בגמ' רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, עי' שפ"א כאן שכתב וז"ל: בגמ' ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה כו' לכאורה יש לדון דהוי מלאכה שא"צ לגופה שאינו רוצה אלא לבער החמץ מן העולם ואין חפצו דוקא ע"י שריפה? [ואע"ג די"ל דרע"ק ס"ל דמשאצל"ג חייב עלי', מ"מ קשה דא"כ הו"ל לרבא לומר ש"מ מדר"ע ארבע..] אך למאי דמסקינן דס"ל לרע"ק דאין ב"ח אלא שריפה א"ש, דכדי לקיים המצוה כתקנה חפצו ג"כ דוקא בשריפה וא"כ שוב הוי מלאכה הצריכה לגופה עכ"ל, ואינו מובן לכאורה דמעיקרא מהו קושייתו כלל, הרי הגמ' קאמר מיד דסב"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ שפיר הוא מלאכה הצריכה לגופה וכפי שמסיק בעצמו דלפי"ז א"ש וצ"ע.
אמנם באבני נזר חאו"ח סי' רל"ח הקשה קושיא זו באופן אחר על שיטת אדה"ז בגדר מלאכת הבערה, דהנה כתב אדה"ז בריש הל' יו"ט (סי' תצ"ה סעי' ב') וז"ל: ומהו מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה ואין במלאכה זו צורך לאכילה ושתיה כגון שכבה את הנר או שבנה או שחפר וכל כיוצא באלו אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה כגון הקצירה והדישה והעימור והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והלישה והאפייה והשחיטה והבישול והבצירה והסחיטה והצידה וההוצאה מרשות לרשות כל אלו כיון שהן נעשין בגוף האוכל ומשקה וכשאדם נהנה מהאוכל ומשקה הרי נהנה מגוף המלאכה עצמה.. לפיכך נקראין כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, וכן ההבערה אף על פי שאינה נעשית בגוף האוכל אף אם היא לצורך אכילה שהרי הוא מבעיר אש בעצים ומבשל עליהם מכל מקום כיון שהיא מתקנת את האוכל שהרי ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש וגוף האש זו שהוציא או שהרבה היא המתקנת ומבשלת את האוכל הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש עכ"ל.
ובקונטרס אחרון שם אות ב' ביאר בזה וז"ל: שמרבה האש כו'. הנה אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי חימום ברזל באור, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'. וכן משמע בגמרא דכריתות שהביא הרמב"ם שם דהמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר חייב. וכן משמע בתוס' סוף פרק האורג ד"ה בחובל עיין שם שהקשו צריך לאפרו היכי חשיב צריכה לגופה. וזה פשוט ואין צריך לפנים עכ"ל.
היינו דבגדר מלאכת הבערה אפ"ל דיסוד המלאכה הוא ריבוי האש, או שהוא כליון העצים וכו', ואדה"ז חידש דיסודו הוא הוצאת האש או ריבוי האש, וראייתו הוא מהדין דהמחמם ברזל באור ה"ז מבעיר, והמגיד משנה כתב (הל' שבת פי"ב ה"א) : "שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר" אף דשם ליכא כליון הדבר כלל אלא ריבוי אש אלמא דזהו גדר המלאכה, וכן הביא ראי' מגמ' כריתות (כ,א) דהמדליק את הנר להאיר וכו' חייב משום הבערה ושם אי"צ האפר כלל, היינו דמשמע דאפילו רבי שמעון דסב"ל דמלאכה שאי"צ לגופה פטור הכא חייב לכו"ע, אלמא דגדר המלאכה הוא ריבוי האש. והאבני נזר או"ח סי' רלח סב"ל דיסוד המלאכה הוא כליון העצים
ועי' לקו"ש חל"ו פ' ויקהל א' (ליקוט האחרון לע"ע משנת תשנ"ב) שהביא שיטת אדה"ז הנ"ל בגדר מלאכת מבעיר ש"ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש", (כנ"ל), והביא שהצפע"נ הביא עוד ראי' ששיטת הרמב"ם היא דגדר הבערה אינו מה שעל ידי זה כלה מה שדולק, אלא מציאות האש, מהא דקיי"ל דמבעיר כל שהוא חייב (רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"א) ואי נימא שהוא משום דבר הנדלק הוה צריך שיעור כל אחד כפי מה שהוא, משא"כ אי נימא שיסוד המלאכה הוא עשיית אש א"ש, דלא שייך שיעור באש.
