אמר אביי תרי קראי כתיבי

- המשך -

נת' שיטת רש"י באביי דרק משום בלי יראה יש סתירה אם שהה בו שעה אחת, משא"כ מצד מצות תשביתו לא, דכן ציותה התורה להתחיל להשבית בזמן, ולכאורה אכתי צריך ביאור דלמה יש לו לאביי סתירה אפילו בלי "אך חלק" דמעצם הפסוק דביום הראשון תשביתו קשה דשהה בו שעה אחת, משא"כ ר' יוסי דלקמן יש לו סתירה רק משום "אך חלק" כמבואר הטעם ברש"י שם, דבמה פליגי? ועי' גם ברבינו פרץ שהקשה על רש"י מר' יוסי דלקמן שסתירה אפשר להיות רק מ"אך חלק" דגילתה התורה דמקצת מותר, אבל לולי זה אי"כ שום סתירה, ועכצ"ל כנ"ל דכיון שהוא עסוק בביעורו ה"ז כמבוער, וא"כ מהו סתירת אביי בין הפסוקים?

ויש לתרץ לפי רש"י דבאמת בזה גופא פליגי אביי ור' יוסי, דאביי סב"ל כנ"ל דבלאו דשבעת ימים שאור לא ימצא כו' הפירוש הוא דאסור אפילו רגע אחד בתוך השבעת ימים ולכן יש לו סתירה אפילו בלי "אך", משא"כ ר' יוסי סב"ל ע"ד שיטת התוס' דאפילו בלילה כשיש הלאו דב"י אין כאן שום סתירה כשמתחיל להשבית מיד ולכן רק משום "אך חלק" יש סתירה דמזה משמע דחלק של היום מותר לגמרי.

ועפי"ז יש לבאר דברי רש"י לקמן בר' יוסי (בד"ה אך חלק) שכתב : "דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בין השמשות שהוא התחלת היום" דהיינו דמיד בהתחלת היום ישבית, והוסיף רש"י כאן "בין השמשות" שהוא ספק יום ספק לילה, משא"כ לעיל בדברי אביי (בד"ה ואימא) לא הזכיר רש"י בין השמשות וכתב רק "בכניסת יום הראשון" עיי"ש וצ"ב?

והמנ"ח שהובא (מצוה ט) כתב דבדעת ר' יוסי עכצ"ל דסב"ל שהוא בשב ואל תעשה, דהרי רש"י כתב שם דבלי "אך חלק" ליכא הוכחה דקאי על יום י"ד, די"ל שכוונת התורה שישבית בהתחלת היום של ט"ו בבין השמשות עיי"ש, והרי בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה וספיקא דאורייתא דב"י לחומרא וא"כ איך יכול להשבית אז, ועכצ"ל דכוונת רש"י דבלי אך חלק היינו אומרים דקאי על סוף יום י"ד בכדי שבהגיע התחלת יום הראשון יהי' החמץ מושבת ממנו משום שהוא בשב ואל תעשה.

אבל קשה לפרש כדבריו דהרי לשון רש"י הוא "שהוא התחלת היום" ולא בסוף יום י"ד, ועכצ"ל כפי שנת' דר' יוסי סב"ל דאם מתחיל לבער מיד בתחילת היום אינו עובר כלום וכמו דסב"ל להתוס', ולכן צריך לאך חלק דוקא דמזה יש הכרח דקאי על יום י"ד, וכפי שנת' דגם לדידיה הוה המצוה בקום ועשה ומפרשינן שזה גופא כוונת התורה להשביתו אז.

