- לפי פירוש התוס' -
בתוד"ה על המשכיר וכו' כתבו וז"ל: אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטל אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחברו בי"ד אפילו בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק, לכך מפרש ר"י דחמירא דידיה הוא וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ דחל חיוב קודם שהשכיר על השוכר לעשות מזוזה, ודחי דמזוזה חובת הדר הוא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול ליפטר ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ אילו לא ישכיר לאחר יצטרך לבדוק עכ"ל.
והנה מהתוס' מוכח שבודאי לא רצו לפרש הגמ' "דחמירא דידיה הוא" בפשטות דכיון שזהו חמץ שלו ועובר בב"י לכן חל חיוב הבדיקה עליו, (ע"ד שנתבאר לפי רש"י1) שהרי התוס' רצו לפרש משום הביטול שלכן צריך גם הוא לבדוק, או משום שכבר חל עליו החיוב מעיקרא שוב אינו נפקע, אבל לולי טעמים אלו ורק משום שהחמץ הוא שלו ודאי לא חל עליו חיוב בדיקה וצריך ביאור למה באמת לא רצו התוס' לפרש כפשטות משמעות הגמ'?
ואין לומר משום דלפי"ז נמצא שהשאלה הוא גם בי"ג, (כפי שאכן נתבאר שם לרש"י) והתוס' הרי סב"ל דבי"ד הוא דוקא בי"ד, דא"כ הי' התוס' עכ"פ צריך להזכיר פירוש זה בהו"א, כיון דזהו פשטות לשון הגמ', ולדחות פירוש זה מצד דא"כ בי"ג נמי כמו שדחו פירוש הראשון משום ביטול, ומדלא הזכירו התוס' זה כלל משמע דלשיטתם אין זה הו"א כלל שהחיוב יהי' על המשכיר ולא על השוכר מחמת זה גופא שהחמץ הוא שלו ועובר בב"י..
ואפ"ל שהתוס' לשיטתם דאי משום שהחמץ הוא שלו הרי יכול לבטל וביטול מועיל לגמרי לגבי ב"י וב"י (וכ"כ בתוס' הרא"ש ותור"פ) וכל דין הבדיקה הוא משום רק משום שלא יבוא לאכלו לכן מסתבר לומר שהתקנה הוא על השוכר כיון שהוא יהי' שם בחג, ובמילא שפיר י"ל שהתוס' לשיטתם לא רצו לפרש שאלת הגמ' שהחיוב בדיקה חל על המשכיר דחמירא דידיה הוא, שהרי הוא יבטל ותקנת הבדיקה שלא יבוא לאכלו היא תקנה בפני עצמה מחשש תקלה, וא"כ כיון שהשוכר יהי' שם בחג ושייך אצלו החשש דשלא יבוא לאכלו, מה איכפת לן דחמירא דידיה הוא ולכן הוכרחו לפרש באופן אחר וכפי שנת'.
והנה בתחילה רצו התוס' לפרש הטעם דעל המשכיר לבדוק כיון שרק הוא יכול לבטל לכן גם הוא חייב בבדיקה וכדביאר במחצית השקל ר"ס תל"ז דבדיקה וביטול הוה חד מצוה במילא אין לחלק ביניהם ומי שעושה חלק א' צריך לעשות גם חלק שני, ואדה"ז בקו"א שם אות ג' ביאר דברי התוס' באופן אחר, דהרי תיקנו בזמן הגמ' שצריך לבטל מיד בלילה אחר הבדיקה דאז יזכור לבטל ביחד עם הבדיקה כמבואר לקמן ו,ב, וברש"י ד"ה פשע, שהגמ' מקשה למה צריך לבטל מיד אחר הבקידה וניבטליה בארבע? ופעירש"י: "כלומר: למה הוצרכתו לבטל בלילה, ליתקנו רבנן לכל אדם שיבטל קודם איסורו", ומתרץ משוםדפשע ופרש"י: "ישכח, ויבא לידי פשיעה, שעל ידי מה יזכר, אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו - יזכר", וכ"כ אדה"ז בסי' תל"ד סעי' י"ג עיי"ש, ולכן מסתבר לומר שמי שמחוייב לבטל הוא צריך לבדוק כי עי"ז לא ישכח לבטל.
