דבר הגורם לממון

-המשך-

בשיעור ל"ה הובא דעת הקצות דלר"ש גורם לממון כממון הוא רק אחר שהדבר כבר אינו בעין כגון שנגנב או הוזק וכו', דרק אז נתחייב הבעלים לשלם ונעשה הדבר ממון שלו, משא"כ כאשר הדבר הוא בעין לא אמרינן כממון דמי, ועפ"ז מתורץ למה צריך ר"ש קרא דלא ימצא כיון דבחמץ ה"ה בעין ולא היינו אומרים דעובר עליו בב"י, קמ"ל הקרא דלא ימצא דמ"מ עובר וכפי שנת' הטעם לא משום גורם לממון אלא משום הדין קנין שיש לו בפקדון, ובזה תירץ הקושיא מהדין דיום או יומיים למה סב"ל לר"מ דרק הראשון הוא בדין יום או ימיים ולא השני עיי"ש, אלא דהקצות נשאר בקושיא מהך דסנהדרין קיב,ב, דלפי ר"ש דגורם לממון כממון דמי צריך לשרוף הקדשים שחייבים באחריות אף שהוא בעין, וכן בתוספתא איתא שבעל הקרבן לפי ר"ש צריך לשלם ההיזקות של הבהמה דהוה ממונו, וגם שם ה"ז בעין ולפי הנ"ל קשה דכשהוא בעין לא אמרינן דכממון דמי? כן הוקשה מהירושלמי דכל שעה דמפורש דלר"ש עובר בב"י בחמץ של הקדש שחייב באחריותו ושם החמץ הוא בעין ומ"מ עובר?

והובא גם דעת הצל"ח כאן דסב"ל להיפך מהקצות דלכו"ע גם כשהוא בעין סב"ל דכממון דמי, והפירוש בלשון שני הוא דבלי קרא דלא ימצא הו"א דלא נימא דכממון דמי כיון שהוא בעין קמ"ל הך קרא דגם כשהוא בעין אמרינן כממון דמי ומיני' ילפינן לכל התורה כולה וא"כ א"ש הך דסנהדרין וכו', והוקשה ע"ז דקשה לומר כן, דדילמא חמץ שאני שהחמירה עליו התורה ומנלן ללמוד מחמץ לכל התורה כולה? והלא לרבנן באמת יש דין מיוחד בחמץ דעובר ולא ילפינן מיני' למקום אחר עיי"ש, ובמהרי"ט אלגאזי ג"כ כתב כן אלא שביאר ההפרש בין רבנן לר"ש, דבשלמא לפי רבנן כיון דלעולם סבירא להו דלאו כממון דמי כלל, לכן אף כשכתוב "לא ימצא" אמרינן שהוא דין מיוחד בחמץ בלבד, אבל ר"ש דסב"ל מצד הסברא בעלמא דכממון דמי אם אינו בעין, שוב אמרינן דכשגילתה התורה הך דינא בחמץ, דאמרינן כן אפילו אם הוא בעין, שוב הסברא נותנת שנלמוד מכאן גילוי מילתא שכן הוא גם בכל התורה כולה עיי"ש.

והת' הנעלה והחשוב וכו' שמואל שי'שייריף הקשה על הקצות, דלכאורה גם בדין יום או יומיים איירי אחר שכבר מת והשאלה היא אם האדון חייב מיתה או לא וא"כ אין העבד בעין ודומה לקדשים שכבר נגנבו ומה החילוק? ואולי י"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ב הי"ב) וז"ל: מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכהו הכייה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד עשרים וארבע שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אף על פי שמת מחמת המכה שנ' (שמות כ"א כ"א) לא יוקם כי כספו הוא, ומה הוא יום או יומים יום שהוא כיומים שהוא מעת לעת עכ"ל, הרי דבעינן שיוכל לעבוד בו בפועל כשהוא חי, וכיון שהשני לא הי' רשות עליו אז לעבוד בו אין זה כממון דמי, אלא דאי נימא כן יש לתרץ בפשטות קושייתו דכאן שהשני אסור להשתמש בו לשלשים יום , לא שייך כלל הדין דיום או יומיים והדין דגורם לממון.

