בגמ': תנן התם, רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה, אסור, מנלן? אמר אביי: תרי קראי כתיבי, כתיב (שמות יב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב (שמות יב) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. - ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים כתיב, ימים - אין, לילות - לא, קא משמע לן: אפילו לילות. - ההוא לא איצטריכא ליה וכו' עי' היטב בכל הסוגיא.
ולפני שנבאר גוף הסוגיא כדאי לבאר בהא דלדעת רבי יהודא אסרוהו באכילה גם בשעה חמש גזירה משום יום המעונן אבל עדיין מותר בהנאה ולכן אין צריך לשורפו עדיין, דלכאורה קשה דממ"נ אם חייש רבי יהודא שיבוא לטעות גם בשעה חמש שלכן אסור לאכול א"כ גם בהנאה יאסור דמאי שנא, בשלמא ביו"ט יש לחלק דרק באכילה יש כרת ולא בהנאה ולכן החמירו באכילה אבל בערב יו"ט דגם באכילה עובר רק בלאו בלבד וכן הוא בהנאה א"כ מאי שנא זה מזה? וכן הקשה הפנ"י ועי' גם ברש"ש.
והתפארת ישראל על המשנה לקמן כתב דאיסור אכילה אינו הפסד כ"כ שהרי עדיין מותר ליהנות בו ולמכרו וכו' משא"כ כשאוסרין בהנאה ה"ז הפסד לגמרי שאסור לו למכרו וכו' וכיון דרובי דרובי לא טעי בב' שעות, לכן גזרו רק על אכילה ולא הנאה שהוא הפסד וכו', היינו דחכמים לא רצו להחמיר כ"כ לאסור גם בהנאה בשעה חמש כיון דאינו חשש גדול לכן לא רצו להפסיד הממון לגמרי.
ויש להוסיף בזה שכבר הובא (בשיעור ז) מ"ש הגרי"ז על הרמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ט וז"ל הרמב"ם: ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה, ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל. (הל' י') הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו, והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה עכ"ל.
וצריך להבין א) בתחילה משמע דסב"ל כר"מ שאיסור האכילה הוא רק בשעה ששית ואח"כ ממשיך כפי רבי יהודא דשעה החמישית אין אוכלין וכו'? ולכאורה כיון דפסק כרבי יהודא למה לא הביא ב' השעות דחמש ושש ביחד? ב) במה שכתב דבשעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משם יום המעונן וכו' לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכו' שהוא קודש עד שתגיע שעה ששית כו' עיי"ש, היינו דהרמב"ם מפרש "תולין" שאין הפי' שאינו צריך לשרוף כמו שפירש רש"י, אלא שאסור לשרוף אז וקאי על חמץ שהוא קודש כגון לחמי תודה, שהרי אסור להפסיד קדשים כשהם ראוים, ולכן מפרש דבשעה חמש אסור לשורפו ומותר רק בשעה שש, והקשה הגרי"ז דכיון דגם בחמש הוא אסור באכילה ולחמי תודה מיוחדים לאכילה בלבד, א"כ למה אינו יכול לשרפו בחמש דמאי שנא משש? ג) למה לוקים מכת מרדות רק בשעה שש ולא בשעה חמש?
וביאר שהרמב"ם מפרש שיש הפרש בין האיסור דשעה חמש להאיסור שבשעה שש, דבשעה חמש האיסור הוא על הגברא בלבד שלא יאכל אבל החפצא עדיין מותר הוא דאין זה עדיין חפצא של חמץ, משא"כ בשעה ששית עשאוהו כמו בשעות דאורייתא דנעשה חפצא דחמץ, [וע"ד המבואר בלקו"ש חי"ט פ' ואתחנן בענין תוס' מן החול אל הקודש דאפשר לומר שהוא רק איסור גברא בלבד שהאדם צריך להכין א"ע לשבת ולא לעשות מלאכה, אבל החפצא של הזמן הוא חול, ולכן אי אפשר לקדש אז וכו' או שהחפצא דזמן יש בו קדושת שבת ואפשר לקדש בו וכו'].
ועפ"ז מובן היטב דיוק הרמב"ם שכלל שעה ששית ביחד עם שעה שביעית ואח"כ הביא האיסור דשעה חמש בפני עצמו, וזהו גם הטעם שכתב בהל' י' דבשעה ששית לוקה מכת מרדות ובשעה שביעית מן התורה אבל אם אכל בשעה חמש אינו לוקה מכת מרדות, דרק בשעה שש עשאוהו כשל תורה עיי"ש, ולפי"ז מובן גם למה אין שורפין קדשים בשעה חמש כיון שהחפצא הוה חפצא דהיתר ויש בזה משום מפסיד קדשים וכו', וכל האיסור הוא על הגברא בלבד, משא"כ בשעה ששית חל איסור חמץ בגוף החפצא ושוב אינו ראוי ולכן שורפו אז.