ולפי"ז יש לבאר דברי רש"י, דהרי ר' יוסי איירי בליל ט"ו שיש אז הציווי דבל יראה, וכיון שיש בזה ספק איסור לאו, וספק איסור לחומרא, לכן אין לו להמתין עד שיהי' ודאי לילה, וכיון דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה לכן צריך להחמיר להתחיל להשבית מיד בבין השמשות, דדילמא לילה הוא ואסור לו להשהות, אבל אביי הרי לפי מה שנת' כוונת הגמ' שם דנימא דליל ט"ו ליכא איסור דב"י, ורק תשביתו גרידא, [דאז דוקא לא איכפת לן אם שהה שעה אחת] נמצא דאין כאן איסור לאו אלא קיום העשה דתשביתו, ולזה סב"ל לרש"י דאדרבה כדאי לו להמתין עד שיהא ודאי לילה דאז מקיים העשה בזמנו דכן כתב התורה להתחיל להשבית בליל ט"ו, לכן לא קאמר בין השמשות רק בכניסת יום ראשון, ועי' בזה.

והנה יש ראשונים (ראה בחי' ר"ד) שפירשו כוונת הגמ': "ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים כתיב, ימים - אין, לילות - לא, קא משמע לן: אפילו לילות" דהיינו דתשביתו מגלה שבל יראה מתחיל בלילה, ואי נימא כן לפי פירש"י קשה לפי הנ"ל דאם יש אז בל יראה הרי אכתי יש סתירה משהה בו שעה אחת? ואפ"ל דרש"י לא יפרש כן אלא דסד"א דליכא חיוב כלל לבער החמץ מביתו בלילה קמ"ל שיש חיוב דתשביתו [אבל לא ב"י], ואפילו אם נפרש שיש ב"י י"ל כמ"ש בחי' הר"ן: "ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור, כלומ' לרבות ליל ראשון של פסח שלא ימצא בו חמץ אלא כשיעור זמן השבתה", ז.א. דכיון שכל הלימוד הוא מתשביתו, יש בבל יראה זה גדר של תשביתו דכמו דבתשביתו אין חסרון דשהה בו שעה אחת כנ"ל דאדרבה זהו ציווי התורה להשבית אז כן הוא בבל יראה זה, (וע"ד דיו לבא מן הדין להיות כנדון) והוא ע"ד שנתבאר בשיעור כ"ד דאפילו אי נימא כהנוב"י שיש ב"י מחצות, דילפינן שאור שאור מתשביתו, אין חסרון דשהה בו שעה אחת כיון דנלמד מתשביתו עיי"ש, ורק בב"י שהוא מצ"ע דלא ילפינן ליה מתשביתו יש החסרון דשהה בו שעה אחת.

והתוס' לא ניחא להו בפירש"י כי סב"ל דאין כאן שום סתירה מעיקרא דאדרבה כשהתורה אומרת לא ימצא שבעת ימים אינו צריך לעשות כלום לפני זה, דכוונת התורה דמיד כשמגיע הזמן דשבעת ימים יתחיל לבער ואין זה סותר ללא ימצא שבעת ימים, כי זה גופא הוה כוונת התורה שיתחיל אז לקיים "תשביתו" ובמילא אינו עובר בב"י וב"י, וכדהובא משו"ת הר"ן דשיטת התוס' היא, דכשיש איסור בזמן מסויים מתחיל כל האיסור רק באותו זמן ולא מקודם, ולכן כתב דאם נדר לא להיות בעיר בשבת אינו צריך להתחיל לעזוב העיר עד שבת1.

וראה לקו"ש חל"ה פ' וירא א' שביאר בקטן שמתגדל דלפני שנתגדל אין עליו שום חיוב כלל אפילו להכין א"ע כו' ובגוף הציווי נכלל גם ההכנה וז"ל: כשהתורה מחייבת באיזה מצוה פשוט שהחיוב חל רק באופן שתוכל להתקיים בדרך הטבע, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואם קיומה דורש שהיית זמן אינו עובר על החיוב כל משך אותו הזמן, ולדוגמא במצות ביעור חמץ, הרי כל הזמן שעוסק בביעור ועד שנתבער בפועל אינו עובר על מצות תשביתו, דזהו גדר המצוה - לעשות מה שביכולתו לבער החמץ, ואם מתעסק בזה ה"ה עוסק בקיום המצוה, ובלשון אדה"ז (או"ח ר"ס תמה) מתחילת שעה ז' .. כל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו ה"ה עובר על מ"ע של תורה" משא"כ כשמתעסק בביעורו הרי ההתעסקות היא חלק מקיום המצוה.. ואין זה שייך לדין אונס רחמנא פטרי' (שנאמר שמאותו רגע של מציאת החמץ ה"ה עובר על מצות השבתה, אלא שכל הזמן הנדרש כדי לבערו נחשב כאנוס ורחמנא פטרי'), דזה שייך רק אם כבר חל החיוב ונאנס ע"י דבר צדדי שמעכב קיומו, אבל אם מעצם טבע הדברים אי אפשר לקיים החיוב בלי שהיית זמן או הכנה והכשרה מוקדמת הרי זה חלק מהחיוב, עכ"ל, ואדה"ז איירי בי"ד שיש תשביתו ולא ב"י.