והנה לפי שיטה זו עכצ"ל דלפי ר"ש הא דעובר בחמץ מכח לא ימצא הוא משום גורם לממון כממון דמי, ולא משום הקנין דשמירה כפי שהובא מאדה"ז, דאי נימא שהפסוק מגלה שהוא מצד הקנין דשמירה ולא משום גורם לממון איך אפשר ללמוד מחמץ לכל התורה כולה הדין דגורם לממון כממון אפילו אם הוא בעין, הלא הם דינים נפרדים? וא"כ נמצא מזה דלפי רבנן דלא סב"ל כלל מגורם לממון כממון, רק הם פירשו הדין דלא ימצא משום פקדון באחריות וכדעת אדה"ז, משא"כ לפי ר""ש כיון דסב"ל מצד הסברא בכל מקום דגורם לממון כממון דמי, אף שכאן הוא בעין, מסתבר ליה יותר לפרש הך דקרא דלא ימצא שהוא גילוי מילתא בגורם לממון כממון דמי שהוא אפילו אם הוא בעין, דלפי שיטה זו א"ש מהך דעיר הנדחת ומהתוספתא וכן הירושלמי בפרק כל שעה ועי' בזה.

והא דקשה מיום או יומיים אפ"ל כפי שתירץ בעונג יו"ט (סי' כו) וז"ל: אבל נראה שיש לחלק דהא דזה מיקרי גורם לממון מה שיהא לו דמים בו לאח"ז. הוא דוקא אם עכשיו אין לשום אדם זכות בו רק שמוטל עליו איסור חמץ כמו בחמץ של הקדש ולהכי כיון דידעינן שאחה"פ יחזור להתירו מיקרי בר דמים. אבל בדבר שעכשיו הוא קנוי לאחר ורשות אחרים עליו לא מהני מה שאחה"פ יחזור ליד..ובזה מיושב נמי מה שהקשה הקצה"ח (בסימן שפ"ו) מהא דאמרינן בב"ק (דף צ) המוכר עבדו ופסק עמו ע"מ שישמשנו עוד למ"ד יום רמ"א ראשון ישנו בדין יום או יומים רי"א שני ישנו בדין יום או יומים. ומפרשינן דר"מ סובר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומיקרי כספו דראשון. א"כ קשה דהא ר"מ סובר כר"ש דדבר הג"ל כמ"ד ומקרי גם כספו דשני בתוך למ"ד משום גורם לממון דאח"ז: דגורם לממון כממון אמרינן רק אם הוא עצמו הוא הבעלים בדבר זה כמו לענין כפל דבהקדש פטור או לענין חמץ שהנכרי אינו שייך לב"י, אבל במקום שישנם בעלים אחרים גמורים, לא אמרינן דכממון דמי, וכיון ששם יש הראשון שיש לו קנין פירות כקנין הגוף לכן רק הוא, הוא בדין דיום או יומיים עכ"ל.

אלא שהרבה אחרונים לא סב"ל כן דסב"ל דלפי ר"ש רק כשאינו בעין אמרינן דכממון דמי כדעת הקצות וכן הביא משו"ת צמח צדק הקדמון סי' ל"א ועוד, וטעמם נראה הוא משום דבכל אופן לא מסתבר לומר דכוונת הגמ' הוא דלא ימצא מגלה לכל מקום דדבר הגורם לממון הוא אפילו אם הוא בעין, ואי נימא דדעת ר"ש מצ"ע דכממון דמי אפילו אם הוא בעין שוב קשה לא ימצא למה לי, ועכצ"ל דלפי ר"ש לא שייך כאן בחמץ כלל הדין דגורם לממון, ולא ימצא מחדש דין חדש מצד הקנין בפקדון באחריות, ולפי"ז שוב קשה הך דעיר הנדחת והתוספתא והירושלמי בכל שעה?

