בגמ' איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק כו', עי' בחי' ר' דוד שהביא בזה כמה שיטות: א) הרי"ף מפרש שאלה זו שהי' בי"ד דאז נקטינן להלכה שהבית בחזקת בדוק (כמ"ש הראשונים לעיל דספק דרבנן לקולא), ופירש דשאלה זו בא בהמשך ללעיל דבי"ד הבית בחזקת בדוק ונמצא כששכרו בי"ד במילא ה"ז בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק, דרק באופן זה יש להסתפק דדילמא אין זה מקח טעות, אבל אם המשכיר אמר לו בהדיא שהבית בדוק ה"ז מקח טעות, ועפ"ז תירץ למה השמיט הרי"ף הדין שבהסוגיא לעיל אם בית הוא בחזקת בדוק, והרי"ף לא הזכיר מזה כלום? דלהנ"ל ניחא דסמך א"ע על מה שכתב כאן דנדע מזה להלכה דהבית בחזקת בדוק, וראה גם מהר"ם חלאווה שכ"כ ועוד.
ולכאורה אכתי יש להקשות על הרי"ף דהרי הראשונים הוסיפו לעיל דכ"ז הוא רק אם ביטל או שיכול לבטלו עדיין דאז ה"ז ספיקא דרבנן לקולא ואי"צ לבדוק, אבל אם לא ביטלו והוא לאחר זמנו צריך לבדוק כמ"ש הרא"ש שם ועוד, וא"כ גם הרי"ף הי' צריך להביא דין זה בהדיא? ואפ"ל דהרי"ף סב"ל כהרמב"ם דבפועל אפילו בלי ביטול אזלינן לקולא (כפי שנתבאר בשיעור ח"י) כיון שאין החמץ שלו אינו עובר מדאורייתא, וכוונת הגמ' בהא דקאמר מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכו' הוא רק להוכיח דאם אין זה חמץ שלו אינו עובר וכו' וכדפי' הפמ"ג באשל אברהם סי' תל"ז סק"ח עיי"ש בארוכה, וא"כ י"ל דגם הרי"ף סב"ל כן ובמילא לא הוצרך להזכיר דין זה.
ואכתי צ"ע בזה דלפי זה נמצא שהשוכר יכול לחזור בו ולתבוע מעותיו ששילם מצד הך טענה דחזקתו הי' בדוק, והרי לפועל זה ספק בהסוגיא ואה"נ דאזלינן לקולא לענין בדיקת חמץ ואמרינן שאינו צריך לבדוק מספק, אבל איך יש סברא דמחמת זה יוכל להוציא מעות מן המשכיר, דהמוציא מחבירו עליו הראי'?
ועי' בחי' הריטב"א כאן וז"ל: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי אמרינן מקחו כמקח טעות או לא. הקשה הרי"ט ז"ל כיון דעל מנת כן שכרו ואקפיד בדבר מאי קא מיבעיא לן? והיכי אפשר לומר דלא הוי מקח טעות ואמרינן ניחא ליה לאיניש וכו' דהא חזינן דקפיד, ותירץ דה"ק המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא מן הסתם בחזקת בדוק דאע"ג דלא איפשיטא לעיל מ"מ הוי תיקו דרבנן ולקולא, וכתב הוא ז"ל דלא מחוור בלישנא, דמשום ההיא חזקה ליכא לשווייה מקח טעות ואפי' איפשיטא בהדיא כש"כ הכא דלא איפשיטא המוציא מחבירו עליו הראיה וכו' עכ"ל. וזהו בעצם קושיא הנ"ל, והוסיף דאפילו אם היינו מסקינן דחזקתו בדוק ג"כ נימא המוציא מחבירו עליו הראי', ויש לבאר כוונתו דחזקה של חזקת בדוק אין בכחו להוציא ממון דהרי אפילו רובא קיימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דהיינו, אף שלהלוקח יש לו רוב שהמקח צ"ל בטל וצריך המוכר להחזיר מעותיו (כמבואר בב"ק כז,ב) מ"מ אין בכח של רוב להוציא ממון מחזקתו וא"כ גם חזקה אינו מוציא ממון? וא"כ איך יש הו"א דמשום הספק לקולא או אפילו החזקה יהי' מקח טעות?
