בגמ' ש"מ מדר"ע תלת וכו' וש"מ הבערה לחלק יצאת, ופירש"י דסב"ל דילפינן מלא תבערו דלא נימא שאם עשה כמה מלאכות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, (שהרי הדין הוא בעושה עבירה אחת כמה פעמים כגון שאכל כמה זיתי חלב בהעלם אחת שלא נודע לו בינתיים מביא חטאת אחת, וגם הכא הו"א כששגג בכמה מלאכות ועשאן בהעלם אחד שלא יתחייב אלא קרבן אחד, דהו"א שכולם עבירה אחת הן שעבר בכולם על לא תעשה "מלאכה", קמ"ל לחלק ד-בהעלם מלאכות- חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, כי כל מלאכה הוה סוג עבירה בפני עצמה), וביבמות ו,ב, (מובא כאן בליקוטי רש"י) פירש"י באופן אחר, דלא נימא דאינו חייב סקילה עד שיעשה כל הל"ט מלאכות בשבת, קמ"ל דחייב מיתה אפילו במלאכה אחת, וכבר עמדו המפרשים (ראה מהרש"ל יבמות שם ובחי' חת"ס כאן ובשבת ע,א, ועוד) דלמה שינה רש"י מפירושו, דלפעמים מפרש לענין סקילה ולפעמים מפרש לענין חיובי חטאות שחייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה?
ואפ"ל ע"ד שפי' בערוך לנר (יבמות שם) דהנה בסנהדרין עח,א, איתא: "תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה - פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, (ויקרא כ"ד) ואיש כי יכה כל נפש אדם. רבנן סברי: כל נפש - עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא סבר: כל נפש - כל דהוא נפש", היינו דלרבנן פטור דכתיב מכה כל נפש אדם ובעינן כל הנפש וכאן לא הרג כולו, ורבי יהודא סב"ל דחייב דכל נפש היינו כל דהו דנפש עיי"ש.
ועד"ז י"ל הכא דכתיב בשבת לא תעשה כל מלאכה, דבלי לא תבערו לחלק הנה לרבנן הו"א דכל מלאכה היינו כל הל"ט מלאכות, דרק אז חייב סקילה, ולפי שיטתם פי' רש"י פירושו ביבמות דקמ"ל דחייב מיתה גם על מלאכה אחת, ובאמת פירוש זה הי' אפ"ל גם לענין חטאת בשוגג דהו"א דאינו חייב קרבן אלא אם עשה כולם, אבל עדיף יותר לפרש לענין סקילה כיון דפסוק זה דלא תבערו כתוב בהמשך למיתה, דכתיב לעיל מיני' כל העושה בו מלאכה יומת וגו' לכן נקט רש"י לענין סקילה.
משא"כ לפי רבי יהודא הלא אפילו בלי הקרא דלחלק יצאת, נדע דחייב מיתה על מלאכה אחת כיון דכל היינו כל דהו, ולפי שיטת רבי יהודא הוכרח רש"י לפרש כאן לחלק יצאת באופן אחר, דקאי לענין חטאות בהעלם אחד דחייב חטאת על כל מלאכה בפ"ע, וכיון דרש"י מספקא ליה אם ר' נתן סב"ל כרבנן או כרבי יהודא לכן פירש בב' אופנים, ומצינו כיו"ב בכללי רש"י דבמקום דמספקא ליה כמאן מפרש לפעמים כדיעה אחת ולפעמים כדיעה האחרת .
והנה הראי' דר"ע סב"ל לחלק יצאת ולא ללאו יצאת פי' רש"י ותוס' "מדקרי ליה אב מלאכה" היינו דהשם "אב מלאכה" מורה שיש שם עונש מיתה וכו', ואי נימא דסב"ל ללאו יצאת הרי אין כאן אלא לאו ולוקה, אבל הריב"א פירש באופן אחר דאם סב"ל ללאו יצאת אין הבערה אסורה ביו"ט כלל כיון דאינה מלאכה ואיך קאמר רבי עקיבא דשריפת חמץ אסור ביו"ט, וביאור דבריו הוא (ראה בס' אור זרוע ח"א אות תשנ"ד) דבשבת כתיב כל העושה מלאכה יומת, ואי נימא דהבערה היא מלאכה ודאי צריך להיות חייב מיתה, וכיון דללאו יצאת זה גופא מוכיח דהבערה אינה כלל בגדר "מלאכה" ודומה לכמה איסורים בשבת שישנם בלאו אבל אינם מלאכה כמו תחומין, שביתת עבדו ובהמתו וכיו"ב, וכיון דביו"ט לא כתוב אלא איסור מלאכה, במילא כל איסורים אלו של שבת שאינם בגדר מלאכה אינם אסורים כלל ביו"ט כיון שאיסורים אלו כתיבי רק בשבת, ולכן ביאר הריב"א דעכצ"ל דסב"ל לר"ע לחלק יצאת דבמילא ה"ז מלאכה ואסורה ביו"ט, אבל אם סב"ל כר' יוסי דללאו יצאת אין הבערה אסורה ביו"ט כלל, ועי' גם בביצה כג,א, בתוד"ה על גבי שכן כתבו.