אלא דלכאורה קשה לפי פירוש זה דאיך רצה הגמ' לפשוט ממזוזה דמהו הדמיון הלא יש לדחות דכאן שאני שיש טעם מיוחד שצריך המשכיר לבדוק כיון שהוא המבטל? ועי' תוס' הרשב"א שהקשה כן, וביאר (כן לכאורה נראה לפרש דבריו לפי המחצית השקל הנ"ל), דקס"ד שמזוזה הוא חובת הבית עצמו, ומ"מ הדין הוא שחל על השוכר, ומוכח מזה שכששוכר הבית חל עליו חיובי המשכיר שהוא צריך לעשות בשליחות המשכיר, (ע"ד שאר מצוות ששייך בהן שליחות כמו הפרשת תרומה וכיו"ב) א"כ גם הכא אמרינן דאף שהוא מצוה אחת עם ביטול והמשכיר הוא המבטל מ"מ צריך השוכר לבדוק בשליחות של המשכיר וה"ז כאילו המשכיר בודק.
אבל לכאורה אכתי קשה לפי אדה"ז דחיישינן לשכחה וא"כ איך נימא שהמשכיר יבטל והוא יבדוק? (וכדהקשה הת' הנעלה וכו' יעקב דוד שי' גארדאן) הרי סו"ס המשכיר ישכח? ואולי י"ל דנימא דכיון שהשוכר בודק בשליחות המשכיר צריך הוא גם לבטל בשליחותו של המשכיר וכפי שפסק אדה"ז בסי' תל"ד סעי' ט"ו שאפשר לבטל ע"י שליח ויל"ע.
וע"ז הקשו התוס' דא"כ למה נקט בי"ד דוקא, הרי גם אם שכר לו בי"ג כיון שאין שם אלא חמצו של המשכיר הרי עליו לבטל וא"כ אפ"ל שצריך בדיקה ג"כ, הרי מוכח מזה דבי"ג אכן בודאי בודק השוכר ומוכח דטעם הנ"ל אינו טעם, שלכן נימא דצריך רק המשכיר לבדוק2.
ולכן פירשו התוס' שהשאלה היא רק כשבתחילת הזמן הי' הבית של המשכיר דבמילא כבר חל עליו חיוב בתחילה ולכן י"ל דגם אח"כ כששכרו השוכר אין החיוב נפקע ממנו או נימא דכששכרו השוכר נפקע החיוב מהמשכיר וחל החיוב על השוכר עי' היטב בדבריהם, (ולפי פירוש התוס' אינו מובן כ"כ לשון הגמ' "דחמירא דידיה הוא" דהי' צ"ל כיון שכבר חל עליו החיוב מקודם, ומפשטות הגמ' משמע דכיון דחמירא דידיה לכן חל החיוב בדיקה עליו ולא על השוכר וכדהובא שכן הקשה התורת חיים, ועוד הקשה דכיון שהי' בבעלות המשכיר בליל י"ד למה לא בדק כדינו דאטו ברשיעי עסקינן?).
והנה בפשטות משמע דסב"ל להתוס' לפי האמת שהחמץ הוא של המשכיר והוא העובר בב"י, ורק הוא יכול לבטל (כדסב"ל לכמה ראשונים כן והמהרש"ל כאן בדעת רש"י וז"ל: רש"י בד"ה חובת הדר כו' ויצא בה אבל הכא בדיקת חמץ כו' הד"א ונ"ב פי' דאי הוה בדיקת חמץ דאורייתא א"כ הוה אמרינן דבודאי על המשכיר הוא מוטל שהרי ביתו הוא ודו"ק עכ"ל) ולא אמרינן שהשוכר קונה את החמץ בקנין חצר, דאיסורא לא ניחא ליה להשוכר לקנות וכו' וכיון דבי"ג צריך ודאי השוכר לבדוק, אף שהמוכר הוא הוא המבטל הרי מוכח מזה דלא סבירא לן לפי האמת סברא הנ"ל דבדיקה וביטול צריך להיות באיש אחד דוקא ואפשר לחלק בהם דכן משמע בפשטות בדברי התוס', דלכן בי"ג בודק השוכר והמשכיר מבטל וכן פירשו הרבה מפרשים בכוונת התוס'.