והנה בשם הגר"ח מובא (ראה בס' מגנזי הגר"ח סי ח' ובס' חזון יחזקאל תוספתא ב"ק. שם וראה גם באחיעזר ח"ג סי' ס"ב ועוד) יסוד חדש בענין זה, דבקדשים שחייב באחריותם כיון שחיוב האחריות חל מיד כשנדר, וע"י הקרבן שהקדיש הוא פוטר עצמו מנדרו הרי הוא נחשב כבעל הבהמה אפילו בעודה בעיניה, שהרי היא גורמת לו לממון ומשתמש בה עכשיו לפטור עצמו ממון שכבר חל עליו מעיקרא בעת שנדר, אבל בפקדון של חמץ לגבי שומר, שם כל זמן שלא נאבד החמץ לא חל עליו שום חיוב תשלומין, אלא שיש לו אחריות שאם יאבד יתחייב בדמים, הרי כל זמן שלא אבד אין החמץ גורם לו לממון ואינו כממון, ורק בזה אמרינן דרק כשכבר אינה בעין וכבר חל עליו חיוב ממון ה"ה כממון.

דלפי"ז לא קשה כלום מסנהדרין כיון דשם איירי בקדשים שחייבין באחריות לכן גם כשהיא בעין ה"ז כממון בעלים, וכן לא קשה מתוספתא דב"ק דג"כ איירי בקדשים שהבעלים חייבין באחריות כנ"ל, ולפי דבריו יתיישב גם ירושלמי הנ"ל דקאמר דלר"ש דגורם לממון כממון דמי עובר בב"י בחמץ של הקדש שקיבל עליו אחריות אף דב"י עובר רק כשהחמץ הוא בעין, כיון דבקדשים שכבר פוטרו מחיובו ה"ה כממונו גם כשהוא בעין.

ולפי דבריו ולפי מה שנתבאר לעיל י"ל, דלרבנן עובר בב"י רק בפקדון כשיש לו אחריות וקנין בגוף החמץ, כיון דלדידהו יש רק הלימוד מיוחד ד"לא ימצא", משא"כ בהקדש אין האחריות בגוף החמץ אלא משום שהאדם צריך לקיים נדרו, ולפי ר"ש עובר בהקדש משום ב"י כיון דגורם לממון כממון דמי בכל התורה, וזהו אפילו כשהחמץ בעין כנ"ל כיון שהחמץ כבר פוטרו מנדרו, ובפקדון לא שייך לחייב משום גורם לממון דשם כל זמן שהיא בעין אינו כממון דמי, ולכן צריך הכא ללימוד מיוחד דלא ימצא דעי"ז שיש לו אחריות בגוף החמץ עובר, ועי' בזה.

כן יש לתרץ קושיית הפרי יצחק (ח"ב סי' ט"ו) שהקשה סתירה בהגמ' סנהדרין גופא דבדף קיב,א, איתא: "אמר רב חסדא: פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין. היכי דמי? אי לימא דעיר אחרת, ואיתנהו בגוה - פשיטא דמותרין, לאו שללה הוא! ואלא דידהו, ואיתנהו בעיר אחרת, אי דנקבצין לתוכה - אמאי מותרין? ואי אין נקבצין לתוכה - הא אמרה חדא זימנא! - לא, לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה. והכא במאי עסקינן - כגון דקביל עליה אחריות, מהו דתימא: כיון דקביל עליה אחריות - כדידיה דמי, קא משמע לן", היינו דפקדונות שיש בעיר הנדחת מותרים והחידוש הוא דאף כדידיה דמי מ"מ מותרין, ובפשטות זה קאי לפי ר"ש דגורם לממון כממון, כי לרבנן דלא סב"ל דכממון דמי ודאי לא נימא שהן אסורין, וא"כ צ"ב למה באמת מותרים ועכצ"ל משום שהוא בעין ובבעין לא אמרינן כממון דמי, ואילו שם בע"ב לגבי קדשים שיש לו אחריות מבואר שישרופו, וקאי לפי ר"ש אלמא דאף כשהוא בעין אמרינן דכממון דמי וכפי שפי' הקצות? ולפי הגר"ח ניחא דרק בקדשים אמרינן כממון דמי כיון שכבר חל עליו החוב לקיים נדרו, משא"כ בפקדון לא.