אלא דחזקה כאן אינה כ"חזקה דמעיקרא"שאינו מברר אלא מעמידים על החזקה ובזה בודאי רובא עדיף, אבל כאן ה"ז חזקה של בירור דנקטינן שהוא כחבר ובודאי בודק ובחזקת בירור מצינו שמוציא ממון כדאיתא בב"ב ה,ב, דמצד החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו יכול המלוה לגבות חובו מן הלוה אף שהוא להוציא ויל"ע.
ואולי נימא לפי זה דשאלת הגמ' הוא רק אם עדיין לא נתן לו ממון וכל השאלה הוא רק אם יכול לבטל המקח, (וכן אמר הת' הנעלה וכו' משה שי' הכהן כהן) אבל בודאי אינו יכול להוציא ממון השכירות אם שילם ויל"ע.
ב) אח"כ מביא ר"ד שיטה שני' שהשאלה היא באופן שהמשכיר אמר לו בהדיא שהבית בדוק דמ"מ מסתפק דילמא אין זה מקח טעות, אבל לא אם השוכר הזכיר לשון תנאי, כי אם הזכיר לשון תנאי ודאי ה"ז מקח טעות.
ג) אח"כ מביא שיטת הרמב"ן: "שאף אם אמר לו בלשון תנאי היא השאלה, ולא לענין תשלומין דודאי פשוט הוא שצריך לשלם לו שכר הבדיקה אלא שהשאלה הוא כיון שהוא ענין של מצוה וכו' אם הוא מקח טעות וכו'" היינו דאיירי גם כשאמר לו בפירוש בלשון תנאי, ובנוגע לתשלומין אין כאן שום שאלה דבודאי מחוייב המשכיר לשלם לו שכר הבדיקה, וכל שאלת הגמ' הוא אם זה הוה מום לבטל המקח או לא.
ומלשונו שכתב שאין השאלה לענין תשלומין וכו' משמע שזהו חידוש בפי' הרמב"ן, כי פירוש הב' והא' למדו דאיירי שהמשכיר אומר עכשיו שאינו רוצה לבדוק וכן אינו רוצה לשלם כלום עבור הבדיקה ומחמת זה גופא רוצה השוכר לבטל המקח, ולכן סב"ל דאם התנה בפירוש ודאי חייב לבדוק או לשלם ע"פ בי"ד ואם לא בודאי ה"ז מקח טעות, ולכן פירש הרמב"ן דאין זה השאלה דבודאי יש חיוב על המשכיר לשלם ובי"ד יחייבוהו דכיון שכן התנה עמו ודאי צריך לשלם לו, ולא גרע משאר דברים שמתנה עמו דאם המשכיר לא נתן לו ה"ה מחוייב לשלם לו, והשאלה היא כיון שהתנה שיהי' בדוק כהוא יכנס ועכשיו אינו בדוק, אולי ה"ז מום בגוף המקח כמו שאר מומים במקח שהמקח בטל, [כי הוא טוען שרצה בית בדוק דוקא ועכשיו אינו רוצה לבדוק בעצמו אף בשכר, וכן אם המשכיר ירצה לבוא ולבדוק יטעון שאינו רוצה שיכנס לבית שלו כשיש לו כבר החפצים שלו כמוזכר סברא זו בתוס' הרא"ש ועוד].
ומסיק בהגמ' דלא הוה מום ומקח טעות, שאם צריך לעשות בבית זה טורח של מצוה ודאי אינו בעיניו כמי שמצא בו מום דניחא ליה לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממונו, ולכן יבדוק הבית והמשכיר ישלם לו אח"כ, והא דקאמר ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממונו כו' ביאר בחי' הריטב"א ועוד (לפי הרמב"ן) דהיינו אף שבינתיים צריך השוכר להוציא מעות שלו אם המשכיר אינו רוצה עכשיו לשלם או שאינו כאן, ויצטרך אח"כ לתובעו וכו' מ"מ אינו רוצה לבטל בשביל זה במקח, אבל למחול המעות לגמרי שיהי' לו חסרון כיס אינו רוצה.
