התוס' בד"ה מדאורייתא הקשו על רש"י שפי' דתשביתו היינו ביטול ב' קושיות, הא') דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה? הב') דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול? והנה בנוגע לקושיא הא' כבר נת' מ"ש הראשונים דכוונת רש"י דתשביתו שאור מבתיכם בפשטות היינו ביעור אלא דכיון דנקט התורה לשון "השבתה" ולא תבערו גילתה התורה דגם ביטול הוא בכלל.
ובנוגע לתירוץ קושיא הב' הנה המנ"ח (מצוה ט') האריך מאד להסתפק בגדר מצות תשביתו אם הקיום הוא בשב ואל תעשה עי"ז שאין לו חמץ בחצות היום דהיינו דאין המצוה במעשה ההשבתה אלא במה שאין לו חמץ (וע"ד תשבות בשבת שהיא בשב ואל תעשה) ואם אין לו חמץ בחצות מקיים העשה, אבל אם יש לו חמץ עובר הן על ב"י וב"י והן על העשה, או דקיום המצוה היא בקום ועשה שצריך להשבית בפועל ואם לא השבית כי לא הי' לו חמץ לא קיים המצוה.
וממשיך שישנם כמה נפק"מ לדינא: א) אדם שאין לו חמץ כלל לפני הזמן אם כדאי לקנות חמץ להשבית, דאי נימא שהקיום הוא בשב ואל תעשה ודאי אין לו לקנות כיון דסו"ס עי"ז שאין לו חמץ בחצות קיים המצוה, אבל אי נימא שהוא בקום ועשה שפיר כדאי לקנות חמץ לקיים המצוה.
[ועי' שו"ת מהרי"ק (סימן קעד) דסב"ל שהקיום הוא בשב ואל תעשה וז"ל: וא"כ כשמבערו קודם שבע לכשיבא שעת שבע מקיים הוא עשה דתשביתו בשעתו כיון שהגיע שעת שביעי והרי אין לו חמץ , דאטו מי שאין לו חמץ כלל ואפילו פסק חמצו ל' יום קודם הפסח יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצות דתשביתו? אלא ודאי דבר פשוט דאין לך השבתה גדולה מזו וכו' עכ"ל].
ב) אם אחד הי' הולך לבער חמצו ובא אחר וחטפו ממנו וביערו אם החוטף חייב לשלם לו י' זהובין כו' כמבואר בחו"מ סי' שפ"ב ס"א, דאם המצוה היא בשב ואל תעשה פטור ואם המצוה הוא בקום ועשה חייב. ג) המבער חמץ ע"י אכילה באיסור, אם קיים מ"ע דתשביתו, דאם המצוה הוא בקום ועשה לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה להשיטות דמצוה הבאה בעבירה לא יצא ידי חובתו, משא"כ אי נימא שהוא בשב ואל תעשה נמצא דקיום המצוה הוא במה דלפועל אין לו חמץ במילא קיים המצוה אף שבא ע"י איסור, (וע"ד שהובא בשיעור ח' מ"ש הרמב"ם דאם שמע תקיעת שופר בשופר גזול יצא ידי חובתו כיון שהמצוה היא בשמיעה ובשמיעה ליכא גזל, אף דהשמיעה בא ע"י תקיעה והתקיעה היא בגזל מ"מ כיון דעצם המצוה היא השמיעה יצא, ואינו דומה למצה ולולב ששם קיום המצוה עצמה הוא בגזל, וכן הכא דאף דלפועל נתקיים המצוה דתשביתו ע"י איסור, מ"מ יצא יד"ח, כיון דבשב ואל תעשה ליכא עבירה). ד) למ"ד מצוות צריכות כוונה וכן פסק אדה"ז בסו"ס ס"ה עיי"ש, והשבית חמצו בלי כוונה, דאם המצוה היא בקום ועשה לא קיים המצוה, משא"כ אם היא בשב ואל תעשה שפיר קיים המצוה כיון דלפועל אין לו חמץ עיי"ש.
