בגמ' רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, ובתוד"ה ואומר כל מלאכה כתבו וז"ל: אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר בפרק כל שעה (לקמן כו:) גבי ערלה בישלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותר וה"ה חמץ והא דתנן בפ' כל שעה (ד כא.) לא יסיק בו תנור וכירים היינו מדרבנן וכו' עכ"ל.
שאל הת' הנעלה וכו' לוי שי' אלפראוויטש דמנא להו לר"ע ותנא דבי רבי ישמעאל (לפי התוס' שהוא דרשה בפני עצמה) ורנב"י דתשביתו מתחיל מחצות היום בי"ד דוקא, הרי הלימוד הוא רק שהוא ביום י"ד אבל מנלן שהוא בחצות דוקא? דבשלמא למ"ד דיליף מלא תשחט וכו' ילפינן דזמן שחיטה אמר רחמנא אבל לדידהו מנלן? ונראה דצריך לומר דסבירא להו דידעינן זה מ"אך חלק", וסבירא להו דהן אמת דמאך חלק עצמו לא היינו מרבים יום חדש די"ד דצריך לקיים אז תשביתו, היפוך משמעות הפסוק דאך ביום הראשון, [ואפשר שהיו דורשים "אך" באופן אחר] ורק לאחר שר"ע וכו' מכריח דאי אפשר לומר דקאי על יו"ט משום דהבערה אב מלאכה מוכרח לומר דקאי על י"ד אז דרשינן ד"אך" בא לחלק היום ולא נימא מצפרא די"ד, וכן י"ל לפי רנב"י וכו', ולרבא ורבי ישמעאל דילפי מלא תשחט אפשר דלא דרשי אך חלק כלל לענין זה.
והנה במ"ש התוס' אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו', יש לפרש כוונתם הכא דקאי רק לפי ר"ע דסב"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ובמילא הוה חמץ מהנשרפין דאפרן מותר ולכן מותר ליהנות מן הגחלים, משא"כ לרבנן דמפרר וכו' ודאי גם גחלתו אסור, וכמו שכתבו התוס' התוס' חילוק זה לקמן כא,ב (ד"ה בהדי) דלר' יהודה דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר דתניא בפ' בתרא דתמורה (ד' לד.) כל הנשרפין אפרן מותר, אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרינן בפרק בתרא דתמורה אפרן אסור עיי"ש.
ומה שכתבו דולא יסיק בו תנור כו' היינו מדרבנן, כוונתם כמ"ש לקמן כו,ב, בד"ה בישלה דאה"נ דמדאורייתא בגחלים מותר לכתחילה שכבר הוה אפר ונעשה מצותו, מ"מ יש לחלק בין אפר לגחלים עיי"ש, היינו דאפר מותר לכתחילה אפילו מדרבנן, ורק גחלים כיון דאינו כמו אפר ממש החמירו רבנן עכ"פ לכתחילה שהוא אסור, ולכן לא יסיק בו תנור וכיריים, אבל בדיעבד אמרו רבנן שהוא מותר, ולכן בישלה ע"ג גחלים בדיעבד מותר, וכאן הרי איירינן מדאורייתא דגחלים מותר לכתחילה, מיהו כל זה אינו אלא למ"ד דאין ביעור חמץ אלא שריפה משא"כ למ"ד השבתתו בכל דבר הוה חמץ מהנקברין דאפילו אפרן אסור מן התורה.
אמנם נראה דאין זה פשוט כ"כ לפי כו"ע, דהנה לקמן כא,א בריש פרק כל שעה לגירסא שלנו כתוב דחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח, דאינו צריך שריפה דוקא אלא יכול גם לפרר כו', וכתב שם בהגה"ה שהרי"ף והרא"ש לא גרסי תיבת "אף" וציין למגן אברהם סי' תמ"ה סק"א וז"ל: שורפו - בגמ' דידן גרסי' וחכ"א אף מפרר כו' ודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דיו (ב"ח) אבל גירסת הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר, וכ"מ בטור שכ' דלרבנן ה"ל מהנקברים שאפרן אסור ותנן בסוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו דגזרינן שמא יבואו ליהנות באפרן, ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור יל"ע אם כוונתו לנקברין בכלל] ואפ"ה פסק שמותר לשרפו, ובסוף ה' פסולי המוקדשין (פי"ט הי"ד) פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתן הרי היקל באפרן שאפר הנקברין אסור עכ"ל ואפשר דה"ק לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה באפרן, אבל אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי ולא גזרי' שמא יהנה באפרו וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין עכ"ל.