וע"פ מה שנתבאר לעיל ה"ז מובן היטב דכיון דלא רצו לאסור שעה חמישית בהנאה זה גופא הכריח דשעה זו אינו כמו דאורייתא, דהרי בדאורייתא ה"ז גם אסור בהנאה ורק שעה ששית דאסור בהנאה כדאורייתא תיקנו שהוא אסור גם בהחפצא.
והנה בס' פרי יצחק סי' י"ח נסתפק בהא דאמרינן "ושורפין בתחילת שש" אם הפי': א) שכן תיקנו רבנן משום סייג על איסור תשביתו דכיון דאדם טועה בשעה לכן תיקנו שצריך לשרוף בתחילת שש, כשם שתיקנו סייג לענין אכילה והנאה תיקנו סייג גם לענין תשביתו ב) או דילמא תיקנו סייג רק באכילה והנאה אבל לא לגבי תשביתו, ויש סברא לחלק דרק בלאו דאכילה והנאה עשו סייג אבל לא בעשה, והא דקאמר שורפין בתחילת שש אין הפי' שיש חיוב לשרוף בתחילת שש אלא דכיון שתיקנו שהוא אסור אז בהנאה במילא יכול לשרפו מיד כיון שאינו שוה כלום אצלו.
והביא דברי בעל המאור לקמן (ז,א, מדפי הרי"ף החדש) שכתב וז"ל: אבל לכתחילה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דקיימא עליה מצות תשביתו מתחילת שעה שביעי מדכתיב אך חלק וחכמים עשו לה סייג שעה ששית מדבריהם שלא לשהותו עכ"ל, הרי מפורש דסב"ל כאופן הא'.
אבל עי' רש"י לעל ד,א (ׁבד"ה נבדוק)ׂ: "חמץ בתחלת שש וקודם איסורו יבערנו, למה לי לאקדומי כולי האי וכו'", וממה שכתב וקודם איסורו יבערנו ולא כתב דמיד שיש לו החמץ יבערנו משמע ג"כ כנ"ל דליכא איסור שהי' בשעה חמש, ועי' גם בס' ראש יוסף ד,א, ולקמן יב,ב.
ויש להקשות לפי בעל המאור וכו' דסב"ל דהוה סייג וצריך לשורפו מיד בתחילת שעה ששית, איך הקשה הגמ' לעיל ד,א, וניבדוק בשית הרי אז הוא זמן ביעור?
ועי' בס' שו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן טז) שהקשה כן ותירץ וז"ל: ונראה דלכאורה קשה איך פריך הגמ' בפשיטות "ונבדוק בשית" כאילו ברור הדבר דבשעה אחת בלבד יכול כל אדם לגמור כל החדרים שיש לו, וכן הקשה הראש יוסף, ולכן נראה דכוונת הגמ' להקשות אמאי תיקנו לבדוק באור לי"ד הרי יכול כל אדם לבדוק בשעה שירצה ובלבד שיגמור בשית אבל אין כוונת הגמ' שיתחיל לבדוק בשית עכ"ל, ולפי"ז א"ש.
אמנם ממה שכתב רש"י הכא בד"ה ושורפין: "ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה לפי שאדם טועה בשעות" לכאורה משמע כאופן הא'? ואולי אפשר לפרש דכיון דלפי אופן הב' נתבאר דשורפין אינו דין מצ"ע אלא תוצאה מאיסור הנאה, הנה י"ל דגם כוונת רש"י הכא הוא דלא ימתין לשורפו עד שבע היינו שיאכל או יהנה בו עד אז, כיון דעל אכילה והנאה עשו סייג דאדם טועה בשעות.
ואדה"ז סב"ל בהדיא כדעת בעל המאור שגזרו סייג גם על תשביתו וכמ"ש בריש סי' תמ"ה וז"ל: כשם שמן התורה אע"פ שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת ז' אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו כך מדברי סופרים אע"פ שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו וכו' עכ"ל.