והנה בחילוק הד' יש להעיר מלקו"ש חי"ט ע' 203 ובהערה 51 שם שמצוות כאלו שהתוצאה הוא העיקר כמו מילה שענינה התוצאה הסרת הערלה בזה לכו"ע קיים בלי כוונה כיון שהפעולה אינה אלא כמו הכשר מצוה עיי"ש, והרי הכל מודים דיש מצוה במעשה המילה וכדמברכינן ברכת המצוות, ומ"מ כיון שענינו בשביל התוצאה - הסרת הערלה- יצא אפילו בלי כוונה, א"כ עד"ז לכאורה י"ל הכא דאפילו אם המצוה היא בקום ועשה אבל סו"ס התוצאה הוא העיקר כדי שלא יעבור בב"י כו' במילא י"ל דלכו"ע קיים המצוה אפילו בלי כוונה.
ולפי"ז מבאר המנ"ח תלוי פלוגתת רש"י ותוס' הכא, דהתוס' כתבו דכיון דכתיב אך ביום הראשון תשביתו היינו דבחצות מתחיל פעולת ההשבתה ולכן הקשו דאז לא מועיל ביטול, הנה סב"ל שהוא בקום ועשה, ובחצות מתחיל הקום ועשה ולכן שפיר הקשו על רש"י, משא"כ רש"י סב"ל שהוא בשב ואל תעשה דבחצות כבר יהי' החמץ מושבת, וזהו כוונת התורה אבל גוף הפעולה צריך לעשות מקודם בכדי שיהי' מושבת בזמנו במילא לא קשה כלום מביטול כי הוא מבטל קודם זמן האיסור.
ועי' גם בחידושי הרמב"ן שגם הוא תירץ קושיית התוס' הנ"ל על רש"י וז"ל: ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן (לקמן ה,א) אך חלק בתשביתו, אינו קושיא דכי אמרת נמי תבערו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו, אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא. עכ"ל. ובפשטות כוונתו לכאורה הוא כהמנ"ח שהמצוה מתקיימת בזה שהחמץ מבוער ומבוטל ממנו בחצות בשב ואל תעשה, ובהגה"ה שם הקשה דלפי"ז איך הוכיח ר"ע לקמן (ה,א) דע"כ דביום הראשון קאי על יום י"ד כיון דהבערה היא אב מלאכה ואסור לשרוף ביו"ט עיי"ש הלא לפי הנ"ל ליכא שום הוכחה דאפ"ל דביום הראשון באמת היינו ט"ו, ומ"מ צריך לשרוף לפני יו"ט כיון שהכוונה הוא שיהא מבוער כבר בכניסת החג?
והנה המנ"ח ממשיך להוכיח שכן הוא שיטת הרמב"ם, דהרי בפ"ב ה"א-ב הל' חומ"צ כתב: "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות י"ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל", היינו דסב"ל בהדיא דמצות השבתה היא להשבית לפני זמן האיסור דאכילה דהיינו לפני חצות, ואי נימא שהמצוה היא בקום ועשה ודאי צריך לקיים המצוה בזמנו מיד בחצות ולא קודם כמו בשאר מצוות שהתורה קבעה להן זמן דאי אפשר לקיימן לפני זמנו, אלא דמוכרח לומר דשיטת הרמב"ם שהמצוה היא בשב ואל תעשה, בזה שבחצות החמץ מושבת ממנו ובמילא א"ש דלפועל צריך להשבית לפני חצות בכדי שבחצות יהי' החמץ מושבת ממנו, וכפי שנת' לעיל שזהו גם שיטת רש"י.
ויסוד הדבר י"ל הוא מצד הדין ביטול, דכיון דסב"ל לרש"י והרמב"ם דתשביתו היינו ביטול, והרי ידעינן דאחר חצות אי אפשר לבטל, הנה זה גופא מכריח לומר דכוונת התורה הוא שיהא החמץ מושבת ומבוטל כבר בחצות, משא"כ התוס' דסב"ל דתשביתו היינו ביעור, וביטול הוא מטעם הפקר, הרי אין להם שום הוכחה לומר דתשביתו אינו בקום ועשה כפשטות לשון התורה ולכן סב"ל שהמצוה הוא בקום ועשה.