היינו דהרי"ף והרא"ש סב"ל דלחכמים בעינן דוקא מפרר כו' ולא שריפה, כיון דמבואר במתניתין סוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו משום שאתה בא להקל באפרן, להתיר האפר כמו בנשרפין והאפר אסור, ולכן גם בחמץ לדעת חכמים לא ישרוף, אבל הקשה מהרמב"ם עצמו שפסק כחכמים (הל' חמץ ומצה פ"ג הי"א) ומ"מ כתב שם שמותר גם לשרוף וקשה דהרי כל הנקברין לא ישרפו?
וכן פסק אדה"ז בסי' תמ"ה סעי' ד' סעיף ד: "כיצד מבער שורפו עד שנעשה פחמים (אבל אם לא נעשה פחם אף על פי שנחרך ונפסל מאכילת כלב אסור להשהותו בפסח כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור כמו שנתבאר בסי' תמ"ב) או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח או פורר וזורק לנהר אם הוא פת וכיוצא בו"
ותירץ בשו"ת אבני מילואים (סי' י"ט) דהרמב"ם סב"ל דגם לחכמים כאן אפרן מותר, דהרי כל טעם החילוק בין הנשרפין להנקברין ביארו התוס' בסוף תמורה דנשרפין כיון שיש מצות שריפה מן התורה לכן אחר שקיים מצותו נפקע האיסור ממנו, ע"ד דאמרינן בקדשים דכל דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו, משא"כ בנקברין ששם ליכא שום מצוה לבער כו' והוא רק תקנת חכמים משום תקלה בלבד לא שייך ההיתר דנעשה מצותו ולכן אפרן אסור, ומבאר האבני מילואים דזהו רק בכל נקברין, אבל הכא בחמץ דגם לפי רבנן הרי קיים מצות תשביתו במילא יש כאן ההיתר דנעשה מצותו ואפרן מותר לכו"ע, ולכן פשוט דלחכמים מותר גם לשרוף החמץ כיון דבכל אופן אפרן מותר. (נמצא דהאבני מילואים סב"ל כקושיית הגרע"א על הטור המובא בשיעור כ"א, שכן הוא באמת דעת הרמב"ם) וכן תירץ החת"ס בשו"ת חיו"ד סי' צ"ח עיי"ש, וכן תירץ הרה"צ הגה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל בתירוצו הב' מובא בתוס' חדשים במשניות ר"פ כל שעה עיי"ש.
[ועפ"ז תירץ קושיית התוס' בע"ז מג,ב, (בד"ה אמרו לו) דאיירי שם בביעור ע"ז דרבנן סב"ל דמטיל לים ור' יוסי סב"ל דגם זורה לרוח, והקשו לו חכמים דאם זורה לרוח אפשר שכשיפול נעשה זבל לשדהו ונהנה ממנו, והקשו התוס' וז"ל: ואין להקשות דרבנן אדרבנן דהכא חיישו רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפרק כל שעה (פסחים דף כח.) אמרי רבנן וזורה לרוח? דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה, אבל בעבודת כוכבים כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו עכ"ל.
וכתב באבני מילואים דלפי מ"ש א"ש, דהרי אפילו לרבנן בחמץ דמפרר וכו' יש ההיתר דנעשה מצותו, וא"כ כשזורה לרוח נעשה מצותו והזבל הוא מותר בהנאה לגמרי, ולכן סב"ל לרבנן דזורה לרוח משא"כ בעבודה זרה שאין שם ההיתר דנעשה מצוותו כמ"ש התוס' בתמורה שהובא לעיל וז"ל: והא דאמר אשירה אסורה לעולם אף על פי שהזקיק הכתוב לשורפה (דברים יב) היינו משום דכתיב (שם יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם" היינו דאף באשירה שיש שם חיוב שריפה ליכא ההיתר באפרו, משום דכתיב לא ידבק מאומה וכו' וא"כ שם בע"ז יש איסור הנאה על הזבל ולכן חלקו שם חכמים וא"ש.