ועי' גם במגיד משנה (הלכות חמץ ומצה פ"ב הי"ח) שהביא שיטת הרמב"ן וז"ל: והרא"ה ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דפשיטא להו דודאי בעי לשלומי ליה מאי דאפסיד מיניה כיון דאתני בהדיה אבל איבעיא לן אי הוי מקח טעות דאפילו בעי הך לשלומי ליבטיל כדין מקח טעות, ופשט אביי דלא דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בנפשיה ואפילו בממוניה כיון דסוף סוף אתי לאשתלומי מיניה, הא לאו הכי לא אמרינן להאי טעמא ע"כ דבריהם עכ"ל.
ועי' בשו"ע אדה"ז (סי' תל"ז סעי' ז') שהביא שיטת הרמב"ן וז"ל: וי"א שמ"מ חייב המשכיר להחזיר מה שיצטרך להוציא בעד הבדיקה הואיל והתנה עמו בפירוש שיהא בדוק ואעפ"י שדעתו הי' שאף אם לא יהי' בדוק יתקיים המקח, מ"מ לא הי' בדעתו למחול שכר הבדיקה שאין נוח לו לאדם לעשות מצוה בגופו או בממונו אלא במקום שאין חסרון כיס כגון לברך על טלית שלו אבל בחסרון כיס אין נוח לו כלל כו' עכ"ל, וזהו גם שיטת "אחרים" שבר"ן, אלא שבהר"ן לא הוזכר דאיירי שהתנה בפירוש.
ועי' ב"מ כט,ב: "אמר מר: השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר. מאי אריא ספר תורה? אפילו כל מילי נמי! דאמר רבי שמעון בן לקיש: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר. - ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה - קא משמע לן" והקשו הראשונים דזה סותר להמבואר הכא דבאמת ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממונו? ולשיטת הרמב"ן ניחא כיון דכאן השוכר אינו מפסיד מעותיו כי המשכיר צריך להחזיר לו משא"כ שם אפשר שתתקלקל, וכלשון אדה"ז: "שאין נוח לו לאדם לעשות מצוה בגופו או בממונו אלא במקום שאין חסרון כיס כגון לברך על טלית שלו אבל בחסרון כיס אין נוח לו כלל" ולשאר השיטות הנ"ל וכן לפי הר"ן להלן שאינו מחזיר לו מעות הבדיקה, כבר תירצו בכמה אופנים כמ"ש בהגמ"י הל' חומ"צ פ"ב דזהו רק מדעתו כמו הכא, אבל שם שאינו יודע למי הוא משאיל לא, והחת"ס תירץ שחושש דאולי יתקלקל הס"ת ולא יהי' לו בשביל עצמו וכו', ועד"ז תירץ הריטב"א שם: "סד"א ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמ"ל. פי' קמ"ל דבהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד, אבל במידי דליכא שום חשש קלקול ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה, כגון אם מצא טלית או תפילין של חבירו בבית הכנסת וכיוצא בו רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים, מפי רבינו ז"ל" ועיין אוצר מפרשי התלמוד שם עוד תירוצים.
