בנוגע לקושיית הפנ"י ברש"י ד"ה מאי טעמא נאמנין - שכתב "הא לאו בני אסהודי נינהו" דהרי עד אחד נאמן באיסורין אפילו נשים וכפי שנת' כל זה בשיעור י"ז עיי"ש, העיר הת' הנעלה והמצויין וכו' שמואל משה שי' שייריף
ממ"ש הרשב"א בכתובות עב,א, ובביאור יותר בשטמ"ק שם דבנוגע לטהרת האשה אמר שם בגמ' שהאשה נאמנת, אבל לפני זה כשמדובר אם הפירות נתעשרו לא קאמר בגמ' שהאשה נאמנת וז"ל השטמ"ק: ולהכי פרכינן דלסמוך עלה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע יסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה אלא בנדותה בלבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דשאני התם דלא סגיא בלאו הכי כי אי אפשר לו לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורין שלה אלא על פיה ואם לא תאמינה בטלת מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על בעור חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן היא הימנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא מהמני,
-וממשיך- ואין פירוש זה נכון שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד באיסורין האשה כאיש וכל שכן בעניני הבית המוטלין עליה ומעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים א"נ אית כאן נשים ומתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין וסדקין ומה שלא אמרו לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אנו למדין לכל האיסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע ומ"מ הכל ענין אחד עכ"ל, ז.א. שהיש מדקדקין סב"ל שאשה נאמנת רק בעניני טהרתה כיון דאי אפשר בלאו הכי אבל בשאר דברים כגון להעיד שהפירות נתעשרו אינה נאמנת אף שזהו באיסורין, ולפי"ז יש שתירצו דזהו גם שיטת רש"י הכא, ולכן שפיר כתב דלאו בני אסהודי נינהו, אבל כיון דשיטה זו נדחתה בכל הראשונים והעיקר דמעשים בכל יום דמאמינים נשים בכשרות האכילה מוכח דאינו כן, ועוד דרש"י עצמו ביבמות דף קיז עמוד ב: כתב כל מקום שהאמינה תורה עד אחד - אין שם תורת עדות כי היכי דחד חשיב פסולי עדות נמי חשיבי וכן הוא בסוטה דף לא,ב: "כל מקום שהאמינה תורה כו' - הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולין וכשירין שוין בה" ואיך נימא דבדין עד אחד נאמן באיסורין אשה אינה נאמנת?
ולכן נתבאר שם באופן אחר דכיון דכאשר היא עצמה בודקת קימעא משקרת ואומרת שבדקה כדין בחורין וסדקין וכו' וע"ז מכשילה בעה"ב שחושב שעשתה בדיקה יפה וכו'[ולא אמרה שבדקה קימעא] הרי שהיא מקילה בבדיקת חמץ ולכן הרי היא חשודה בענין זה ולכן לא אמרינן שהיא נאמנת מדין עד אחד עיי"ש.
ביטול חמץ
- המשך -
בשיעור ח"י הובא דברי הקצות שביאר למה אין רש"י רוצה ללמוד כתוס' דביטול הוא מטעם הפקר , אבל הוקשה על זה עיי"ש, וי"ל בפשטות למה לא ניחא ליה לרש"י לומר כתוס' מצד כל הקושיות שהקשו הראשונים על שיטת התוס', דבחי' הרמב"ן כאן הקשה כמה קושיות על שיטת התוס': א) אם זהו הפקר למה נקרא "ביטול חמץ" ולא הפקר חמץ? ומביא מכמה מקומות שמצינו הלשון "ביטול" כמו ביטול ע"ז ביטול רשותו וכו' ובכולם אין שם דין הפקר כלל, ב) לר' יוסי דסב"ל כנ"ל דהפקר אינו יוצא מרשותו עד דזכה בו אחר איך מועיל ביטול חמץ הרי כל זמן שלא זכה בו אחר הוה החמץ שלו? ג) למה מבואר לקמן ז,א, דאפשר לבטל אפילו בשבת ערב פסח, הלא בשבת אסור להפקיר דמיחזי כמקח וממכר? ד) למה מועיל הפקר בלב כדאמרינן מבטלו בלבו, הלא הפקר אינו מועיל בלב ובעינן דיבור דוקא? (גם הזכיר מהא דצריך שלשה, אבל בזה כבר תירצו התוס' כנ"ל), ה) עוד העיר דאינו פשוט שאינו עובר בשל הפקר (ע"ד סברת הפנ"י הנ"ל) דאולי דוקא בנכרי אינו עובר דאינו יכול לזכות בו משא"כ בהפקר .
ולכן האריך הרמב"ן לבאר גדר ענין הביטול כעין דעת רש"י כו' עיי"ש, ובפשטות זהו טעמו של רש"י שלא ניחא ליה לומר כתוס'.