[וממשיך בהשיחה דעפ"ז צע"ק לשון הרמב"ם וסדר דבריו בהלכה זו, דבתחילה (וכעיקר הגדרת המלאכה) נקט הבערה בשביל האפר, ורק לבסוף נקט גם הבערה בשביל האש עצמה ("להתחמם" או "להאיר"). בשלמא להסברא (אבני נזר או"ח סי' רל"ח) שמלאכת מבעיר גדרה "שריפת וכליון העצים", ניחא הא דנקט הדוגמא ד"צריך לאפר", כי צורך זה שייך לגוף המלאכה (שריפת וכליון העצים), שהרי האפר נוצר מכליון העצים, ורק אח"כ יש מקום להוסיף, דגם כשאין הצורך בהאפר (הנוצר מכליון העצים), אלא בחמימות ואור (האש), חייבים ג"כ משום מבעיר, אבל כיון ששיטת הרמב"ם היא שגדר מלאכת מבעיר הוא "הוצאת האש", הו"ל להתחיל מהדוגמא שהביא אח"כ "המדליק את הנר .. בין להתחמם בין להאיר", שחמימות ואור הוא צורך בגוף האש - ואמאי התחיל מהדוגמא ד"צריך לאפר", שהאפר נוצר ע"י "כליון ושריפת העצים" עיי"ש ביאור נפלא ע"פ פנימיות הענינים]1.
והנה האבני נזר שם הקשה כמה קושיות של אדה"ז ואכ"מ, ואח"כ הקשה על אדה"ז מסוגיא דילן וז""ל: וכן נראה לי שהמלאכה בשמן המתבער מהא דפסחים (דף ה' ע"א) ר' עקיבא אומר תשביתו מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב. הרי הוא אומר לא תעשה כל מלאכה. ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. והרי בחמץ אין המצוה במה שנעשה גחלת ואש. אלא במה שהחמץ נשרף ומבוער לא במה שנעשה אש.. ואי אמרת דהמלאכה הוא רק מה שנעשה אש. אם כן הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. דגופה של מלאכה רק הוצאת האש. ולזה אין צריך כלל. דאין לומר שצריך שיעשה אש כדי שישרף בו. דזה אינו דהחמץ נשרף באש שהוכן מאתמול ואין לו צורך לזה מה שהחמץ עצמו נעשה אש עכ"ל.
כוונתו, דכאן בביעור חמץ אינו צריך להאש כלל אלא להשבית החמץ שיהא נכלה, וא"כ למ"ד דמלאכה שאי"צ לגופה פטור גם הכא פטור, ואין לומר דגם הכא צריך להאש כי רק עי"ז יהי' נכלה, [ודומה למבעיר ואי"צ אלא לאפרה דחייב כיון רק ע"י האש יהי' לו אפר] דזה אינו, דהרי יכול להבעיר מבעוד יום בעצים וכו' ולהשבית החמץ בט"ו, דאז הרי עיקר המלאכה דעשיית האש נעשה מבעוד יום ועכשיו צריך רק להשבית החמץ ובזה הו"ל מלאכה שאי"צ לגופה, וא"כ מהו ראיית ר"ע דעכצ"ל דתשביתו הוא בי"ד דילמא הוא בט"ו דהיינו שהמדורה יעשה מקודם ואח"כ רק מבער חמצו?