ד) והר"ן עצמו חולק על זה, דבתחילה הביא שיטת התוס' דאיירי בי"ג דוקא, והוא חולק וסב"ל דאיירי בי"ד דלפי"ז א"ש למה אמר סתם בחזקת בדוק, דאם כתוס' דאיירי בי"ג הי' צריך לומר בהדיא שאמר לו בחזקת בדוק כיון דבי"ג ודאי ליכא חזקת בדוק מצ"ע, משא"כ בי"ד א"ש, דלא רצה ליכנס להשאלה אם נקטינן דחזקתו בדוק או לא, לכן אמר סתמא ולא אמר ואמר בחזקת בדוק, דאז היינו פושטים שאין חזקתו בדוק, והוא רק משום אמירה ולא נחית כלל לזה, ואיירי או בי"ד וסתם בית בחזקת בדוק, או שאמר לו בהדיא שהוא בדוק, וע"ז שאל הגמ' אם הוה מקח טעות או לא? ומסיק דאין זה מקח טעות כו' ואין המשכיר צריך לשלם כלל שכר הבדיקה משום דאה"נ שהחיוב הוא על המשכיר מ"מ אין חיוב בדיקה חיוב ממוני, שהרי לא ההנהו להמשכיר כלל בממון, דמצוה בלחוד רמיא עליה דמשכיר וליכא עליו חיוב ממון עיי"ש, וכוונתו דאם הי' בדיקת חמץ בעצם חיוב ממוני ע"ד שתיקנו חכמים שאר חיובי ממון, ודאי היינו אומרים שהמשכיר חייב לשלם חיובו שהרי התנה כן, אבל כיון דעצם המצוה היא גוף הבדיקה, ולא נכלל בזה שום חיוב ממון, רק יש אתרא שמשלמין ע"ז, והוא דבר צדדי שאינו נכלל בעצם המצוה, לכן אמרינן בבדיקה שכולו ענין של מצוה דניחא ליה לאיניש וכו' ובודאי אין הטעם שרוצה לבטל המקח בשביל שלא הי' בדוק. ונמצאו דאף דבי"ד ה"ז מצות המשכיר מ"מ אם אין המשכיר רוצה לקיים את חיובו צריך לפועל השוכר לעשות זה ואין לו על המשכיר שום תביעת ממון.
והנה בדברי הר"ן לא הוזכר כנ"ל דאיירי בהתנה עמו, (כדהעיר הת' הנעלה וכו' שמואל משה שי' שייריף) אלא או בי"ד סתם שהבית בחזקת בדוק, או שהודיע לו שהבית בדוק, אבל לא נזכר שכן התנה השוכר, וע"ז שפיר מבאר הר"ן דאין המשכיר חייב לו כלום מצד גוף המצוה שהוטל עליו, כיון דאין זה אלא חיוב מצוה ולא חיוב ממון, ואכתי הי' אפ"ל דסב"ל דכשהתנה עמו בהדיא על מנת כו' חייב המשכיר לשלם שכר הבדיקה מצד הדיני ממונות כמו שיטה הב' הנ"ל.
אבל בשו"ע אדה"ז הביא שם דעה הראשונה דאיירי "שהתנה עמו בפירוש על מנת שהוא בדוק" וז"ל: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דהיינו שהתנה עמו בפירוש על מנת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק אף על פי שהשכיר לו ביום י"ד ונמצא שכבר נתחייב המשכיר בבדיקה אפילו הכי אם אומר המשכיר איני רוצה לעשות מצוה או שאינו לפנינו שהלך לדרכו חייב השוכר לבדוק ואינו יכול לחזור ממקחו ולומר שמקחו היה בטעות אפילו אם הוא מקום שאין נוהגין שם לבדוק כל איש בביתו אלא שוכרין להן אנשים אחרים שיבדקו להם ונמצא ששוכר זה יש לו מזה הפסד ממון שיצטרך לשכור מי שיבדוק לו בית זה אף על פי כן אינו יכול לחזור בו לפי שודאי בדעתו היה שאף אם לא יהיה בדוק יתקיים המקח שמן הסתם נוח לאדם לעסוק במצות בין בגופוד בין בממונו ומה שחזר בו עכשיו הוא מפני דבר אחר עכ"ל, וזהו דעת הר"ן.
הרי דאפילו בהתנה בפירוש אי"צ לשלם כלום, ואין המקח בטל, ומשמע שהטעם הוא דבזה גופא אמרינן דניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממונו אפילו כשיש חסרון כיס ובמילא ודאי הי' בדעתו שיתקיים המקח ולוותר ולמחול על החיוב ממוני, ולכן פטור עיי"ש.
ונראה דאדה"ז לא חילק בין אמר להתנה (ולא כשיטה הב') ולמד בהר"ן דכוונתו גם בהתנה, דהרי כבר הובא באחרונים (פר"ח שם ועוד) שכתבו שאם התנה בפירוש במשפטי התנאים בתנאי כפול וכו' ודאי המקח בטל, וכאן הכוונה שהשוכר אמר לו מקודם ששוכרו בתנאי שהוא בית בדוק, ולא במשפטי התנאים, דבזה אמרינן שלא נתכוון לבטל משום זה המקח ולכן סב"ל לאדה"ז דאין חילוק בין הודיעו או על מנת.