אבל אדה"ז בקו"א (תל"ז סק"ג) מפרש דברי התוס' באופן מחודש, דבאמת זה ברור גם לפי המסקנא דהבדיקה וביטול צריך להיות באיש אחד, דאם לא הרי זה שצריך לבטל ישכח לבטל כמבואר לקמן ו,ב, ותוכן כוונתו נראה דכוונת התוס' הוא דאין לפרש הגמ' שהמשכיר צריך לבדוק משום דרק הוא המבטל ז.א. דנימא שאין השוכר קונה החמץ והוא של המשכיר, והבדיקה וביטול צריך להיות באיש אחד, דאי נימא כן אפילו בי"ג נמי הי' צ"ל שהמשכיר הוא החייב לבדוק כיון שהוא המבטל וכיון דמוכרח שהשוכר הוא הבודק בי"ג עכצ"ל משום דשייך ביטול גם אצל השוכר כי החמץ נקנה להשוכר והוא צריך לבטל.
וכדביאר אדה"ז: (שם סעי' א') "ולאחר שיגמור המשכיר מלבדוק [אם היו המפתחות בידו] יבטל כל החמץ שלא מצא בבדיקתו ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו, וגם השוכר חייב לבטל כל החמץ שבבית ואפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח לפי שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר שהרי כבר הפקירו המשכיר וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר כמ"ש בחו"מ סי' ר"ס וא"כ מה שהמשכיר מבטל אין מועיל כלום לצאת ידי חובת תקנת חכמים שתקנו לבטל אחר הבדיקה שהרי אין החמץ שלו אלא של השוכר לפיכך חייב השוכר לבטלו עכ"ל, ובמילאא"ש דבי"ג בודק השוכר כיון שזהו חמצו שלו וצריך לבטל, וא"כ הרי אין לבאר טעם הגמ' דחמירא דידיה הוא שרק המשכיר הוא המבטל לכן צריך לבדוק כיון שיש ביטול גם אצל השוכר שקנה החמץ, ולכן הוכרחו התוס' לבאר דברי הגמ' משום שכבר חל עליו חיוב בדיקה וכו'.
אמנם לאידך גיסא יש להוכיח ג"כ דעכצ"ל דאף שכבר הפקירו מ"מ יש דין ביטול גם בהמשכיר (כדביאר אדה"ז הטעם כיון שתיקנו דצריך ביטול והפקר בדיבור ולא מספיק הפקר במחשבה), דאי נימא שיש דין ביטול רק בהשוכר משום שהוא קנה החמץ, איך רצה הגמ' לומר (לפי פירושם של התוס' אח"כ) בספיקת הגמ' דכיון שחל עליו חיוב שעה אחת שוב אינו נפקע, דלכאורה כיון דעכשיו כששכר השוכר הרי זה חמץ שלו ורק הוא מבטל א"כ בודאי יצטרך הוא לבדוק ויופקע החיוב מהמשכיר כיון דבדיקה וביטול צריך להיות ביחד, והשוכר הוא הוא המבטל, וכיון שהגמ' ר"ל דאולי אין החיוב נפקע מוכח שגם הוא צריך לבטל כנ"ל כיון שלא הפקיר בדיבור, ז.א. שיש דין ביטול בשניהם, ונמצא דחובת הביטול אינו יכול להכריע כלל ספיקת הגמ' מיהו הבודק, ולכן פירשו ספיקת הגמ' חמירא דידיה הוא באופן אחר דחל עליו חיוב שעה אחת ולפי המסקנא ה"ז תלוי במפתחות עיי"ש.
וזהו כוונת המג"א שהוכיח מהתוס' שלנו דגם המשכיר צריך ביטול, וכבר עמדו המפרשים (ראה מחצית השקל שם) דאיזה ראי' יש כאן מהתוס'? וביאר אדה"ז שם כוונת דבריו כנ"ל דהרי יוצא להצד דכבר חל עליו שעה אחת אינו נפקע שהוא בודק, וקשה הרי אח"כ קנה השוכר והוא צריך לבטל ואיך בודק המשכיר ועכצ"ל שגם המשכיר צריך לבטל, וזהו משום תקנת חכמיםריך ביטול בדיבור וכנראה דעי"ז שלא ביטל בדיבור אמרו חכמים שעדיין יש לו קנין קצת בהחמץ ובכדי שיופקע הך קצת קנין צריך ביטול בדיבור דוקא. ועי' בכל זה היטב ובגוף דברי אדה"ז. (והוא חידוש גדול בדעת התוס', כי הרבה מפרשים לומדים כנ"ל דרק המשכיר הוא המבטל ולא השוכר דאיסורא לא ניחא ליה להשוכר לקנות וכמ"ש בשו"ת הצ"צ או"ח ר"ס מה).