ועי' גם בתור"פ כאן שפי' כהריב"א, וכתב דלפי"ז א"ש בכלל שהוצרך ר"ע לומר דמצינו להבערה שהיא "אב מלאכה" דלכאורה למה לא אמר סתם דהבערה אסורה ביו"ט, [דהרי כאן אין מקומו להודיע דסב"ל דלחלק יצאת ולא כר' יוסי דאין זה נוגע לעניננו], ולפי פי' הריב"א א"ש, דזה גופא מבאר ר"ע דכיון דהבערה אב מלאכה לכן ה"ז אסור גם ביו"ט ואי אפשר לשרוף חמץ בט"ו, משא"כ לרש"י ותוס' אין זה נוגע כאן. והביא גם ירושלמי ביצה פ"ב ה"ב (מובא גם בתוס' ביצה שם) דפליגי שם ר' יוסי ור' נתן אם הבערה של רשות אסורה ביו"ט או לא, ומבאר דלשיטתייהו אזלי, אם הבערה לחלק יצאת ובמילא ה"ז מלאכה גם לגבי יו"ט או ללאו יצאת ואי"ז מלאכה כלל.
ולכאורה יל"ע דלמה לא רצו רש"י ותוס' לפרש כהריב"א, דלכאורה פירושו א"ש יותר בגמ' כנ"ל, גם הקשו באחרונים דהלשון "אב מלאכה" עצמו אינו ראי' כ"כ, די"ל דאפילו אם ללאו יצאת י"ל דקרי ליה אב מלאכה כיון שהי' במשכן וכו'?
ואפשר לומר דרש"י ותוס' סב"ל כמ"ש המנ"ח (מצוה רח"צ) דמתי שייך לומר דביו"ט ליכא איסור כלל, רק בדברים אלו דאינם בגדר מלאכה כלל כמו תחומין ושביתת בהמתו כו', משא"כ הבערה שבעצם היא נכללת בכל מלאכות שבת כיון שהי' במשכן חשיבי כמו שאר המלאכות, [וגם בתוכן הענין ה"ז מלאכה שהוא עושה חפצא של אש], הנה אף שחידשה התורה דללאו יצאת נימא דאין לך בו אלא חידושו לענין העונש בלבד, שאין שם מיתה אלא מלקות, אבל לא נפקע ממנו שם מלאכה, ושפיר נכלל בלאו דיו"ט דכתיב כל מלאכה לא תעשון עיי"ש, ובמילא י"ל דכן סב"ל גם לרש"י ותוס' דאפילו לפי ר' יוסי יש לאו דמלאכה בהבערה ביו"ט, ולכן הוצרכו להוכיח ראיית הגמ' רק מצד הלשון דאב מלאכה.
אמנם נראה לבאר באופן אחר, דבאמת גם רש"י ותוס' מודים דכיון דללאו יצאת נפקע שם מלאכה ממנו לגמרי, וכסברת האור זרוע הנ"ל דאם הוא מלאכה הי' צ"ל חייב מיתה, אלא דאעפ"כ ה"ז אסור ביו"ט משום דילפינן האיסור משבת ליו"ט, היינו דאין הפירוש שזה נכלל בהלאו דלא תעשה מלאכה, אלא דהאיסור בתורה בשבת כולל גם יו"ט לכתחילה, והוא עפ"י מ"ש רש"י בשבועות טו,ב, (בד"ה אין) דמבואר שם בגמ' דאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט, ופירש"י דילפינן זה (יבמות ו,א) ממ"ש את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי שהזהרתי על השבת, ומסיים רש"י: "וימים טובים נמי שבתות איקרו", וכוונתו דאף דלימוד זה כתוב לגבי שבת ולא לגבי יו"ט מ"מ ילפינן משם גם לגבי יו"ט דאיקרו שבתות, הרי ששיטת רש"י היא שאפשר ללמוד איסורים משבת ליו"ט.