ויש להוסיף דהתוס' לשיטתייהו דלרבנן בחמץ אפרן אסור כנ"ל, ולכן שפיר הקשו דמאי שנא ע"ז מחמץ, ותירצו דהוה שלא כדרך וכו' אבל להרמב"ם אתי שפיר וכפי שנת'].
ולפי כל זה יוצא דלפי הרמב"ם הנה הדין שכתבו התוס' הכא דגחלים אסור רק מדרבנן שייך אפילו לחכמים, אבל לפי שיטת התוס' עצמם צ"ל כנ"ל דקאי רק לפי ר"ע הכא דסב"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה משא"כ לחכמים ה"ז אסור מן התורה, ונפק"מ גם לדינא לפי מה דפסקינן כרבנן אם אפרן וגחלים מותר וכו' .
והנה בכללות הענין בשיטת התוס' דלחכמים אפרן אסור כמו בנקברין, הקשה הגרע"א דגם לחכמים נעשה מצותן ע"י תשביתו ונימא דאפרן מותר, הנה בשיעור כ"א הובא תירוצו של הגר"ח דלחכמים אין כאן מצוה בהחפצא דחמץ אלא איסור תשביתו על הגברא במילא לא שייך ההיתר דנעשה מצותו כיון דבגוף החפצא לא נתקיים שום מצוה, והוזכר שם דתירוץ זה בפשטות אינו מתאים עם הביאור בלקו"ש דגם לחכמים יש קיום מצוה בהחפצא של החמץ אלא דסב"ל דאי"צ להשבית החומר של החמץ ומספיק ג"כ להשבית הצורה של החמץ עיי"ש, דלפי זה יש לומר דבזה גופא פליגי הטור והרמב"ם, דהטור והתוס' סב"ל כדעת הגר"ח דלרבנן ליכא מצוה בגוף החפצא אלא על הגברא שלא יהי' לו חמץ, ולכן לרבנן לא שייך ההיתר דנעשה מצוותו, והרמב"ם סב"ל כדעת הרבי דלכו"ע יש קיום תשביתו בהחפצא ושייך לכו"ע ההיתר דנעשה מצוותו, ועפ"ז מובן שיטת הרמב"ם.
אלא דאכתי יוקשה מדעת אדה"ז דפסק (סימן תמה סעי' ח) "ואף הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה" וזהו כדעת הטור דהוה מן הנקברין דעפרן אסור,וא"כ קשה קושיית המג"א דלמה מותר לשרוף החמץ הרי אתי לידי תקלה?
ויש לתרץ כתירוץ הראשון של הגה"ק רלוי"צ זצ"ל שמובא שם וז"ל: ונ"ל לתרץ בעז"ה דהא הטעם דכל הנקברין לא ישרפו אפילו אם רוצה שלא ליהנות באפרו. הוא משום דהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר וחיישינן שמא יבא לידי תקלה ליהנות באפרן ולפ"ז שפיר יש לחלק בין חמץ בפסח לשאר נקברין דכל הנקברין אפרן אסור איסור עולם ושייך שפיר למיחש לתקלה הואיל דאיסורו הוא לזמן מרובה חיישינן דבזמן מרובה כזה שלא יבא לידי תקלה משא"כ חמץ בפסח אף שהוא מן הנקברים ואפרו אסור מכל מקום אין איסורו אלא לזמן מועט בז' ימי הפסח וע"כ סברי חכמים דמותר לשורפו ג"כ והיינו שלא ליהנות באפרו ואין לחוש לתקלה דבזמן מועט כזה לא חיישינן לתקלה. וכמבואר בש"ס בס"פ דלעיל ובכמה דוכתי דבזמן מועט לא חששו לתקלה וכן פסקו הפוסקים וע' בש"ע י"ד סי' נ"ז ובש"ך ס"ק מ"ז וא"כ לפ"ז הגירסא הנכונה כמו שהוא בש"ס דידן. ובזה יסולק קושית המ"א מעל הרמב"ם ז"ל ודברי הרמב"ם נהירין וברירין אף דחמץ אפרו אסור מ"מ מותר לשורפו דאין איסורו אלא לזמן מועט לז' ימי הפסח ויוכל ליזהר שלא ליהנות באפרו דלזמן מועט לא חיישינן לתקלה וכדכתיבנא וק"ל עכ"ל, ז.א. דהכא בזמן קצר לא חיישינן לתקלה.