והנה התוס' חולקים על רש"י דמפתחות אינו קנין, אבל כאן ע"י המפתחות יכול להכנס להבית ולבדוק עיי"ש, והתוס' כתבו דאיירי בלא החזיק, ובשיטת התוס' מצינו ב' אופנים: א) דהן הרישא והן הסיפא איירי בלא החזיק, דבהרישא שלא מסר לו המפתחות על המשכיר לבדוק כיון שהשוכר לא החזיק, אבל אם השוכר כבר החזיק הוה החיוב שלו אפילו כשאין לו מפתחות, וכן פירש הב"ח בר"ס תל"ז, והסיפא החידוש הוא דאפילו אם לא החזיק כיון שהוא יהי' שם בתוך החג והמפתחות בידו חייב לבדוק. ב) החק יעקב שם חולק על הב"ח דלפי התוס' ברישא שלא מסר לו המפתחות ה"ז אפילו אם החזיק, דמ"מ כיון שגוף הבית קנוי לו להמשכיר והשוכר איך יכנס לכן ה"ז חיובא של המשכיר, ומ"ש התוס' דאיירי בלא החזיק ה"ז רק בנוגע להסיפא דאפילו אם לא החזיק כיון שיש לו המפתחות חייב בבדיקה כנ"ל ועי' בתוס' הרא"ש ורבינו פרץ.
ועי' גם מהרש"א כאן שביאר טעם התוס' דאיירי בלא החזיק משום הסיפא דאם החזיק פשיטא דאם יש לו גם המפתחות שהחיוב הוא שלו, ולכאורה למה לא כתב המהרש"א הטעם משום הרישא דהדין הוא דאם החזיק חייב אפילו בלי מפתחות ולכן צריך לומר דאיירי בלא החזיק, ומשמע דסב"ל כהחק יעקב דשם באמת פטור ולכן הוכרח לומר רק משום הסיפא, אבל יש לדחות דכוונת המהרש"א לבאר ההכרח של התוס' מנא להו דאיירי בלא החזיק דזהו משום הסיפא דשם הוקשה להתוס' פשיטא, אבל לאחר שהוכיחו דאיירי בלא החזיק א"כ אמרינן כן גם בהרישא ולדינא י"ל דסב"ל כהב"ח דאם החזיק השוכר צריך לבדוק אפילו בלי מפתחות, ועי' שפ"א.
והצ"צ בשו"ת או"ח סי' מ"ה הביא השיטות בזה, ומביא ראי' לדעת החק יעקב דאפילו אם החזיק כיון שלא מסר לו המפתחות על המשכיר לבדוק, שהרי התוס' כתבו בסוף דבריהם דאין סברא אם אחד הפקיד מפתח ביד חבירו כו' שיצטרך לבדוק עיי"ש, ומשמע דרק התם שללו התוס' שאין החיוב למי שהמפתחות בידו כיון שאין לו שייכות כלל להבית כו', אבל במשכיר אף שהשוכר כבר החזיק כיון שהבית הוא שלו כו' חייב דזה לא שללו התוס'.
ובשפ"א כתב דממהלך הסוגיא לכאורה משמע יותר כפירוש הב"ח, שהרי התוס' כתבו בתחילה דבי"ג לא מספקא לי' כלל כנ"ל, וכל הספק הוא בי"ד, ומשמע דמעיקרא סב"ל דאם השוכר כבר החזיק וקנה בי"ג ודאי ה"ז חיובא דיליה, וא"כ איך נימא דלפי המסקנא אפילו אם השוכר כבר החזיק בי"ג אינו חייב לבדוק כיון שאין המפתחות בידו, היינו דמה דסבר בתחילה בפשיטות שהוא על השוכר פושט עכשיו להיפך, משא"כ לפי הב"ח א"ש דאם החזיק בי"ג החיוב הוא לעולם על השוכר כפי דפשיט ליה מעיקרא עיי"ש, ועוד ית' בע"ה
ע"כ
- לפי פירוש התוס' -
בתוד"ה על המשכיר וכו' כתבו וז"ל: אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטל אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחברו בי"ד אפילו בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק, לכך מפרש ר"י דחמירא דידיה הוא וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ דחל חיוב קודם שהשכיר על השוכר לעשות מזוזה, ודחי דמזוזה חובת הדר הוא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול ליפטר ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ אילו לא ישכיר לאחר יצטרך לבדוק עכ"ל.
