בדין פקדון של ישראל שהוא אצל ישראל אחר

-המשך -

נת' (בשיעור לז( דלמ"ד דאיסורי הנאה לא הוה שלו הפי' בעשאן הכתוב כאילו ברשותו הוא בפשטות דהוה כשלו ולכן עובר, אבל למ"ד דאיסורי הנאה הוה שלו הפי' עשאן הכתוב וכו' הוא דבכדי שיעבור בב"י בעינן לא רק דהוה שלו אל גם שיהי' ברשותו, וזה בודאי לכו"ע שאין החמץ ברשותו כיון שאסור לו להשתמש בו וכו' וזהו עשאן הכתוב כאילו ברשותו שלכן עובר עיי"ש.

יוצא מזה שישנם ב' פירושים בהא דעשאן הכתוב ברשותו: א) דבעצם אין זה שלו כלל וחידשה התורה שעובר עליו. ב) דלעולם הוה שלו אלא דמ"מ לא הי' עובר דבעינן גם שהחמץ הוא ברשותו, וזהו החידוש דהוה כאילו ברשותו.

ולפי"ז יש לחזור להנ"ל לסברתו של הצל"ח די"ל דסברתו שייך לומר רק אם נימא כאופן הב' דבאמת כל חמץ הוה שלו אף דאסור בהנאה, אלא דחסר כאן הדין דרשותו, ובזה חדשה התורה דהוה כאילו ברשותו, משא"כ בפקדון של ישראל באחריות דאין לו בעלות כלל ורק הענין דאחריות, וכיון דבזמן האיסור נפקע דין האחריות אין לו להשומר שום שייכות להחמץ כלל לכן בכה"ג לא מצינו חידוש התורה, אבל אי נימא כאופן הא' דכל חמץ באמת כשמגיע זמן האיסור אינו שלו כלל כנ"ל, ומ"מ חידשה התורה שעובר, הרי הפירוש בזה הוא דאמרה התורה דכל מה שנתחדש מצד האיסור עצמו אינו פועל כלום לגבי עבירת ב"י וב"י, ולכן אף דבעצם אין זה שלו כלל עובר עליו כאילו לא הי' אסור בהנאה כו' וא"כ עד"ז י"ל הכא דאף דע"י האיסור נפקע דין האחריות מ"מ זה גופא הוא החידוש של התורה דמה שנתחדש ע"י האיסור אינה משנה כלום בנוגע לב"י, ולכן בשומר אף שנפקע אחריותו עובר מצד האחריות שהי' לו מקודם, ואינו דומה לשומר שהתנה בפירוש דמקבל אחריות רק עד זמן האיסור דשם הרי התנה מעצו שאינו רוצה אחריות אח"כ ונפקע אחריותו מצד תנאי שלו ובמילא אינו עובר, משא"כ היכא דנפקע מצד האיסור אין זה מועיל כלום לגבי ב"י וב"י, ולפי"ז יש לבאר השיטה דסב"ל שגם השומר עובר כי סב"ל כאופן הא' דגם בכה"ג שנפקע אחריותו עשאו הכתוב ברשותו.

מיהו עדיין לא יתיישב שיטת אדה"ז, דהרי הוא סב"ל כנ"ל דאיסורי הנאה הוה שלו ובמילא מוכרח לפרש הא דעשאן הכתוב ברשותו כאופן הב' כנ"ל, וא"כ אכתי נימא כנ"ל דכל זה הוא רק כשהחמץ הוא שלו ממש אבל לא בשומר שנפקע אחריותו, ובפרט דאדה"ז עצמו כתב שם בקו"א וז"ל: אלא ע"כ כשהוא הפקר גמור לא עשאן הכתוב וכו' ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו עשאו הכתוב כאילו הוא שלו לגמרי עכ"ל, דזהו ע"ד שנתבאר לאופן הב', דרק משום שאינו הפקר עשאן הכתוב ברשותו, וא"כ ודאי מסתבר לומר כהצל"ח דבמקום שהאחריות נפקע לגמרי אינו עובר כלל.

וי"ל בזה, עפ"י מה שנתבאר בהמשך שיעורים אלו לדעת אדה"ז דהא דשומר באחריות עובר בב"י אינו משום חיובו של הגברא מה שהדבר גורם לו לממון כמו בקדשים שיצטרך לשלם נדרו באופן אחר, אלא דבעינן שיהי' לו קנין בגוף החמץ, דרק אז הרי הוא עובר בלא ימצא שהפקדון נחשב לשלו כמ"ש בסי' ת"מ סעי' ט'.