וצריך עיון לשיטה זו דלא גזרו סייג בתשביתו, והא דקאמר ושורפין בתחילת שש היינו דכיון דאסור באכילה ובהנאה לכן יכול לשורפו מיד, דא"כ איך הוכיח הגמ' הכא שיש תשביתו בחצות (וכמבואר בהרא"ש ותור"פ וכו' ור' דוד ועוד, דדיון הגמ' כאן אינו לגבי איסור אכילה דעל זה יש סוגיא לקמן כח,ב, אלא לענין חיוב תשביתו בחצות לבד) דדילמא ליכא חיוב תשביתו עד הלילה ושורפין היינו כיון שהוא אסור בהנאה לכן כדאי לשורפו.
ועי' בשו"ת חלקת יואב או"ח סי' כ' (להגאון מקינצק זצ"ל) שאכן הוכיח מכח קושיא זו דמוכח דשורפין בתחילת שש, היינו שצריך לשרפו מיד כי תיקנו סייג גם בתשביתו דאי לא נימא כן מהו הוכחת הגמ' הכא שחיוב תשביתו חל בחצות וצ"ע.
והנה לפי פירש"י צריך ביאור בכוונת אביי, דהרי מבואר ברש"י דקושיית אביי הוא שיש סתירה בין הפסוקים, דאך ביום הראשון תשביתו סותר להפסוק דלא ימצא שבעת ימים דאם מתחיל להשבית ביום הראשון הרי שהה בו שעה אחת? אבל לאידך גיסא מלשון הגמ' משמע דאיירי מצד יתורא דלכן קאמר לרבות י"ד לביעור, ועוד דקאמר אח"כ דלליל ט"ו לא איצטריכא כיון שיש היקש, ואם כל כוונתו הי' לתרץ הסתירה, א"כ מה נפק"מ דלא איצטריכא ליה הרי סו"ס יש לתרץ הסתירה? עוד הקשה בתוס' ר"פ וז"ל: אפילו אם תמצי לומר דמיירי בי"ד הוה קשה דמסתמא רחמנא לא צוה עשה דתשביתו כל זמן שהוא מותר, אלא לאחר האיסור צוה השבתה וכשמבערו אי אפשר שלא ישהנו שעה אחת, אלא ודאי כיון דמחזר עליו לבערו הרי הוא כמבוער עכ"ל. ועי' גם בחי' ר' דוד ותוס' ר"פ והמהר"ל בס' גור אריה כאן דאפילו אם נימא דקאי על ליל ט"ו קשה דמ"מ איך יתיישב הסתירה דהרי שהה בו שעה אחת?
ויש לבאר בזה בהקדם דלכאורה דברי רש"י סותרים זא"ז, דבד"ה ושורפין בתחלת שש כתב: "ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה, לפי שאדם טועה בשעות", משמע דמן התורה מותר להמתין לבער עד שכבר חל האיסור כיון שהוא עוסק בביעורו, ואילו אח"כ בד"ה שבעת ימים כתב: "אפילו שעה אחת בתוך השבעת ימים, וכתיב אך ביום הראשון תשביתו - הרי שהה בו שעה אחת", הרי דסבירא ליה דאף שעוסק בביעורו עובר וזהו הסתירה של אביי?
ונ"ל דרש"י סבירא ליה דמתי אמרינן דאפילו אם עוסק בביעורו הוא עובר בינתיים, רק אם נימא שיש על זמן זה גם האיסור דב"י, דלכן קשה דשהה בו שעה אחת, דלא ימצא משמע בכל אופן שהוא, אבל אי נימא דליכא עדיין ב"י אלא רק המ"ע דתשביתו, לא קשה כלום דשהה בו שעה אחת, אף שיש זמן ביום הראשון שלא הושבת, כי מכיון שמתחיל להשבית חמצו בתחילת הזמן אינו עובר כלום, כי זה גופא צותה עליו התורה לעשות.
ולפי"ז יש לבאר היטב פירש"י הכא באביי, דבאמת כל כוונת אביי הוא לתרץ הסתירה דכיון דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וגו' איך אפ"ל שישבית ביום ראשון הרי עד שיושבת החמץ עובר עכשיו בב"י? ונמצא שכל הסתירה הוא משום ב"י שבעת ימים, וע"ז תירץ דעכצ"ל שהתורה בא לרבות זמן חדש לעשה דתשביתו בלבד וזהו ביום י"ד דאז ליכא ב"י וב"י עדיין, ובמילא שפיר יכול להשבית בזמן ולא קשה דשהה בו שעה אחת דאדרבה מצד תשביתו הרי זה גופא ציותה עליו התורה.