והנה מהתוס' מוכח שבודאי לא רצו לפרש הגמ' "דחמירא דידיה הוא" בפשטות דכיון שזהו חמץ שלו ועובר בב"י לכן חל חיוב הבדיקה עליו, (ע"ד שנתבאר לפי רש"י1) שהרי התוס' רצו לפרש משום הביטול שלכן צריך גם הוא לבדוק, או משום שכבר חל עליו החיוב מעיקרא שוב אינו נפקע, אבל לולי טעמים אלו ורק משום שהחמץ הוא שלו ודאי לא חל עליו חיוב בדיקה וצריך ביאור למה באמת לא רצו התוס' לפרש כפשטות משמעות הגמ'?
ואין לומר משום דלפי"ז נמצא שהשאלה הוא גם בי"ג, (כפי שאכן נתבאר שם לרש"י) והתוס' הרי סב"ל דבי"ד הוא דוקא בי"ד, דא"כ הי' התוס' עכ"פ צריך להזכיר פירוש זה בהו"א, כיון דזהו פשטות לשון הגמ', ולדחות פירוש זה מצד דא"כ בי"ג נמי כמו שדחו פירוש הראשון משום ביטול, ומדלא הזכירו התוס' זה כלל משמע דלשיטתם אין זה הו"א כלל שהחיוב יהי' על המשכיר ולא על השוכר מחמת זה גופא שהחמץ הוא שלו ועובר בב"י..
ואפ"ל שהתוס' לשיטתם דאי משום שהחמץ הוא שלו הרי יכול לבטל וביטול מועיל לגמרי לגבי ב"י וב"י (וכ"כ בתוס' הרא"ש ותור"פ) וכל דין הבדיקה הוא משום רק משום שלא יבוא לאכלו לכן מסתבר לומר שהתקנה הוא על השוכר כיון שהוא יהי' שם בחג, ובמילא שפיר י"ל שהתוס' לשיטתם לא רצו לפרש שאלת הגמ' שהחיוב בדיקה חל על המשכיר דחמירא דידיה הוא, שהרי הוא יבטל ותקנת הבדיקה שלא יבוא לאכלו היא תקנה בפני עצמה מחשש תקלה, וא"כ כיון שהשוכר יהי' שם בחג ושייך אצלו החשש דשלא יבוא לאכלו, מה איכפת לן דחמירא דידיה הוא ולכן הוכרחו לפרש באופן אחר וכפי שנת'.
והנה בתחילה רצו התוס' לפרש הטעם דעל המשכיר לבדוק כיון שרק הוא יכול לבטל לכן גם הוא חייב בבדיקה וכדביאר במחצית השקל ר"ס תל"ז דבדיקה וביטול הוה חד מצוה במילא אין לחלק ביניהם ומי שעושה חלק א' צריך לעשות גם חלק שני, ואדה"ז בקו"א שם אות ג' ביאר דברי התוס' באופן אחר, דהרי תיקנו בזמן הגמ' שצריך לבטל מיד בלילה אחר הבדיקה דאז יזכור לבטל ביחד עם הבדיקה כמבואר לקמן ו,ב, וברש"י ד"ה פשע, שהגמ' מקשה למה צריך לבטל מיד אחר הבקידה וניבטליה בארבע? ופעירש"י: "כלומר: למה הוצרכתו לבטל בלילה, ליתקנו רבנן לכל אדם שיבטל קודם איסורו", ומתרץ משוםדפשע ופרש"י: "ישכח, ויבא לידי פשיעה, שעל ידי מה יזכר, אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו - יזכר", וכ"כ אדה"ז בסי' תל"ד סעי' י"ג עיי"ש, ולכן מסתבר לומר שמי שמחוייב לבטל הוא צריך לבדוק כי עי"ז לא ישכח לבטל.
