בסוגיא דילן ישנם ב' לשונות, בלשון ראשון הקשה הגמ' דבשלמא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי א"ש למה עובר בפקדון באחריות, אבל למ"ד דלאו כממון דמי למה עובר? ומתרץ שאני הכא שיש קרא מיוחד דלא ימצא, ובלשון שני מקשה להיפך בשלמא למ"ד לאו כממון א"ש למה צריך לא ימצא, אבל למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי? ומתרץ: "סד"א הואיל וכי איתה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל".
ויש מקום לפרש במסקנא בב' אופנים: א) דהטעם שעובר בב"י וב"י הוא משום הדין דגורם לממון כממון דמי, דלפי לשון ראשון הקרא דלא ימצא מגלה לן דהכא אפילו לפי רבנן אמרינן גורם לממון כממון דמי, וללשון שני קמ"ל דבחמץ אפילו כשהוא בעין עדיין אמרינן דכממון דמי, ובפועל הטעם לפי האמת דעובר בב"י בפקדון באחריות הוא משום דגורם לממון כממון דמי.
ב) אין הטעם שעובר משום גורם לממון כממון דמי אלא משום האחריות שלו מצד "הל' שומרין" יש לו קצת בעלות בהחמץ דמחמת זה חייב באחריות, אלא דבההו"א בלשון ראשון לא ידע עדיין מזה, ולכן הקשה דבשלמא לר"ש א"ש כיון דכממון דמי אבל לרבנן קשה, וכשתירץ שאני הכא דאמר קרא לא ימצא חידש הך קרא דין חדש בפני עצמו לפי כו"ע, דלא ימצא מגלה הדין דהבעלות שבבפקדון באחריות פועל שעובר בב"י, וללשון שני הקשה דלר"ש קרא למה לי תיפוק לי' מדין גורם לממון כממון, וחידש דגורם לממון לא שייך הכא כיון דהחמץ הוא בעין, ולכן צריך קרא דלא ימצא לחדש דין חדש מצד הל' שומרין דעי"ז הוא עובר, וכוונת הגמ' דבלי לא ימצא הו"א שאינו עובר כיון שהחמץ הוא בעין ור"ש איירי רק לאחר שאינו בעין קמ"ל דלא ימצא שכשהוא בעין עובר משום לא ימצא.
וזהו מה שנתבאר בשיעור ל"ד דמאדה"ז (סי' ת"מ סעי' י') משמע כאופן הב' דמשום קבלת האחריות נחשב הפקדון לשלו לענין ב"י, ובלשונו "אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו ע"י כן כיון שקבל עליו אחריותו, אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד", ונתבאר עפ"ז מ"ש בירושלמי פ"ב ה"ב שאומר בקדשים (חמץ) שקיבל עליו אחריות רק לר"ש עובר דדבר הגורם לממון כממון דמי משא"כ לרבנן אינו עובר, והקשו בזה הרי בסוגיא דילן מבואר דבחמץ לכו"ע עובר כיון דכתיב לא ימצא? ונתבאר דמתי סב"ל לרבנן דעובר משום לא ימצא רק בשומר שקיבל עליו אחריות דעי"ז נחשב דהוה כשלו, משא"כ בקדשים דלא שייך שם הל' שמירה שהוא רק בישראל, וכל האחריות שלו הוא רק משום קיום נדרו, דאם יאבד יצטרך להפריש ממון אחר לקיים נדרו בזה לרבנן אינו עובר, ורק לר"ש עובר משום גורם לממון כממון עיי"ש.
ובזה יש לתרץ קושיית אבן העוזר על המגן אברהם (סי' תמ"ג ס"ק ה', נדפס בשוה"ג לפרי חדש בשו"ע הרגיל) שכתב על הדין שבשו"ע שם (סעי' ב): ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לאינו יהודי, ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו", [היינו דישראל שיש לו פקדון חמץ של ישראל אחר בערב פסח והמפקיד לא בא לקחתו צריך השומר למכור את החמץ לנכרי וכו' דאם לא ימכור יהי' זה חמץ שעבר עליו הפסח ואסור, ונמצא דעי"ז שאינו מוכר הוא מפסיד לישראל ממונו], וכתב ע"ז המג"א דאם לא מכרו חייב לשלם מצד פשיעה שפשע בממון חבירו, וזהו רק אם ביערו או נגנב או נאבד וכו' אבל אם הוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך, כמבואר בב"ק צח,ב, לגבי גזלן.