ולפי התוס' אמרינן כן גם בבל יראה ובל ימצא שהחיוב לבער מתחיל בתחילת זמן האיסור (ויש להוסיף די"ל שהתוס' מפרשי בל יראה שיעשה מעשה שלא יראה וכן משמע קצת מהגמ' כאן "איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ" וזה קגאי על בל יראה והגמ' קורא לזה השבתת שאור על המעשה) משא"כ רש"י סב"ל סברת השיחה רק בתשביתו שהוא ציווי על מעשה אבל בבל יראה וכו' דמשמע שלא יראה כלל מיד, לא אמרינן כן ולכן יש הסתירה משהה בו שעה אחת?

ומ"ש בתוס' רבינו פרץ דכיון שהוא עסוק בביעורו ה"ז כמבוער ולכן אינו עובר, לכאורה אין זה אותו הסברא הנ"ל מה שנת' בלקו"ש ובתשובת הר"ן.

ובסיכום מהנ"ל יוצא דהתוס' סב"ל כן אפילו כשיש הלאו דב"י וב"י אינו עובר אם מתחיל להשבית מיד משא"כ לרש"י אמרינן כן רק לגבי העשה דתשביתו גרידא אבל לא אם יש כבר הלאו דלא ימצא.

והנה התוס' הקשו על רש"י משריפה שהוא אחר זמן איסורו, ולכאורה קשה למה הוכרחו להקשות משריפה דוקא ולא לפי רבנן דהשבתתו בכל דבר? דמאי אולמיה הך דשריפה דוקא דרק משם יש הוכחה?

ולכאורה אפ"ל ע"פ מה דברי הגר"ח (שהובא בשיעור כ"א) לתרץ קושיית הגרע"א, דלפי רבי יהודא דצריך שריפה דוקא, מצות תשביתו הוא בקום ועשה לקיימו בגוף החפצא דהחפץ לשורפו [ולכן שייך נעשית מצוותו וכו' בשריפה] משא"כ לרבנן דהשבתתו בכל דבר המצוה הוא על הגברא שלא יהי' לו חמץ ולכן משביתו בכל דבר וכו' עיי"ש. ועפי"ז י"ל דרק מרבי יהודא יש הוכחה שהוא אחר זמנו, כיון שכתוב אך ביום הראשון תשביתו שהוא אחר חצות, ולכן צריך לקיים העשה בזמנו דוקא ולא מקודם, משא"כ לפי רבנן הלא אפ"ל שהפירוש הוא (כמ"ש המנ"ח) שבחצות יהא מושבת כבר, ולכן הוכרחו התוס' להביא הראי' רק מרבי יהודא משריפה, ואף שנת' בשיעור לדעת הרבי דגם לרבנן ה"ז מ"ע בקום ועשה אלא דסב"ל דמספיק בהשבתת הצורה בלבד, מ"מ י"ל דהתוס' הוכיחו רק משריפה כי לרבנן יש לדחות דאינו כן, אבל אה"נ לאחר שמוכח כן מרבי יהודא אמרינן שזהו גם לפי רבנן דגלא מסתבר לומר דפליגי בזה.