אלא דלכאורה קשה לפי פירוש זה דאיך רצה הגמ' לפשוט ממזוזה דמהו הדמיון הלא יש לדחות דכאן שאני שיש טעם מיוחד שצריך המשכיר לבדוק כיון שהוא המבטל? ועי' תוס' הרשב"א שהקשה כן, וביאר (כן לכאורה נראה לפרש דבריו לפי המחצית השקל הנ"ל), דקס"ד שמזוזה הוא חובת הבית עצמו, ומ"מ הדין הוא שחל על השוכר, ומוכח מזה שכששוכר הבית חל עליו חיובי המשכיר שהוא צריך לעשות בשליחות המשכיר, (ע"ד שאר מצוות ששייך בהן שליחות כמו הפרשת תרומה וכיו"ב) א"כ גם הכא אמרינן דאף שהוא מצוה אחת עם ביטול והמשכיר הוא המבטל מ"מ צריך השוכר לבדוק בשליחות של המשכיר וה"ז כאילו המשכיר בודק.
אבל לכאורה אכתי קשה לפי אדה"ז דחיישינן לשכחה וא"כ איך נימא שהמשכיר יבטל והוא יבדוק? (וכדהקשה הת' הנעלה וכו' יעקב דוד שי' גארדאן) הרי סו"ס המשכיר ישכח? ואולי י"ל דנימא דכיון שהשוכר בודק בשליחות המשכיר צריך הוא גם לבטל בשליחותו של המשכיר וכפי שפסק אדה"ז בסי' תל"ד סעי' ט"ו שאפשר לבטל ע"י שליח ויל"ע.
וע"ז הקשו התוס' דא"כ למה נקט בי"ד דוקא, הרי גם אם שכר לו בי"ג כיון שאין שם אלא חמצו של המשכיר הרי עליו לבטל וא"כ אפ"ל שצריך בדיקה ג"כ, הרי מוכח מזה דבי"ג אכן בודאי בודק השוכר ומוכח דטעם הנ"ל אינו טעם, שלכן נימא דצריך רק המשכיר לבדוק2.
ולכן פירשו התוס' שהשאלה היא רק כשבתחילת הזמן הי' הבית של המשכיר דבמילא כבר חל עליו חיוב בתחילה ולכן י"ל דגם אח"כ כששכרו השוכר אין החיוב נפקע ממנו או נימא דכששכרו השוכר נפקע החיוב מהמשכיר וחל החיוב על השוכר עי' היטב בדבריהם, (ולפי פירוש התוס' אינו מובן כ"כ לשון הגמ' "דחמירא דידיה הוא" דהי' צ"ל כיון שכבר חל עליו החיוב מקודם, ומפשטות הגמ' משמע דכיון דחמירא דידיה לכן חל החיוב בדיקה עליו ולא על השוכר וכדהובא שכן הקשה התורת חיים, ועוד הקשה דכיון שהי' בבעלות המשכיר בליל י"ד למה לא בדק כדינו דאטו ברשיעי עסקינן?).
והנה בפשטות משמע דסב"ל להתוס' לפי האמת שהחמץ הוא של המשכיר והוא העובר בב"י, ורק הוא יכול לבטל (כדסב"ל לכמה ראשונים כן והמהרש"ל כאן בדעת רש"י וז"ל: רש"י בד"ה חובת הדר כו' ויצא בה אבל הכא בדיקת חמץ כו' הד"א ונ"ב פי' דאי הוה בדיקת חמץ דאורייתא א"כ הוה אמרינן דבודאי על המשכיר הוא מוטל שהרי ביתו הוא ודו"ק עכ"ל) ולא אמרינן שהשוכר קונה את החמץ בקנין חצר, דאיסורא לא ניחא ליה להשוכר לקנות וכו' וכיון דבי"ג צריך ודאי השוכר לבדוק, אף שהמוכר הוא הוא המבטל הרי מוכח מזה דלא סבירא לן לפי האמת סברא הנ"ל דבדיקה וביטול צריך להיות באיש אחד דוקא ואפשר לחלק בהם דכן משמע בפשטות בדברי התוס', דלכן בי"ג בודק השוכר והמשכיר מבטל וכן פירשו הרבה מפרשים בכוונת התוס'.