אלא שיש להקשות על שיטה זו : א) דמלשון רש"י כאן משמע דאפילו בקדשים גופא לא קאמר ר"ש דכממון דמי אלא כשהבהמה נגנב ואינה בעין לא כהנ"ל עי' היטב בלשון רש"י, ב) הרי נתבאר שכל הענין דאחריות בגוף החמץ הוא שיש לו קנין בו דמחמת זה נתחייב מעיקרא, וע"ד שכתב אדה"ז בקו"א תמ"ג בנוגע לחיוב שומרין שאין החיוב בא מצד הפשיעה עצמה כו' אלא דמשעה שקיבל הפקדון לשמור נשתעבד ונתחייב להחזיר הפקדון בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נגנבה או נאבדה בשומר חנם חסה עליו התורה ופטרתו ועד"ז בשומר שכר לגבי אונס עיי"ש, ונתבאר בהערת הרבי בקונטרס ענינה של תורת החסידות (הערה 103) וז"ל: בקצות החושן סימן שם סעי' קטן ד': שכל זמן שהפקדון בעין אין חיוב השבה על השומר [ורק כשפשע (או שנגנב ונאבד בשומר שכר) אז נעשה עליו חיוב תשלומין], אבל בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן (סימן תסג קונטרס אחרון סעיף קטן ב): "דמה ששומר חינם חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא על ידי פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו" ועל פי מה שכתוב בקונטרם אחרון שם יובנו דברי הים של שלמה (הובאו בקצות החושן שם( "כיון שנעשה שומר הוה ליה איני יודע אם החזרתיו" עכ"ל, הרי דלדעת אדה"ז והיש"ש אם השומר אומר "שמא" פשע והמפקיד אומר "ברי" ה"ז כמו איני יודע אם פרעתיך וחייב, ולא כאיני יודע אם נתחייבתי עיי"ש, כי החיוב כבר חל עליו מיד, וא"כ לשיטה זו הי' צריך לומר דגם כשהוא בעין ה"ה עובר בב"י, כיון שהחמץ כבר פוטרו מחיובו שנתחייב, כמו שנת' בקדשים שחייב באחריות ומאי שנא, ונראה שהגר"ח קאי לשיטת הקצות דה"ז כאיני יודע אם נתחייבתי, ולא כשיטת אדה"ז.

ויש לבאר באופן אחר (ראה באור שמח הל' חומ"צ פ"ד ה"ג, ובשו"ת חמדת שלמה או"ח סי' י"א בדעת הט"ז, ובס' המדות לחקר ההלכה מדה ט' אות ל"ב ועוד) דידוע דבכל בעלות של אדם בחפץ ישנם ב' ענינים: א') שוויות של החפץ ב') גוף החפץ, (ויש מבארים בזה מחלוקת הידוע אם איסור הנאה הוה "שלו" או לא כפי שיתבאר לקמן, דאם עיקר הבעלות הוא השוויות אין זה שלו כיון דלאו בר דמים הוא אבל אם עיקר הבעלות הוא מצד דגוף הדבר הוה שלו גם באיסור הנאה כן, וכן יש מבארים הפלוגתא אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק מן התורה או לא כגון מטמא טהרותיו של חבירו וכו' דאם עיקר הוא השוויות ה"ז שמיה היזק משא"כ אם עיקר הבעלות הוא גוף הדבר וגוף הדבר לא היזק ואכמ"ל) וכדאיתא בקיצור בשיחת חגה"ש תשי"ג סעי' ל"ז לענין תליוהו וזבין עיי"ש (תורת מנחם ח"ב ע' 232) שיש גוף החפץ והשתמשות החפץ וכו' וקאמר שם דזהו ע"ד קנין פירות וקנין הגוף וכו' עיי"ש.

והנה הדין דגורם לממון כממון דמי לר"ש כולל ב' פרטים: כל זמן שגוף החפץ הוא בעין ועומד להיות מוחזר להמפקיד או להקדש אין גוף הדבר שלו דאדרבה הרי הדר למרייהו ואסור לו להשתמש בו, ורק אחר שהחפץ כבר אינו בעין וצריך לשלם עליו, אז אמרינן שגוף החפץ נעשה שלו ע"י שמתחייב לשלם עבורו, משא"כ הבעלות של שוויות החפץ זהו שלו אפילו כשהחפץ בעין כיון דלפועל השוויות של החפץ הוה אצלו עכשיו גורם לממון דעי"ז לא יצטרך לשלם משלו אבל בעלות זו בהשוויות אינו בגוף הדבר, דגוף הדבר אינו שלו וברשותו.