אמנם מהמהרש"א כאן נראה דכוונת התוס' הוא כמו שכתבו לקמן יב,ב, להקשות על רש"י, דרש"י כתב דלרבי יהודא צריך שריפה עד חצות ואחר חצות ישבתנו בכל דבר, והתוס' הקשו על זה דבודאי צ"ל דזמן שריפה הוא אחר זמן איסורו דהרי יליף לה מנותר, ושם השריפה הוא לאחרי שנעשה נותר עיי"ש, נמצא דכוונת התוס' הוא שמשם יש הכרח לומר כנ"ל דכוונת התורה שכשיגיע הזמן יתחיל להשבית כמו בנותר, וגם לפי זה י"ל דסב"ל להתוס' שכן הוא גם לדעת חכמים דהשבתתו בכל דבר כיון דלא מצינו דפליגי מתי יש חיוב דתשביתו, ולפי"ז נמצא דלרש"י לא קשה כלום משם, כיון דהוא סב"ל להיפך שהחיוב שריפה הוא רק לפני זמנו.

ובנוגע לקושיא הב' של התוס' על רש"י: ועוד אי ממשמעות דיום ראשון משמע מקצת מותר מה צריך לאך חלק" דכוונתם דלמה צריך לאך חלק, הרי לרש"י בזה גופא דאמרה התורה ביום הראשון תשביתו ושהה שעה אחת כבר מונח בזה דמקצתו מותר, א"כ נימא מעצמינו שהוא בחצי יום כמו לפי פירוש הראשון ברש"י באך חלק דידעינן כן מצד הסברא לחלוק היום? הנה יש שתירצו בזה דרש"י סב"ל דרק אם התורה באה במיוחד לגלות הדין שמקצת מותר אמרינן שלא בא לסתום אלא לפרש ובודאי הכוונה לחצי יום, וזהו רק משום דכתיב קרא מיוחד "אך", אבל לולי זה הלא אין התורה באה לומר דמקצתו מותר אלא הדין שצריך להשבית ביום ראשון ואף דמבינים בזה דמקצתו מותר, מ"מ לא נימא בזה דלא בא הכתוב לסתום וכו' אלא נימא דמתחיל מיד וכל מה ששוהה אינו עובר, ולכן צריך אך חלק.

עוד יש לומר לפי הנ"ל דרק כשיש בל יראה יכולים להוכיח דמקצתו מותר דליכא עדיין בל יראה, משא"כ מצד תשביתו בלי בל יראה ליכא שום הוכחה דמקצתו מותר כי כוונת התורה דמיד בתחילת הזמן צריך להשבית, ולכן בלי אך חלק היינו אומרים שמיד בתחילת היום יתחיל להשבית ולא בחצות היום קמ"ל.

ולכן פירשו התוס' בפירושם הראשון דכוונת אביי הוא מצד יתורא בלבד, דכיון שכבר כתוב שבעת ימים לא הי' צריך לכתוב עוד הפעם "ביום הראשון" אלא סתם תשביתו שאור ונדע מעצמינו שישבית בתחילת הזמן וכמ"ש בתוס' הרא"ש כאן: "דמייתורא קא דריש דהוה מצי למיכתב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אך תשביתוהו מבתיכם", ובמילא לא קשה מה שהקשו השאג"א ועוד הרי בעינן אך ביום הראשון תשביתו לעשה ושיהי' לאו הניתק לעשה כו' עי' רש"ש דלהנ"ל א"ש, וע"ז אמר אביי דעכצ"ל לרבות זמן חדש של תשביתו דזהו יום י"ד.

ומקשה ואימא לליל ט"ו דהו"א ימים אין לילות לא קמ"ל פסוק זה דגם ב"י קאי על הלילה, דהריבוי מגלה הפירוש בב"י שהוא גם בלילה דכאן יעבור גם על ב"י בלילה כיון דזה רק מגלה דשבעת ימים הוא גם לילות ובמילא א"ש ויבער מיד בתחילת הלילה, [משא"כ לפי מה שנת' לרש"י הפי' הוא שיש רק תשביתו ולא ב"י וכפי שנת'] וע"ז תירץ דאי"צ לזה קרא כיון שיש היקש, ומקשה ואימא ליל י"ד רק לתשביתו ולא בב"י [דמהיכי תיתי נימא דב"י הוא גם בי"ד כיון דאין לנו קרא ע"ז, ורק בנוגע לליל ט"ו אפ"ל שעובר גם בב"י כמו שנת'], עד דמסיק אך חלק דעובר רק בתשביתו אבל אין לנו קרא על ב"י כיון דכתיב רק "שבעת ימים".