אבל אדה"ז שם סעי' ח' חולק וסב"ל שהוא פטור דדין שמירה שקיבל ע"ע אינו כולל מכירת החמץ, וחיובו למכור הוא רק מדין השבת אבידה ואם לא מכר פטור עיי"ש.
והקשה באבן העוזר על דעת המג"א שהוא חייב לשלם מצד פשיעה, דהנה לפי רבי יהודא שיש לו קרא מיוחד דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה לכל ישראל, זהו אפילו בחמץ של הקדש ושל נכרי שלא עברו ע"ז ב"י וב"י מ"מ אסור באכילה ובהנאה, [דבההיתר בשל הקדש ונכרי הוא רק בנוגע לבל יראה שאינו עובר, אבל לא לגבי איסור אכילה והנאה] וכמבואר לקמן כט,ב, ורק לפי ר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מדאורייתא וכן קיימ"ל להלכה, אלא דרבנן קנסוהו שהוא אסור, ה"ז רק בחמץ שעברו עליו ב"י, אבל לא בשל הקדש ושל נכרי, ומבואר לקמן שם דרב סב"ל כרבי יהודא, ונמצא דחמץ של הקדש אחר הפסח אסור בהנאה לעולם, ולפי"ז קשה למה אמר רב לקמן ו,א, דישראל שיש לו חמץ של הקדש אינו צריך לעשות מחיצה וכו' תיפוק לי' שהוא עובר ע"ז ב"י וב"י1, דכיון שצריך למוכרו לפי רב דאל"כ יהי' אח"כ אסור בהנאה ונמצא שיש הפסד להקדש וכיון שפשע ולא מכר יתחייב לשלם, (וסב"ל להאבן עוזר דאף שהקדש נתמעט מדין שמירה מ"מ חייב בפושע וכדעת הרמב"ם בהל' שכירות פ"ב ה"ג לגבי קרקעות, כמובא בשיעור ל"ד), והן אמת דכשהוא בעין אומר הרי שלך לפניך, אבל כיון דאם יאבד יצטרך לשלם ממון לפי המג"א דנחשב פושע, נמצא דהחמץ הוה אצל הישראל גורם לממון דכממון דמי בחמץ לכו"ע וא"כ ה"ה הישראל עובר עליו ויצטרך לבערו מביתו? והרי מבואר הכא דגם לרבנן בחמץ מודי לר"ש דעובר משום בל ימצא?
בשלמא לפי אדה"ז דסב"ל שהוא פטור דדין שמירה שקיבל ע"ע אינו כולל מכירת החמץ, וחיובו למכור הוא רק מדין השבת אבידה ואם לא מכר פטור אתי שפיר אבל לפי המג"א קשה?
ולפי הנ"ל ניחא גם לפי המגן אברהם כי המחייב בחמץ אינו משום גורם לממון אלא משום הל' שמירה באחריות וזה לא שייך בהקדש ולכן לכו"ע אינו עובר בב"י2.
והנה הקצוה"ח (סי' שפ"ו ס"ק ז') נסתפק בשורף חמץ נוקשה של חבירו בפסח באופן שבפסח ה"ז אסור בהנאה ומ"מ מותר להשהותו בביתו (עיי"ש שהביא מהטור סי' תמ"ב) ומותר לאחר הפסח אם חייב לשלם כיון דאחר הפסח יש לו להניזק בו דמים, או דכיון דבעת ששורפו אינו שוה כלום ה"ה פטור לשלם?
ומביא להוכיח מהך דלקמן כט,א, דאיתא שם האוכל חמץ של הקדש בפסח מעל ויש אומרים לא מעל, ומבאר שם בגמ' דכו"ע סב"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים או לנכרים [ובמילא בפסח אי אפשר להקדש למוכרו כלל כיון דישראל אינו יכול לקנותו] אבל אחר הפסח יכול הקדש למוכרו לישראל, [לפי ר"ש דאחר הפסח מותר] ופליגי אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא, דלר"ש דדהגול"מ כממון אף דבפסח אין לו להקדש בהחמץ שום דמים מ"מ ה"ה גורם לממון כיון דלאחר הפסח יכולים למוכרו ולכן גם בפסח כממון דמי ולכן מעל, וי"א סב"ל דגורם לממון לאו כממון דמי, ולכן לא מעל, כי מה שיוכלו למוכרו אחר הפסח לא משווי ליה לממון בתוך הפסח עיי"ש, הרי מוכח בשאלה הנ"ל לענין נוקשה דכשהוא ממון לאחר זמן, אם משום זה הוא גם עכשיו כממון, תלוי בפלוגתת רבנן ור"ש, ומזה הוכיח הקצות בספיקתו הנ"ל שהוא פטור לשלם כיון דפסקינן כרבנן דר"ש דלאו כממון דמי.