והנה לשיטת רש"י נתבאר בראשונים ובשו"ת מהרי"ק כלל קמ"ב (וראה מאירי לקמן ו,ב) שכתב וז"ל: אבל לדברי רבינו שלמה והמיימון דכתבו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דהיינו מתשביתו לא קשה כלל דלדידהו אינו מטעם הפקר אלא שעושהו כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה והויא דומיא דההיא דתבן ובטלו דפ"ק דסוכה (דף ד') [שמבטל תבן לקרקע הסוכה ונעשה כהקרקע דעי"ז אין הסוכה גבוה כ' אמה עיי"ש] ודפ' חלון בעירובין (דף עח) וזה וודאי מהני ואפי' ביחיד עכ"ל, היינו שאין זה ענין שמוציאו מרשותו ואינו עובר עליו משום שאינו שלו, אלא שמבטל מציאותו של החמץ דלא נחשב לחמץ אלא כעפר בעלמא הוא, שחושב בלבו שהוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל, דעי"ז מוציאו מתורת אוכל ומתורת חמץ ואינו עובר בב"י וב"י, וילפינן זה מתשביתו.
[ועי' בס' המכתם לקמן ו,ב, וז"ל: אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעותיה עילויה פי' ויתן דעתו עליה ויאכלנה ויתחייב כרת אך עתה שביטלה ועשאה כעפרא אפילו אכלה הוה כאוכל עפר ופטור, והאי פירוש ליתיה כלל דודאי דאין ביטול מועיל ואינו מציל מחיוב האכילה וכו' עכ"ל, היינו דיש מפרשים דכיון דביטול הוא שמשימו כעפר לכן אפילו אם יאכלנו אינו עובר עליו, אבל הוא שולל זה לגמרי דבודאי עובר עליו באכילה, דפי' הפשוט הוא דחידשה תורה שזה מועיל לענין בל יראה דעי"ז שמבטלו אינו עובר אבל לא מצינו חידוש זה לענין אכילה החמורה, ועוד י"ל בזה ע"פ מ"ש בלקו"ש חט"ז ע' 135 בהערה 41 וז"ל: לכאורה י"ל שזהו גם המחלוקת אם ביטול ענינו השבתה בלב שיחשוב אותו כעפר כו' (ראה פרש"י פסחים ד, ב, רמב"ם פ"ב מהל' חו"מ ה"ב, וראה רמב"ן פסחים שם) או שהוא מחמת הפקר, תוס' שם, ר"ן ריש פסחים: ביטל הדבר בלבו ומחשבתו כו' מתאים בהתואר (ראה רמב"ן שם "שהביטול מועיל להוציא מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה", כו' עכ"ל. דלפי"ז י"ל דביטול כעפר הוא רק על בהצורה בלבד וזה מועיל רק לענין ב"י, משא"כ באכילה אין זה מספיק ולכן עובר].
ובאמת גם לרש"י פירוש הפשוט ב"תשביתו" שאומר מבתיכם היינו שיבערנו מביתו ממש, אבל כיון שלא כתב תבערו אלא "תשביתו" ילפינן מזה דכוונת התורה גם לביטול בלב [דזהו פירוש "תשביתו" כדאיתא בתרגום] וחידשה התורה שגם זה נכלל בתשביתו שיבטלו בלבו כעפר וכו' וראה גם בהגהת אשר"י (ברא"ש לקמן ו,ב) שכתב דלרש"י לא מוזכר כלל ענין ההפקר בנוסח הביטול, וזהו כנ"ל משום שאינו מפקיר את החמץ אלא מבטלו ממציאותו.
והנה בר"ן ובשו"ע אדה"ז סי' תל"ד סעי' ז' ביארו ג"כ דביטול ענינו שמשימו כעפר וכו' אלא שכתבו דעי"ז יוצא מרשותו ונעשה הפקר וכו' והקשו דלמה בכל מקום אם רוצה להפקיר נכסיו ואמר שיהי' כעפר וכו' אינו מועיל וכאן מועיל ותירצו דכאן שאני דבלאו הכי אין החמץ ברשותו של אדם כיון שהוא אסור בהנאה כו' אלא שעשאן הכתוב ברשותו לעבור עליו בב"י וב"י, הנה זהו רק באופן שהחמץ חשוב אצלו ורוצה בקיומו, אבל כאן שאינו רוצה בקיומו והוה כעפר אצלו לא עשאן הכתוב ברשותו ובמילא אינו עובר בב"י וב"י עיי"ש.