ולכן בחמץ בעינן לר"ש קרא מיוחד שהוא עובר, כי כשהחמץ הוא בעין אין גוף החמץ שלו, ועל שוויות של חמץ בלבד אינו עובר בב"י אלא על גוף החמץ, ובזה הוא דקאמרינן הכא בסוגיין לר"ש: "סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל" היינו דמצד הדין דגורם לממון לא הי' עובר כיון דגוף הדבר כשהוא בעין אינו שלו ובחמץ הרי הוא עובר רק כשגוף הדבר שלו, קמ"ל קרא ד"לא ימצא" דלמדים בחמץ דין חדש דקנין אחריות לבד בגוף החפץ מספיק דעי"ז הוא עובר בב"י וב"י, אבל לא משום הדין דגורם לממון כממון דמי.

אבל כיון דבעלות של שוויות שייך אפילו כשהוא בעין כנ"ל במילא א"ש הך דסנהדרין לגבי עיר הנדחת דשם החיוב שריפה הוא מצד שלל העיר בכלל ואינו נוגע דוקא הבעלות שבגוף הבהמה, (ראה לקו"ש ח"ט פ' ראה ב' בארוכה ומבאר דאפילו הטף נענשים כיון שהם בטלים לאנשי העיר), וכן א"ש התוספתא דב"ק שמשלם נזקו כיון דשם ג"כ מתחייב משום ממונו המזיק, ואינו נוגע דוקא בעלות בגוף הבהמה, משא"כ לענין "יום או יומיים" שם זה תלוי בגוף העבד אם הוה שלו, וכשהוא בעין אין זה של השני מצד דכממון דמי.

ומ"ש רש"י כאן בנוגע לקדשים שחייב באחריות שהוא רק לאחר שנגנב, הנה ר"ש מחייב עליו גם ארבעה וחמשה ובזה פשוט שצריך להיות שיש לו בעלות בגוף הדבר בהשור או השה דאם השור עצמו אינו של "רעהו", לא שייך החיוב דדו"ה שהוא רק בשור ושה ולא על ממון בכלל, ובזה ודאי מובן דזה שייך רק אחר שנגנב דאז גוף הבהמה הוה שלו ולא כשהוא בעין, וכוונת רש"י הוא דגורם לממון כשהוא בעין לא אמרינן על גוף החפץ, וא"כ הכא לא יעבור בב"י כיון שאין גוף החמץ שלו, ולכן צריך לא ימצא שהוא דין חדש. אלא דצע"ק בל' רש"י כאן שהזכיר כפל, וכפל הלא שייך בכל ממון, (וכן הקשה בס' דבר שמואל כאן) ויל"ע.

וכל זה הוא רק בלשון שני (והקצות נקט כלשון זה לפי האמת דלפי"ז א"ש לר"ש לא ימצא למה לי), משא"כ ללשון ראשון יוצא דלר"ש גם כשהוא בעין נחשב שגוף הדבר הוה שלו ולכן סב"ל לר"ש דעובר בב"י משום גורם לממון, וצריך לומר שכן סב"ל גם להירושלמי הנ"ל כלשון ראשון, דאפילו כשהדבר הוא בעין אמרינן כממון דמי גם לגבי גוף החמץ ולכן קאמר דלר"ש עובר בב"י בקדשים שיש לו אחריות, משום גורם לממון וכו', אבל לחכמים אינו עובר בקדשים שיש בו אחריות וכפי שנת' דלדידהו לא ימצא מגלה שעובר מצד אחריות שמירה דוקא, משא"כ בקדשים לא שייך זה אלא משום שעל הבעלים לקיים חיובו לכן אין זה נכלל בהלימוד דלא ימצא, ויוצא נפק"מ להלכה בין לשון ראשון ללשון שני לפי ר"ש בקדשים שיש בו אחריות אם עובר או לא, דללשון שני גם לר"ש אינו עובר כיון דסב"ל דגוף הדבר הוה שלו רק לאחר שאינה בעין, ולפי לשון ראשון ולהירושלמי אכתי צ"ע לר"ש לא ימצא למה לי, ועי' בכל זה היטב. ע"כ