אלא דבאמת אפ"ל באופן אחר, דיש לומר דגם הטור סב"ל כדעת הרבי דלכו"ע יש קיום מצוות תשביתו בהחפצא, היינו להשבית הצורה, ומ"מ סב"ל דלרבנן אפרן אסור, דהנה כתב בס' מנחת ברוך סי' ס"ז, שהביאור ההיתר דנעשה מצוותו שייך רק במצוה כזו דבודאי לא שייך אח"כ לקיימו עוד, דרק מצוה כזו שכבר אי אפשר לקיימו עוד מתירו, והנה בשלמא למ"ד דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי השריפה משבית כל החומר שלו ואחר שריפה לא נשאר עוד שום חמץ כלל, ובודאי לא שייך לקיים בזה עוד הפעם תשביתו, במילא מצוה זו מפקיע האיסור, משא"כ למ"ד השבתתו בכל דבר כמו במפרר כו' דאה"נ שמשבית צורת הדבר אבל מ"מ אילו יצוייר שימצא הפירורין הרי כיון שלא נשתנו מציאותן הרי אסור לאוכלן מדין חצי שיעור, וכן אם אותן הפירורין יתקבצו ביחד עוד הפעם כו' הרי יתחייב עוד הפעם להשביתן כיון דהחומר והאיכות של החמץ לא נשתנה ממהותו כלל, במילא לא שייך כאן כלל נעשה מצותו כיון ששייך דבזה עצמו יתחייב להשבית עוד, ולכן אפילו באופן ששורפו ובודאי לא יוכל לחזור לקדמותו עוד, מ"מ השבתת החומר ע"י שריפה לאו מהמצוה הוא כיון שהמצוה הוא רק בהשבתת הצורה בלבד, ומצוה כזו דמצד גוף המצוה לא שייך לומר נעשה מצותו אינו מתיר החמץ ולכן אפרו אסור, ועפ"ז א"ש גם דעת אדה"ז דאפרן אסור, דליכא נעשה מצוותן, ומ"מ מותר לשרוף דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה.
ולפי זה יש לומר דפלוגתת הטור והרמב"ם הוא בגדר ההיתר דנעשה מצוותו, דהרמב"ם מפרש דאם שרפו ושוב לא יחזור וכו' גם בזה שייך לומר דנעשה מצותו ובמילא האפר מותר, אף דליכא חיוב בשריפה דוקא אבל סו"ס קיים תשביתו, אבל הטור סבירא ליה דכיון ששריפת החומר אינו מעצם המצוה ומצד השבתת הצורה לא שייך נעשה מצותו כיון שיכול לחזור כנ"ל בהמנחת ברוך וכו' לכן סב"ל דרק בנשרפין שייך ההיתר ולא אם מפרר וכו' ועי' בכל זה היטב.
ובמ"ש התוס': "אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו אף על גב שיהא לו הנאה ממנו אחר כך אסור כמו נדרים ונדבות שאין קריבין בי"ט למ"ד (ביצה דף יט כ.) אף על פי שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף" מקשים ממ"ש התוס' לקמן מז,א, בד"ה ואי אמרת וז"ל: וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אף על פי שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אף על פי שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא עכ"ל. הרי בכל מלאכה אין המאכל ראוי לאכילה עד שיגמר ומאי שנא הכא?
ועי' קו"ש כאן (אות יב) שכתב: "בא"ד כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות, ובשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים סי' ב' הקשה ממ"ש לקמן מ"ז ד"ה ואי אמרת דשחט בהמתו נמי אינה ראויה אלא כיון שמותר בו ביום שרי, ונראה דהתם אינו יכול ליהנות עכשיו בפועל, אבל מצד הדין היה אפשר ליהנות מיד אמנם בחמץ הוא עכשיו אסור בהנאה רק שלאחר שישרף יתחדש בו היתר הנאה בכה"ג המלאכה אסורה", ואכתי יל"ע משלמי חגיגה דלמה שם מותר הרי עד זריקת הדם אסור? ויל"ע עוד, ובודאי יעיינו התלמידים החשובים יחיו להגדיר ענין זה.
ע"כ