ויש להעיר בזה במ"ש בס' מעתיקי שמועה ח"ב ע' כ"ט בשם הגר"ח (ועד"ז כתוב בס' מקראי קודש פסח ח"א ע' ר', ובס' הר צבי ב"מ קי"ד) שהקשו להגר"ח לר"ש דחמץ אחר הפסח מותר וסב"ל גם דגול"מ כממון דמי, למה צריך לחידוש מיוחד דעשאן הכתוב כאילו ברשותו לעבור בב"י, הלא גם בלי חידוש מיוחד נימא כן, כיון דאחר הפסח ה"ז אצלו ממון, ובמילא בתוך הפסח הוא גורם לממון וכממון דמי גם אז, ובמילא עובר בב"י? (ע"ד המבואר לקמן כט,א, כנ"ל לגבי הקדש?
ותירץ הגר"ח דחמץ בפסח כיון שאסור בהנאה אין לו דין דמים כלל וה"ה כהפקר, ובזה אינו מועיל מה דלאחר הפסח יהא מותר כיון דעכשיו הוא אסור בהנאה נפקע ממנו לגמרי כל דין דמים, ואינו דומה ללקמן בהקדש, כי שם לגבי הקדש לא שייך כלל הענין דאיסור הנאה דליכא איסורים להקדש, אלא דבפועל אינו אז בר דמים משום דלא שייך בו פדיה, ובזה שפיר אמרינן דכיון שיוכלו למוכרו אחר הפסח ה"ה עכשיו ג"כ בר דמים, אבל כשהא אסור בהנאה אצלו, לא שייך זה, ולכן צריך לעשאן הכתוב ברשותו לעבור עליו בב"י עכ"ד, דלפי דבריו יוצא דלכו"ע אפילו לפי ר"ש יהא פטור בשורף חמץ נוקשה דגם הוא מודה דכיון שהוא אסור בהנאה אין שם דין ממון כלל.
אלא שממשיך הקצות להקשות מהך דב"ק צ,א, דאיתא שם המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום דר"מ סב"ל שהראשון הוא בדין יום או יומיים דקנין הפירות כקנין הגוף הוא (ופירש"י אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת מיד אלא עמד יום או יומיים חי אינו נהרג דכתיב אך אם יום או יומיים וגו' משא"כ השני נהרג, דלאו דשני הוא), ולרבי יהודא השני ישנו בדין יום או יומיים דקנין הפירות לאו כקנין הגוף הוא והוה של השני עיי"ש, ומקשה הקצות לפי הנ"ל הרי ר"מ סב"ל כר"ש דגול"מ כממון דמי (כדאיתא בב"ק עא,ב) וא"כ כיון דאצל השני הוה העבד גורם לממון כיון דאחר ל' יום ה"ה שלו, א"כ הי' צ"ל שהוא כממון דמי להשני גם בתוך ל' יום, ולמה אין השני ג"כ בדין יום או יומיים?
ומתרץ שכל הדין דגורם לממון כממון דמי לר"ש הוא רק לאחר ההיזק כשהחפץ כבר אינו בעין כמו בקדשים שחייבים באחריות דלאחר הגניבה אמרינן שהגניבה הוא מבית האיש ולא מבית הקדש, ולכן חייב בכפל ודו"ה, אבל כל זמן שהחפץ הוא בעין לא אמרינן כממון דמי, ולכן הכא בעבד נמצא שאין העבד כספו של השני ולכן רק הראשון ישנו בדין יום או יומיים, ומביא ראי' מהגמ' כאן דללשון שני אמרינן דאף לר"ש דגול"מ כממון דמי לא הי' עובר בב"י, כיון שהחמץ הוא בעין, ולכן בעינן לקרא מיוחד דלא ימצא שהוא עובר וכמ"ש רש"י כאן (בד"ה הואיל) דדינו של ר"ש הוא רק אחר הגניבה כו' שהחפץ אינו בעין.