ועי' בשו"ע המחבר ׁ(סי' תלז סעיף ג) וז"ל: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות; ואפילו במקום שבודקים בשכר, הרי מצוה הוא עושה. הגה: וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק. (המגיד פ"ב ומשמע לעיל סי' י"ד) עכ"ל. דדעה הא' היא שיטת הר"ן שאי"צ להחזיר לו מעותיו וע"ז כתב הרמ"א שיש חולקים שצריך להחזיר המעות כיון שהתנה, ולכאורה אי נימא שהר"ן איירי בלי התנה מה שייך להרמ"א לומר שיש חולקים הואיל והתנה בהדיא? הלא דעה הראשונה לא איירי בהתנה, ומוכח שגם הרמ"א למד כאדה"ז בהר"ן דכוונתו דאפילו התנה, וע"ז אומר שהרמב"ן חולק ועי' בזה.
ובאמת כשיטה הא' של אדה"ז מוכח כן ברש"י כאן דמסתימת לשונו שכתב "ואין התנאי שלנו קיים" וגם הזכיר שיש כאן חסרון כיס כו', משמע בפשטות דסב"ל כדעה הראשונה של אדה"ז דאעפ"י שהתנה מ"מ אין זה כמקח טעות, ואין המשכיר מחוייב לשלם לו כלום דניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממונו.
אלא שהר"ן כתב דאיירי בי"ד, ובפשטות כוונתו אפילו בי"ד שחלה חובת הבדיקה על המשכיר, וכ"ש בי"ג שחובת הבדיקה הוא על השוכר, אבל רש"י כתב (בד"ה אלא): אפילו הכי אי ידע ביה אתמול דלא בדיק", ומשמע דאיירי ששכרו בי"ג, וא"כ אולי רש"י סב"ל דבי"ד הדין שאני כיון שהי' חיובו של המשכיר ויל"ע.
והנה התוס' בד"ה המשכיר כתבו דאיירי בי"ג כי בי"ד על המשכיר לבדוק, והנה בודאי אין כוונת התוס' דאם שכר בי"ד אין השוכר צריך לבדוק כלל ויכול לדור שם בלי בדיקה, ובמילא לא שייך לומר כאן דניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה כו' כי אין כאן מצוה כלל, דבודאי אין לומר כן כי מפורש לעיל דאף שנתחייב המשכיר אם הבית אינו בדוק צריך השוכר לבדוק בכל אופן כלשון הגמ' לעיל לאטרוחי להאי כו'.
ועי' בתוס' הרא"ש שהוסיף דעל המשכיר לבדוק וא"כ מאי נפק"מ, ונראה לפרש כוונתו שהוא למד (כתוס') שהשאלה בגמ' הוא שהמשכיר טוען שאינו רוצה לבדוק ולשלם כלל (כפי שנת' לשיטה הב') ולכן רוצה השוכר לחזור בו, וע"ז כתב הרא"ש דאם הוא בי"ד הלא בכל אופן יתחייב לבדוק או לשלם כיון שזהו חיובו של המשכיר ובודאי יחייבוהו בי"ד וא"כ למה רוצה לחזור בו? וע"ז פי' התוס' הרא"ש עצמו וחולק דאיירי גם בי"ד ומ"מ טוען השוכר שעכשיו שאינו בדוק ה"ז מום בהמקח כי אינו רוצה שיבדוק עכשיו כשהוא כבר נמצא בבית או שיצטרך לתבעו בבי"ד וכו' עיי"ש, דלפי"ז נמצא שהפירוש בתוס' הוא דכיון דבי"ד חייב בהמשכיר לבדוק א"כ בודאי יחייבוהו בי"ד ומהו טענת השוכר שיהי' מקח טעות?
אבל בחי' אנשי שם ושפת אמת פירשו כוונת התוס' דאם שכר בי"ד הרי אין המצוה שלו אלא של המשכיר וכשהשוכר בודק אינו מקיים חיוב דיליה אלא חיובו של המשכיר, [וי"ל דזהו ע"ד שליח הבודק לבעה"ב], ובכה"ג לא אמרינן דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה וכו', וכי ניחא ליה לבדוק כל בתים שבעיר? ורק כאשר זהו החיוב שלו ששכרו בי"ג אמרינן כן.