ונראה לומר דרק הר"ן וכו' דסב"ל דנעשה הפקר קשה להו למה לא מצינו הפקר כזה בשאר מקום, ולכן הוצרכו לתרץ כנ"ל, אבל לרש"י דסב"ל דע"י הביטול נפקע ממנו תורת אוכל והוא דין מיוחד בחמץ דילפינן מתשביתו, י"ל דלא קשה כלל למה זה מועיל כיון שכן גזרה התורה ואי"צ לומר משום שאינו ברשותו של אדם וכו'.
וי"ל נפק"מ לפי מ"ש השאג"א סי' פ"ז דלרבי יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה אין ביטול מועיל כיון דלדידיה לא אמרינן דאינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב וכו' דאדרבה הוא ברשותו של אדם, במילא לדידיה אינו מועיל במה שמחשיבו לעפר כמ"ש הר"ן דעי"ז לא נעשה הפקר עיי"ש. אבל לפי רש"י שנתבאר שהוא גזה"כ מיוחד הנלמד מ"תשביתו" ה"ז מועיל גם לדידיה (ועי' רמב"ן).
ולפי מה שנתבאר לא קשה גם קושיית הצל"ח כאן שהקשה דכיון דילפינן דין ביטול מתשביתו, א"כ למה צריך קרא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ומה אם בחמץ שלו מועיל ביטול כ"ש אם הוא של אחרים עיי"ש, ולהנ"ל ניחא דלרש"י אין דין ביטול מועיל משום שיוצא מרשותו אלא שנתבטל מציאות החמץ, משא"כ בשל אחרים שם אפילו בלי מחשבת ביטול שנחשב אצלו כעפר ואפילו רוצה בקיומו בשביל הנכרי כו' או דהוה של הקדש אינו עובר בב"י כיון שאינו שלו, והם ב' דינים נפרדים.
ועי' בחי' הריטב"א לקמן ו,ב, (בד"ה אמר רב יהודא) בענין ביטול וז"ל: ויש שפירש דהא דלא עבר עליה לאחר ביטול משום דתו ליכא עלי' תורת לחם, וכתבו בתוספות דזה אינו נכון כי אין הדבר תלוי בדיבורו, ועוד לאחר איסורו למה לא יבטל אותו? והעלו עיקר כפירוש ר"ת ז"ל דמדין הפקר הוא.. ואע"ג דהאי לישנא אינו לשון הפקר ולא מהני להפקר דעלמא הכא שאני דשורת הדין אין חמצו ברשותו ועל כורחו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ובסילוק שמסתלק ממנו חשוב כהפקר, כן פירש הרא"ה ז"ל עכ"ל, והנה כוונת קושייתו הב' הוא דבשלמא אי נימא דביטול הוא הפקר שחל דין קנין בגוף החפץ מובן למה אינו יכול לבטל אחר זמן איסורו כיון דלאו ברשותו קאי שיכול לפעול בזה קנין, אבל לרש"י שהוא מחשבה בעלמא דנחשב אצלו כעפר למה אינו מועיל אחר זמן איסורו, (ובהערות ציין שם שכן הקשה באבני נזר או"ח סי' שי"ז).
ויש לתרץ ע"פ מ"ש בתשובות וביאורים ע' 17 בנוגע לפעולת מחשבה דאינו פועל בשל חבירו שכתב הרבי וזלה"ק: וי"ל הטעם בזה כי מחשבה שלו הרי אין לה כל קשר עם דבר השייך לחבירו כו' שלא מהני מחשבתו בשל חבירו, וכמ"ש הרמב"ם (הל' כלים פכ"ה הי"א) לענין טומאה דבעינן מחשבת הבעלים דוקא כו' עכלה"ק, ז.א. דרק כאשר החפץ הוא שלו ויש לו שליטה עליו מועיל מחשבתו, משא"כ באם אינו שלו, היינו דכיון דמחשבתו פועל בגוף החפץ דנתבטל ממנו שם חמץ ונעשה כעפר, זה שייך רק באם החמץ הוא שלו ובשליטתו אז יכול מחשבתו לפעול בגוף החפץ, משא"כ אחר זמן איסורו דאינו שלו אין מחשבתו יכול לפעול כלום בגוף החפץ, וע"ד דאמרינן לגבי טומאה שמחשבת בעלים מועיל שיהי' כלי ומוכשר לקבל טומאה אבל לא אם אין זה שלו, וכיון דלאחר זמן איסורא אין זה חמץ שלו אין מחשבתו יכול לפעול בזה כלום.