דלפי"ז י"ל דכל מה דשייך לומר כסברת הצל"ח הוא רק אם נלמוד שהוא עובר מצד גורם לממון כממון דמי וכדפי' הצל"ח שם עצמו, דלא ימצא מגלה לן דאמרינן גורם לממון כממון דמי אף שהוא בעין כו', ובמילא כששוב אינו גורם לממון משום שנפקע אחריות אין לו בעלות כלל ואינו עובר, אבל לדעת אדה"ז הרי החיוב הוא משום שיש לו להשומר קנין בגוף החמץ והיינו דשומר כשמושך החפץ לשמור קונה גוף החפץ לענין זה שיתחייב האחריות, דהקנין הוא הסיבה להחיוב שהוא המסובב מהקנין, וכפי שביאר בקונטרס אחרון שהחיוב להחזיר הוא מיד שקיבל הפקדון [דעי"ז הוא קונה אותו] אלא דאח"כ קבעה התורה החיובים בפועל בכל אחד, בשומר חנם וכו' ששם חסה עליו התורה ופטרתו בגניבה וכו', במילא שוב לא איכפת לן מה שהמסובב נפקע בהגעת זמן האיסור כנ"ל, דמ"מ הרי יש כאן הקנין [שהוא הסיבה] בגוף החמץ, ושפיר אמרינן בזה דמקום שיש לו לאדם בעלות וקנין בחמץ עובר בב"י כי עשאן הכתוב כאילו ברשותו שעובר עליו, ולכן שפיר סב"ל לאדה"ז דגם השומר עובר אף שהאחריות בפועל נפקע, ועי' בכל זה היטב.

ב) ויש להוסיף עוד בענין זה בנוגע לשיטת הגאונים, דכיון דסבירא להו דהמפקיד אינו עובר משום דאין החמץ ברשות וכדהביאו ראי' מהמכילתא, א"כ למה איירי באופן שהנפקד קיבל עליו אחריות דוקא, דלכאורה הרי גם אם לא קיבל עליו אחריות אין החמץ ברשות המפקיד, ועי' בפי' הרמב"ן עה"ת שמות יב,יט, וכן בר"ן בסוגיא דיחד לו בית שהביאו המכילתא דבעינן רשותו ולכן אין המפקיד עובר ולא הזכירו כלל דבעינן אחריות הנפקד דוקא עיי"ש, וא"כ מהו הביאור בדעת הגאונים דזהו באחריות דוקא, וכדהקשו הפר"ח סי' ת"מ והשאג"א סי' פ"ג ועוד.

הן אמת שהשאג"א שם ר"ל דגם להגאונים אין המפקיד עובר גם בלי אחריות כהרמב"ן וכו' והא שהזכירו אחריות ה"ז רק משום הנפקד, דכיון שכתבו שם שהנפקד הישראל עובר, לכן כתבו באחריות, אבל משום המפקיד באמת אין זה נוגע כלל, אבל עי' בטור או"ח שם דמשמע דלא סב"ל כן, שהרי כתב וז"ל: ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל העכו"ם וקיבל עליו הנפקד אחריות יש מן הגאונים שכתבו כיון שקיבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו וכו' עכ"ל, הרי משמע דקבלת אחריות של הנפקד גופא הוא הטעם שאין המפקיד עובר .

עוד קשה שהגאונים הביאו ראי' ממכילתא אבל שם לא הוזכר כלל שזהו באחריות דוקא, וא"כ מנא להו דבעינן אחריות דוקא?

וביאר בס' ברוך טעם (בסוף הספר בענין המפקיד חמץ) דבאמת גם הגאונים סב"ל כסברת הרא"ש שהשומר משאיל לו להמפקיד המקום, אלא דסבירא להו דזהו רק כשהוא בלי אחריות, דאז הפקדון הוא לגמרי באחריות ורשות המפקיד והוא הוא המרוויח מהמקום שהוא מקום טוב עבור הפקדון כו', דאם לא כן הרי יפסיד החפץ כו', וכיון שהמקום הוא ברשות המפקיד לכן עובר, וכל ההיתר שלהם הוא דוקא באחריות השומר, דאז מצד המפקיד באמת לא איכפת ליה איפה מונח הפקדון כו' כיון דבכל אופן הוה הפקדון באחריות השומר, לכן סב"ל דאז באמת אין השומר משאיל לו המקום דהמקום הוא לגמרי ברשותו של השומר ולכן סב"ל דרק אז אין המפקיד עובר, משא"כ רבינו יונה והרא"ש חולקים דגם בזה אמרינן שמשאיל לו המקום, ואפ"ל משום דסב"ל שבכל אופן רוצה המפקיד שהחפץ יהי' מונח במקום טוב שלא יבוא כלל לידי היזק ובפרט שהרי יש אופנים שהשומר פטור עליהם, לכן גם שם ה"ז נחשב למקומו של המפקיד, ובמילא עובר.