וממשיך דאכן לאביי לקמן שהוכיח דביום הראשון הוא בי"ד דאם הוא ט"ו "הרי שהה בו שעה אחת" לפירש"י, עכצ"ל דאביי סב"ל שהוא בקום ועשה דוקא, דאל"כ הרי יש לפרש שישבית לפני זמנו בכדי שיהי' מושבת ממנו ומהו הקושיא דשהה בו שעה אחת? (משא"כ לפירוש התוס' שם דמיתורא דקרא כו' ליכא ראי' ועפ"י מה שיתבאר אי"ה הפירוש לרש"י י"ל ג"כ דליכא ראי'), אלא דבכל אופן לא קיימ"ל כאביי במקום רבא שיש לו לימוד אחר מלא תשחט, והרמב"ם אכן הביא כנ"ל דרשת רבא, ואפ"ל דזה גופא הוא הטעם של שאר התנאים כו' דלא דרשי כאביי משום דסב"ל שהוא בשב ואל תעשה וליכא הוכחה, ולכן סב"ל לרש"י לפי האמת דתשביתו הוא ביטול וצריך להשבית מקודם כיון שהמצוה היא בשב ואל תעשה.
וכן צריך לומר לפי ר"ע לקמן שהוא סב"ל ג"כ שהוא בקום ועשה, דאל"כ אין כאן שום הוכחה ממה דמצינו שהבערה היא אב מלאכה ואסור לשרוף ביו"ט, דהרי י"ל כנ"ל שיום הראשון קאי על יו"ט ומבער ביום י"ד בכדי שבהגיע יום הראשון יהי' החמץ מושבת ממנו, אלא דבכל אופן לא קיימ"ל כר"ע כיון שהוא לא סב"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך כו' ואנן קיימ"ל דאמרינן מתוך נמצא דלהלכה לא קיימ"ל כלימודו של ר"ע.
[ובדעת ר' יוסי לקמן מכריח המנ"ח דעכצ"ל דסב"ל שהוא בשב ואל תעשה, דהרי רש"י כתב שם דבלי "אך חלק" ליכא הוכחה דקאי על יום י"ד, די"ל שכוונת התורה שישבית בהתחלת היום של ט"ו בבין השמשות עיי"ש, והרי בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה וספיקא דאורייתא דב"י לחומרא וא"כ איך יכול להשבית אז, ועכצ"ל דכוונת רש"י דבלי אך חלק היינו אומרים דקאי על סוף יום י"ד בכדי שבהגיע התחלת יום הראשון יהי' החמץ מושבת ממנו משום שהוא בשב ואל תעשה].
ולפי"ז תירץ קושיא הידוע על הרמב"ם שפסק בפ"א ה"ג: "אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות", ז.א. דסב"ל שיש מלקות בב"י אם עשה מעשה, והרי מבואר לקמן צה,א, דאין לוקין על ב"י וב"י כיון דהוה לאו הניתק לעשה בתשביתו, וכ"כ הר"י לקמן כט,ב, בתוס' סוף ד"ה רב אשי ולמה סב"ל להרמב"ם שלוקה?
ומבאר דלאו הניתק לעשה שייך רק כשהעשה הוא בקום ועשה, דאמרה התורה שיעשה מעשה זו לתקן הלאו כדמצינו בשילוח הקן וגזילה וכו' אבל במקום שהעשההוא בשב ואל תעשה אין זה לאו הניתק לעשה, ולכן הרמב"ם לשיטתו דתשביתו הוא בשב ואל תעשה שפיר סב"ל דלוקין על ב"י דאין זה לאו הניתק לעשה, משא"כ הגמ' לקמן צה,א קאי לפי השיטות דתשביתו הוא בקום ועשה, וכן הר"י לקמן לשיטתיה אזיל הכא שהוא בקום ועשה כנ"ל לכן שפיר סב"ל להלכה דהוה לאו הניתק לעשה, עכתו"ד.
והנה כעין הנ"ל כתב גם הגר"ח בספרו על הרמב"ם ריש הל' חומ"צ, שהביא קושיית הגרע"א על הטור סי' תמ"ה, דהנה הדין הוא דכל הנשרפין אפרן מותר, וכל הנקברין אפרן אסור כמבואר בסוף תמורה, וכתב הטור דלפי רבי יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ה"ז מן הנשרפין ואפרן מותר, משא"כ לרבנן דהשבתתו בכל דבר ה"ז כנקברין ואפרן אסור עיי"ש, ותמה עליו הגרע"א דהלא כל טעם החילוק בזה הוא כמבואר בתוס' סוף תמורה שם (לג,ב) וז"ל: הנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור - צריך עיון טעמא מאי ואומר מורי הרמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה וכו' אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם עכ"ל.