אבל אדה"ז בקו"א (תל"ז סק"ג) מפרש דברי התוס' באופן מחודש, דבאמת זה ברור גם לפי המסקנא דהבדיקה וביטול צריך להיות באיש אחד, דאם לא הרי זה שצריך לבטל ישכח לבטל כמבואר לקמן ו,ב, ותוכן כוונתו נראה דכוונת התוס' הוא דאין לפרש הגמ' שהמשכיר צריך לבדוק משום דרק הוא המבטל ז.א. דנימא שאין השוכר קונה החמץ והוא של המשכיר, והבדיקה וביטול צריך להיות באיש אחד, דאי נימא כן אפילו בי"ג נמי הי' צ"ל שהמשכיר הוא החייב לבדוק כיון שהוא המבטל וכיון דמוכרח שהשוכר הוא הבודק בי"ג עכצ"ל משום דשייך ביטול גם אצל השוכר כי החמץ נקנה להשוכר והוא צריך לבטל.
וכדביאר אדה"ז: (שם סעי' א') "ולאחר שיגמור המשכיר מלבדוק [אם היו המפתחות בידו] יבטל כל החמץ שלא מצא בבדיקתו ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו, וגם השוכר חייב לבטל כל החמץ שבבית ואפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח לפי שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר שהרי כבר הפקירו המשכיר וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר כמ"ש בחו"מ סי' ר"ס וא"כ מה שהמשכיר מבטל אין מועיל כלום לצאת ידי חובת תקנת חכמים שתקנו לבטל אחר הבדיקה שהרי אין החמץ שלו אלא של השוכר לפיכך חייב השוכר לבטלו עכ"ל, ובמילאא"ש דבי"ג בודק השוכר כיון שזהו חמצו שלו וצריך לבטל, וא"כ הרי אין לבאר טעם הגמ' דחמירא דידיה הוא שרק המשכיר הוא המבטל לכן צריך לבדוק כיון שיש ביטול גם אצל השוכר שקנה החמץ, ולכן הוכרחו התוס' לבאר דברי הגמ' משום שכבר חל עליו חיוב בדיקה וכו'.
אמנם לאידך גיסא יש להוכיח ג"כ דעכצ"ל דאף שכבר הפקירו מ"מ יש דין ביטול גם בהמשכיר (כדביאר אדה"ז הטעם כיון שתיקנו דצריך ביטול והפקר בדיבור ולא מספיק הפקר במחשבה), דאי נימא שיש דין ביטול רק בהשוכר משום שהוא קנה החמץ, איך רצה הגמ' לומר (לפי פירושם של התוס' אח"כ) בספיקת הגמ' דכיון שחל עליו חיוב שעה אחת שוב אינו נפקע, דלכאורה כיון דעכשיו כששכר השוכר הרי זה חמץ שלו ורק הוא מבטל א"כ בודאי יצטרך הוא לבדוק ויופקע החיוב מהמשכיר כיון דבדיקה וביטול צריך להיות ביחד, והשוכר הוא הוא המבטל, וכיון שהגמ' ר"ל דאולי אין החיוב נפקע מוכח שגם הוא צריך לבטל כנ"ל כיון שלא הפקיר בדיבור, ז.א. שיש דין ביטול בשניהם, ונמצא דחובת הביטול אינו יכול להכריע כלל ספיקת הגמ' מיהו הבודק, ולכן פירשו ספיקת הגמ' חמירא דידיה הוא באופן אחר דחל עליו חיוב שעה אחת ולפי המסקנא ה"ז תלוי במפתחות עיי"ש.
וזהו כוונת המג"א שהוכיח מהתוס' שלנו דגם המשכיר צריך ביטול, וכבר עמדו המפרשים (ראה מחצית השקל שם) דאיזה ראי' יש כאן מהתוס'? וביאר אדה"ז שם כוונת דבריו כנ"ל דהרי יוצא להצד דכבר חל עליו שעה אחת אינו נפקע שהוא בודק, וקשה הרי אח"כ קנה השוכר והוא צריך לבטל ואיך בודק המשכיר ועכצ"ל שגם המשכיר צריך לבטל, וזהו משום תקנת חכמיםריך ביטול בדיבור וכנראה דעי"ז שלא ביטל בדיבור אמרו חכמים שעדיין יש לו קנין קצת בהחמץ ובכדי שיופקע הך קצת קנין צריך ביטול בדיבור דוקא. ועי' בכל זה היטב ובגוף דברי אדה"ז. (והוא חידוש גדול בדעת התוס', כי הרבה מפרשים לומדים כנ"ל דרק המשכיר הוא המבטל ולא השוכר דאיסורא לא ניחא ליה להשוכר לקנות וכמ"ש בשו"ת הצ"צ או"ח ר"ס מה).
