוא בדרבנן, כי מדאורייתא לא הי' שום ספק דבודאי הי' החיוב על המשכיר כיון שהוא עובר בב"י וב"י ובדאורייתא לא נימא שהחיוב הוא על השוכר כיון שנקל לו יותר לבדוק וכו'.

ופשיט הדין מהברייתא דמבואר שם בשוכר דאם עשה קנין לפני תחילת י"ד הוא חייב לבדוק והוה חובת הבית, ולרש"י משמע דאי"צ למפתחות דוקא אלא גם שאר קנין דמפתחות הוא מעשה קנין בשכירות כמו כסף, שטר וחזקה, אבל אם עשה קנין לאחר אור לי"ד שכבר חל החיוב על המשכיר שוב אינו נפקע לעולם וכמ"ש רש"י.

והנה התוס' הקשו דמצינו במכירה דמפתחות אינו קנין אלא דהוה כאמירת לך חזק וקני ואיך כתב רש"י דהוה קנין, ועי' בקרבן נתנאל כאן (אות ד') שביאר שיטת רש"י דהגמ' קאמר דכשם שכסף ושטר וחזקה מועיל במכירה כן הוא בשכירות [דלא קאמר דין שכירות נקנה אלא בכסף ושטר וחזקה] אבל אכתי י"ל דמפתחות מועיל בשכירות ולא במכירה, ומבאר הטעם דשכירות שהוא רק להשתמשות בלבד אבל אינו קונה גוף הבית גם מסירת מפתחות מועיל כיון דעי"ז שפיר יכול להשתמש שם, משא"כ במכירה שקונה גוף הדבר צריך קנין בגוף הדבר עיי"ש, ועי' גם בס' מגיני שלמה.

ויש לבאר בזה דבב"מ קג,א, איתא דאם אחד השכיר בית לחבירו ואמר לו בית זה, והבית נפל אזל לי' היינו שאין השוכר יכול לתבוע מהמשכיר בית אחר כיון דאמר ליה בית זה, ובחי' הריטב"א שם כתב וז"ל: היכי דמי אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא.. ודעת רבינו (הרא"ה) דהא דאמרינן נפל אזדא לגביה אמרינן וחייב השוכר לפרוע השכירות ואע"פ שעדיין לא נתן הרי זה כלוקח בית ונפל קודם שיפרע דמיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דנפל אזדא שאין חייב להעמיד לו בית אבל ודאי אין לו לפרוע שכר אלא על מה שדר בו, ואפילו נתן כבר מהדרינן ליה עכ"ל.

היינו דפליגי הרא"ה ורמב"ן אם השוכר מחוייב לשלם לו דמי השכירות של כל הזמן אף שנפל או שמחוייב לשלם רק על הזמן שדר שם, דהרא"ה סב"ל דחייב לפרוע לו כל דמי השכירות עד סוף הזמן ששכרו דדומה למכירה דקאמר ליה המוכר מזלך גרם ונסתפחה שדהו כו' והרמב"ן חולק דדוקא במכירה כן הוא ולא בשכירות.

וביאר בקובץ הערות (אות תצ"ז) דרא"ה סב"ל בגדר ענין השכירות שיש לו קנין בגוף הדבר להשתמשות שלו ולכן שייך לומר מזלך גרם כמו במכירה, משא"כ הרמב"ן סב"ל שאין לו שום קנין בגוף הדבר כלל ויש רק התחייבות מצד המשכיר להניח לו להשתמש שם, וכיון דאין כאן דבר הקנוי להשוכר לא שייך לומר מזלך גרם.

[ועי' גם ב"ב ה,ב, בסוגיא דאין אדם פורע תוך זמנו שביארו התוס' דשוכר אינו משלם בתוך זמנו דמי השכירות של כל הזמן דאולי יפול ביתו של המשכיר ויצטרך השוכר לצאת מהבית, אבל התוס' בב"מ קב,ב, כתבו דאין השוכר משלם לכל הזמן דאולי יפול ביתו של השוכר כו', ונראה בפשטות שהתוס' בב"ב אזלי בשיטת הרא"ה דאפילו אם יפול בית השוכר משלם ולכן הוצרכו לומר מצד בית המשכיר, משא"כ התוס' בב"מ הוא לשיטת הרמב"ן, ועיי"ש עוד בקובץ הערות דנפק"מ אם מועיל מחילה בשכירות, דאם זהו התחייבות בלבד מועיל מחילה אבל אם יש גוף דבר הקנוי להשוכר לא שייך מחילה, וכן נפק"מ בגר שוכר שמת אם שייך לזכות בירושה הבית עד סוף זמן השכירות, דאם הי' להגר בעלות בגוף הבית שייך ירושה, אבל אם הוא להשתמשות בלבד לא שייך בזה דין ירושה, דהמשכיר טוען שהתחייב השתמשות רק להגר ולא לאחר ואכמ"ל].

דלפי זה יש לבאר דרש"י סב"ל ע"ד שיטת הרמב"ן דשכירות אינו קנין כלל בגוף הדבר ורק השתמשות, ולכן מועיל מסירת מפתחות, משא"כ להתוס' אינו מועיל כיון דגם שכירות הוה ע"ד מכירה שיש לו קנין בגוף הדבר כדעת הרא"ה ולכן צריך קנין בגוף הדבר ממש ולא ע"י מפתחות, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