ןאף דיש לחלק דהם שאני כיון דבנין מצ"ע הוה מלאכה, וילפינן רק משבת שאינו בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט, (וכדהעיר הת' הנעלה והחשוב וכו' שמואל שי' פריפערטיג) כי עדיפא מיני' מצינו בשיטת רש"י, דגם איסור בעלמא שאינו בגדר מלאכה, דמ"מ אסור ביו"ט מה"ת, וכמבואר בחגיגה יז,ב, ברש"י ד"ה ופנית שכתב דמ"ש ופנית בבוקר והלכת לאהלך עכצ"ל דקאי על חול המועד ולא ביו"ט כיון דביו"ט יש איסור תחומין עיי"ש, והרי שם איירי רש"י מדאורייתא ומ"מ כתב דתחומין ביו"ט אסור מן התורה, וכבר עמד בטורי אבן שם ועוד, דמנלי' לרש"י שיש איסור תחומין דאורייתא ביו"ט, וצריך לומר הביאור ברש"י דלשיטתו קאי, דיו"ט נמי שבתות מיקרי ולכן אפשר ללמוד יו"ט משבת, ועפ"ז יתבאר היטב שיטת רש"י ותוס' הכא שלא למדו כפירוש הריב"א דאף דהבערה ללאו יצאת ואי"ז מלאכה כלל, מ"מ ילפינשבת ממש", אבל הרבי מקשה דהרי ישנם דעות אם המן ירד ביו"ט או לא (ראה תוס' ביצה ב,ב ד"ה והי') ולמ"ד ירד אכתי קשה? ולכן מסיק שם הרבי דהוה מלאכה לכו"ע, ומ"מ אין ניתר מצד אוכל נפש כמ"ש הקרני ראם על המהרש"א (כתובות ז,א, דגם המהרש"א הקשה דלמה אין אוכל נפש דוחה תחומין) ותירץ בקרני ראם דלקרב המאכל אליו זה מותר, אבל לקרב עצמו אל המאכל זה אסור דהוה כמכשירי אוכל נפש.. וא"כ האיש עצמו אסור לצאת חוץ לתחום, וביאר הרבי דזהו ע"ד שכתב אדה"ז בשו"ע ריש הל' יו"ט דרק מלאכה הנעשית באוכל ומשקה עצמה מותר כגון קצירה שחיטה וכו', אבל תחומין הרי מלאכה זו אינו בגוף המאכל ומשקה, אלא היא מלאכה מצד האדם וכו' עיי"ש בארוכה, דלפי"ז נמצא שלא כהנ"ל דתחומין הוא אכן "מלאכה", דלפי זה יוצא שלא כהנ"ל, אלא דתחומין אסור ביו"ט משום דהוה מלאכה.
אבל ראה לקו"ש חי"א (ע' 70) שביאר ההפרש בין מלאכות לתחומין, דמלאכה מכניס קליפה בשבת, ותחומין הוא להיפך שהוא מוציא את השבת למקום הקליפות וכו', וכתב שם בהערה 49 וז"ל: וע"פ המבואר בפנים יש לתרץ קושיית המהרש"א (כתובות ז א ד"ה מתוך וראה גם חי' רעק"א פסחים צג ב בתוד"ה ור"י) למה לא הותר איסור תחומין לצורך אוכל נפש כמו שהותרו שאר מלאכות? ותירצו אחרונים כי להיות שבכתוב נאמר "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש גו'" - היינו שהתורה התירה מלאכה לצורך או"נ - אין ללמוד מזה תחומין שאינם בגדד מלאכה (שו"ת חת"ס או"ח סי' קמט שו"ת מרחשת או"ח ס"י וראה מרדכי קדושין סי 'תקסה). ולכאורה עדין דורש ביאור במה שונה איסור תחומין מאיסור מלאכה? ועפ"י המבואר בפנים שתוכן ענין איסור תחומין שונה מאיסור מלאכה מובן עכ"ל, הרי דכאן אכן נקט הרבי דתחומין אינו בגדר מלאכה ולפי"ז שפיר י"ל כפי שנת' לעיל.