ובאחרונים יש שהוסיפו בביאור שיטת התוס' עפ"י מ"ש הר"ן כאן דאם לא בדק המשכיר צריך השוכר לבדוק כדאמרינן לקמן (ו,א) חמצו של נכרי עושה לו מחיצה י' טפחים כו' עיי"ש, ולכאורה קשה למה לא הביא הר"ן ראי' לזה מלעיל דאיירי בהדיא אודות שוכר ומשכיר כדקאמר בגמ' לאטרוחי להאי כו'? (כפי שהקשה אחד התלמידים הרוצה בעילום שמו)
וביארו דכוונת הר"ן להגדיר גדר החיוב של השוכר דאין זה חיוב בדיקה ככל מקום שתיקנו חכמים, אלא דלפועל אסור לו לדור בהבית בלי בדיקה שלא יבוא לאכלו, וכמו בחמצו של נכרי עושה לו מחיצה כו' דודאי אין זה תקנת בדיקה אלא היכר שלא יבוא לאכלו, ועד"ז הוא כאן, דחיוב הבדיקה הוה חיובו של המשכיר, אלא דלפועל כיון שהשוכר רוצה לדור שם צריך בדיקה שלא יבוא לאכלו, ואף דלפי שיטת התוס' הוה כל תקנת בדיקה שלא יבוא לאכלו כפי שנתבאר בשיעור ג', מ"מ ה"ז נעשה לחיוב מצוה ממש וכמו בעניננו דאם המשכיר נמצא בהבית באור לי"ד אף דיודע שלא יהי' בהבית ביו"ט מ"מ יש עליו חיוב בדיקה מצד תקנת חכמים שתיקנו כן בכל אופן, משא"כ בהשוכר אין זה תקנת חיוב בדיקה אלא סתם לבדוק שלא יבוא לאכלו ואם החליט עכשיו לצאת מהבית ודאי אינו חייב לבדוק וי"ל דנפק"מ גם לענין ברכה דבבדיקה זו של השוכר אין מברכין כמו שאין מברכין על עשיית מחיצה בחמצו של נכרי.
דלפי"ז מבואר יותר שיטת התוס' למה בי"ד ה"ז מקח טעות ולא אמרינן דניחא ליה לאיניש כו' כיון דכאן אצל השוכר אינו מקיים בזה תקנת בדיקה ואינו מצוה גמורה כו'. משא"כ הר"ן סב"ל דמ"מ גם בזה אמרינן ניחא ליה לאיניש לקיומי וכו' כיון דמ"מ ה"ה עושה בדיקת חמץ כפי שחייבוהו חכמים.
היוצא מכל הנ"ל שישנם בענין זה כמה שיטות: א) שיטת הרי"ף דאיירי רק בסתם בי"ד שהוא בחזקת בדוק ולא אם אמר לו המשכיר בהדיא שהוא בדוק דאז ה"ז מקח טעות, ב) שיטה הב' דאפילו אם הודיע לו בפירוש אי"ז מקח טעות, אבל בתנאי לא. ג) שיטת הרמב"ן דאפילו אם הי' תנאי דעל מנת אי"ז מקח טעות ומ"מ מחזיר לו מעותיו כנ"ל, ולהרמב"ן בלי תנאי י"ל שאינו מחזיר לו מעותיו דאין כאן חיוב ממוני. ד) דעה הראשונה של אדה"ז שזהו שיטת הר"ן כנ"ל דאפילו בהתנה בפירוש אינו מחזיר לו מעותיו דניחא ליה לאיניש כו' ונתבאר דאפשר שזהו גם פירוש רש"י. ה) שיטת התוס' דכל זה הוא רק בי"ג, משא"כ בי"ד ודאי אמרינן דהוה מקח טעות וכפי שנת', והרא"ש חולק על התוס' דאפילו בי"ד יש לו להשוכר טענה שרצה שיהי' בדוק לפני שנכנס להבית וכפי שנת'.
ע"כ