והנה באחרונים (בית הלוי סי' י"ג אות ג' וחידושי ר' נחמיה כאן בסוגיין ועוד) הביאו בזה מ"ש בשו"ת בשמים ראש (בהגהות כסא דהרסנא) סי' צ' שהוכיח דר"ע ודאי סבירא ליה מלאכה שאי"צ לגופה חייב, דהרי סב"ל בשבת ד,ב דהזורק מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים חייב שתים משום דקלוטה כמי שהונחה דמי דכשנקלט באויר רה"ר ה"ז כמי שהונחה שם ונמצא שעשה הוצאה והכנסה, והרי כאן אינו צריך להנחה ברה"ר ומ"מ חייב, הרי דסב"ל כרבי יהודא דמלאכה שאי"צ לגופה חייב, דלפיז לא קשה כלל קושיית האבני נזר, כיון דר"ע סב"ל דמלאכה שאצל"ג חייב.
ולא קשה גם קושיית השפ"א הנ"ל שהי' לו לומר ש"מ מר"ע ארבעה, דר"ע סב"ל גם מלאכה שאי"צ לגופה חייב, דהרי זה כבר ידעינן מהדין דקלוטה.
אבל עי' בלקו"ש חכ"ח פ' שלח ב' (סעי' ב-ג) שהביא דברי המהרש"א בב"ב קיט,א לגבי מקושש וז"ל: בפ' הזורק קאמר ר"ע מקושש זה צלפחד כו' ע"ש וכך אמרו במדרש שאמרו בנותיו כי בחטאו מת הוא המקושש ר"ל חטא של יחיד הנזכר בדור המדבר ואפשר לומר שאמרו בנותיו כן לחוס על זרעו וע"פ מ"ש ת"י בפרשת שלח לך בפסוק ויהיו בני וגו' קם גברא מדבית יוסף אמר בממרי' איזיל ואתלוש קיסין כו' ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית כו' ע"ש והשתא בנותיו התנצלו בזה בעבור אביהם ואמרו כמו שאתה לא ידעת באיזו מיתה ימות גם זה היה כוונתו כדי שידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת וז"ש בחטאו מת לא חטא רק כדי שיהיה מת וידעו באיזה מיתה דנין המחלל שבת, ויש שאלו בזה בת"י היאך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת וי"ל כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש, ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות וכו' עכ"ל.
ומבאר בהשיחה שם דאין הפי' שסקלוהו בטעות מצד העדר ידיעת העדים כי מכיון דתורה היא תורת אמת הנה אם לפי האמת לא חילל שבת כלל לא הי' הקב"ה מצוה שימיתו אותו אלא דהחיוב סקילה שבדיני אדם היא על המעשה והפעולה ומכיון דאצל מקושש הי' מעשה דחילול שבת במילא עפ"י דין דבי"ד שלמטה ישנה כאן חיוב סקילה ואינו נוגע כלל כוונתו עיי"ש2 ואכמ"ל.
והרי כל ביאור המהרש"א הוא לפי רבי עקיבא דזהו מה שטענו בנותיו שבאמת לא חטא דהי' מלאכה שאי"צ לגופה, אלמא דסב"ל שהוא פטור שלכן ביאר שבאמת לא חילל שבת כיון שהי' מלאכה שאצל"ג, ולא כהנ"ל, ועוד קשה דא"כ למה סב"ל בקלוטה שהוא הייב הלא הרי הוא מלאכה שאי"צ לגופה?
ואפ"ל ע"פ מ"ש בשו"ת 'אור המאיר' (להג"ר מאיר שפירא ז"ל) סי' י"ב, הובא בהשיחה שם הערה 14 "שגם לדעת ר"י שס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בנדו"ד פטור ע"פ מ"ש התוס' שבת עג, ב דבתולש גם לר"י פטור כשאין צריך ליעצים (וכ"ה לדעת הרמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ד) והרי המקושש תליש ועקר קיסין" תיב"ע כאן".