ובתירוצם השני תירצו דכוונת אביי הוא מצד "אך חלק" היינו דמצד אך חלק יש סתירה בין הקראי דאך חלק מגלה שמקצתו היתר ובשבעת ימים לא שייך מקצתו היתר, ולכאורה לפי תירוץ הב' של התוס' הרי זה כמו דרשת ר' יוסי לקמן וא"כ למה לא אמר "תניא נמי הכי" כמו שאמר בדרשת רבא מלא תשחט?

והנה התוס' בד"ה ואימא לרבות בסוף דבריהם כתבו וכי נמי משני דאתקש כו' כר' יוסי כו', ובפשטות זה קאי רק לפי תירוצם השני דקושיית אביי הוא מצד "אך חלק", כי אם יסוד אביי הוא מיתורא כפירושם הראשון לכאורה לא שייך להקשות שהי' לו לומר כר' יוסי שהוא לימוד אחר לגמרי, וכשם שאין להקשות על רבא דלמה לא למד כר' יוסי אלא מלא תשחט, ועכצ"ל דלדידיה אין אך חלק מספיק לחדש יום י"ד כו' כן י"ל גם לפי אביי הכא, דסב"ל דרק משום יתורא שייך לחדש יום י"ד ואך חלק מועיל רק לברר הזמן, וא"כ לא שייך להקשות שהי' יכול לומר כר' יוסי, אלא הקושיא הוא לתירוצם הב' דבאמת כל יסודו הוא מאך חלק א"כ הי' יכול לומר כר' יוסי להביא ההיקש מיד וכו' כיון דדומים זה לזה.

ועי' מהרש"א כאן שהקשה דפסוק זה גופא שהביא אביי שבעת ימים כו' זה גופא הוא הפסוק של ההיקש, וא"כ י"ל דלזה גופא נתכוון אביי עיי"ש, ולכאורה י"ל בכוונת התוס' משום דאביי לא הזכיר כלל שיש היקש ללילה, ולכן הקשה הגמ' אימא לרבות ליל ט"ו כו' וזה כתבו התוס' שהי' יכול לומר מיד ההיקש כר' יוסי, אבל עפ"ז לא אתי שפיר כ"כ לשון התוס' "לא צריך לקרא דמייתי", דהרי לפועל זה גופא הוא הפסוק של ההיקש?

ועי' בצל"ח שכתב דבאמת יש היקש באך ביום הראשון תשביתו וגו' גופא דכתיב שם מיד כי כל אוכל חמץ ונכרתה (בא יב,טו), היינו שהסתירה יהי' כיון דכתיב אך חלק דמקצתו מותר א"כ קשה דהרי יש היקש בפסוק זה גופא מתשביתו לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילה מצה דמיד יש איסור דתשביתו ואין מקצתו היתר, והטעם שהביא הגמ' ההיקש משבעת ימים הוא משום דכיון דאביי הזכיר פסוק זה והקשה דדילמא קאי על ליל ט"ו לזה אומר דמפסוק זה גופא מוכרח גם ללילה כיון שיש היקש, מיהו ר' יוסי לקמן כשאומר דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ודאי כוונתו להיקש שבפסוק זה עצמו דאך ביום הראשון תשביתו וגו' כי כל אוכל חמץ, וא"כ שפיר כתבו התוס' דכיון דאביי ודאי סב"ל מההיקש א"כ לא הי' צריך להביא כלל הפסוק דשבעת ימים אלא ההיקש שבפסוק זה עצמו. ועי' ג"כ בנימוקי הגרי"ב על המהרש"א, ולפי זה אפשר לומר למה לא אמר תניא נמי הכי על אביי, כיון דלימודו של אביי הוא מקרא דשבעת ימים משא"כ של ר' יוסי הוא רק מהקרא דאך ביום הראשון, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