ונמצא לפי"ז דכו"ע סב"ל דבעינן "רשותו" בכדי לעבור, ורק פליגי באיזה אופן ה"ז רשותו, וגם הגאונים מודים לסברא זו דהנפקד עובר באם המקום קנוי לו להשתשמשות1.

ג) ועי' מנ"ח (החדש) מצוה י"א אות ז' שהקשה דכיון דגזל עכו"ם אסור איך מותר לו לבער חמצו של נכרי שיש לו אחריות הרי גוף הדבר הוא של הנכרי? ומתרץ דכשמבערו אי"ז פעולת גזילה אלא פעולת מזיק [שהרי אינו עושה שום מעשה קנין לגוזלו] ואיסור מזיק נלמד מהשבת אבידה שהוא רק בישראל ולא בנכרי עיי"ש.

[ואח"כ הוסיף "ואף דבישראל אפילו רוצה לשלם לו אסור להזיקו, היינו משום מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך ומה דסני עלך וכו' אבל בגוי לא שייך זה" וצ"ע בכוונתו שהרי כתב לעיל דכאן הוא בגדר "מזיק" ואינו שייך לעכו"ם, וא"כ מה קשה לו אח"כ דאיסור מזיק הוא גם בע"מ לשלם וכו']

והנה ידוע בדין נזיקין, דנוסף לזה שיש דין תשלומין, יש גם איסור להזיק ממון חבירו, ואין זה איסור רק מדרבנן אלא מדאורייתא, וכמבואר ברש"י גיטין נג, ב ד"ה מטמא ומדמע [דהוה היזק שאינו ניכר] : "איסורא דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא" הרי מוכח דאם הוא היזק ניכר יש בזה איסור מדאורייתא, ועי' גם בטור חושן משפט (סימן שעח): "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו", ובשו"ע אדה"ז חו"מ הלכות נזקי ממון (סעיף א) כתב: "אסור להזיק ממון חבירו אפילו על דעת לשלם
כמו שאסור לגנוב ולגזול על מנת לשלם", וכבר שקו"ט באחרונים איפה מצינו בדאורייתא איסור להזיק? והמנ"ח נקט כנ"ל שהוא מצד דין השבת אבידה, וראה גם בשו"ת חלקת יואב להגאון מקינצק חו"מ סי' כ' דר"ל ג"כ שהוא מדין השבת אבידה , דלפי"ז מובן דליכא איסור בעכו"ם.

אבל מצינו ברבינו יונה (ריש מסכת אבות) שכתב וז"ל: משה קיבל תורה מסיני בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ שהתורה בפירושה ניתנה, שאם לא כן אי אפשר למידע ביה, שהרי כתוב (ויקרא י"ט) לא תגזול וכל נזקין בכלל אותו הלאו, והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אע"פ שלא נכתבו עכ"ל, וכן משמע מהטור ואדה"ז כנ"ל, הרי כתב ברור דאיסור נזיקין נכלל באיסור גזילה, ואי נימא כן בפשטות צ"ל דכשם שאסור לגזול מעכו"ם כן אסור להזיקו ולא כהמנ"ח.

[ומצינו חידוש גדול של הרבי בלקו"ש חל"ד פ' עקב א' וז"ל: והמזיק נכסי חבירו באופן שהוא לטובת הניזק אין בזה לכאורה דין מזיק, והסברת הדבר יש לומר חלוקים איסורי גניבה וגזילה מאיסור מזיק, איסורו וחיובו של מזיק הוא משום שמחסיר את חבירו, ולכן לא יתכן דין מזיק אא"כ יש בחפץ הניזק תועלת והנאה להניזק, ומטעם זה אם מזיק ממון חבירו בשביל טובת חבירו אינו נק' מזיק כנ"ל מחמת שאין הוא מפסיד נכסי חבירו אלא אדרבה מביא לו תועלת ותיקון העולה "בשוויותו" על שוויות החסרון, משא"כ איסור גניבה וגזילה הוא בזה שנוטל חפץ מרשות חבירו ומכניסו לרשותו ואין הדבר תלוי בשוויות החפץ (בהנאתו ותשמישו בהחפץ) אלא בעצם הבעלות של חבירו עכ"ל, וכתב שם גם דאם מזיק חפץ של חבירו האסור בהנאה, לא עבר על האיסור משא"כ איסור גזילה עבר עיי"ש.