דבשבת שם איתא דזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע שמתקן האילן והב' משום קוצר, וכתבו התוס' שם וז"ל: וצריך לעצים - נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ' חבית (דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך עכ"ל, הרי דבמלאכה זו דקוצר כו"ע מודי דאם אינו צריך לעצים לא מקרי קוצר כלל אפילו לרבי יהודא דמלאכה דאי"צ לגופה חייב.
ועפ"ז מבואר היטב למה בחר המקושש רק במלאכה זו ולא במלאכה אחרת, דידע דאפילו אם יעשה מלאכה אחרת בכדי להודיע העונש וכו' יעבור העבירה כיון דסב"ל דמלאכה שאי"צ לגופה חייב, ולכן בחר דוקא במלאכת תולש, וכדאיתא בתרגום יונתן שם (טו,לב): "והוו בני ישראל שריין במדברא גזירת שבתא אשתמודע להון ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון קם גברא מדבית יוסף אמר במימריה איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה ומשה יתבע אולפן מן קדם יי וידון יתי ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל ואשכחו סהדא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא", דרק בזה נמצא שלא יעשה מלאכה לפי האמת. ועי' בכל זה גם בשיחת ט"ו בשבט תשמ"ב.
וראה גם בשיחת י"ב תמוז תשט"ו (תוראת מנחם ח"ב ע' 210)וז"ל: האמת היא שהמקושש עצים לא חילל את השבת כדאיתא באחרונים בשו"ת של הרב מלובלין (לא בעל התורת חסד אלא ר' מאיר מלובלין בעל התקנה של לימוד דף היומי) שהטעם שבחר במלאכה דמקושש עצים כיון שחלוקה משאר המלאכות בכך שחיובה אינו אלא כאשר צריך לעצים אבל כשאינו צריך לעצים פטורים וכיון שצלפחד עצמו ידע שלא הי' צריך לעצים אלא כל רצונו אינו אלא שיתברר דין בתורה נמצא שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת ומ"מ כיון שהאדם יראה לעינים "ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", הרי כאשר באו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים ועכצ"ל שגם השתמש בהעצים דאל"כ היו העדים מעידים שלא הי' צריך לעצים ובמילא לא הי' חייב מיתה ואז לא הי' מתברר הדין דחילול שבת חייבים ב"ד לדון אותו כמחלל שבת וכך הצליח לפעול שני הענינים גם יחד הן בירור דינו של מחלל שבת והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת עכ"ל.
דלפי"ז א"ש דר"ע באמת סב"ל דמלאכה שאי"צ לגופה חייב ולכן סב"ל ג"כ דחייב בקלוטה וכו' ומקושש שאני דאיירי במלאכת קוצר, וכיון דסב"ל לר"ע דמלאכה שאצל"ג חייב לא קשה קושיית האבני נזר כלל.
הרמב"ם הביא הסיפור דחנוכה בס' הי"ד
לכאורה יש לעיין דבשום יו"ט לא מצינו בס' היד שיכתוב הרמב"ם אודות הנס שאירע ביו"ט זה וכו' משא"כ בריש הל' חנוכה ה"א - ב) הביא הרמב"ם הסיפור דנס חנוכה: בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ולמה חנוכה שאני?
ובס' בארות נתן ע' מ"א כתב שכשהי' על יחידות אצל הרבי בשנת תשל"ז הקשה קושיא זו דלמה רק בחנוכה מצינו שהביא הרמב"ם בספרו הסיפור של החג ולא בשאר החגים, וענה דכיון שכתב הרמב"ם בהקדמתו דאדם קורא תושב"כ תחילה ויכול ללמוד מיד בספרו משנה תורה ואי"צ למשנה וגמ' וכו', לכן כל שאר המועדים הנזכרים בתושב"כ גם פורים כתוב במגילת אסתר שהוא אחד מכ"ד ספרים, אין הרמב"ם צריך להביאם בספרו, ורק חנוכה שאינו כתוב בתושב"כ הוצרך הרמב"ם להביאו בספרו, וכתב שהרבי הסכים לזה, אבל הרבי הוסיף די"ל עוד, דכיון שהענין ד"פרסומי ניסא" הו"ע עיקרי בהדלקת הנרות לכן הביא הנס בכדי שנדע מה צריך לפרסם עיי"ש.