והנה הר"ח כאן פי' הגמ' באופן אחר, דעכצ"ל דלחלק יצאת דאם ללאו יצאת מותר להבעיר ביו"ט כיון דעשה דתשביתו דוחה לא תעשה דיו"ט עיי"ש, ובפשטות דבריו תמוהין, דהרי אפילו אי נימא לחלק יצאת ויש שם עונש מיתה אין זה אלא בשבת, אבל ביו"ט הרי ודאי אין שם אלא לאו בעלמא, וא"כ כיון דסב"ל להר"ח דאם הוא רק לאו נימא עדול"ת, א"כ אפילו אם סבירא ליה לר"ע לחלק יצאת נימא עדול"ת כיון דביו"ט אין שם אלא לאו גרידא?
עוד יש להקשות דהרי מבואר בכ"מ (ראה לקמן פד,א שבת כה,א) דשבתון הוא עשה ביו"ט ומבואר שם דאין עשה דביעור קדשים דוחה לא תעשה ועשה דיו"ט, וא"כ איך בכלל רוצה הר"ח לומר דנימא עדול"ת?
ופירש דבריו בשו"ת תורת חסד (להגרש"ז מלובלין תלמיד אדמו"ר הצ"צ ח"א סי' מ"ב אות ג') וכן בס' דברי יחזקאל (סי' י') עפ"י מ"ש הרשב"א ביבמות ו,א, דאיתא שם בגמ' בהא דאמרינן דיכול אם אמר לו אביו חלל שבת שישמע לו ת"ל אני ה' כולכם חייבין בכבודי, ומקשה דלולי קרא מיוחד הו"א דעשה דכיבוד אב דוחה שבת ונלמוד מזה דעשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו מיתה וכו', ומתרץ הגמ' דאיירי לענין לאו דמחמר - לעבור על האיסור דשביתת בהמתו - שצוה לו אביו לעבור על עבירה זו דאין זה אלא לאו, והקשה הרשב"א שם וז"ל: ונגמר מהכא דלא דחי. איכא למידק אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ול"ת דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי אלמא בעלמא דחי, .. ומורי הרב ז"ל (רבינו יונה) תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות עכ"ל.
היינו דמקשה דמשמע דבלי קרא מיוחד הי' חייב לשמוע לו משום דעשה דוחה לא תעשה, הרי שבת הוא גם עשה א"כ ניגמר משם דבכלל עשה דוחה לא תעשה ועשה? (ועי' גם בתוס' שם), ותירץ שהעשה דתשבות קאי רק על אבות מלאכות ולא על לאו דמחמר, ובמילא אין שם אלא עשה דוחה לא תעשה בלבד, ולפי"ז יש לבאר היטב דברי הר"ח שגם הוא סב"ל כן, ובמילא שפיר מובן כוונתו דבשלמא אי נימא לחלק יצאת והבערה הוה אב מלאכה, במילא יש בזה ביו"ט גם העשה דשבתון, ובמילא א"ש דברי ר"ע דאסור להבעיר ביו"ט כיון דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אבל אי נימא ללאו יצאת נמצא דאין הבערה אב מלאכה, וא"כ אין שם אלא הלאו דיו"ט ולא העשה, א"כ נימא עשה דוחה לא תעשה ולמה סב"ל לר"ע דאסור להבעיר חמץ ביו"ט.
והטעם דרש"י ותוס' לא ניחא להו לפרש כהר"ח, י"ל עפ"י מ"ש שם המנ"ח דהרמב"ן בפ' אמור (כג,כד) כתב שהעשה דתשבתון קאי כל כל עמל וטורח אפילו אם אינו מלאכה עיי"ש, ודייק המנ"ח מזה שחולק על הרשב"א הנ"ל דאפילו אם אינו מלאכה כלל כו' מ"מ יש שם העשה, ובמילא א"ש שלא פירשו רש"י ותוס' כהר"ח כיון דאפילו אם ללאו יצאת לא שייך לומר עדול"ת, דבכל אופן יש כאן העשה דשבתון, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ועי' בכל זה היטב.