ושם בהערה 20 כתב וז"ל ואף ש"אסור להזיק ממון חבירו אפילו ע"ד לשלם כמו שאסור לגנוב ולגזול ע"מ לשלם" (שו"ע אדה"ז חלק חו"מ ריש הל' נזקי ממון מפרישה וסמ"ע לטושו"ע חו"מ ר"ס שעח) הרי לא כתב שזהו "אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו" כהדין בגניבה וגזילה כדלקמן בפנים והערה 25 אלא שי"ל (בדוחק עכ"פ) שמובן מהלשון "כמו שאסור לגנוב ולגזול כו'" היינו ששוה בזה לגניבה וגזילה (ראה פרישה וסמ"ע שם) עכ"ל, ובהערה 27 כתב וז"ל: והא דאסור להזיק ממון חבירו אפילו ע"ד לשלם (כנ"ל הערה 20) היינו מפני שאין בזה שום ריוח ותועלת להניזק, ואין כאן אלא הפסד וחסרון זמני עכ"פ עד שישלם, משא"כ כשמשלם "דבר יפה ממנו" עכ"ל, ולכאורה נראה מזה דאף דילפינן איסור מזיק מאיסור גזילה, מ"מ חלוקים הם ביסודם, דאיסור גזל הוא מה שנוטל חפצו של חבירו ואינו מצד ביטול השוויות וכו' משא"כ יסודו של איסור מזיק הוא שמפסיד השוויות, ולכן כתב כנ"ל דבאיסור הנאה ליכא איסור מזיק ויש איסור גזילה, וכן נפק"מ באופן שגוזל או מזיק בכדי לשלם מן היפה, ולכאורה זהו ע"ד דמצינו (יבמות עח,ב) דון מינה ואוקי באתרא דאף דלמדים משם מ"מ יש לו גדר בפ"ע (ראה לקו"ש חכ"ג ע' 22 דוגמא לזה, וראה חי"ז ע' 32 וחל"א ע' 59) ויל"ע בזה עוד].

ואדה"ז תירץ קושיא זו באופן אחר והוא בקו"א סי' ת"מ ס"ק י"א שכתב וז"ל: או שימכרנו כו'. כן מבואר בט"ז סק"[א] דיכול למוכרו ולבערו אף שאינו שלו. והטעם משום דגזילת הנכרי אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמוד, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה' סוף ע"ב, וע"ש בתוס' ומפרשים, וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי, כמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות גזילה לענין עושק. ועוד כיון דבהיתרא אתי לידיה הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי כמ"ש הכ"מ שם. וכ"כ רמ"א באבן העזר סי' כ"ח סעיף א' בהג"ה, לפי מ"ש הבית שמואל שם עכ"ל. היינו דכיון שבדעתו לשלם אין על זה דין גזל ורק לא תחמוד, ובלא תחמוד כתיב רעיך דוקא ולא בעכו"ם, עוד הוסיף דכיון דבהתירא אתי לידיה הרי זה כדין הפקעת הלוואתו דבנכרי מותר עיי"ש.

ועי' בס' כלי חמדה (פסח) סי' פ"ז שתירץ קושיא זו ע"פ מ"ש המקור חיים (סי' תל"א דיני בדיקה וביטול ס"ק ד') דבחמץ שיש עליו אחריות יש עליו גם מצות תשביתו (וי"ל שהוא מצד הגז"ש ד"שאור שאור" כפי שנת' בשיעור א') דכיון דגילתה התורה שיש ע"ז ב"י כן הוא לגבי תשביתו) וא"כ אמרינן דעשה דתשביתו דוחה הלאו דלא תגזול, דעשה דוחה לא תעשה, ואף דבגזילת ישראל לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה שמשום קיום העשה שלו לא שייך שיגזול משני והשני יאבוד ממונו, מ"מ זהו רק בישראל משא"כ בעכו"ם, דהרי נת' בשו"ת חכ"צ סי' כ"ו דגם למ"ד דגזל עכו"ם אסור מן התורה, אין זה בשביל איבוד ממון של הנכרי אלא בשביל הישראל שלא ירגיל א"ע במדות רעות וכו' עיי"ש, נמצא דכאן ה"ז לאו שבין אדם למקום, לא שבין אדם לחבירו, ושפיר אמרינן עשה דוחה לא תעשה, מיהו לכו"ע כיון שהתנה עמו לשלם לו לכן אחר שביערו ודאי חייב לשלם לו, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