והנה התוס' חולקים על רש"י דמפתחות אינו קנין, אבל כאן ע"י המפתחות יכול להכנס להבית ולבדוק עיי"ש, והתוס' כתבו דאיירי בלא החזיק, ובשיטת התוס' מצינו ב' אופנים: א) דהן הרישא והן הסיפא איירי בלא החזיק, דבהרישא שלא מסר לו המפתחות על המשכיר לבדוק כיון שהשוכר לא החזיק, אבל אם השוכר כבר החזיק הוה החיוב שלו אפילו כשאין לו מפתחות, וכן פירש הב"ח בר"ס תל"ז, והסיפא החידוש הוא דאפילו אם לא החזיק כיון שהוא יהי' שם בתוך החג והמפתחות בידו חייב לבדוק. ב) החק יעקב שם חולק על הב"ח דלפי התוס' ברישא שלא מסר לו המפתחות ה"ז אפילו אם החזיק, דמ"מ כיון שגוף הבית קנוי לו להמשכיר והשוכר איך יכנס לכן ה"ז חיובא של המשכיר, ומ"ש התוס' דאיירי בלא החזיק ה"ז רק בנוגע להסיפא דאפילו אם לא החזיק כיון שיש לו המפתחות חייב בבדיקה כנ"ל ועי' בתוס' הרא"ש ורבינו פרץ.
ועי' גם מהרש"א כאן שביאר טעם התוס' דאיירי בלא החזיק משום הסיפא דאם החזיק פשיטא דאם יש לו גם המפתחות שהחיוב הוא שלו, ולכאורה למה לא כתב המהרש"א הטעם משום הרישא דהדין הוא דאם החזיק חייב אפילו בלי מפתחות ולכן צריך לומר דאיירי בלא החזיק, ומשמע דסב"ל כהחק יעקב דשם באמת פטור ולכן הוכרח לומר רק משום הסיפא, אבל יש לדחות דכוונת המהרש"א לבאר ההכרח של התוס' מנא להו דאיירי בלא החזיק דזהו משום הסיפא דשם הוקשה להתוס' פשיטא, אבל לאחר שהוכיחו דאיירי בלא החזיק א"כ אמרינן כן גם בהרישא ולדינא י"ל דסב"ל כהב"ח דאם החזיק השוכר צריך לבדוק אפילו בלי מפתחות, ועי' שפ"א.
והצ"צ בשו"ת או"ח סי' מ"ה הביא השיטות בזה, ומביא ראי' לדעת החק יעקב דאפילו אם החזיק כיון שלא מסר לו המפתחות על המשכיר לבדוק, שהרי התוס' כתבו בסוף דבריהם דאין סברא אם אחד הפקיד מפתח ביד חבירו כו' שיצטרך לבדוק עיי"ש, ומשמע דרק התם שללו התוס' שאין החיוב למי שהמפתחות בידו כיון שאין לו שייכות כלל להבית כו', אבל במשכיר אף שהשוכר כבר החזיק כיון שהבית הוא שלו כו' חייב דזה לא שללו התוס'.
ובשפ"א כתב דממהלך הסוגיא לכאורה משמע יותר כפירוש הב"ח, שהרי התוס' כתבו בתחילה דבי"ג לא מספקא לי' כלל כנ"ל, וכל הספק הוא בי"ד, ומשמע דמעיקרא סב"ל דאם השוכר כבר החזיק וקנה בי"ג ודאי ה"ז חיובא דיליה, וא"כ איך נימא דלפי המסקנא אפילו אם השוכר כבר החזיק בי"ג אינו חייב לבדוק כיון שאין המפתחות בידו, היינו דמה דסבר בתחילה בפשיטות שהוא על השוכר פושט עכשיו להיפך, משא"כ לפי הב"ח א"ש דאם החזיק בי"ג החיוב הוא לעולם על השוכר כפי דפשיט ליה מעיקרא עיי"ש, ועוד ית' בע"ה
ע"כ