ע"כ
וראה בשו"ע אדה"ז סי' רמ"ו בסופו ב' דיעות, וז"ל: כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתתה ביו"ט לפיכך כל פרטי ההלכות שנתבארו לענין שאלה ושכירות בהמתו לנכרי ושותפות עמו גבי שבת הן נוהגים ג"כ גבי יו"ט שאין בין יו"ט לשבת אלא מלאכות שהותרו בגלל אוכל נפש שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו', ויש אומרים שביו"ט אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה ומה שבהמתנו עושה אין זו נקראת מלאכה אצלינו אלא אצל הבהמה ואף בשבת לא למדנו איסור זה ממה שנאמר לא תעשה כל מלאכה שאין זו מלאכה כלל אצלינו אלא מצוה אחרת היא שנאמר למען ינוח שורך וחמורך ואינה נוהגת ביו"ט כלל והוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביו"ט לפי דבריהם לפי שאינה בכלל מלאכה אלא מצוה אחרת היא שנאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה עכ"ל.
וי"ל דדעה הא' הוא כפי שנת' (בביאור הב') ברש"י ותוס' דילפינן יו"ט משבת, ודעה הב' הוא כהריב"א דלא ילפינן, ואם אינה מלאכה אינו אסור ביו"ט2.
וראה לקו"ש חל"א פ' תשא (ב) סעי' ג' (לענין חיוב בשמים במוצ"ש שחל ביו"ט) שמבאר דבהגדר דמנוחה ואיסור מלאכה ביו"ט יש לומר בב' אופנים: א) שהוא באותו הגדר דמנוחה ואיסור מלאכה דשבת והשינוי הוא רק בכמות - דמלאכות מסויימות (מלאכת אוכל נפש) מותרות, ב) או דהוה שינוי באיכות המנוחה, ואיסור מלאכה דיו"ט הוה חפצא של מנוחה אחרת ממנוחת שבת, ומבאר שם פלוגתת הרשב"ם ותוס' אם שבת ויו"ט הם בגדר אחד עיי"ש, ובהערה 22 מביא מרש"י פסחים מו,ב, ד"ה מדאורייתא (אם מותר לבשל מיו"ט לשבת) דשבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרי עיי"ש, וי"ל שזה קשור עם הנ"ל, דאי נימא שבאיכות הם מציאות אחת מסתבר לומר דילפינן יו"ט משבת דגם הוא שבת מקרי, אבל אי נימא שהוא באיכות שונה י"ל דלא ילפינן ועי' בזה.
והנה לפי הנ"ל יוצא שהטעם דתחומין אסור ביו"ט אף שאינו מלאכה הוא משום דילפינן יו"ט משבת, אבל עי' בשיחת קודש כ' אב תשט"ו אות ג' (תורת מנחם ח"ב ע' 247) שהביא שו"ת חתם סופר (או"ח סקמ"ט) שהקשה דלמה אסור ללכת ביו"ט חוץ לתחום לשחוט בהמה, דמאי שנא מכל המלאכות דמותר לאוכל נפש? ותירץ החת"ס וז"ל: אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושיא כלל, דודאי אילו היה איסור תחומין בכלל מלאכה היה בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש וכו', אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה ולא דמי להבערה, ולמ"ד הבערה ללאו יצאה עכ"פ בכלל מלאכה היתה במשכן אלא שיצאה ללאו, ולחד דעה בתוס' [פסחים ה' ע"ב ד"ה לחלק] אינו בכלל איסור מלאכה בי"ט דלא נאסר בי"ט אלא מה שהוא בשבת בכרת אבל עכ"פ הבערה בעצמותה במשכן היה חשובה ומלאכה רבה היא ע"כ הוא בכלל אך אשר יאכל וגו', משא"כ תחומין שנאסר הוא איסור בפני עצמו לא מטעם מלאכה, שהרי אין שום תנא שיהיה מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן ורק קפידא דקרא ואיסור בפ"ע, שאינו ענין לאיסור מלאכה כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה, ומה ענין זה להיתר אוכל נפש ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאורייתא עכ"ל.
ומקשה הרבי דא"כ למה יש איסור תחומין ביו"ט בכלל, דהפסוק נאמר בשבת ולא ביו"ט? בשלמא אם הוא בכלל מלאכה אתי שפיר דנכלל בלא תעשה כל מלאכה אבל לפי הנ"ל קשה? ומביא לזה המשך דברי החת"ס שם: "דקרא במן כתיב שלא יצא האיש ממקומו י"ב מיל כיון דלא ירד מן בי"ט א"כ יום השביעי לאו דוקא... אם כן מאותו טעם עצמו (שלא ירד המן) איסור תחומין בי"ט כמו ב