ביאור דבריהם: דבנשרפין שיש מצוות שריפה מן התורה כמו נותר כלאי הכרם וכו' וכל דבר שנעשה מצוותן נפקע דינם, כמו לענין מעילה כו', משא"כ נקברין שהוא בשאר איסורי הנאה שתיקנו חכמים שצריך לקוברן משום תקלה כו', אפילו אם שרפן האפר אסור כיון דלא נתקיים בהם שום מצוה במילא לא נפקע דינם עיי"ש, ולפי"ז קשה דבחמץ הרי לכו"ע יש כאן קיום מצות תשביתו, אלא דפליגי במה צריך להשבית אבל לכו"ע לאחר שהשבית ע"י שריפה נעשה מצותן וא"כ לכו"ע צריך להיות אפרן מותר ולמה כתב הטור דהוה כנקברין?
ומבאר הגר"ח דפלוגתת רבי יהודא ורבנן הוא בגדר מצוות תשביתו, דלרבי יהודא המצוה מתקיים בגוף החפצא שחל בהחמץ עצמו דין שריפה והוא מצוה חיובית שמתקיים בהחפצא דחמץ, וחכמים סב"ל דתשביתו קאי על הגברא שהאדם לא יהי' לו חמץ והוא ע"ד העשה דתשבות ממלאכה ולכן לא איכפת להו באיזה אופן מבער כיון דסו"ס אין לו חמץ, ומבאר דההיתר דנעשה מצוותו שייך רק אם נעשית מצוה בגוף החפצא דאז ניתר החפץ, משא"כ לרבנן שלא נתקיים שום מצוה בגוף החמץ אלא במה שהאדם אין לו חמץ לא שייך ההיתר דנעשה מצוותו ולכן בגוף החפצא נשאר האיסור לעולם, וזהו כוונת הטור דלרבנן אפרן אסור ולר"י אפרן מותר.
ולפי"ז מתרץ גם שיטת הרמב"ם למה סב"ל דלוקה ואינו לאו הניתק לעשה כנ"ל? כי ניתק לעשה שייך רק כשיש עשה חיובית לעשות מעשה מסויים דזה מנתק הלאו, וזה שייך רק לפי רבי יהודא כנ"ל, משא"כ לרבנן דסב"ל שהשבתתו בכל דבר משום שהעשה הוא במה שאין לו להאדם חמץ, כיון שאין העשה בענין חיובי אלא ע"ד לשבות ממלאכה כנ"ל בזה לא שייך דהוה לאו הניתק לעשה, ולפי"ז א"ש דלקמן צה,א, קאי הסוגיא לפי רבי יהודא כמבואר שם ולכן שפיר ה"ז לאו הניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק כרבנן דהשבתתו בכל דבר (פ"ג הי"א) שפיר סב"ל דלוקה דאין זה לאו הניתק לעשה, וזה דומה להמנ"ח אלא שהגר"ח תולה זה בפלוגתת ר"י ורבנן אם אין בעור חמץ אלא שריפה או השבתתו בכל דבר.
אבל ראה לקו"ש ח"ז פ' בחוקותי וחט"ז ע' 88 וע' 134 ששם ביאר הרבי פלוגתת רבי יהודא ורבנן, אם החיוב תשביתו הוא גם להשבית חומר הדבר דלזה צריך שריפה, או דמתקיים אפילו בהשבתת הצורה ע"י שמפרר וזורה לרוח כו' עיי"ש דלשיטתייהו אזלי בענין והשבתי חי' רעה מן הארץ וכו' אם השבתה היינו גם החומר או רק הצורה, דמכל זה משמע שלא כהגר"ח, כי לפי"ז יוצא דלכו"ע יש כאן מצוה חיובית בקום ועשה בהחפצא, אלא דפליגי בהחפצא עצמו איזה דבר ממנו צריך השבתה, אם גם החומר או דמספיק רק הצורה, ועוד יתבאר אי"ה.
ע"כ