ומביא שבנו הקשה לו על זה מהך דסנהדרין קיב,ב, לגבי עיר הנדחת דמבואר שם דלר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי צריך לשרוף קדשים שחייבין באחריות דהוה ממון בעלים עיי"ש, ושם הרי הבהמה היא בעין ומ"מ אמרינן דכממון דמי, גם הביא תוספתא בב"ק פ"ד דקדשים שהבעלים חייבין באחריות הבעלים נוטלין את נזקו ונותנין את נזקו ובפשטות זהו לפי ר"ש, ובנותנין את נזקו שהזיקה הבהמה ממון אחר, הלא הבהמה היא בעין ומ"מ אמרינן דכממון דמי, והקצות לא תירץ, וראה גם בשפת אמת כאן, עוד יש להקשות מהירושלמי שהובא לעיל, דשם החמץ הוא בעין ומ"מ קאמר דלפי ר"ש עובר?
והנה כל ראיית הקצות מסוגיין הוא רק לפי לשון הב', כי ללשון הראשון יוצא להיפך, דלר"ש באמת לא בעינן קרא דלא ימצא ומצד גורם לממון כממון עצמו אמרינן שהוא עובר בב"י, והקצות כנראה סב"ל דעכצ"ל כלשון הב' דאל"כ קשה לר"ש לא ימצא למה ליה, ועי' בצל"ח שפי' לשון הב' באופן אחר, דלא ימצא מגלה לן לפי ר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי אפילו כשהחפץ הוא בעין, דרק בלי קרא קס"ד לומר שכשהחפץ בעין לא אמרינן כממון דמי קמ"ל לא ימצא דאפילו אם החפץ בעין אמרינן כממון דמי, דלפי"ז לא קשה מהך דסנהדרין כיון דלפי האמת סב"ל כממון דמי אפילו כשהוא בעין וכן לא קשה מהתוספתא דב"ק והירושלמי.
אבל בפשטות דוחק לפרש כן, כי דוחק לומר שהקרא ד"לא ימצא" בחמץ מגלה הדין דגורם לממון בכל מקום, וכשם שלפי לשון ראשון לרבנן דסב"ל בכל מקום דלאו כממון דמי מ"מ חמץ שאני דאסור משום לא ימצא ולא ילפינן משם לכל מקום אלא הוא גזה"כ מיוחד לגבי חמץ, כן צ"ל גם לפי ר"ש.
ועי' גם במהרי"ט אלגאזי (על הרמב"ן הל' חלה, נדפס בסוף מסכת בכורות או י') שהקשה הקושיא מהירושלמי דמוכח דאף כשהוא בעין אמרינן דכממון דמי? וכתב דעכצ"ל דכוונת הגמ' כאן הוא דבלי ימצא קס"ד דלא סבירא ליה כממון דמי אלא כשאינו בעין קמ"ל דכממון דמי אמרינן אפילו הוא בעין, וילפינן מיני' בכל התורה כולה (וכדעת הצל"ח הנ"ל) ומוסיף לבאר דבשלמא לפי רבנן כיון דלעולם סבירא להו דלאו כממון דמי כלל, לכן אף כשכתוב "לא ימצא" אמרינן שהוא דין מיוחד בחמץ בלבד, ולא ילפינן מיני' לכל התורה, אבל ר"ש דסב"ל מצד הסברא בעלמא דכממון דמי אם אינו בעין, שוב אמרינן דכשגילתה התורה הך דינא בחמץ, דאמרינן כן אפילו אם הוא בעין, שוב הסברא נותנת שנלמוד מכאן לגילוי מילתא שכן הוא גם בכל התורה כולה, ומצינו כמה וכמה מהאחרונים דסב"ל כשיטה זו לפי האמת, דלר"ש אמרינן גורם לממון כממון אפילו אם הדבר בעין, והקצות עצמו הביא שם שכן הוא דעת הפנ"י בב"ק, דלפי שיטה זו לא קשה מעיר הנדחת וכו', אבל הקצות ועוד סב"ל דזהו רק כשאינו בעין ועוד ית' בע"ה.
ע"כ