והמחבר הנ"ל תפס דמה שאמר הרבי אודות "פרסומי ניסא" הוא תירוץ בפני עצמו, והאריך שם לבאר דאף דגם קריאת המגילה הו"ע של פרסומי ניסא כדאיתא במגילה ה,א, מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד עיי"ש ברש"י דאיתא פרסומי ניסא, וכן בדף יט,א הקורא מגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא דבעינן אגרת לפרסומי ניסא טפי כו', מ"מ אין זה לעיכובא כי הוא דבר נוסף על עצם המצוה, משא"כ בנ"ח הענין דפרסומי ניסא הוא חלק מעצם המצוה ומעכב אפילו בדיעבד וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד ה"ה דאם לא הדליק עד אחר שכלה רגל מן השוק שוב אינו מדליק, וכן פסק בה"ז שם בנ"ח שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, ועוד בכ"מ. וכיון שזהו חלק מעצם המצוה לכן הוצרך הרמב"ם לכותבה.
ואם כנים דבריו שהוא תירוץ בפני עצמו, אפשר לומר טעם שהרבי הוסיף תירוץ אחר, כי בתירוץ המחבר יש לפקפק, וזהו עפ"י מ"ש בלקו"ש חל"א פ' תצוה א' הערה 9 דמספקא ליה בכוונת הרמב"ם בהקדמתו אם "תורה שבכתב" הוא גם נביאים וכתובים או רק חמשה חומשי תורה עיי"ש, ואפ"ל דמשום זה אמר כ"ק אדמו"ר ביאור אחר, כי אם כוונתו רק לחמשה חומשי תורה נמצא דמגילת אסתר אינו בכלל וא"כ למה לא כתב גם הנס דפורים.
אבל אולי אפשר לומר ג"כ שלא הי' כוונתו הק' לומר תירוץ חדש בפני עצמו, אלא להוסיף ביאור בתירוץ המחבר, כי סו"ס אכתי אינו מובן דכיון שספר היד הוא ספר "הלכות הלכות" א"כ מה שייך כאן הסיפור דנס חנוכה? (וכפי שהקשה בלקו"ש כעי"ז בכמה מקומות, ראה לדוגמא בלקו"ש חכ"א פ' תרומה ב' אודות גניזת הארון) וע"ז הוסיף ביאור דזה נוגע להלכה בפועל, ולפי"ז אין צורך לחלק בין פרסומי ניסא דנ"ח לקריאת המגילה כנ"ל (וכפי שהקשה ע"ז א' שם בע' מ"ד) אלא דבמגילה אין צורך להביאו כיון שהוא כבר כתוב במגילת אסתר משא"כ בחנוכה, ועי' גם לקו"ש ח"ג ע' 814 שמבואר שם דגם בנ"ח מברכים באופן דליכא פרסומי ניסא (כמו בשעת הסכנה דמניחה על שלחנו וכו') משום שזהו הוספה על עצם המצוה עיי"ש, וא"כ הרי זה כמו בפורים? אבל אי נימא שהוא הוספה על תירוץ הראשון א"ש.
אלא דזה אפשר לומר רק אם כאן נקט הרבי דכוונת הרמב"ם ב"תורה שבכתב" קאי גם על כ"ד ספרי קודש, ובאמת כן משמע בריש הל' מגילה שכתב הרמב"ם: "קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים", דלכאורה מלשון זה משמע שהוא ידוע מצד "מגילת אסתר". ועי' בס' הררי קדם ח"א שעד"ז תירץ הגרי"ד סאלאווייטשיק ז"ל משום ב' טעמים הנ"ל ביחד.
ע"כ