ומקשה הגמ' דאימא לרבות ליל ט"ו, דנימא דאז באמת ליכא עדיין ב"י וב"י דב"י מתחיל רק מבוקר, וסד"א שמותר שיהי' החמץ ברשותו כל הלילה קמ"ל הך קרא דמ"מ יש עליו מצות תשביתו להשבית מיד בתחילת הלילה כמ"ש רש"י, ואין כאן שום סתירה כנ"ל כיון דליכא עדיין ב"י הרי הוא עושה מה שצותה עליו התורה, ותירץ דזה אינו כיון דבודאי עובר בב"י גם בלילה מצד ההיקש א"כ שוב קשה דשהה בו שעה אחת, וממשיך להקשות דאולי זה קאי על ליל י"ד שיש אז מצות תשביתו ולא ב"י עד ט"ו, ומתרץ ביום כתיב כו' ומקשה דילמא בצפרא עד דמסיק ד"אך חלק" מגלה דזהו חצות היום שביום י"ד.
דלפי"ז נמצא דגוף לימודו של אביי הוא מצד הסתירה בגוף הפסוקים דביום הראשון תשביתו ושבעת ימים שאור לא ימצא וגו', ואך חלק בא רק לברר הזמן של תשביתו, ואינו כמו לימודו של ר' יוסי לקמן דכל הסתירה בנויה משום אך חלק דמקצת היום היתר וזה סותר לשבעת ימים, כמבואר ברש"י שם דזהו לימוד באופן אחר, ולכן לא קאמר הגמ' תניא נמי הכי על אביי מר' יוסי כדקאמר על רבא.
והנה אף שיש אומרים דשיטת רש"י ברבי יהודה הוא דב"י מתחיל מחצות כמבואר לעיל ד,א, בד"ה בין ונתבאר בשיעור א' מהנוב"י דלרבי יהודה ילפינן גז"ש ד"שאור שאור" מהעשה דתשביתו לב"י, וכשם דהאיסור דתשביתו הוא בחצות כן הוא בב"י עיי"ש, וא"כ אכתי תקשי לפי האמת הקושיא דשהה בו שעה אחת כיון שיש גם האיסור דב"י, די"ל דקושיא זו שייך להקשות רק בנוגע לשבעת ימים, ששם יש ב"י וב"י מצד עצמו כדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וגו' במילא לא שייך לומר שיתחיל להשבית אז כנ"ל, אבל בנוגע לי"ד או בקושיית הגמ' ואימא לרבות ליל ט"ו, כיון ששם ליכא ב"י מצ"ע [דקס"ד ימים ולא לילות] וכל הב"י וב"י יתרבה ע"י תשביתו דניליף שאור שאור, לא קשה כלל משהה בו שעה אחת, דהרי הך ב"י וב"י מתלי תלי בתשביתו, וכיון דמצד תשביתו מפרשינן דזה גופא אמרה התורה שכשמגיע יום ראשון ישבית, במילא אין זה סותר גם לב"י, דזה גופא הוה גם תנאי בב"י, דרק לאחר שהוא עובר על תשביתו עובר בב"י, אבל אם מצד תשביתו אינו עובר אינו עובר גם בב"י.
אבל התוס' ותור"פ ועוד סבירא להו דאם עסוק בביעור אינו עובר אפילו על בל יראה, ולכן הקשו על רש"י דאין כאן שום סתירה באביי משבעת מים וגו' לאך ביום הראשון תשביתו כיון שמבער מיד.
וראה בשו"ת הר"ן (סי' נ"א צויין בגליון הש"ס) שנסתפק באחד שנדר נדר בערב שבת שלא יהי' בהעיר בשבת ואח"כ נתחרט ורוצה להתיר נדרו, שהדין הוא דאין מתירין את הנדר עד שהנדר כבר חל, וגם אין מתירין נדרים בשבת, והספק הוא אם יכול להתיר נדרו לפני שבת או לא? ומבאר דזה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' הכא, דרש"י סב"ל דכשכתוב בתורה "שבעת ימים לא ימצא" הכוונה שפעולת הביעור צריך להיות מקודם ולכן יש סתירה בין הפסוקים, וא"כ עד"ז בנדר כשאמר שלא יהי' בעיר בשבת צריך לצאת מהעיר לפני שבת, ובמילא גם לפני שבת יש כבר עליו דין הנדר שהוא צריך לצאת ולכן יכול להתיר אז, משא"כ התוס' סב"ל דאין כאן סתירה בקראי, כי הפירוש דשבעת ימים לא ימצא הוא דרק בהתחלת הזמן צריך להשבית ולא לפני זה, במילא גם הכא אינו צריך לצאת לפני שבת נמצא דאינו יכול להתיר נדרו, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