ובנוגע לשיטת התוס' הנה בס' פרי החג בשער השבתה (כלל ו') כתב דכל מה שכתב הר"ן ועוד ראשונים כנ"ל דכאן מספיק הפקר כזה שאומר שהוא כעפר כו' וגם אי"צ דיבור, הוא משום דבלאו הכי אין החמץ ברשותו אלא שעשאן הכתוב ברשותו לעבור עליו בב"י וב"י ולכן בגילוי דעתא בעלמא סגי עיי"ש, הנה זהו רק אי נימא שיש לימוד מיוחד לדין ביטול חמץ מ"תשביתו", דבמילא שפיר יש לבאר טעם התורה למה כאן מועיל ביטול בעלמא, אבל לשיטת התוס' דליכא שום קרא מיוחד לדין ביטול באמת אי אפשר לומר כן מעצמינו מצד הסברא, ולכן לשיטת התוס' באמת בעינן פעולת הפקר ממש ובדיבור כמו בהפקר, שיאמר שהוא מפקיר את החמץ כו' עיי"ש, ולפי דבריו נמצא דפעולת האדם הוא פעולת הפקר, ולפי"ז צ"ע בלשון התוס' "דמאחר שביטלו הוה הפקר" דלכאורה הרי צריך להפקירו כיון דאין לנו שום מקור דאי"צ לזה, והי' התוס' צ"ל דע"י ההפקר אינו עובר דשלך אי אתה רואה וכו'.
ועוד, דבשו"ע אדה"ז בסי' תל"א סעי' ב' כתב בהדיא דתשביתו היינו ביעור, וביטול מועיל מצד דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים (כשיטת התוס') ומ"מ בסי' תל"ד סעי' ז' האריך לבאר כנ"ל ענין הביטול ע"ד שכתב הר"ן כנ"ל, דאף דבכלל כשאומר שהחפץ יהי' כעפר כו' לא נעשה הפקר מ"מ כאן שאני כיון דבלאו הכי אינו ברשותו של אדם אלא שעשאן הכתוב כשלו שיהי' נקרא שמו עליו שיעבור עליו בב"י וב"י לכן אי"צ להפקירו בלשון הפקר גמור אלא כשמסיח דעתו ומבטלו כעפר כו' דיו בכך להפקיע שמו מעליו שלא יהי' שלו ולא יעבור עליו בב"י כו' עיי"ש, הרי מוכח בהדיא דאף דליכא קרא מיוחד לביטול מ"מ אמרינן כן מצד הסברא בעלמא דזה מספיק, ולכאורה כן נראה גם שיטת הר"ן, דהרי הר"ן לפני שהאריך בכל הנ"ל הביא גם דעת התוס' דילפינן משלך אי אתה רואה כו' ומשמע דגם מ"ש אח"כ בא בהמשך לזה,
ואפשר לתרץ דמהר"ם חלאווה (לקמן ו,ב, בד"ה אמר רב יהודא) הביא קושיות הרמב"ן הנ"ל על תוס', ותירץ דבכלל ענין ההפקר בתורה הוא בדבר שיש אחר שזוכה ומקבל, וזהו כל ענין ההפקר שמפקירו בכדי שיוכל אחר לזכות בו וכדילפינן דין הפקר ממ"ש לעני ולגר תעזוב אותם, או ממ"ש בשביעית תשמטנה ונטשתה כדאיתא בירושלמי פאה פ"א ה"ו, דאיירי שמפקיר בכדי שיזכה בו אחר, משא"כ בחמץ הרי בודאי אין כוונתו שיזכה בו אחר דהרי כל ישראל מצווין בב"י, וענינו הוא רק שמוציאו מרשותו בלבד, ולכן נקרא בלשון "ביטול" דהיינו שמבטלו מרשותו, ואין זה כמו שאר אופני ההפקר, ועפ"ז מובן דא"ש שמועיל גם לפי ר' יוסי, כי מתי סב"ל לר' יוסי דאינו יוצא מרשותו עד דזכי ביה אחר, זהו רק בכל הפקר שיש שם זוכה, וכל כוונתו הוא שיזכה בו אחר לכן סב"ל דרק אחר שזכה בו אחר יצא מרשותו, משא"כ הכא שהוא מבטל רק להוציאו מרשותו ולא יעבור ב"י, ואנן סהדי דבודאי מבטלו מרשותו באמת, לכן ה"ז חל מיד, ובמילא לא קשה גם מהא דמותר לבטל בשבת, דרק סתם הפקר שיש שם אחר הזוכה ה"ז אסור דמיחזי כמקח וממכר שיש שם מוכר ולוקח, משא"כ הכא דרק מוציאו מרשותו לא מיחזי כמקח וממכר ומותר, ולכן אפשר גם בלב כיון דאין שם אחר לזכות עיי"ש בארוכה.
ולפי"ז יש לבאר ג"כ לשון התוס' "דמאחר שביטלו ה"ז הפקר" דכוונתם דבכל הפקר ה"ז מפקיר בכדי שיזכה בו אחר משא"כ הכא כל מחשבתו הוא רק לבטלו מרשותו בלבד, וע"ז כתבו התוס' דגם זה נכלל בדין הפקר ויוצא מרשותו ואינו שלו ובמילא אינו עובר בב"י וב"י.
ע"כ